ערוך השולחן אורח חיים שע

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שע | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני האוסרין על בני החצר ושאינם אוסרין
ובו עשרים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ

סימן שע סעיף א

שנו חכמים במשנה (פ"ה:):

"הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת - אינו עירוב, והדר שם - אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות - הרי זה עירוב, והדר שם - אוסר".

כלומר דעירובי חצרות צריך ליתן בבית שבחצר, כמ"ש בסימן שס"ו. ובית שער, והיינו מקום שדרך שם עוברין להחדרים שבבית, אף על פי שיש לו ד' מחיצות, וכן אכסדרה ומרפסת - הוויין כחצר, ואינו מועיל העירוב. ולכן גם הדר שם - אינו אוסר על בני החצר, כיון שאין לו בית.

אבל בית התבן וכו' - הרי זה כבית, והנותן שם עירוב הוה כנותן בבית. ולכן הדר שם ואוכל שם - אוסר על בני החצר. אבל מי שיש לו בית התבן וכו' ואינו אוכל שם, אף שישן שם - אינו אוסר, דקיימא לן מקום פיתא גרים.

וכן סוכת החג בסוכות - אינו אוסר על בני החצר, אף על פי שאוכל שם, דהיא דירת עראי ואינה כבית, (יומא י'.) וממילא דגם אין ליתן שם את העירוב. ומכל מקום נראה לי, דסוכה בנויה כבית, אלא שבסוכות נוטלים הגג ומכסים בדבר הראוי להכשר סוכה - מקרי בית.

סימן שע סעיף ב

ואמרו שם בגמרא: "כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר - הנותן את עירובו אינו עירוב, חוץ מבית שער דיחיד", כלומר שאין עוברים דרך בו רק לאחד, וסתם בית שער עוברים בו לרבים, לפיכך אינה כבית כלל. אבל בית שער דיחיד - אינה כבית רק לענין שהדר שם אינו אוסר, לפי שאין זה דירה קבועה. אבל כשהניחו שם עירוב - כשר, דהוה כבית.

והרמב"ם פסק להיפך, דבפרק א' לענין הנחת העירוב, פסק דגם בבית שער דיחיד לא הוי עירוב. ובפרק ד' לענין דירה, פסק דדוקא בבית שער דרבים אינו אוסר הדר שם, אבל לא בבית שער דיחיד ע"ש, דגירסתו כך היתה בגמרא: 'כל מקום שאמרו הנותן את עירובו אינו עירוב - הדר שם אינו אוסר, חוץ מבית שער דיחיד". והטעם, דמפני שהיא קצת דירה - הלכו בזה לחומרא.

והטור והש"ע לא הזכירו מזה דבר ולא ידעתי למה, וצ"ע. ולענין דינא, נראה הלכה כדברי המיקל בעירוב, ויכולין לסמוך על גירסת רש"י ותוספות להקל. אבל רבינו הב"י בספרו הגדול פסק כהרמב"ם, והטה גם דעת הטור לדעתו ע"ש. וזהו בבית שער, אבל אכסדרה ומרפסת - אין חילוק בין יחיד לרבים. (הפירהוי"ז שלנו אינה אוסרת)

סימן שע סעיף ג

בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו, והשאילן או השכירן לאחרים - הם אוסרים עליו ואוסרים זה על זה, שהרי לשעתן כל אחד הוה כביתו.

ומכל מקום אמרו חכמים דאם יש לבעל הבית בכל הדירות תפיסת יד - אינו אוסר, שנחשב (כאילו) [כאלו] הבעל הבית דר עמהם. והטעם נראה לי, משום דשאלה ושכירות אינן כמכר, ורק מכל מקום כיון שהשואל והשוכר שולט בהבית, נחשב כשלו. וכיון שגם להבעל הבית יש לו תפיסת יד - נחשב הבעל הבית בכאן כשולט בהבית.

סימן שע סעיף ד

ומהו תפיסת יד, פירש רש"י - שיש להבעל הבית מקום בדירתו של זה, שנותן שם כליו להצניע. ומסקינן בגמרא, דבעינן דבר שאינו ניטל בשבת. וכן כתב הרמב"ם פרק ד' דין י"ד וזה לשונו:

"בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים, והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן - אינן אוסרין עליו, הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן, נעשו הכל כאורחין אצלו.

במה דברים אמורים - שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששיות. אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן, הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד - הרי אלו אוסרין עליו, עד שיערבו" עכ"ל.

וכל דבר שמותר לטלטלו לצורך מקומו, כמו כלי שמלאכתו לאיסור - לא מקרי תפיסת יד, ודוקא כטבל ועששיות שאסורין גם לצורך מקומן - מקרי תפיסת יד. (מ"מ)

והטור והש"ע כתבו דגם דבר שאינו ניטל מחמת כובדו הוי כדבר שאינו ניטל - והוה תפיסת יד, כגון תיבות גדולות וכיוצא בזה. (ומדברי המג"א סק"ג נראה שהרמב"ם חולק בזה. ותמיהני, דזיל בתר טעמא. ומה שכתב איזה שיעור יש לכובד, בודאי יש שיעור בדברים שעינינו רואות שעומדים תמיד על מקומם)

סימן שע סעיף ה

ויש להסתפק בדברי רבותינו, אם הכונה שהיה להבעל הבית תנאי בזה, שביכולתו להניח שם כליו, אבל בלא תנאי אינו מועיל, או אפילו בלא תנאי. ומלשון רש"י מבואר, דדוקא כשיש לו תנאי בזה, שהרי כתב: "שיש להבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו" עכ"ל, ולשון 'שיש מקום', מבואר להדיא שכך התנה עמו.

וצריך לומר גם מ"ש הרמב"ם "והניח לו כלים וכו'" פירושו שכך היה המדובר ביניהם, וכן הדעת נוטה, דבלא תנאי מה שייך לחושבו כבעל הבית ולהשכנים כאורחין. וכן מבואר במרדכי, שכתב: "דלא חשיב תפיסת יד אלא בעל הבית שמשכיר את ביתו, ומעכב לעצמו אחד מפינות הבית להניח שם את כליו וכו'" עכ"ל, הרי מפורש כמ"ש.

(והב"ח הקשה מה לנו מה שיכול הבעל הבית להוציאן משם בשבת, כיון שהשכנים אין יכולים וכו' ע"ש. ואינו מובן, דכיון שהבעל הבית יכול להוציאן בשבת - אין זה קביעות, ולא מקרי תפיסת יד, ואינו כבעל הבית שם, שהם יתחשבו כאורחים ודו"ק)

סימן שע סעיף ו

ולכן כשיש לו תפיסת יד, והם נחשבים כאורחים אצלו - גם הם מותרים להוציא מבתיהן לחצר, אף על פי שלא עירבו.

ויש אומרים דזהו במקום שאין דיורין אחרים בחצר, דבכל הדיורין יש להבעלים תפיסת יד. אבל אם יש דיורין בחצר, שאין להבעל הבית בהן תפיסת יד וצריכים לערב - גם אלה צריכים ליתן חלק בעירוב, ואין נחשבין כאורחין אצל הבעל הבית, דמיגו דהני אסרי - אסרי הני נמי.

וזהו כשמוליכין עירובן אצל האחרים האוסרין. אבל כשהעירוב בא אצלן - יוצאין בעירובו של בעל הבית, וטעמו של דבר יתבאר בסעיף י"ב.

סימן שע סעיף ז

ופשוט הוא דאין תפיסת יד מועלת רק מבעל הבית לשכנו, כלומר כגון שראובן הוא בעל הבית של כל החצר הן, שהוא ממש שלו או שכרה כולה או שאלה כולה מהבעלים שאינם בכאן, ואחר כך השכיר או השאיל לשכנים. אבל שכן לשכן - לא מהני תפיסת הבית לחשוב שניהם כאחד, וצריכין עירוב.

וכן שנים שקנו חצר או שכרו או שאלו ביחד - אוסרין זה על זה, ולא מהני תפיסת הבית, אפילו יש לו פינה מיוחדת. (עיין ט"ז סק"א שכתב, דאפילו יש פינה מיוחדת לבעל הבית - מקרי תפיסת יד ע"ש. ויש טועים לפרש דפינה מיוחדת מהני בלא כלים, וטעות הוא. דהכונה להיפך, אפילו אין לו רק פינה עם כלים ולא כל הבית - מקרי תפיסת יד, עיין ב"י)

סימן שע סעיף ח

כתב רבינו הרמ"א:

"אחד ששכר בית מן הכותי, והשכיר אחד מן הבירה לחבירו. אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי - הוי ליה (כאילו) [כאלו] כל הבירה שלו, והשכיר אחד מן הבתים לחבירו. אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי - הוה ליה שני בתים, ולא מהני, אף שיש לאחד מהם תפיסת יד בבית חבירו" עכ"ל.

כלומר אף על פי שהוא לבדו שכרה מן הכותי, והכותי אינו מכיר כלל את השני, וגם לא דיבר עם המשכיר כלל ששוכרו בעד עוד אחד, מכל מקום כיון שהם דיברו ביניהם שאחד ישכור ושניהם ידורו - אין כאן יתרון לאחד על השני, ולא מהני תפיסת יד. ורק כששכר בעדו לבדו, ואחר כך השכיר איזה חדר או בית - נחשב כבעל הבית, ומהני תפיסת יד.

סימן שע סעיף ט

שנו חכמים במשנה: חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד - עירוב אחד לכולם. ובזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

ומפרשינן בגמרא, דמיירינן שיש בין כל חבורה וחבורה מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שגבוהות י' טפחים, רק אין מגיעות לתקרה, ולכן עירוב אחד לכולן. אבל מחיצות המגיעות לתקרה, או פחות מג' סמוך לתקרה, דכלבוד דמי - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

ואין זה מאי דתנן: "בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות", דכאן לאו מחיצות גמורות הן, אלא מחיצות עראי כמו יריעות. ומכל מקום כיון שמגיעות לתקרה - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, (תוספות ע"ב. ד"ה 'במחיצות') וכן מבואר בירושלמי ע"ש.

סימן שע סעיף י

וביאור הדברים: דטרקלין זה שייך לאחד שאינו בכאן, ואינו אוסר, דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה. לפיכך אלו החמשה חבורות ששבתו בו, אף על פי שהם אורחים - אוסרים זה על זה, כיון דליכא בעלים, וכל חבורה עשתה בינה לבין החבורה האחרת מחיצה קלה מיריעות גבוהות י' טפחים, ואין מגיעות לתקרה, (דאילו) [דאלו] היו גבוהות פחות מי' טפחים - הויין כולהו כחדר אחד.

ואין בזה רבותא, אלא אפילו גבוהות י' טפחים, כיון שאין מגיעות לתקרה - הוויין כולהו כחדר אחד. ומיירי שאין עוברין זה דרך זה, דאם כן הוי כולהו כבית שער, אלא כל אחד יש לו פתח להחצר. (רש"י) ובירושלמי איתא שהטרקלין הוי להן כחצר ע"ש, ובוודאי כן הוא, דבהטרקלין כולן שולטין בו.

סימן שע סעיף יא

וזה לשון הרמב"ם פרק ד' דין ז':

ה' חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצות המגיעות לתקרה - הרי כל חבורה מהם (כאילו) [כאלו] הם בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמו, לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה.

ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה - ככר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד חשובים" עכ"ל.

ומיירי שיש דיורין בחצר, דאם לא כן לא שייך ככר אחד לכולן, שהרי אין צריך עירוב כלל. ואינו מובן לפי זה, דלמה לה להמשנה לומר "בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות", הוה ליה למיתני רבותא טפי, דאפילו רק במחיצות המגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה וחבורה.

סימן שע סעיף יב

אבל רבותינו בעלי התוספות דקדקו מתוך סוגית הש"ס, (ד"ה 'אבל') דיש הפרש ביניהן, דאם רק במחיצות המגיעות לתקרה - אין הדין שיהו צריכין עירוב לכל חבורה, אלא אם כן הוליכו עירובן לאיזה בית שבחצר.

אבל אם היה עירוב בא אצלן - אין צריך עירוב לכל חבורה, דכבית אחד חשיבי. דכיון דקיימא לן דבית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת, כמ"ש בסימן שס"ו, ולכן הם כולם כאיש אחד, דכל הטרקלין בית אחד הוא. אבל בחדרים ועליות גמורים, אפילו כשהעירוב בא אצלם - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ובדרך זה הלכו הטור והש"ע סעיף ג' ע"ש.

וממילא דכשאין דיורים אחרים בחצר, במחיצות המגיעות לתקרה - אין צריך עירוב כלל. אבל בחדרים ועליות גמורים - גם בכהני גווני צריכים עירוב.

ועוד כתבו, דאם כולם עוברים זה על זה - אין צריך עירוב אלא שנים הפנימיים, וכל שלפניהם הוויין כבית שער. וזה שקודם הפנימי צריך עירוב, משום דהוי בית שער דיחיד, ולשיטת הרמב"ם שהבאנו בסעיף ב' בית שער דיחיד אוסר, ע"ש.

אבל כשכל אחד יש לו פתח לחצר, ואין עוברין זה דרך זה, או שכל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר - צריך עירוב לכל חבורה, במחיצות המגיעות לתקרה. ואם מקצתן עשו מחיצות המגיעות לתקרה ומקצתן אין מגיעות אותן, שמגיעות - הן מחולקין, וצריכין עירוב לכל אחד, ואותן שאין מגיעות - הוויין כמשותפין, וכולם נותנין רק עירוב אחד. (עיין ט"ז סק"ב וצ"ע. ולעניות דעתי דברי הב"ח צודקים ע"ש ודו"ק)

סימן שע סעיף יג

ויש לנו בזה שאלה גדולה, למה לו להתנא לצייר דין זה בחמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, כיון דעיקר החילוק בין מחיצות המגיעות לתקרה לאין מגיעות, הוה ליה למיתני בחמשה שדרו בבית אחד - אם אין מגיעות לתקרה אין צריך עירוב, וכשיש דיורין אחרים עירוב אחד לכולן. ואם מגיעות לתקרה צריך כל אחד עירוב, ובוודאי לא בחנם הוא.

ונראה לעניות דעתי דדוקא בשבתו בלבד הוא דאמרינן כן, אבל בדירות ממש, אפילו מחיצות שאין מגיעות לתקרה - צריך עירוב לכל אחד. דדוקא בדירות עראי ומחיצות עראי נחשבין כאחד, אבל בדירות קבועים ומחיצות עראי - הוה כדירות עראי ומחיצות קבועים, דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה, כדתנן התם.

סימן שע סעיף יד

שנינו בתוספתא (פרק ה'):

"ה' חבורות, מקצת שרוין בחדרים מקצת בעליות - טרקלין שלהם כחצר לבתים" עכ"ל.

כלומר דבהטרקלין כולם שייכין בו, ולכן אם לא עירבו ביניהם - אסורין לטלטל מחדריהן לטרקלין, כמו מבית לחצר כשלא עירבו. ויש ללמוד מזה אצלינו בהכרכים, שכל אחד דר בחדרים שלו ויש חדר אחד גדול כמו טרקלין, שקורין זא"ל, שכולם משתמשים בו, אם לא עירבו ביניהם - אסורים לטלטל מחדריהם להחדר הגדול, ומחדרו לחדר של חבירו. אמנם אם אוכלים במקום אחד, או שיש להם בית מבשל אחת, שקורין קוכני"א - מותר כמ"ש בסימן שס"ו.

סימן שע סעיף טו

כתבו הטור והש"ע סוף סעיף ג':

"אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד בחדרו, אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו - אינם אוסרים" עכ"ל.

כלומר בעל הבית שנותן רשות למלמד או סופר להיות בביתו, ומשאיל לו חדר אחד ואוכל משלו, ואוכל בחדרו, ומשתמש בשל בעל הבית בכל הכלים של אפייה ושל בישול - אין צריך עירוב, וכן תלמידים בבית רבם בכהני גווני, מטעם שכיון שמשתמשים בכל הבית בדברים של אפייה ובישול - חשיבי כולהו (כאילו) [כאלו] אוכלין במקום אחד.

ומיהו טעם חלוש הוא, אך יש לזה טעם נוסף, דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, שהרי אין הבעל הבית נוטל דמי דירה מהם אלא נותן להם בחנם, והוה כהשאלה, ואינו משאיל להם שיאסרו עליו, (ובטלים) [ובטילים] אצלו, והוה כולהו כחד.

ולכן אם באמת שוכרים ממנו חדר ומשלמים מעות, ואוכלים ושותים בפני עצמן, אף על גב שמשתמשין בכלי הבית של אכילה ושתייה - אוסרין עליו, וצריכים עירוב, (זהו כונת הט"ז סק"ו ומג"א סק"ח) ועיין מ"ש בסימן שפ"ב סעיף כ"ז.

סימן שע סעיף טז

אנשי חצר שהיו כולם אוכלין בחדר אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו - אין צריך עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד. ואם הצריכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת - עירוב אחד לכולן, והיינו שמוליכין פת אחד בלבד לאותו מקום שמערבין בו.

ואם היה העירוב בא אצלן, דהיינו שמניחין העירוב בחצר זה - אינם צריכים לתת עירוב כלל, כדין בית שמניחין בו את העירוב, שאין צריך ליתן פת, וכל בתים אלו כבית אחד הם חשובים, דבעירוב הוי העיקר מקום האכילה.

סימן שע סעיף יז

וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שולחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו, וגם שותה שם תמיד ואוכל שם אכילת עראי, מכל מקום - אין צריך עירוב, כיון דבסעודות הקבועות אוכלין בחדר אחד.

ואף שאוכלין שם כל אחד על שלחן בפני עצמו, ולפרקים פורסים גם בין שלחן לשלחן מחיצה קלה לצניעות - לא מקרי מחיצה, הואיל שהמחיצה אין שם בקביעות. וכל שכן כשהמחיצה אינה מגעת לתקרה, והוי כ'חמשה ששבתו בטרקלין', שנתבאר דאין על זה שם מחיצה והפסק, כיון שאינה בקביעות, ולא נעשית רק כשרוצים לעשות דבר של צניעות וכדומה.

סימן שע סעיף יח

והנה לפי מה שנתבאר, מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר - מקום אכילתו הוא העיקר, ושם הוא אוסר. אבל במקום שישן - אינו אוסר.

הלכך האחים שהיו אוכלין בבית אביהם (וישנין) [וישינין] בבתיהן - אינם אוסרים, וכולהו כחד חשיבי. ואם המה מקבלין פרס מבית אביהם, והיינו שנותן להם לחם או מעות לקנות לחם ואוכלים בבתיהן - אינם לא כאחד ולא כנפרדים. והיינו כשאין עמהם דיורים אחרים בהחצר, או אפילו יש דיורים אלא שמניחין העירוב אצלם - אינם צריכים ליתן עירוב, כדין בית שמניחין בו עירוב, דכולהו כחד חשיבי.

אך אם מוליכין את העירוב לבית אחר - צריך כל אחד ליתן חלקו בהעירוב. וכן אם מערבין עם חצר אחרת - הדין כן. וטעמו של דבר, דמקבל פרס יש פנים לומר שהוא אוכל משל הנותן לו, ובטל אליו, ויש פנים לומר דכיון שאוכל בפני עצמו - הוה כרשות בפני עצמו.

ופשוט הוא דדוקא בן המקבל פרס, וכן מי שהיו לו חמש נשים וחמשה עבדים מקבלין ממנו פרס, וכל אחד אוכל בביתו, וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו - אינם אוסרין זה על זה אם אין עמהם דיורין אחרים, או כשהעירוב בא אצלם, כמו שנתבאר. אבל איש זר המקבל פרס בעד מלאכתו או בשביל טעם אחר - הוה כבעל הבית בפני עצמו, ואוסרין זה על זה.

סימן שע סעיף יט

אורח עד ל' יום - אינו אוסר על הבעל הבית ועל בני החצר, ויותר משלשים יום מקרי מיושבי החצר. (ב"ב ח'.)

לפיכך המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות - אינו אוסר על הבעל הבית ועל בני החצר, והוא והם מותרין לטלטל, בין מביתם לחצר ובין מביתו לחצר, ומביתו לביתם ומביתם לביתו.

ובעיר שיש עירוב כללי לכל העיר, אפילו אם יבואו אורחים לעיר וישתקעו שם יותר מל' יום - אין צריך עירוב, דלב בית דין מתנה עליהם, כמ"ש בסימן שס"ו. (ט"ז סק"י)

סימן שע סעיף כ

וזה שהאורח אינו אוסר עד ל' יום, זהו כשיש בעל הבית קבוע ששייך לו האכסניא שקנאה או שכרה, דאז אפילו כשיש ריבוי אורחים - אין אוסרים עליו ולא זה על זה, דכולם בטילים להבעל הבית.

אבל כשאין שם בעל הבית, כגון שהבעל הבית דר בחצר אחר - האורחים אוסרין זה על זה, והרי זהו דין 'חמשה ששבתו בטרקלין', שנתבאר - ואוסרין זה על זה מיד, כשיש לכל אחד חדר מיוחד שאוכל שם, ואם כולם אוכלין בחדר אחד - אינם אוסרין זה על זה.

ואם יש כותי בחצר - צריכים לשכור הרשות, ואורח כותי - אינו אוסר עד ל' יום, ויתבאר בסימן שפ"ד. (האבן עוזר האריך לחלוק על הש"ע וסבירא ליה דהאורח אוסר מיד על הבעל הבית ע"ש ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע וכן מורין למעשה)

סימן שע סעיף כא

עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החצון לחצר או לרחוב - שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורין, שחשובין כולם כבית שער, והטעם כבר בארנו בסעיף י"ב.