ערוך השולחן אורח חיים קנט

קיצור דרך: AHS:OH159

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קנט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה כלי נוטלין לידים, וכיצד נוטלין
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן קנט סעיף א

אין נוטלין לידים אלא בכלי שלם. וילפינן ממי חטאת דבעינן כלי, כדכתיב: "מים חיים אל כלי". וקידוש ידים ורגלים בעינן גם כן כלי, ככיור וכיוצא בו. ועוד: דשולחנו של אדם במקום מזבח (שלהי חגיגה), וכמו שקודם עבודת המזבח היה צריך לקדש ידיו מן הכיור, כמו כן קודם אכילתו יקדש ידיו על ידי כלי.

ותנן במסכת ידים (פרק ראשון משנה ב):

בכל הכלים נוטלים לידים, אפילו בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה.

ואף דלטומאה אינם נחשבים כלים לקבל טומאה, מכל מקום הא כלים הם, ומה לנו אם מקבלים טומאה או אינם מקבלים?

סימן קנט סעיף ב

ודע דלעניין נקב בכלי אי פוסלת, וכמה הוא הנקב שיפסול – יש מבוכה בין הפוסקים, ולכן בהכרח לבאר הדין ממקורו. גרסינן בחולין (קז א):

אמר רבא: כלי שניקב ככונס משקה – אין נוטלין ממנו לידים.

ואם נאמר הטעם משום דבטלה לה מתורת "כלי" לעניין טומאה, דבנקב כזה נטהר הכלי כמו שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ששי מברכות דין י"א, שכתב:

וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה – אין נותנין בהם לידים, מפני שהן שברי כלים.

עד כאן לשונו, ולא הזכיר כלל כונס משקה; וגם בדין דצנור, שבגמרא שם שהוזכר כונס משקה, ויתבאר בסעיף כ"ט, והרמב"ם כתב לה שם בדין י"ד – השמיט גם כן כונס משקה, עיין שם.

ונראה להדיא דסבירא ליה דטעמא דרבא: משום דבנקב זה נטהר מטומאה, דהוי כשבר כלי. ואם כן אין דין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, כדאמר רבא בעצמו בשבת (צה ב): חמש מידות בכלי חרס: ניקב ככונס משקה – טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשר זרעים..., עיין שם. ומה שהזכיר "כונס משקה" משום דהיא מדריגה ראשונה של ביטול כלי, כמו שפירש רש"י בנידה (מט א). שאומר שם גם כן כלי חרס שיעורו בכונס משקה, ופירש רש"י שזהו פחות של שיעורים המבטלין אותו מהיות כלי. עד כאן לשונו.

(ואף על גב דגיסטרא הוי כמוציא משקה, אך זהו שבר כלי לכתחילה, עיין שם.)

סימן קנט סעיף ג

ולפי זה אין דין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, אבל אם מיוחדת לאוכלין שיעור הנקב כמוציא זית כמבואר שם. וכן אם היא כלי עץ – שיעורה כמוציא רמון, כדתנן בכלים ריש פרק שבעה עשר. ואם היא כלי מתכות יש שיעורים אחרים, כמבואר שם פרק ארבעה עשר וברמב"ם פרק אחד עשר מכלים.

ורבא סמך על השיעורים שנתבארו במשניות דכלים, שהמשניות ידועים לכל, ופתח בהשיעור הראשון כמו בנידה. ואף שלא הזכיר כאן כלי חרס סתמא כפירושו, שדבר זה ידוע ששיעור כונס משקה אינו אלא בכלי חרס. וזהו שכתב הרמב"ם דכלי שנשברה שבירה המטהרת – פסולה לנטילת ידים. ויראה לי שזהו גם דעת הסמ"ק שהביא הטור, וזה לשונו:

כתב בסמ"ק שאם ייחדו לזתים – תורת "כלי" עליו, ומותר ליטול ממנו אם יחזיק רביעית, עד שינקב כמוציא זית.

עד כאן לשונו, וזהו ממש שיטת הרמב"ם. והטור השיג עליו בזה הלשון:

ואפשר לחלק דווקא לעניין טומאה מועיל יחוד לזתים, אבל לעניין נטילה ששיעורה בכונס משקה, כיון שניקב בזה השיעור – אינו חשוב עוד ככלי.

עד כאן לשונו. דלהטור הוה פשיטא ליה דשיעורא דכונס משקה אמר רבא על כל הכלים, אם כן אינו עניין לטומאה. אבל לשיטת הרמב"ם תלוי זה בזה, ובעל כרחך צריך לומר כמו שבארנו בסייעתא דשמיא.

סימן קנט סעיף ד

אבל הסמ"ג בהלכות נטילת ידים כתב:

אמר רבא: כלי שניקב בכונס משקה – אין נוטלין ממנו הידים, שאין שם "כלי" עליו. ואפילו ניקב למעלה מרביעית. וכתב מורי שהיה נוהג ר"י כן אפילו בכלי שטף, אף על פי ששיעור זה לא הוזכר אלא בכלי חרס.

עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בנידה שם, וזה לשונם:

ואף על גב דבכולי שמעתין לא הוזכר כונס משקה אלא בכלי חרס... ולא בכלי עץ, מכל מקום הא דאמר רבא בחולין: כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים – יש להחמיר בכל הכלים..., כיון שלא הזכיר "כלי חרס" אלא "כלי" סתם.

עד כאן לשונם, ואין הכוונה חומרא בעלמא אלא מעיקר דינא.

וטעמם נראה לי: דכל הכלים כשייחדן למים – בטל מהם שם "כלי" בניקב ככונס משקה. והרי בכלי חרס עצמו הדין כן, דכשייחדן לזתים – צריך נקב כמוציא זית. ולכן הא דבכלי עץ צריך כמוציא רימון – משום דסתמייהו עומדין לכך. אבל בייחדן למים – די בככונס משקה.

וראיה לזה: דהרי גם בכלי מתכות שנינו שם דכשייחדן ליין ושמן – הוה טהרתן כשיש נקב שהיין והשמן זב מהן, עיין שם. ועוד: דלשיטת הרמב"ם והסמ"ק איך נדון בכלי אדמה... שאין מקבלין טומאה, דבהן לא שייך שישברו בכדי טהרתן מטומאה, שהרי אין מקבלים טומאה לעולם. אלא וודאי דכל שמשתמשים בה לנטילת ידים – בטל שם "כלי" מעליה בככונס משקה. ולהרמב"ם והסמ"ק גם כן צריך לומר כן בכלים אלו, דבדידהו ליכא שיעורא אחרינא. ועיין בסעיף י"א.

סימן קנט סעיף ה

מיהו לשני שיטות אלו וודאי דאין חילוק בין כשנוטל על ידיו מהכלי דרך פיו העליון, ובין כשנוטל דרך הנקב אף שנשאר רביעית מהנקב ולמטה, דכיון דהטעם משום דהוי שברי כלי – אם כן בכל עניין אסור ליטול ממנו לידים.

וראיה ברורה לדבר זה מהסמ"ג, שכתב שם וזה לשונו:

ואם הכלי ניקב מצדו פחות מכונס משקה, ומחזיק רביעית למטה מן הנקב, ובאין המים דרך הנקב על ידיו טהורות, אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלין דרך שפת הכלי פסולות... דמן הנקב ואילך אין תורת "כלי" עליו. אלא למטה מן הנקב יש תורת "כלי" עליו, מאחר שלא ניקב בכונס משקה.

עד כאן לשונו. הרי מפורש דבנקב ככונס משקה – כל הכלי פסולה. ובפחות מכונס משקה – מה שלמעלה מן הנקב אין תורת "כלי" עליו, ומה שלמטה יש תורת "כלי" וצריך ליטול דרך הנקב. ולהרמב"ם פשיטא שכן הוא, שהרי כתב להדיא דבשבירה המטהרת אין נוטלין לידים, מפני שהן שברי כלים. עד כאן לשונו. ופשיטא שבשבר כלי – פסול ליטול לידים מאיזה מקום שהוא. אך בפחות מכונס משקה לא נמצא בפוסקים חומרת הסמ"ג.

סימן קנט סעיף ו

אמנם הרא"ש והטור יש להם דרך אחרת בזה. דהרא"ש בחולין שם כתב:

כלי שניקב, ומחזיק רביעית למטה מן הנקב – מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו, דלמעלה מן הנקב לא חשיב "כלי".

עד כאן לשונו. וזה לשון הטור:

אם ניקב בכונס משקה... – בטל מתורת "כלי". ואין נוטלין ממנו לידים, ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה. והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה, דמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים על ידו מהכלי. אבל אם נוטל דרך הנקב – שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה. וכתוב בסמ"ק... ואפשר לחלק...

עד כאן לשונו. ודעתם דלאו בדיני טומאה וטהרה תליא מילתא, שהרי נוטלין גם בכלים שאין מקבלין טומאה. אלא דהכי פסיקא לרבא, דכל כלי שניקב בכונס משקה – לא חשיבא כלי לעניין נטילת ידים, כיון דהמים יוצא בשפע דרך הנקב כשהוא בכונס משקה, שהוא הרבה יותר ממוציא משקה. ולכן בנוטל דרך הנקב – שפיר דמי, כיון שיש רביעית מהנקב ולמטה, דל החלק העליון מכאן.

וממילא מוכח מדבריהם דבניקב בפחות מככונס משקה – מותר ליטול גם דרך פיו, מפני שהיא נחשבת "כלי" עדיין, מפני שהמים אין יורדין בהם בשפע.

(ולכן השיג הטור על הסמ"ק, דלדעתו אין תלוי בטומאה וטהרה.)

סימן קנט סעיף ז

מיהו זהו פשיטא דכלי שנטהרה מטומאתה על ידי שבירתה – גם הרא"ש והטור מודים שפסולה לנטילת ידים. ולכן אין נוטלין בדפנות הכלים כמו שיתבאר.

ואדרבא אינהו מחמרי דאפילו בכלי שעדיין לא נטהרה מטומאתה, ודינה ככלי שלמה לעניין טומאה, מכל מקום לעניין נטילת ידים לא מקריא "כלי" כשיש בה נקב ככונס משקה. ואסור ליטול ממנה דרך פיה, אבל דרך הנקב מותר. ובזה מקילים נגד הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק, דאילו לדידהו בכלי חרס המיוחד למשקים נפסלה כל הכלי בנקב ככונס משקה, ואסור ליטול אף דרך הנקב. אבל להרא"ש והטור מותר.

סימן קנט סעיף ח

ודעת הרשב"א בתורת הבית (בית ו' שער ג') אינה מובנת לכאורה, שכתב:

וכלי שנשבר, אף על פי שמקבל רביעית למטה מן השבר, כתוב בספר התרומה שאסור ליטול ממנו; דכל שלמעלה מן השבר אין תורת "כלי" עליו, ושבר כלי הוא. ומכל מקום אם דרך השבר ניגרין המים על ידו – מסתברא שהיא מותרת דהוה לה כברזא. ומסתברא דאפילו נשבר, כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא, ואין מחלקין את הכלי לשנים. וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מטומאתו – מותר ליטול ממנו לידים.

עד כאן לשונו.

סימן קנט סעיף ט

והנה דבריו סתומים. ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דמקודם הביא דברי ספר התרומה, דסבירא ליה כדעת הרא"ש דכל מה שלמטה מן השבר יש עליו תורת "כלי", אם יש שם רביעית ויוכל לשפוך דרך השבר. ומה שלמעלה הוי שבר כלי.

ומה שכתב דהוה ליה כברזא – אין הכוונה ממש כברזא, דהברזא עשוי מתחילתו כן. אבל הכא שבר הוא. אלא דהכי פירושו: דלא גרע משופך דרך נקב הברזא, דדל חלק העליון מכאן. ולא הזכיר שיעור הנקב, דאדברי רבא קאי דהנקב בכונס משקה; ולא חש לבאר זה מפורש, כיון דסבירא ליה דאין זה עניין לטומאה וטהרה כדעת הרא"ש – ממילא דהנקב הוא ככונס משקה דהמים יוצאים בו בקילוח, ואין זה כלי לנטילת ידים. וזהו דעת ספר התרומה.

סימן קנט סעיף י

ואחר כך כתב הרשב"א: "ומסתברא..." – כלומר: שחולק על ספר התרומה בתרתי:

• חדא לקולא, במה שסובר ספר התרומה דבכל שבר נפסלה הכלי לנטילת ידים, אומר לא כן: דכל שלא טיהר מחמת שבירתו – עדיין כלי הוא. כלומר: וכשרה לגמרי, וכדעת הרמב"ם והסמ"ק.
• ואחר כך אומר דאין מחלקין את הכלי לשנים, כלומר: בזה פליג לחומרא, והיינו דלספר התרומה החלק התחתון כשיש בו רביעית ויכול ליטול מן השבר – תמיד כשר. ואיהו סבירא ליה דאין מחלקין לשנים, כלומר דאם רק יש בשבר כדי לטהרו מטומאתו – נפסלה כל הכלי, כדעת הסמ"ג שהבאנו.

(כן נראה לעניות דעתי בכוונתו.)

סימן קנט סעיף יא

ונמצא לפי מה שבררנו, הרמב"ם והסמ"ק והרשב"א בחדא שיטתא קיימי, דכלי לא נפסלה בנקב אלא אם כן נטהרה מטומאתה בנקב כזה. ושיעור ד"כונס משקה" אינו אלא בכלי חרס המיוחד למשקים. אבל כשאינו מיוחד למשקים אלא לאוכלים, וכן כלי עץ וכלי מתכות וכלי עצם וכלי זכוכית המיוחדים לאוכלים – אין הנקב פוסל רק אם הוא גדול כזית.

וכן כלי גללים המיוחדים למשקין – דינם כ"כונס משקה". וכשמיוחדים לאוכלים – דינם בכזית. ואף על גב דלא מקבלי טומאה, מכל מקום לעניין נטילת ידים אין לשנותם משארי כלים.

ונגד זה מחמירים כשיש נקב המטהר – פסולה כל הכלי, אפילו החלק שמן הנקב ולמטה.

סימן קנט סעיף יב

ודעת הרא"ש והטור וספר התרומה ממש להיפך: דאין תלוי בטומאה וטהרה, אלא בכל כלי פוסל נקב ב"כונס משקה". ונגד זה מקילים דהחלק התחתון, כשיש בו רביעית ויכול ליטול מן הנקב – תמיד כשר אף אם נטהרה הכלי מטומאתה.

והסמ"ג תופס חומרות שניהם, דבכל כלי פוסל נקב בכונס משקה, וזהו גם דעת התוספות בנידה שם. ועוד החמיר הסמ"ג כדעת הרמב"ם דבכונס משקה גם חלק התחתון פסול. והחמיר יותר מהרמב"ם, דלהרמב"ם והסמ"ק והרשב"א אין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, ולהסמ"ג בכל הכלים הדין כן, ורק בנקב של מוציא משקה התיר החלק התחתון. אבל לכל רבותינו בנקב שהוא פחות מ"כונס משקה" – כשר לגמרי גם החלק העליון.

ודע שהטור בסוף העניין הביא גם דברי הרמב"ם, עיין שם. ונראה דדעתו דבזה מודה להרמב"ם, דאם נטהרה מטומאתה בנקב כזה פסולה לגמרי. ורבותינו בעלי השולחן ערוך כתבו לגמרי כדברי הרא"ש והטור, ולא הביאו כלל דברי הרמב"ם ולא דברי שארי הפוסקים. וצריך עיון.

(וטעמם משום דהבית יוסף בספרו הגדול נסתבך הרבה בדברי הרמב"ם והסמ"ק והסמ"ג, עיין שם. וגם הט"ז סעיף קטן א' האריך הרבה. ודבריו אינם מובנים, כאשר תמה הפרי מגדים. והלבושי שרד טרח ליישבו בדוחק גדול. והמגן אברהם סעיף קטן ג' הביא דברי הרשב"א, וסבר דהרשב"א מפרש דברי ספר התרומה, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אינו כן, רק לדינא הסכים כמעט כמו שכתבתי. וגם כתב דכלי שנטהרה מטומאתה – פסולה גם ליטול דרך הנקב, עיין שם. ובוודאי כן הוא, כיון דגם הטור סבירא ליה כן; אף שמהרא"ש וספר התרומה לא נראה כן, מכל מקום לדינא העיקר כן הוא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף יג

ודע דבמסכת פרה פרק חמישי משנה ז לעניין קידוש מי חטאת תנן:

ניקבה מלמטן ופקקה בסמרטוט – המים שבתוכה פסולין... מן הצד ופקקה בסמרטוט – המים שבתוכה כשרים...

עיין שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק ששי מפרה אדומה דין ז, וזה לשונו:

היה נקוב מן הצד ופקקו – הרי זה כשר למלאות לו ולקדש ולהזות ממנו.

עד כאן לשונו. והשתא קל וחומר הדברים: דאם בקידוש מי חטאת דאורייתא דכתיב מפורש "מים חיים אל כלי" כשר בכהאי גוונא – קל וחומר בנטילת ידים דרבנן. ותמיהני מה שאחד מן הפוסקים לא הזכיר זה.

וכן כתב אחד מהגדולים על משנה זו, וזה לשונו: שמעינן מהא שמותר ליטול לידים בכלי המנוקב מן הצד... וליכא למימר דהכא כשהמים למטה מן הנקב, אבל מה שלמעלה לא חשיב כלי, דאם כן... (הגר"א באליה רבה).

וכן כתב אחד ממפרשי השולחן ערוך (מגן אברהם סעיף קטן ו'), וזה לשונו: ואם היה כלי שלם, וניקב ותחב בו דבר אחר – מהני..., דכיון שסתמו – חשיב שפיר כלי. עד כאן לשונו. אלא שלא חילק בין מלמטה בין מן הצד. ונראה דכוונתו על סתימה יפה בעץ או בברזל שתהא מתקיימת. אמנם הרא"ש בפירושו שם כתב מפורש להיפך, וזה לשונו: אבל מן הצד מקדשים במים שלמטה מן הנקב, ואפילו לא פקקה בסמרטוט... עד כאן לשונו. וכן משמע מהר"ש, עיין שם. אבל הרמב"ם פסק כמו שכתבתי.

(והט"ז סוף סעיף קטן א' הביא משנה זו, וכתב דנטילת ידים חמירא טפי, עיין שם ודבריו תמוהין. ותמיהני למה לא הביאו דברי הרא"ש? ולדינא יש לסמוך על המקילין, כמו שכתב התרומת הדשן בסימן קס"א דבנטילת ידים הולכין אחרי המקילין, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף יד

כמה הוא נקב ד"כונס משקה"? אם ישימו אותו על מים יכנסו המים דרך הנקב. והוא גדול מנקב שהמים יוצאים בו דזהו אפילו בנקב קטן מאוד, ואין שום פסול בנקב כזה לרוב הפוסקים. ואפילו הנקב בשולי הכלי – מותר. לבד להסמ"ג אסור כמו שכתבתי.

וכן יש סימן אחר ל"כונס משקה", והיינו שהמים יוצאים ממנו טיף אחר טיף – בידוע שהוא כונס משקה (נידה מט ב).

ויש מי שאומר שאם נסדקה על פני כולה מלמעלה למטה, אף שאין הנקב בכונס משקה אלא כמוציא משקה – פסולה לנטילת ידים, משום דנטהרה על ידי זה מטומאתה (ב"ח). והנה אם נטהרה מטומאתה בכהאי גוונא וודאי דפסולה לנטילת ידים, אבל אינו מבואר בשום מקום דין זה (ט"ז סעיף קטן א'). ואדרבא בפרק חמישי דכלים משנה י"א מוכח דסדק ונקב חד דינא אית להו, עיין שם. וכל סדק שבמשניות הוה הפסק מרובה בין זה לזה, כמבואר בפרק תשיעי דכלים משנה ז, דתנן: נסדק מן התנור לסרידה – שיעורו מלוא פי מרדע. וכן בריש פרק אחד עשר דאהלות בבית שנסדק, דלכל הפחות הוא כחוט המשקולת, עיין שם. ובשלהי שבת הוה סדק בטפח, עיין שם. הלכך ליתא להאי דינא.

סימן קנט סעיף טו

ולכן כל מין כלי שיש בה נקב, אם אין בו כ"כונס משקה" – מותר ליטול בו לנטילת ידים. וכן אם יש בו פגימה מלמעלה או סדק אפילו על פני כולו, אם המים אין יכולים ליכנס דרך הפגימה או דרך הסדק – מותר ליטול בו.

וכן אם הנקב או הפגם או הסדק גדול הרבה, עד שיכול ליטול ידיו דרך הנקב או דרך הפגם או דרך הסדק, ונשאר עדיין מהם ולמטה רביעית – מותר ליטול בו לנטילת ידים לדעת הרא"ש והטור וספר התרומה ולרבותינו בעלי השולחן ערוך.

וכן אם סתם הנקב או הפגם או הסדק באיזה דבר שהוא – מותר ליטול אף דרך פיו לדעת הרמב"ם וכמה מהגדולים כמו שכתבתי בסעיף י"ג. ולדעת הרא"ש אינו כן כמו שכתבתי. וכבר כתבנו דבנטילת ידים יש לסמוך על המקילין.

סימן קנט סעיף טז

תנן במסכת ידים פרק ראשון (משנה ב):

אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית.

ופירשו הר"ש והרא"ש והרע"ב ד"דפנות הכלים" ו"שולי המחץ" הוי שברי כלים. ו"מגופת החבית" הוי הפסול משום דלאו להשתמש בתוכה עבידא אלא כיסוי לחבית, עיין שם.

ולפי זה אפילו הן מחזיקין רביעית ועומדים שלא מסומכין – פסולים לנטילת ידים (מגן אברהם סעיף קטן ג'). והטעם: מפני שאין נקראים "כלים". וגם לקידוש מי חטאת פסולים, כדתנן בפרק חמישי דפרה (שם). ותניא בתוספתא שם:

שולי כלי עצם, וכלי זכוכית, וכלי עץ – אין נוטלין מהן לידים. קנקסן ושפן ועשאן כלים – נוטלין מהן.

עד כאן לשונו. והכי פירושו: ד"שולי כלי" הוה שברי כלי. אמנם אם קינקסן ושפן, וזהו כמו במשנה דכלים פרק שלושים דתנן: שולי קערה... שהתקינן לתשמיש – טהורין. קירטסן או שפן בשופין – טמאים. כלומר: דיחוד בעלמא שייחדן לתשמיש לא מהני, ואין מקבלין טומאה דהוי שבר כלי. רק אם קירטסן, שתיקנם על ידי מעשה ועשאן חלקים, או שיפן בכלי של צורפי ברזל – נעשית כלי. והכא נמי לעניין נטילת ידים: אם לא עשה בה מעשה – אין ליטול בה, ואם עשה בה מעשה – מותר ליטול בה.

(ובתוספתא יש: שברי כלי חרס שמחזיק רביעית – מותר ליטול לידים. והוא תמוה.)

סימן קנט סעיף יז

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול הלך בזה בדרך אחרת, דסבירא ליה דפסולי הדפנות והשולים והמגופה – זהו מטעם שאין ביכולתם לישב שלא מסומכים. ועל פי זה כתב בסעיף ג:

כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית – אינה "כלי". לפיכך מגופה של חבית, שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת – אין נוטלים ממנה. ואם הרחיבה מלמטה עד שהיא מקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת – נוטלים ממנה.

עד כאן לשונו. והנה הדין דין אמת. אך מה שכתב דפסול מגופה הוי משום שאינה מקבלת רביעית שלא מסומכת – אינו כן, דהוא הדין אפילו יושבת שלא מסומכת – פסולה עד שיעשה בה תיקון כמו שכתבתי. ויחוד בעלמא לא מהני.

(מגן אברהם סעיף קטן ד'. והבית יוסף הולך בשיטת הטור.)

סימן קנט סעיף יח

יש מי שאומר שאין ליטול ידים מהקנקן שקורין גיסקא"ן דרך הדד שבולט, כי לא נעשה לקבלה (של"ה).

ותמהו בזה: דהא הכיור היו הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מן הכיור דרך דדי הכיור (מגן אברהם סעיף קטן ד').

ותרצו דבכיור היו עשוים כמין שפופרת שמקבלים מים, אבל כשעשויה כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה – לא (שם). אי נמי: דבכיור לא היו הבליטות גבוה מגוף הכלי אלא היו בולטין בצדדין בשווה. אבל כשבולט למעלה – לא (אליה רבה סעיף קטן ו'). והנה הדברים סתומים ונצרך לבאר.

סימן קנט סעיף יט

ונראה לי ביאור הדברים כן הוא: דאין הכוונה שצריך שבעֵת קבלת המים יכניסו המים דרך שם, שהרי דרך כל דדי הכלים אין מכניסים מים, ועם כל זה רחצו הכהנים ידיהם מן דדי הכיור. אלא דהכי פירושו: שצריך שבשם צריך שיחזיקו המים, לאפוקי באותן כלים שקורין קאנע"ן – יצא במקצת הכלי בליטה למעלה מגוף הכלי, ובאותה הבליטה לא יחזיקו המים כנראה בחוש. ולזה אמרו דבכיור לא היה כן, או אף שהדדים היו למעלה, מכל מקום היה כל אחד מהדדים מוקף סביב סביב וממילא שהמים מחזיק שם. או שהבליטות לא היו למעלה מהכיור אלא בשווה עם הכיור, וממילא שהמים מחזיק שם. זהו ביאור הדברים.

סימן קנט סעיף כ

ולפי זה בכלים שלנו, כשאין בליטה עולה למעלה מן הכלי – מותר ליטול ידיו דרך הבליטה. אבל כשבולטת למעלה – אין ליטול ידיו דרך הבליטה. אבל כשבולטת למעלה אין ליטול דרך שם, אבל שלא דרך הבליטה מותר.

וכלי מתכות העשוי לחמם בה חמים שקורין סאמעוואליה רבה, שיש למטה דד שמשם שופכין החמין דרך ברזא שבדד שקורין קרא"ן; וכן כלי גדולה שקורין האנ"ט פא"ס ששופכין שם הרבה מים, ולמטה יש דדים וכשרוצים ליטול מהם מגביהים הדדים למעלה ונשפך המים דרך שם, וכשמסלקים הידים חוזרים הדדים למטה ונסתמים מוצאי המים – מותר ליטול דרך שם, אך יזהר שבכל שפיכה יעלה הדד, ויורידנה כדי שיבואו המים מכוחו כמו שיתבאר. וכן בהדד של הסאמעוואליה רבה יעשה כן. ודרך הדד של הצאני"ק העומד על הסאמעוואליה רבה – יכול ליטול דרך הדד שבו, וכן דרך ברזא שבחבית. אך בכל שפיכה יטול הברזא וישימנה בחזרה, כדי שיבואו המים מכוח אדם כמו שכתבתי. ומזה נבין לכל מיני כלים.

סימן קנט סעיף כא

כבר נתבאר דבכל הכלים נוטלין לידים. אמנם דווקא במה שדרך ליטול בהם מים, לאפוקי שק וקופה ולבדים, והיינו כובעים או מנעלים של לבדים שקורין פילס"ץ. אפילו תיקן השק לשבת בלא סמיכה, וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקין – אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינן עשויין לקבל משקין. וכן הלבדים אף על פי שהם קשים, ואין המים זב מהן, מכל מקום הרי אינם עשויים לקבל מים.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דמכל מקום על ידי הדחק מותרים, דעוברי דרכים רגילים לשתות בהם. עד כאן לשונו.

אבל יש חולקים דגם על ידי הדחק לא מהני (ים של שלמה). והסומך על רבינו הבית יוסף לא הפסיד (אליה רבה סעיף קטן ה'). וזהו רק בכובעים של לבדים, דלפעמים שותים בהם מים, אבל לא בשק וקופה.

וכלים של עור הוי ככל הכלים, ונוטלין מהם לידים, שהרי נודות של עור הרבה משתמשין בהן למשקין, כדכתיב: "ותפתח את נוד החלב ותשקהו". אך בנטילת ידים בעינן כלי שתעמוד בלי תמיכה, והנודות הם ככיס בעלמא. אלא שבעת שרוצים לתת בהם משקין נופחין אותם, ואין זה כשר לנטילת ידים. ולכן חמת וכפישה, שהם נאדות של עור שתיקנן ועשה להן בית מושב שיוכלו לעמוד בלי תמיכה – נוטלין מהן לידים.

סימן קנט סעיף כב

וזה שנתבאר שהכלי שנוטלין ממנה לידים צריכה לעמוד בלי תמיכה, זהו בסתם כלים. אבל יש מיני כלים שעשויים לכתחילה שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה, ועיקר תשמישם על ידי סמיכה – נוטלין מהם לידים, כיון שעיקר תשמישן כן הוא, וחשיב שפיר "כלי".

לפיכך ההאנ"ט פא"ס שלנו, שהדדים הם מתחתיו, ואינו עומד על הארץ או על הספסל, אלא מדביקים אותו במסמורות אל הכותל והוא תלוי באויר – נוטלין ממנו לידים, כיון שכן הוא עיקר תשמישו.

סימן קנט סעיף כג

וכן מה שהצרכנו שלא יהיה שום נקב בהכלי, אם היא כלי שתחילת עשייתה לנקבים, כמו שכתב הרמב"ם פרק שמונה עשר (הלכה ו) מכלים, וזה לשונו:

טיטרוס, אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות – מתטמא, שהרי המים מתכנסין בצדדין, והן עשויין לקבלה.

עד כאן לשונו, ומשנה היא בכלים. ולפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו, ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים – מותר ליטול ממנו, אף על פי שאינו מחזיק כלום; כיון שעשוי לקבלה בעניין זה, וזהו עיקר תשמישו – נקרא "כלי".

וכל שכן כלי שיש לו ברזא למטה, כמו ההאנ"ט פא"ס שלנו, אף שיש בו נקבים גדולים שהברזות סותמן, הואיל שמתחילה נעשין לקבלה על ידי כך – נוטלין מהם לידים. וכן כלי שלם, וניקב ותחב בו איזה דבר לסותמו בסתימה תמידיות – מהני, דכיון דסתמו מקרי "כלי" (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ועיין בסימן קס"ב סעיף כ"ב.

סימן קנט סעיף כד

יש מי שכתב שיש כלים של בדיל שקורין גיסקא"ן, שנותנין אותן בסעודה ליטול מהן לידים, ויש באותן כלים נקב גדול למעלה סמוך לפיהם, ועושים זה לנוי. ומכל מקום אין להקל ליטול דרך פיו של הכלי אלא דרך הנקב.

ולא דמי לכלי מלא נקבים, שבארנו דמותר ליטול מהם לידים, דהתם הנקבים דקים, מה שאין כן בנקב גדול כזה: אף שעשוי לנוי, סוף סוף נקב גדול הוא, ופוסל מה שלמעלה ממנו (ט"ז סעיף קטן ו'). ואף גם בהנקבים הדקים יש חולקים. אלא דמכל מקום אנו סומכים להיתר באלו, אבל לא בנקב גדול. ולכן נראה לי בלייק"א שלנו, שממשיכין בהם משקין מחבית שיש נקבים גדולים בשני הצדדים – אסור ליטול מהן לידים, כיון שגם מעבר השני הנקב גדול, ולא דמי לטיטרוס שנתבאר. וכן יש להורות למעשה.

סימן קנט סעיף כה

כיון שצריך נטילה מכלי דווקא, ממילא מובן שאסור לראובן ליטול מים בחפניו ולשפכם על ידי שמעון, שהרי המים שעל ידי שמעון לא באו מכלי. ולא עוד אלא אפילו אם שמעון עצמו יטול ידו אחת מהכלי, ויטול בחפנו של יד זו וישפוך על ידו האחרת – אין הנטילה עולה על ידו האחרת, אף על פי שבידו הראשונה הגיעו המים מכלי. וצריך ליטול השנייה עוד פעם.

אמנם יש מגדולי רבותינו שהתירו בכהאי גוונא, דכיון שיש נטילה מכלי למים אלו שבידו האחת – רשאי להטיל המים על השנייה מחפינו של ידו הראשונה. ונהגו להקל כסברא זו. אבל העיקר כסברא הראשונה, ולכן יש להחמיר לכתחילה.

אמנם צריך ליזהר גם לדעת המיקל, שהמים שבידו האחת לא יהיו טמאים, והיינו שישפוך עליה רביעית בבת אחת, וישפוך על כל היד על הכף ועל הגב, ואז כששופך על השנייה – יצא לדעת המיקל. דאם לא כן הרי נטמאו המים, וטמאו היד השנייה. ודינים אלו אי אפשר לבארם פה שאין בסימן זה מקומם. ויתבארו בסימן קס"ב בסייעתא דשמיא, ועיין שם בסעיף כ"ג.

סימן קנט סעיף כו

ולבד שצריך כלי, עוד צריכין שיבואו המים מכוח "נותן", כלומר: מכוח אדם הנותן. ולא מיבעיא אם מטביל ידיו בכלי דלא מהני, כדכתיב בכיור: "ורחצו אהרן ובניו ממנו" – ולא בתוכו (זבחים כא א). ואף על גב דבארבעים סאה מהני טבילה לידים כמו שיתבאר, זהו במקוה שבקרקע הכשרה לטבילת הגוף, קל וחומר לנטילת ידים. אבל בכלי לא מהני טבילה, רק נטילה מהכלי ועל ידי כוח אדם. אבל בלא כוח אדם, כגון שעל ידי איזה סיבה היטתה החבית ונשפכו ממנה המים, ונתן ידיו תחת הקילוח – לא עשה כלום, כיון שלא באו המים מכוח אדם.

אך איזה אדם לא קפדינן. והכי תנן בסוף פרק קמא דידים:

הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן.

והוא הדין על ידי אשה וכותי. ואם צריך דווקא מין אדם, או גם משארי בעלי חיים כגון הקוף שעושה כמעשה אדם – יש שם פלוגתא, דחכמים מכשירין ורבי יוסי פוסל. ונחלקו הפוסקים: יש שפוסקים כחכמים ויש כרבי יוסי. ונראים דברי המכשירים. ואף דבשחיטה פסול, שאני שחיטה דהוי דאורייתא.

ומכל מקום לכתחילה יש להחמיר, ויש מי שחושש להחמיר על ידי כותי ונידה. ולדינא אינו כן, דבלאו הכי כולנו טמאים, והנזהר מזה הוא רק מידת חסידות. וכן יש שחוששין על ידי חרש שוטה וקטן פחות מבן שש, ולדינא העיקר כמו שכתבתי (עיין ט"ז סעיף קטן ט"ו, ומגן אברהם סעיף קטן כ"ב). ובסעיף ל"ב יתבאר שיש מי שמתיר בטבילת ידים בכלי.

סימן קנט סעיף כז

וכיון שצריך שיבואו המים מכוח אדם, לפיכך אדם שדולה מים מן היאור או מבאר שהוא מעיין, ושופך המים לתוך הצינור שלפניו, ומן הצינור נמשכים המים להשקות שדות – אינו מותר ליתן ידיו לתוך הצינור קודם ביאת המים ובביאת המים נשפכו על ידיו, מפני שכבר פסק כוח האדם השופך, ונמצא שמים אלו אינם באים מכוח אדם.

וזהו דווקא כשנותן ידיו בצינור רחוק ממקום השפיכה להצינור. אבל אם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש – עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה – עדיין מכוחו הם באים.

סימן קנט סעיף כח

וזהו כשהמים באים על ידיו. אבל אם הטביל ידיו לתוך הצינור, בכל עניין לא עלתה לו נטילה, מפני שהם שאובים והכלי מחובר לקרקע. ובמחובר לא מהני כלי, ואפילו אינה מחוברת יש פוסלים כמו שיתבאר.

והני מילי כשהדולה שופך לתוך הצינור עצמה. אבל אם נותן אותם חוץ לצינור, וממשיך אותם לצינור והטביל בו – ידיו טהורות, דאפילו לגבי מקוה קיימא לן ביורה דעה סימן ר"א דשאובים שהמשיכו אותם – כשרים. ואפילו להאוסרים במקוה, מכל מקום בנטילת ידים דרבנן לכולי עלמא מהני.

סימן קנט סעיף כט

ואפילו בדולה ונותן לתוך הצינור עצמו, אם הדלי ששואב בו נקוב לאחוריו בככונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו להצינור מקלח מאחוריו ליאור או למעיין – מטביל בו את הידים וטהורות, דחשיבי כאילו הטבילם בהיאור, דנצוק זה מחבר הכלי להיאור, וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור.

ואף על גב דנצוק כזה לא חשיב חיבור לעניין טבילה, עד שיהא בנקב כשפופרת הנוד כמבואר ביורה דעה סימן ר"א, מכל מקום לעניין נטילת ידים יש להקל. ויש חולקים בזה וסבירא להו דגם בנטילת ידים לא חשיב חיבור נצוק כזה. ובוודאי שלכתחילה יש להחמיר, אך באין לו כלי – יש להקל בנטילת ידים כדעות המקילים.

סימן קנט סעיף ל

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ז:

אין ליטול ידיו מאותם אבנים הקבועים לכותל, ועשה להם בית קיבול וברזא. אבל אם היו כֵלים תחילה, וחיברן לכותל – נוטלין ממנו.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דמחובר לאו שם "כלי" עלה; רק בתלוש ולבסוף חיברו, כגון שהיתה כלי מתחילה – יש להקל בנטילת ידים, דמיחשבא בתלוש. ויש מי שמקיל בכל עניין (ט"ז סעיף קטן ח').

והעיקר כרבינו הרמ"א, כיון שלא היה עליו שם "כלי" כלל בתלוש. אם כן הוי מחובר גמור, ולא מהני ממנו לא נטילה על ידי ברזא ולא טבילה בתוכו, אף שיש בו ארבעים סאה, כיון שאסור לטבילה (פרי מגדים). ואפשר דבטבילה יש להקל כשיש בו ארבעים סאה לעניין נטילת ידים (שם).

סימן קנט סעיף לא

המים שמושכים על ידי קנים חלולים למרחוק כמו רע"ר קאסטי"ן, ליטול מן הקנים עצמם – וודאי אסור, דאין באין מכוח אדם, שרחוקים הם מעצם המים שהאדם עושה בו.

אבל מותר לטבול ידיו בהתיבה של אבנים העומדים לפני הקנים, דהוה כאילו מחוברים לנהר או להמעיין בשעה שהקנים שוטפים מים, והוה נצוק דחשבינן חיבור לעניין נטילת ידים כמו שכתבתי. אבל כשנפסק הקילוח מן הקנים – אסור לטבול בו הידים, דאז אינו מחובר עם המים של הנהר והמעיין (ע"ת ואליה רבה).

וליטול מן הפלומפי"ן – וודאי אסור, שאינם כלי (באר היטב סעיף קטן ח').

סימן קנט סעיף לב

אם הכניס ידיו בכלי של מים, ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע – וודאי לא עלתה לו נטילה, דבמחובר וודאי ליכא על זה שם "נטילה" אלא "טבילה"; וטבילה ליכא בשאובין, ואפילו יש שם ארבעים סאה.

אמנם אם הכלי תלושה, שאינה מחוברת לקרקע – יש אומרים שעלתה לו נטילה, דרק בכיור דרשינן "ממנו" ולא בתוכו, כמו שכתבתי בסעיף כ"ו. אבל בנטילת ידים דרבנן – הוה זה מין נטילה. ויש אומרים שלא עלתה לו, וכמו שכתבתי שם. והעיקר לדינא לאיסור, שכן דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום בשעת הדחק יכול לסמוך על המתיר בנטילת ידים דרבנן. ואם אחר כך יזדמנו לו מים עם כלי – יטול ידיו, ולא יברך אם היתה אחר ברכת "המוציא" (אליה רבה סעיף קטן י"ב). וגם מקודם לא יברך. ויש מי שאומר שיברך מקודם על הטבילה (מגן אברהם סעיף קטן ט"ו) ולא נראה, אלא אחר כך יברך אם הוא עדיין קודם ברכת "המוציא". וכן נראה עיקר.

ויש מי שאומר שאף המתיר לא התיר אלא כשיש ארבעים סאה בכלי (ב"ח בשם הג"א). ואינו כן, דאם כן למה לי קרא לאיסור בכיור, הא ליכא שם ארבעים סאה ובוודאי אסור?

(ט"ז סעיף קטן י', עיין שם. ואין זה דקדוק, דיש לומר דאתי למעוטי אף כשיש ארבעים סאה בכיור. מכל מקום דעת רוב הפוסקים דהמתיר, שהוא הבה"ג – בכל עניין התיר. וה"ים של שלמה" פסק דגם בשעת הדחק אין לסמוך על המתיר, עיין שם ובט"ז סעיף קטן י"א.)

סימן קנט סעיף לג

חבית שיש בה מים, ואין לו כלי, וגם אין אדם אחר שיגביה לו החבית לשפוך על ידיו, אם היא קטנה – יניחנה על ברכיו ונוטל ממנה לידים. והיינו שמנענע בברכיו בכל קילוח וקילוח (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז). וזהו "כוח גברא", דמה לי שנותן בידיו או מטה בברכיו?

ואם גדולה היא והיא מוטה בארץ, והמים מקלחים ממנה שלא על ידי גלגולו, אלא שנתגלגלה מאליה ונתן ידו תחת הקילוח – לא עלתה לו נטילה. ואם היתה ברזא בנקב, והסירה וקיבל המים על ידיו – חשיב שפיר "כוח גברא", ובלבד שבכל קילוח וקילוח יוציא הברזא ויחזירנה, ויחזור ויוציאנה, דרק הקילוח הראשון חשיב "כוח גברא". ויש מי שאומר דכל השפיכה מקרי "כוח גברא" (ים של שלמה), ואינו עיקר (מגן אברהם סעיף קטן כ').

ומכל מקום אם הטה חבית מלאה מים, והלך וישב לו, והחבית שופכת מים כל היום מפני הטייתו, ונטל ידיו ממנה – עלתה לו נטילה, דזה חשיב "כוח גברא". ולא דמי להסרת הברזא שצריך להסיר בכל קילוח, דזהו מפני שלא עשה מעשה בגוף המים אלא בהסרת הברזא. אבל בהיטוי חבית שעשה מעשה בגוף המים – חשיב כל הקילוח "כוח גברא". וגם לא דמי למה שבארנו בסעיף כ"ז בצינור דלא חשיב "כוח גברא", דהתם מפני שהוא רחוק ממקום שכוחו עושה, מה שאין כן כאן. ולכן כשיש לו חבית גדולה, ואין לו כלי, אם היא מלאה מים – יטנה על צידה וישים הידים תחת הנקב, ויבואו עליו המים, ויצא בזה ידי נטילת ידים.

סימן קנט סעיף לד

בחגיגה (יח ב) מבואר דאין צריך כוונה לנטילת ידים דחולין, רק לתרומה; וכן מבואר בחולין (לא ב). ומכל מקום הרשב"א בתורת הבית החמיר בזה, מהא דתניא בתוספתא:

הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין, הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין – ידיו טהורות.

משמע להדיא דאחד מהם צריך לכוין: הנוטל או הנותן על ידיו. וצריך לומר דבחגיגה ובחולין מיירינן לעניין נגיעה ולא לעניין אכילה. אבל כל הפוסקים לא כתבו כן, ולא חשו להתוספתא כיון שבגמרא להיפך, או שזהו לתרומה.

ומכל מקום רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י"ג חששו לכתחילה לדברי הרשב"א, וזה לשונם:

ולכתחילה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחילה, אפילו שלא כיון הנוטל כלל.

עד כאן לשונם, וזהו על פי התוספתא שהבאנו. ויש מי שחשש לדעת הרשב"א אף בדיעבד (מגן אברהם סעיף קטן כ"ה), וצריך עיון.

(ואין לשאול: דאם אין צריך כוונה, למה פסקנו בסימן קנ"ח בנטל ידיו לטיבולו במשקה, צריך נטילת ידים אחרים לסעודה? דלא קשיא כלל, דכשיכוון לדבר אחר – גרע טפי מסתמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף לה

הטביל ידיו במי מעין, אפילו אין בו ארבעים סאה – עלתה לו טבילה. דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו לגופו, וכל שכן בנטילת ידים, ובלבד שיתכסו בהמים כל ידיו בבת אחת.

ואם הטבילן במי מקוה, דהיינו מי גשמים – יש אומרים שצריך ארבעים סאה כמו בטבילת הגוף, ויש אומרים שדינו כמו במעיין. וטעמם: דכיון דמן התורה מטבילין כלים במקוה כשיש רביעית מים, אלא דרבנן בטלוה והצריכו ארבעים סאה גם לכלים כמבואר ביורה דעה סימן ר"א, ולכן בנטילת ידים דרבנן סמכינן גם לכתחילה. וכן עיקר לדינא, ורק לכתחילה יש להחמיר.

ולכן המהלך בדרך ואין לו כלי – יכול לטבול ידיו ברקק של גשמים, או בעוקה קטנה של גשמים, ובלבד ששני ידיו יתכסו בהמים. ומכל מקום צריך שיהיו המים אשבורן, כלומר: שיעמדו במקום אחד ולא זוחלין, דמקוה פסולה בזוחלין. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ט"ו:

מי גשמים שהם זוחלין, כלומר שנמשכים והולכים שאינם מכונסים, ויש בהם ארבעים סאה – יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.

עד כאן לשונו. משום דזוחלין פסולין אפילו לטבילת כלים.

סימן קנט סעיף לו

כתב הרמב"ם בפרק ששי מברכות דין ה:

כל הצריך נטילת ידים, והטביל ידיו במי מקוה – אינו צריך דבר אחר. ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע – לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין הידים אלא בנטילה.

עד כאן לשונו. והנה באין שיעור מקוה נתבאר בסעיף הקודם שחלקו עליו, ודינו כמעיין. וגם זה שפוסל במים שאובין שבקרקע נחלק עליו הראב"ד, ופסק דבארבעים סאה שאובין בקרקע, כיון שבעלי קריין טובלין בהן, כמו ששנינו במקואות פרק שמיני – כשרין גם לנטילת ידים בטבילה. ושאובה שהמשיכוה כולה – גם להרמב"ם מטבילין בו הידים.

סימן קנט סעיף לז

נמצא כתוב בלשון זה: בשלג יש אוסרים ויש מתירים. והר"ר אביגדור לא רצה ליטול בשלג, אפילו בשעת הדחק. עד כאן לשונו.

והכוונה לזרוק שלג על ידו אחת, ואחר כך על השנייה, ולשפשפם עד שימחו כמים. אבל לטבול ידיו בערימת שלג שיש בה ארבעים סאה – פשיטא שמותר, שהרי אפילו לטבילת כל הגוף הרבה מתירים, כמו שכתבתי ביורה דעה שם. וכל שכן לנטילת ידים (ט"ז סעיף קטן כ'). ועיין מה שכתבתי בסימן ק"ס סעיף ט"ז.

סימן קנט סעיף לח

לא יטול מהנהר מים בידו אחת, ויתן על השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה. ד"נטילה" הוא מכלי, וכאן ליכא כלי. אבל ידו אחת בטבילה, וידו אחת בנטילה על ידי כלי – מותר, וידיו טהורות.

והמטביל ידיו אינו צריך להטביל שתי פעמים, דזה אין צריך רק בנטילה כששופך פחות מכל הרביעית כמו שיתבאר בסימן קס"ב, אבל לא כששופך רביעית, וכל שכן בטבילה. וגם אינו צריך ניגוב, ולא הגבהת ידים, דזהו הכל כשהמים טמאים כמו שכתבתי שם.

סימן קנט סעיף לט

המטביל ידיו אינו מברך "על טבילת ידים" אלא "על נטילת ידים", דכך היתה עיקר התקנה נטילה; אלא שיש בכלל מאתים מנה, דקל וחומר לטבילה. ולכן הברכה היא כעיקר התקנה.

ויש אומרים דמברך "על טבילת ידים", וכן עיקר. דאיך יאמר "נטילה" והוא אינו נוטל? ויש מי שהכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילת ידים – מברך "על נטילת ידים". ואם פסולים לנטילה כפי מה שיתבאר בסימן הבא – מברך "על טבילת ידים" (מגן אברהם סעיף קטן ל"ח). ודעביד כמר – עביד, ודעביד כמר – עביד. ומיהו בידו אחת בנטילה, וידו אחת בטבילה – וודאי מברך "על נטילת ידים" (שם סעיף קטן ל').