ספר מכלול (רד"ק)/שמות/פתיחה לשמות

שער לבאר המקומות אשר נקבו בשמות

דע ישכילך האלהים כי השמות הם שנים חלקים. יש מהם שם שהוא נגזר מן הפועל או הפועל ממנו, כמו רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, זְבוּלֻן, שהוא שם נגזר מן הפועל, חָכָם, רָשָׁע, צַדִּיק, חֶרֶב, שֶׁלֶג והדומים להם, נגזר הפועל מן השם. ויש שם שהוא שם דבר ואיננו נגזר מן הפועל ולא יהיה פועל נגזר ממנו, כמו אִישׁ, אִשָּׁה, אֶבֶן, גֶּפֶן, סוּס, פֶּרֶד, חֲמוֹר, גָּמָל, שׁוֹר, עֵץ, בַּרְזֶל והדומים להם.

ויש מהשמות האלה והדומים להם מכונים בלשון זכר ויש בלשון נקבה, כמו שיתבאר כל אחד במקומו בחלק הענין בעזרת האל. ויש שרצו בו זכר ונקבה ולא אמרו כי אם הזכר לבד או הנקבה לבד, כמו "אֶת הַגָּמָל" (ויקרא יא ד), "וְאֶת הַחֲזִיר" (ויקרא יא ז) "וְאֶת הַשָּׁפָן", (ויקרא יא ה) וכן הנקבה: "וְאֶת הָאַרְנֶבֶת" (ויקרא יא ו), "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה" (דברים יד יא), ואין ספק כי בזכור הזכר הוא הדין לנקבה ובזכור הנקבה הוא הדין לזכר. ורבי יונה כתב כי הלשון בעצמו לזכר ולנקבה אחד, כי יאמר לזכר גָּמָל ויאמר לנקבה גָּמָל, וכן חֲזִיר ושָׁפָן, ויאמר אַרְנֶבֶת לנקבה ואַרְנֶבֶת לזכר, תּוֹר לנקבה ותּוֹר לזכר, יוֹנָה לנקבה ויוֹנָה לזכר, וראייתו "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת". (בראשית לב טז) ולפי דעתי כי לא יאמר גָּמָל, חֲזִיר, שָׁפָן כי אם על הזכר, ובאומרו על הזכר הוא הדין על הנקבה, כי ספור הדברים יבא ברוב על הזכר כי הוא עיקר הבריאה, ובספור על הנקבה והוא הדין על הזכר הוא מעט, כמו ספור אַרְנֶבֶת וצִפּוֹר ויוֹנָה, והיה זה מפני הבחירה בהם מהזכרים יותר, ודבר הכתוב על ההוה ועל הרגיל אצל בני אדם. כמו "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" (ויקרא יא טז) והוא הדין לאם ולזכר, אלא שאין דרך בני אדם לאכול מהם כי אם הנקבה בעודה קטנה. וכן "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג יט), הוא הדין לעז לאיל ולשור, אלא שאין דרך לאכל ממין הבשר עם החלב כי אם הקטן. וכן "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב יז) הוא הדין למכשף, אלא שמעשה הכשפים נמצא בנשים ברוב. ומה שאמר "אַרְנֶבֶת", אומרים כי הזכר לא תראה זכרותו והזכרים ידמו נקבות. ומה שאמר "שְׁתֵּי תֹרִים" (ויקרא ה ז) ונאמר ברוב ענין הקרבן הספור על הנקבות, להודיע כי גם הנקבות כשרות, לא כמו בבהמה שנבחרו הזכרים כמו שאמרו רז"ל: "תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף" (קידושין כד ב). והנה זכרו במשנה "חֲזִירָה" באמרם "לא היתה פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שלא היו נוטלים האום שלה" (משנה בכורות ד ד), וכן אמרו "גְּמַלָּה" באמרם "אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה" (בכורות ו ב). ובאמרו הקבוץ יבא בלשון זכרים, כמו "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת", וכן "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מ"ב ב כד), כמו מן "אִשָּׁה" "נָשִׁים" ומן "נְמָלָה" "נְמָלִים". גם נזכרה הנקבה בלא ה"א בדבר שאין לטעות בו בין זכר לנקבה, כמו "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" (ישעיהו יא ז) שהרי אמר "יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן". וכן זכרו בתלמוד צִפּוֹר בלשון נקבה ואמרו "צִפּוֹרֶת כְּרָמִים" (משנה שבת ט ז). ומה שאמרו במקרא "צִפּוֹר טְהֹרָה", צִפּוֹר הוא שם כלל לכל העופות, כמו שאמר גם כן "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו י) וכלל בו התור והגוזל, אמר "צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם" (תהלים ח ט) וכלל בו כל העופות. ומה שאמר "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה", לפי רגילות בני אדם אצל הנקבות מהזכרים, או נהגו בכלל בלשון נקבה כמו שנהגו לזכור כלל הדברים בלשון נקבה, כמו "זֹאת הַחַיָּה" (ויקרא יא ב), "זֹאת הַבְּהֵמָה" (דברים יד ד), וכן בשאר זכר ענינים, כמו עֵדָה, מִלְחָמָה, מַעֲרָכָה והדומים להם. אבל בודאי יאמר בשמות לנקבה שם בלא ה"א בהיות לזכר שם בלשון אחר, כמו שקראו לכבשה רָחֵל ואמרו "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג ז), "רְחֵלִים מָאתַיִם" (בראשית לב טו), וכן "עֵז בַּת שְׁנָתָהּ" (במדבר טו כז), "עִזִּים מָאתַיִם" (בראשית לב טו), ונאמר על הזכר "אֵילִים", "כְּבָשִׂים", "תְּיָשִׁים". ואמרו בתלמוד "צבי הבא על התיישה" (חולין עט ב), אמרו מן תַּיִשׁ תְּיָשָׁה אף על פי שיספיק להם בעֵז, כמו שנאמר במקרא כִּבְשָׂה מן כֶּבֶשׂ אף על פי שיספיק ברָחֵל. ומה שאמר "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח ב), "וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח מה), הוא שם כלל ור"ל עֲדַת הצפרדעים, כמו "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד ט) כמו שכתבנו (ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נב ב), וכן "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח יג).

ויש בשמות יאמר בלשון אחד לזכר ובלשון אחר לנקבה. כמו שנאמר לזכר אָדוֹן ולנקבה גְּבִירָה או גְּבֶרֶת, ונאמר גם כן לזכר "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" (בראשית כז כט), "גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו" (ירמיהו כב ל), אבל לא נאמר אֲדוֹנָה לנקבה; ונאמר עֶבֶד לזכר ושִׁפְחָה או אָמָה לנקבה, ולא יאמר מלשון עֶבֶד לנקבה ולא מלשון שִׁפְחָה או אָמָה לזכר; ונאמר חֲמוֹר לזכר ואָתוֹן לנקבה.

ופעמים השם הנופל על האחד יפול על רבים והוא שם-כלל, כמו "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" (בראשית לב ו), "מֵאָה אִישׁ" (מ"א יח יג), "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה" (שמות טו יט), "אֶלֶף גֶּפֶן" (ישעיהו ז כג); והוא בעצמו שם פרט: "אִישׁ אֶחָד" (בראשית מב יא), "וְרֹכֵב הַסּוּס" (עמוס ב טו), "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר" (ישעיהו סו ג), "וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי" (בראשית מ ט).

ויש שם שהוא כלל גבוה, כמו חַי, כי כל הנמצאים תחת שלשה כללים גבוהים: חַי, צוֹמֵחַ ודוֹמֵם, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים. הנה חַי הוא כלל לכל החיים העליונים והתחתונים, והם המלאכים, הגלגלים, אדם ובהמה ועוף ודג ורמש, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים, וכן צוֹמֵחַ הוא כלל לכל עשב ולכל עץ, ותחתיהן כללים שפלים מהם ותחתיהם פרטים, וכן דומם כלל לאבנים ולמתכות ולעפר, ותחתיהם כללים שפלים מהם ותחתיהם הפרטים.

ויש שמות שהם כלל על לשון יחיד לעולם, כמו מיני המתכות – בַּרְזֶל ונְחֹשֶׁת ובְּדִיל ועוֹפֶרֶת, כֶּסֶף וְזָהָב, לפי שהם שם המין ואין תחת המין אישים. אבל אֶבֶן ועֵץ, אף על פי שהם שם המין יש תחת המין אישים, כי האבן יתחלק המין לאישים רבים, כמו "אַבְנֵי שֹׁהַם" (שמות כה ז), "לְאַבְנֵי אֶקְדָּח" (ישעיהו נד יב), "אַבְנֵי פוּךְ" (דה"א כט ב) והדומים להם, שלא יכללם גדר אחד אלא שם אֶבֶן לבד, ובאישיהם גם כן נפרדים. וכן עֵץ יש תחת המין אישים רבים ואין עץ זה כמו זה. אבל המתכות כל אחד במינו הוא דבר אחד לא יפרד, כי כל כסף אחד וכל זהב אחד וכל ברזל אחד וכל נחשת אחד וכל עופרת אחד וכל בדיל אחד, אף על פי שיש בהם זה טוב מזה, גדר אחד יכללם, הכֶּסֶף לכסף והזָהָב לזהב וכן השאר, וכאשר ישתנו לחשיבות יתארו אותם לאותה המעלה, כמו "נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א ז), "נְחֹשֶׁת מֻצְהָב" (עזרא ח כז), "בַּרְזֶל עָשׁוֹת" (יחזקאל כז יט), "זָהָב סָגוּר" (מ"א ו כ). אבל אין להם אישים אלא בכלים, ואז יכנו אותם הכלים בשם ויסמכו אותם אל אחת מהם, כמו "קַעֲרֹת כֶּסֶף" (במדבר ז פד), "כַּפּוֹת זָהָב" (שם) והדומים להם, וכן מטבעות שיעשו מכסף וזהב הם אישיהם על צד אחד מפני השתנות הצורות. ומפני זה שאינם אלא על צד אחד לא נמצאו במקרא מקובצים רק בלשון יחיד, כמו "חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כב כט), "עֲשָׂרָה כֶסֶף" (ש"ב יח יא), "מֵאָה כֶסֶף" (דברים כב יט), "עֲשָׂרָה זָהָב" (בראשית כד כב). אבל לא מצאנו במקרא בשום מקום אחד ממיני המתכות מקובץ. ומה שאמר "וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (ישעיהו א כה), לפי שהוא משל על רשעי ישראל. ומה שאמר "אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם" (בראשית מב לה), "וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם" (בראשית מב כה), הקבוץ הוא לענין הצורות. ובמשנה מצאנו זכר המטבעות פעמים על דרך המקרא בלשון יחיד, כמו שאמרו "האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף" (משנה בבא מציעא ד ז), "שתי כסף יש לי בידך" (משנה שבועות ו א), ואמרו שם בלשון רבים: "נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות" (משנה כתובות ח ג).

וגם שמות הפעלים יש הפרש ביניהם, כי יש שהוא שם הפעולה כמו חָכְמָה, סִכְלוּת, רֶשַׁע, צֶדֶק והדומה להם, ויש שהוא שם לפועל או לפעול ויקרא שם-התאר, כמו חָכָם, רָשָׁע, סָכָל, מֶלֶךְ, עֶבֶד והדומים להם. ויש מן התארים ישובו שם העצם לרוב התגברות המקרה, כמו אָדָם מאֲדָמָה, וכן "אֹדֶם פִּטְדָה" (שמות כח יז) מרוב האדמימות נקרא כן, וכן זְכוֹכִית לרוב הזַכּות, לְבָנָה מרוב הלובן חַמָּה לרוב החום, ויקרא זה השם 'שם מתגבר'. ואין רצוני להפריש ביניהם בהביאי אותם על משקלם, כי אסמוך על המבין כי נקל הוא להפריש ביניהם, לפיכך לא אחוש לחלק ביניהם ברוב, כי עקר חפצי להורות לך משקלי השמות המשתנים וקבוצם וחבורם, ואשר יהיו במשקל אחד, בין שהוא שם-פועל בין שהוא שם-דבר בין שהוא שם-תאר, אביאם יחד.

וכתב א"א ז"ל בספר הזכרון כי השם נחלק בחכמת ההגיון לשלשה חלקים. החלק הראשון שם שיש לו גוף מרגיש, או אינו מרגיש אך הוא מורגש, כמו אָדָם, בַּיִת, שָׂדֶה או כֶּרֶם והדומים להם, והחלק השני שם הנקרא רוח, שאין לו גוף ולא הרגשה אך הוא יש, כמו חָכְמָה, שֵׂכֶל, כֹּחַ, חַיִּים, גְּבוּרָה והדומים להם, והחלק השלישי שם ללא יש, כמו חֹשֶׁךְ, חֲלִישׁוּת, מָוֶת, כְּסִילוּת, פֶּרֶץ, שֵׁבֶר, אלה השמות והדומים להם אין להם לא גוף ולא הרגשה ואינם בריאה. ואין חַיִּים ומָוֶת, אוֹר וחֹשֶׁךְ, שֵׂכֶל וְסֶכֶל דבר והפכו כמו מַר ומָתוֹק, כי מַר ומָתוֹק זה יש וזה יש זה בריאה וזה בריאה, אבל מָוֶת וחַיִּים, הסרת החיים הוא המות, והסרת האור הוא החשך.