ויקיטקסט

סבא אליהו/חלק ב/הכל

< סבא אליהו | חלק ב


הן לזאת יחרד לבי, יראה ורעד יבא בי. גלמי ראו עיני, כסתה כלימה פני. ואחזה אנכי אשית לבי ועיני. עינ"א סב"א דברים בגולם, טרם לעפר אשכב, עד שלא נגנז אליהו, רעיוני על משכבי סליקו, במה אשכב? איזה מקום מנוחתי? באיזה דרך מוליכין אותי. "ועד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב, ב) זו פדחת (שבת קנא, ב)". אחשך נפשי מני שחת. אשית לי חק ותזכרני זכירה. עד אשר לא תבא עת הפקידה. וזמן הפרידה. ואתחיל מבקש רחמים על עצמי, ואשא עיני אל ההרים. אל ההורים, אבותי הקדושים, הרים וגבעות יבקשו עלי רחמים משמי מרומים אשר נואלתי ואשר חטאתי, ויקם בי כחשי. עוונותי עברו ראשי. ואומר אל אבי שבשמים ראשי ראשי. סלח נא הפשעים כי מוכלם אני מפשעי. מחול נא מחילת עון כי מוחפר אני מעוונותי. כפר נא החטאים כי מתבייש אני מחטאי. חבלי אדם משכוני חבלי עון וחבלי שוא, חוטי סבכה בהם יוקשים בני אדם מסבך לסבך (ס' חסד לאברהם עין יעקב נהר ל"ח, ושערי קדושה למהרח"ו ז"ל ח"ב שער ח' דף כ"ד), ואך לשקר שמרתי את הפקדון אשר הפקד אתי הנחש השיאני. השאור שבעסה עקב"ני. עבדי רמני. והיה עק"ב עקו"ב הכל. אלוק הסליחות. אל אלקי הרוחות. שום תשים עלי עול מלכותך, תשים העקוב למישור. ותחזירני בתשובה שלימה כי באלה חפצתי, רצוני לעשות רצונך, ה' אלקים אתה ידעת.

ה' הודעתני ואדעה למן היום אשר נבראתי לעבדך באמת ובאהבה נבראתי, על אלקים ישעי וכבודי ואני ל"ו נקראתי. אודך על כי נוראות נפלאתי. ה' שמעתי שמעך יראתי. על כן קדמתי לבוא, זוהי ביאה מכתב מאליה"ו ס"דר לי הס"דר אס"דיר לו"י הסדר ((יומא פה, א) פ"ח). מעכשיו ולאחר מיתה מה יעשה אדם לי. אדם אתם בני ותלמידי וכל החברים המקשיבים לקולי. תעשו שלום לי, שלום תעשו לי. יהי נא חסדכם עמדי לעשות כדת היום, ע"ת שיפו"ח ככל הכתוב בסד"ר הזה. לא פחות ולא יותר תעשו רצונכם כרצוני. כי רצוני הוא כבודי לרצון לכם לפני ה'.


וזה יצא ראשונה, צו לשון זירוז, שמיד אחר פטירתי ישימו אותי בארץ ושעה אחת או שתים קודם רחיצת גופי יסירו הסדין מתחתי ויזרקו אותי זריקה ממש ועל הארץ ממש בלי שום הפסק ודבר חוצץ בנתים. וטעמו של דבר בס' משנת חסידים מסכת ג"ח פרק ב' סי' א'.


מיד אחר פטירתי יקנו ד' אבוקות מב' ליטרין בקירוב לכל אחת שנים מהם ידליקו בבה"כ בשעת התפלה אחר קבורתי. והב' אחרות בחדר אשר נפטרתי שם כל ימי האבילות בשעת התפילות. וביום הז' תבואינה בהיכל מלך להדליק ארבעתן בשעת התפלה.


הנני גוזר בכל כח שלא יתעסק בשום דבר של מכשירי קבורתי וכ"ש בקבר שלי איש נכרי אשר לא מבני ישראל הוא, וכיון דאתינא להכי אמינא דאיתא בב"ר סוף פ' צ"ו וז"ל רבינו כשנפטר מן העולם צוה ג' דברים. וא' מהג' אל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי יע"ש. ופירשו המפרשים שנכרי האמור כאן ר"ל זולת מי שנטפל בו בחייו. ולכאורה הכי מסתבר שהרי תני מניינא ג' דברים וכו' אלמא אל תניחו וכו' הוי רישא דמלתא שלא אלא מי שנטפל עמי וכו', ושם בפ' ק' לא מייתי המדרש אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל עמי במותי, וכן בירושלמי דכלאים ובגמ' דידן בכתובות פ' הנושא. ומיהו קשה לישנא ואל תניחו לנכרי שיגע וכו', דהיל"ל אל תניחו לנכרי שיטפל בי כסיומא דמלתא דקאמר אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל עמי במותי לישנא דרישא כלישנא דסיפא. ועוד בנגיעה מאי איכא שאמר אל תניחו לנכרי שיגע בי וכו', דמשמע אפי' נגיעה גרידא וסיפא אמר אלא מי שנטפל וכו' דאלמא לא קפיד אנגיעה, קישא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ולכן נ"ל לומר דאיה"נ שצוה על מגע גוי במטתו, שהרי אפי' ראיית הגוי פוגמת כבוד המת כמ"ש בעל מעבר יבק מאמר ב' פכ"ה. ולא גרע מדין מצת שמורים בא"ח סי' ת"ס. ולא תברא מניינא שהרי מ"ש אל תניחו לנכרי וכו' בהכרח מיירי בהאי עלמא, דאילו בההוא עלמא לאו בדידהו תליא מלתא שיאמר להם אל תניחו וכו' ולאו כל כמינייהו. ומאי גוברייהו. ואילו מה שאמר מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי, אוקמינן ליה בגמ' פ' הנושא דלההוא עלמא קאמר, והא דקאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי בהו, ועד האידנא זכותיה הוא דאהניא להו, אלמא משמע שזה אינו ציווי להם אלא להודיעם דלא לימרו וכו'. וא"כ על כרחין לא הוי ממניינא. וכך אמר להם אל תניחו לנכרי שיגע במטתי. שהרי תדעו דאפילו בעלם אחרן מי שנטפל בי בחייו יטפל בי במותי, וא"כ בעוה"ז שאין לנכרי שום שייכות עמי אל תניחו שיגע בי ובמטתי כלל. ומ"ש נפיה תאר דפליג מדרש אגמ' דילן, וכ"כ ביפ"מ שלו וכן מ"ש נזר הקדש אינו נראה, ויותר טוב לסבול דוחק קצת מן הקצת מלאפושי בפלוגתא. וכן מצינו ביעקב אע"ה שצוה לבניו וא"ל תנו דעתכם שלא ערל נוגע במטתי וכו' כדאית בב"ר פ' ק' סי' ב'.


הנני גוזר בכל תוקף שהעוסקים ברחיצתי ובקבורתי יתעסקו מתחלה ועד סוף בלא שום מחלוקת ולא יעסקו בדברי' בטלים ושיחה בטילה, וכל מי שיחרחר ריב או ידבר עזות מן גו יגורש תיכף ומיד וגוזר אני עליו שלא יוכל להטפל עוד בי בין ברחיצה בין בקבורה.


אחר הרחיצה ישפכו עלי ט' קהין מים שיעור רי"ו ביצים ויזהרו להריקם בבת אחת בלי שום הפסקה ושיהוי. והגם דמן הדין עד ג' כלים מצטרפין כשהתחיל השני עד שלא פסק הראשון, כדתנן בפ"ג דמקוואו'. מ"מ ניחא לי אם אפשר לשפוך הכל בכלי אחד מאדם אחד בשפיכה אחת לצאת מכל ספק שהייה וטעות כדמשמע לי מדברי רבינו יונה הובא ממר"ן בא"ח סי' פ"ח, דעל מכוון זה כך העלה לענ"ד ואל תכשלו בדבר הלכה שכתוב בט"ז שם מג' או ד' כלים, דודאי טעות סופר הוא, כי משנה שלימה היא מד' אין מצטרפין. וכן מצאתי באליה רבה בא"ח סי' תר"ו. ומן התימה על הבאר היטב שהביא הלשון כצורתו מג' או ד' ולא נשאר מן הטעות.


והגם שאין משערין המדות של מצות במשקל כמ"ש המ"מ בפ"א מה' עירובין, שאין כל הדברים השוים בכמות שוים במשקל, והגאונים דקדקו מדעתם ולקחו הבינונים להיות נקלה יותר ידיעת המשקל מידיעת המדות, וכתב עליו מהר"ם טראני בח"א סי' קמ"ג דודאי מ"ש רמב"ם שיעור הרביעית במשקל, לא כתב אלא הדברים שלא הזכירו בהם מדידה, אך בדברים שהזכירו מדידה לא נסמוך אלא על המדידה, וכ"כ בלחם חמודות בפ' ג"ה סי' קי"ג ושו"ת עבודת הגרשוני סי' ל', ושער אפרים סי' נ"א עד סי' נ"ד ופר"ח סי' צ"ט, ושו"ת הלקט ח"א סי' כ"ז. אעפ"כ בכה"ג יוכלו לשער במשקל מרווח, וכמ"ש הפר"ח סי' הנ"ל ז"ל, ואם רוצה לשקול שלא לטעות באומדנא הכל לפי גודל האיסור וכמות ההיתר או איפכא הכל באומד יפה וטוב ונכון. אבל לא לסמוך לעולם על המשקל לגמרי עי"ש. וכתב בעל חינוך בית יהודה בתשובה סי' ל"ג היכא שהאיסור וההיתר שוים נשער במשקל.


וכבר עמדו על משקל ט' קבין מרן ב"י בא"ח סי' פ"ח, והרב אליה רבה סי' תר"ו, ובעל מ"י בשפת אמת פכ"ה כתב שהמים של מודונ"א שהם קלים במשקל ט' קבין הם ט"ל ליטרין וחצי. ובעל הגהת ס' יש נוחלין שם ממדיה ונותן בהם שיעור בדף י"ט, והכל לפי כובד וקלות המימות, והואיל שכן אני אומר כדי להקל טורח המדה לרוחצים. יען המימות שלנו יוצאות מב' נהרות יש מהם כבדים ויש מהם קלים, ישגיחו שהמים של שפיכה יהיו במשקלם מ"ה ליטרין לפחות לעשות כוונים למלאכת שמים, וגם שבזה המשקל יהיה השיעור מרווח ובטוח במדה טובה מרובה ולמרבה המשורה יהיה שלום אין קץ. וכתב ס' החסידים סי' תקס"ב הובא ג"כ בס' נשמת חיים מאמר ב' פכ"ה בטעם הרחיצה שכלעומת שבא כשנולד רוחצין אותו כן ילך כשמת רוחצין אותו ע"כ ויש טעמים אחרים.


התכריכין שלי יהיו של פשתן לא חיוורין ולא אוכמין כדא"ל ר' ינאי לבניו בגמ' פ' כל היד דף כ', ור' יוחנן בירושלמי ובב"ר פ' ק' בלי תערובת מין אחר, וכן המשיחות וכל המצטרך יהיו של פשתן. והגם שכתב המ"י בפשת אמת פכ"ה שמעטפין המת בטלית של צמר לבן, דכתיב לבושיה כתלג חיור עי"ש. ועיין בתיקונים סוף תיקון ס"ט דף קי"ז. מ"מ יש פנים מכריעים להיפך, ובמציעא פ' האומנים פירש"י גולי כסף כלי פשתן, וראיתי בצוואה קטנה של החסיד הרב בנימין כ"ץ ז"ל לתמיד מובהק של הרמ"ז ז"ל שצוה שילבישוהו דוקא טלית של פשתן ולא זולת ולא יהיב טעמא. אבל הוא דבר פשוט וברור שבא בארוכה בס' חסד לאברהם מעיין ד' נהר נ"ב, אחר שכתב בשם ס' כ"י סוד לבישת בגדי פשתן ותועלתו לחיים ולמתים לגדולים ולקטני', הוסיף וז"ל ודע שסגולת בגדי פשתן הנ"ל דווקא שלובשם לבדם בלא מין אחר עמו. אבל אם נתערב מין אחר עמו אפי' חוט אחד פוסל עכ"ל. ומשום שסגולתו בין לחיים בין למתים כמ"ש בפ' אלו מציאות דף כ"ט, מי שהניח לו אביו מעות וכו' ילבש כלי פשתן. פירש"י ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך מוקמינן בגמ' דמיירי דוקא בכיתנא רומיתא משום דדמיו יקרים וממהרים לכלות כמ"ש דבפשתן דעלמא הלואי שירגיל בו, ותדע שהרי בירושלמי דסנהדרין פ"ב, ר' יודא נשיאה נפק בחלוקא דכיתנא וא"ל ר"י חזור ולבוש חלוקא דעמרא, משום מלך ביופיו וגו' וכתב שם מהר"ש יפה לפי שהצמר משובח יותר עי"ש. ובפ"ק דסוטה אמרי' ויעש ה' אלקי' לאדם ולאשתו כתנות עור, דבר שהעור נהנה ממנו. פירש"י פשתן ע"כ. כי לעור צריך פשתן. והרב קרבן שבת סי' ד' פ"ו כתב שהציציות שהיו בסדינים של ר"י בן אלעאי היו של פשתן כדעת התוס', דאל"כ לא היה פועל לו לבישת בגדי פשתן אחרי שהיה מעורב בהם מין אחר ע"כ. והיינו לע"ד דאמרינן שהיה דומה למלאך ה' צבאות, שכן כתב הרמ"ז בפי' הזהר פ' צו דף כ"ו ע"ב בהגה"ה על לשון הזהר אלין לבושין מיחדין לקדושה כד יחידאי מיחדא לקדושה ז"ל, שהוא מיוחד לקדושה, ואפשר שלכן המלאכים ברדתם למטה לבושים בדים עכ"ל. וצדק כל אמרי פיו, שכן כתיב האיש לבוש הבדים, וכן איתא בפ' עשרה יוחסין דף ע"ב, אר"ל הראני ת"ח שבבבל וכו' דומים למלאכי השרת. ופירש"י לבושי' לבנים ועטופים כמה"ש, דכתיב והאיש לבוש הבדים, ובסוף פ"ב דנדרים פירש"י מצויינים שעטופים בציצית ודלא כפי' הרא"ש שפירש שהם פרושים וקדושים משאר המוני עם כמלאכי השרת, ואמרינן בפ"ב דזבחים דף ח', האי כיתנא בד הוא שעולה מן הקרקע בד בבד. פירש"י קנה יחדי מכל גזעים ואין שנים עולים מגזע א' ע"כ. ורומז על הקדושה הנבדלת ולאומה ישראלית מופרת מכל אומה, הן עם לבדד ישכון וה' בדד ינחנו, ושמו בד ג"כ מוכיח עליו שלא יהא מעורב בו מין אחר שפירושו יחידי, ואיתא בזהר קדושי' דף פ"ז דגבי תרומת הדשן נאמר ולבש הכהן מדו בד וגו' אמאי איקרי בד יחידאי דקפיד שיהיו בתרומת הדשן כל ד' בגדים של בד, ואפי' האבנט דבשאר עבודות אתי מכלאים מהטעם דאתמר בציצית, עיין הרמ"ז שם, ויוסף בן גוריון בקדמוניות שעשה לרומיים בפ"ה מ"ג הובא ממהר"י אברבנאל ז"ל במלכים א' ה' בתשובת שאלה הששית כתב כי שש רומז אל הארץ, ומלבוש הכהן שהיה של שש רומז אל כללות הארץ, למה שהפשתן צומח בה יעו"ש. וקרא כתיב כי האדם עץ השדה. וכתיב ותטמנם בפשתי העץ. שהפשתן נקרא עץ כדאי' במס' שבת ובמס' ברכות. וכתיב ותטמנם כי בפשתי העץ שם חביון עוז מכל המזיקים כידוע ליודעי'. ונק' ג"כ פרי האדמה, וקרבן מלא קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן ס"ת פשתן, הרמ"ז פ' תצוה דף קפ"א ע"ב, וכמה הפליא בסוד הפשתן ובסגולתו הר"ב חסד לאברהם במקום הנ"ל, וכתב שהוא נגד על כישוף ורוח רעה, ודוקא בלא מין אחר עמו, ושלכן פרעה היה מלובש כולו בגדי פשתן שלא יהיו שולטים בו כישופי חרטומיו, וסוברים אותו אלוק שלא ידעו סגולת הבגדים, ויוסף השיג זה הסוד ברוח הקדש ולבש פשתן, ופרעה שם רביד הזהב על צוארו לבטל סגולתו, ויוסף כשהלך לביתו הפשיטו ע"כ. וכבר ידוע שהפשתן של מצרים יפה ומשובח כמ"ש הראב"ע בפירושו על התורה, וכ"כ הרד"ק והלב"ג במלכים א' י' בפסוק ומקוה סוחרי המלך, שי"מ מענין תקות חוט השני שחוט פשתן משובח בארץ מצרים, כמ"ש שש ברקמה במצרים חשובות אטון מצרים. ונ"ל דמכל הני טעמי אמר בלעם שישראל מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה עשה להם קלעים וכו' וימכרו להם כלי פשתן וכו' כדאי' בפ' חלק דף ק"ו, והיינו לסגולתם ולהיות דומים למלאכים כר"י בן אלעאי, ולעמוד מנגד לכישופים שלו ושל בלק, דבלק חכים הוה בחרשין יתיר מבלעם, כמ"ש הזהר דף ר"י ודייק לישנא שאמר שישראל מתאוים לכלי פשתן, שוהא לבגולות הנז', ואתה תקחם באופן זה מצד אחר כשיבואו לקנות שתמשיכם לזנות. וכן אני מוצא בירושלמי פ' ד' מיתות דזכה ר"י בן חנניה למוקמא לר' יודן בן בתירה בזרע כיתן דאייתו ליה וביטל הכישופים יע"ש כל המאורע, ונ"ל דמהך טעמא שמעון בן שטח היה עוסק במלאכת פשתן כדאמרינן בירושלמי פ' אלו מציאות, שמעון בן שטח הוה עסיק בהדר כיתנא שכיון שהיה נצרך למלאכה תפס אומנות נקיה היותר מסוגלת אליו לכישופים שלא יהיו שולטים בו, ולשלוט הוא בהם שאף הוא ביטל ותלה פ' נשים באשקלון, והיינו טעמא דבנדרים סוף פ' השותפים בההוא דהוה שמיט כיפי דכיתנא ואסרינהו אבוהי לנכסיה עליה, פירש"י בלישנא בתרא שהיה משמט עצמו מד"תף והיה עוסק באניצי פשתן דאי לאו משום שהי' משמט מד"ת לגמרי על שהיה עוסק באניצי פשתן אינו כלום, דגם ר"ש בן שטח הוה עסיק בכיתנא ושבח היה לו כדכתיבנא. ובפ"ד דתענית אמרי' לתת לכם אחרית ותקוה. אלו דקלים וכלי פשתן. ואפשר דלכוונה זו מפרש תלמודא בפ"א דברכות דף י"א, שהסדין שהציעה השונמית לאלישע היה של פשתן דוקא. ז"ל הרב של"א בד' קמ"ה וז"ל, התכריכים יעשה מבגד פשתן, ולא כאותן הנוהגי' בפשתן ביותן וביוקר וע"ש. וגם הרב מדבר קדמון בשם חס"ל. וכתב המ"י ח"ב פ"י דזרע פשתן אשר ימצא בבית אשר שם מת, לא יצמח כזרע פשתן אחר. והיוצא מן המחובר שבתכריכין לא יהיה שום מין אחר זולתי פשתן לבדו, והטלית גם הוא יהיה של פשתן וכן תעשו.


לא יעשו הקפות לא בביתי ולא בבה"ק, כי היזקן גדול כשאינם נעשי' מאנשים צדיקי' טבולי יום כמ"ש הר"ם ריקאנטי ז"ל, ובכל האזהרות המצטרכות להועיל, ולכן טוב ההעדה ממציאות רע המגרה החיצונים. וכן צוה מר אבי זצ"ל ומהררב"ך, רק יאמרו הצידוק הדין בביתי ואחר סמוך יוציאוני לבה"ק ובלי איחור ודיחוי יקברוני בעפר ממש בלי ארגז כמבואר בזהר ויקהל רי"ד ע"ב לאיש דעלמא.


ובזה גם בחרתי להקבר בסיד, דהגם דסיד אינו עפר כדתנן בפי"ב דנגעים, ולא סיד מכל מקום, דסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה, כמ"ש הרע"ב שם, וכיסוי הדם בסיד דמתניתין פ' כיסוי הדם וטור סי' כ"ח שאני דאף נסורת חרשין וזהב כשר מ"מ הנקברים בסיד נקברים בתוך העפר אלא שמשימין סוד בקבר כשיעור הצריך והכל שב אל העפר. הן אמת שהפוסקי' ז"ל בקשו עילה להתיר לקבור בסיד בשעת ב"מ או להיות קבור בשכונת קברות אבותיו במקום רחוק. ואתאן למ"ש ס' החסידים ס' תש"ך שבממון מצוה לקיים דברי המת, אבל בצערא דגופא ובסיד צערא דגופא איכא, דמ"ש אין בשר המת מרגיש באיזמל אוקמוהו בשבת דף י"ג בבשר המת שבחי. והר"ב שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז מיישב דברי רשב"א שנראים נגד הגמ'. וגם הרב תי"ט במשנה י' פ"ב דאבות על מרבה בשר מרבה רמה, וכן ספר טוב שם למוהר"ר אליקים בר נפתלי ז"ל בפ"ז נושא ונותן בזה הארוכה. אך העולה מכולם שהתועלת גדול מהצער, ולכן זאת יעשו ככל היוצא מפי ואל תשנו דבר. ולכו חזו בש"ע י"ד סי' שס"ג וגם בעל מעבר יבק במאמר ס' פכ"ז כתב דמנהג יפה הוא שממחה ושופך טומאת הנחש. ובזהר תרומה דף קנ"א כיון דאתאכל גופא דינא דרוחא אשתכך וכו' עי"ש. ועיין הרמ"ז במש' ט' פ"ד דפסחי' בד"ה גירר ושאר המפרשים שם.


הנני גוזר בגזירת התורה לבני ולכל יוצאי חלצי שכשמוציאים אותי לבה"ק שיתרחקו ממני וממטתי ארבע אמות ויעמדו בבה"ק במקום הילוך רגלי הכהנים לאחור ולא לפנים.


הנני מזהיר באזהרה גדולה שיעשו בקברי סימנים ניכרים, סימן בתוך סימן ויעשו לי חסד לילך איזה ימים בבוקר לבדוק היטב שלא נגעה יד ח"ו בקברי או בגופי. ונא לשון בקשה לתלמידי בפרט שלא יתרשלו בכל ז' ימי אבילות וליצלו עלי תמן תפלה קצרה, כי הנאה הוא למתים שאוהביהם בולכים על קברם ומבקשי' על נפשם טובה ככתוב בס' החסידים סי' תק"ן, ובזהר דף רי"ז מתלת מילי דבעא ר' יצחק מר' יהודה חדא מינהון דא"ל תיזיל לקברי כל ז' יומין ותבעי בעותך עלי.


אחר החזרה מבה"ק יאמרו מזמור ואחריו להשכבה לא יאמרו כי אם אלו הדברים. המלך היושב על כסא רחמים בכח חסדיו הגדולים יחוס ויחמול על פלוני בן פלונית (ע"פ מ"ש הזוהר פ' לך לך דף פ"ד ע"א) דאתפטר בעלמא הדין ברעות אלקא מריה דשמיא וארעא. המלך ברחמיו ירחם עליו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב עבדיך וילוה אליו השלום ועל משכבו יהיה שלום, כדכתי' יבא שלום וכו' וכל שכבי עמו ישראל וכו' עד סוף. וכן בכל ז' הימים.


וכדי שלא להיות מן המתמיהים, ומה גם שאין למדין מעשה מסברא, כדאי' בירושלמי פ"ג דקדושין שהיא הגירבא יותר ישרה. עיין שדה יהושה סוף דף מ' אומר בקצירה הטעם איתא בגמ' דנדרים, אחרי נדרים לבקר. כיון שנדר אדם פנקסו מתבקר, וכמו כן המבקש גדולות לנפש הנפטר מבקרים את פנקסו, ומי יודע מה יהיה סופו אם יהיה לטובתו או איפכא ח"ו. והלא הוא הדבר לענ"ד דכתיב אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. דהלא תרתי דסתרין נינהו ראשונה לשבח ולזכות, ושניה לגנאי ולחובה, ומתחיל בשבח ומסיים בגנות אתמהה, אלא ודאי שמתוך שפתחו פנקסו לזכות נתגלגלה עליו חובה. וביבמות פ' הערל אמרו קא תבע על שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית את הגבעונים, ומשני אין דאר"ל באשר משפטו שם פעלו. פירש"י במקום שדנין האדם שם מזכירים פועל צדקותיו ע"כ. וקשה דמיבעי למימר בתחילה אל בית הדמים באשר משפטו, ואח"כ אל שאול שלא נספד שצדקותיו תזכרנה. ואלמלא פירושו הייתי מפרש באשר משפטו יען אשר משפטו הוא כשמזכירים צדקותיו, וגם לפירש"י נוכל לומר דמייתי תלמודא הא דר"ל לומר דה"ה לאידך גיסא דהגם דמרובה מדה טובה, מ"מ כשבאים למעלה לידי ביקור הן לטב בן לביש ח"ו מבקרין הזכות והחובה, ואולי הרב שמע שלמה בפ' נח מכח קושייא הנ"ל השיא כוונת פירש"י שלא כפשוטו. ומלישנא דשלא נספד כהלכה משמע שנספד והתרעמותן היה שלא נספד כראוי לפי כבודו, ויבא היטב במ"ש בכלי יקר בשם מהריט"ץ בפ' הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, כי שר אמר על אבנר וגדול על שאול, כי במיתת אבנר נתחדשה מיתת שאול ע"כ. נמצא שבהספד אבנר נכלל גם הספד שאול באותה שעה, אבל לא היה הספד שלם כהלכה. וז"ש שלא נספד כהלכה, וגדולה מזו ראיתי בצוואה קטנה הנזכרת של החסיד מהררב"ך שצוה וכתב כדברים האלה ז"ל לא יעשו לו השכבות לא בביתי ולא בבה"ק כלל, כי זה רצוני ומי שיזיד להשכיר שמי בהשכבה או באופן אחר ישתיקו אותו עכ"ל. ושמעתי מפי נכדי החסיד הח"ר אליעזר כהן ויטאל ז"ל בעת שמסר ונתן לי אותו הכתב שאינו אלא מלא דף א' של צוואת מר דודו הנ"ל, שכך היתה כוונתו וטוב טעמו. והח"ר אליעזר הנ"ל הוה ידע במילי דאבוה וקים ליה בגויה דמר בכל עניניו כי נתגדל בין ברכיו וידע את דרכיו. ואם כך הוא שותא דמר מהטעם האמור כמדומה שהפריז על המדה, ומה גם בפרט שלא להזכיר שמו כלל, דאם אולי טעמו ממ"ש הזהר פ' נח דף ס"ט ע"ב, רא"א בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאינש דידכר שמיה קמי דקב"ה וכו' וייתון לאשגחא ביה ע"כ. אכתי יש לחלק בין דינא רבה דשריא בעלמא לדינא זוטא דלא על הכלל כולו יצא, ונראה לי מ"ש השל"ה במס' שבועות דף קצ"ה בהגהה ראשונה שם בשם מהרח"ו, וכדבריו ג"כ בס' משנת חסידים מס' ג"ח פ"ג סי' א' שכתב וז"ל, וכן ההשכבות שמשכיבים את המתים מנהג שוטות הוא ואינם מועילים כלל, ואפשר שמזיקים למי שאינו ראוי להם, ואף האומרם יזהרו מלומר הלשון של תחת כנפי השכינה אלא לגר אבל לישראל אם יאמרו כן מורידו מגדולתו עכ"ל. אך דעו בממהרח"ו עצמו בלישנא דזהר פ' שלח דף קע"א ע"ב אית תרין כרובין, שכתב בצדו הם נ"ה דמלכות אשר תחתיהם ישראל, בסוד כנפי השכינה עכ"ל. מתורץ הענין שמה שאומרי' בהשכבה תחת כנפי השכינה הם נ"ה דמלכות שתחתיהם ישראל, וכ"כ המקדש מלך שם, ומ"מ לומר ההשכבה הרדב"ז ג"כ בתשובה סי' צ"ד כתב שרחוק לשכר וקרוב להפסד. ואני המך בערכי תפסתי דרך ממוצעת היא ישרה בעיני אחרי רואי מ"ש בשו"ת חינוך בית יהודה סי' צ"א, דההשכבה היא פעולה גדול להציל מדינה של גהינם כמובאר בס' מ"י, וגם ראיתי בס' הכוונות ריש דף י"ב שכתב בענין ההשכבות שמצערין ודקא לאדם אם אומרים יתר שאת ממה שאין לו וחילופי שופרא צערא עי"ש. אלמא באופן שכתבתי אין בית מיחוש ואין שום פגע רע וכן יעשו. אך יתנו צדקה באותו זמן בעבואי כי צריכה היא אלי ועיין מ"ש רד"ק ששמע מפי מהרר"י מולכו הובא בס' אמת ליעקב בדינים שאחר קריאת ס"ת סי' ד'.


ובהשכבות הנ"ל לא יזכירו כי אם שמי ושם אמי תנצב"א פלנייא בר פלניתא או אבי או רבי כפי מה שהוא האומר ההשכבה. אבל לא בשום תואר איש המעלה של רב או מורנו כי אין גבהות לפני המקום. ואפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו. ואמרינן בפ"ק דשבועות דף ט"ו, אלימא גדולות ממש, ומי איכא חשיבותא כלפי שמייא, והשכבה צלותא היא, ודוד אמר הטה אלקי אזנך ענני כי עני ואביון אני. ועיין מ"ש המעבר יבק בשפתי צדק פ"ח, וכתוב בשבט יהודה דפוס אנדרינופול"י דף מ"ה, שהשיבו הכהנים לאשר שאל בענין תקנת היהודים בקרבן פסח שלא יהיה בו דין קדימה לשום אדם אעפ"י שאינו מדרך המוסר להראות שאין גבהות בזמן הכנת עבודתו כ"ש בעבודתו ממש.


אזהרה גדולה לתלמידי אוהבי ורעי, שיתאספו ויבואו להתפלל בי' כל הג' תפלות ערבית שחרית ומנחה לא יחסרו כל הז' ימי האבילות, ויאמרו פטום הקטורת כדעת בעל עתר ענן הקטרת כי כנים דבריו וישרו בעיני, ויאמרוהו בקול רם ובכוונה גדולה שהקול יפה לבשמים. וכמה טצדקי עבדתי בקהל עדתי עד שעלה בידי בס"ד לשנויי ממנהגא שהיו אומקי' אותו בבה"כ בלחש, ועכשיו הש"ץ אומר אותו בקול רם. וימנו הסממנים בידם שלא לבוא לידי טעות, וגם לצרף המעשה למחשבה, יעויין במדרש הנעלם פ' וירא דף ק' וק"א סגולת אמירתו לבטל מותנא. וכן בר"מ פ' פנחס דף רכ"ד ע"א, ויקיר מצלותא כמ"ש בזהר ויקהל רי"ח ורי"ט. והר המוריה אונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת כמ"ש רש"י בפ' וירא, ושם יתנו צדקות ה' לכפרת נפשי, ויזהרו מלשוח שם שיחה בטילה, ואחר כל התפילות יתעכבו שם מעט זמן ויקראו שם דברי צוואתי זאת ואת האמור למעלה דברי' של מיתה מעט בכל יום, ובתפלת שחרית יהא הקורא בני משה זכות י"ץ. ובתפלת מנחה וערבית יהיו הקוראים ולומדים בה שאר אוהבי ותלמידי אחד או יותר בכל תפלה וכיון שיותר מועיל לנפטר תפלת בנו מקדיש כמ"ש רמ"א בסי' שע"ו, וביותר צריכה תפלה בשביל הנפטר בז' ימים הראשונים, על כן הדעת מכרעת שהבן יהיה המתפלל באותן הימים כדעת הבית הלל בי"ד סי' שפ"ד, וכן הסכים הבאר היטב בסי' סק"א ובסי' שע"ו סק"ז, וכ"כ בשמו לחם הפנים בקונטרס אחרון סי' שע"ו, וכתוב בס' בעל חינוך בית יהודה בסי' צ"א שלא נתקן קדיש יתום אלא משום מי שאינו יודע להתפלל, ואם יכול להתפלל יש יותר תועלת מקדיש יתום, והגם דלפי הכלל שבידינו גדולה העונש אמן יותר מהמברך, היה נראה יותר טוב לשמוע מאחרים ולענות אמן, ליתא כמו שהוכיח השל"ה בדף רנ"ה בשם כמה גדולים, ומיישבים הענין באר והדק היטיב יעויין בענין הקדיש עיין מקדש מלך פ' נח ד' קי"ט, ובפ' תרומה ד' ק' ובכתם פז פ' בראשית ד' קפ"ג והרמ"ז המקדש מ' בהקדמת הזהר ובס' הכוונות מהר' זלה"ה. ובספר הגלגולים מהרמ"ע. אחרי כתבי זה ראיתי שהרב המחבר בסי' י"ט העתיק ס' הכוונות וגם מחברים אחרים על זה הענין. ועיין הרמ"ז פ' פנחס ד' קל"ז ע"א על לשון כי סתם הקדישים להמתיק הדיני' ע"כ.


הנני מצוה לבני שידליקו נברשתא נר בר שתא, הכי תרגמה רבינו סעדיה בדניאל ה', ורצוני לומר נר של שמן זית בבה"כ כל י"ב חדש יומם ולילה לא תכבה, ותקחו מהמבחר שבשמן שיש בבית ראשית שמנים ימשכ"ו מהכלי ולא משולי החבית, כי ראשון שבראשון למנורה ואזהרה גדולה להם ולכל מי שנפשו יקרה בעיניו ולכל הקהל בכלל ומעלת הממונים בפרט שישגיחו ויפקחו על דבר זה שתהיה תמיד דולקת נר מאיר בכל שעה, שאור הנר יפה לנשמה אור הנר בברור חיל, שהנשמה קרויה נר, עיין נשמת חיים ח"ב סוף פכ"ט. ונר ר"ת נפש רוח וגימט' יחוד הוי"ה אהי"ה. הוי' אלקי'. הוי' אדנות בסוד ג' יחודים שיש לה למלכות הנקראת נ"ר, כמ"ש הרב זלה"ה בשערי שבת. וגם אל מלא עם אדנות פשוט קפ"הו ס"ה גימט' נ"ר כנודע, ויעויין בס' מאיר לארץ פ' ויקרא נכבדות במ"ש בויקרא רבה פ' ט' ששאול זכה למלוכה ע"י זקנו שהדליק נר לרבים. וכל מי שיעשה חסד עמי, חסדי לא אסיר מעמו ותפילתי על חיקו תשוב וישא ברכה מאת ה'.


וזאת יעשו מרצונם הטוב, אך ורק בלא שום חיוב נדר או מנהג להדליק נר בבה"כ בכל מעלי יומא דשבתא שיהא דולק והולך כל השבת כמו שאני נוהג מכמה שנים, ויהיו הם בעצמם הדולקי' בעת קבלת שבת אחד לשבת זו ואחד לשבת אחרת זה אחר זה, ויאמרו פסוק נר לרגלי דבריך וגו'. ופ' נר ה' נשמת אדם. ופסוק אתה נרי ה' וגו'. שמואל ב' כ"ב. ופ' אתה תאיר נרי וגו'. ופ' נר מצוה ותורה אור וגו'. ופ' ה' אורי וישעי וגו'. ופ' המתחיל באות ראשונה ומסיים באות אחרונה של שמם, כמו שאני עושה בעצמי בזמן ההדלקה עושה המצוה, ויאר ה' פנוי אליכם. ותהי להם חזות הקול הרמ"ז בפ' הרעייא פ' שופטים על לדון בשריפה וכו'. כי מלבד כללות כל הגוף שיש לו רמ"ח נרות וירבה הלהב לשרוף הס"מ אף כל אבר ואבר שכל מצוה היא מיוסדת לו בפרטות, ונרה דולק ושורף, ואם תצרף מצו"ה לע"ץ יעלה א"ש, שתתלהב אש הרוחנית ומי שזוכה לכוין בעשיית המצוה שנים מהג' היחודים דהיינו הוי"ה אלקים הוי"ה אדנות, שהוא סוד גופא יהיה בגימ' אב"ר, וכשמשפיע בם הוי"ה אהי"ה אז הוא ר"ן היינו נר וכו'. עכ"ל בקיצור. ועוד בזה שם נפלאות מתורתו יאחז ויח"ז צדיק דרכו וכוונתו.


ידוע שהקדיש מסוגל להציל מדינה של גהינם, ולכן אומרים קדיש על אב ואם, ודרכו וסגולתו ביארו המקובל הגדול בעל זהרי חמה בפ׳ נח דף ס״ב ע״ב, ויהיב טעמא לפי שהעון גורם לסלק אימא מעל בנין, והקדיש הוא התחברות מ״י באל״ה, דהיינו אימא על בנין כנזכר בסבא דף ק״ה, ומניח בצ״ע למה הקדיש הרויח לרשיעיא שעתא ופלגא בגהינם, כמ״ש בזהר עי״ש. אמנם הרב ז״ל בס׳ הכוונות מיישב הענין יפה, שהוא על מה שמיהר באמן, באופן שגם לא נשאר מקום ופתחון פה לומר דבי״ו קדישים ירויחו על היום שהוא כ״ד שעות, שא״כ אין גהינם, עיין במקדש מלך בפ׳ נח שם בפי׳ התוספתא שהביא כל לשון הרב ז״ל בס׳ הכוונות[1], ומן הכל דן אנכי שעיקר הכל עניית אמן, וכוונה מהמשמיע והשומע ולא זולתי קול באין עונה ואין קשב, וכ״כ ברעיא ריש פ׳ עקב כד סלקין אינון ברכאן וכו׳ ומאן איהו ברכה דאתיבו עליה אמן, דכל ברכה דאתיבו עליה אמן, דא איהו בקיומא כדקא יאות וכו׳ ע״כ. ואל זה יביטו וישגיחו בני ידידי יצ״ו באמירתם קדיש.

ובכל י״ב חדש יאמרו הקדיש בבה״כ, כי כך רצוני הוא כבודי ומרים ראשי כל הי״ב חדש שלמים. ומלבד הקדיש יתמידו כל הי״ב חדש לומר דברים שבקדושה בצבור, ולא זו בלבד כי בכל זמן מהזמנים הקדיש שאומרים הבנים מועיל להעלות נשמת האב בג״ע כמ״ש האריז״ל בס׳ הכוונות מעלה וחוזר ומעלה, וכה יעשו כל הימים לכוין באמירת הקדיש להעלות נשמתי בג״ע ממדרגה למדרה יותר גדולה, ובתוך השנה להצילני מדינה של גהינם. וכתב בעל חינוך בית יהודה בתשובה צ״ד, דפשיטא כשמקדש ש״ש לומר ברכו וקדיש כל ימיו, הוא מזכה את עצמו ואת אביו וכו׳ עכ״ל. אמנם אף אני לא אמרתי אלא שלא במקום פסידא מאותם אבלים שהם בתוך י״א חדש, שהרי לא יצא מכלל גזל המסיג גבול שאר האבילי׳ בקדישי׳. עיין שבות יעקב ח״ב סי׳ קי״ד. ומטעם זה קרא תגר הרב שער אפרים בסי׳ שע״ו ס״ק ט׳ על האבלים שמונים ל׳ יום שפוסקי׳ מיום המיתה, וחושבים היא״צ בתוך השנה משום דהוי גזל לאחרים עי״ש. וגם בזה צריך אני למודעי ואברר שיחותי, הנה הרב בעל המפה בסי׳ הנ״ל כתב וז״ל, ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י״א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעי׳, כי משפט רשעי׳ בגהינם י״ב חדש ע״כ. ומנהג זה סברו וקבילו מגדולי אחרונים עיין בשו״ת נחלת יעקב סי׳ ז׳ וי״ג. וזה נראה סותר למ״ש הש״ע בי״ד סי׳ ר״מ ס״ט בכיבוד האב אחרי מותו, שכל י״ב חדש יאמר הריני כפרת משכבו. ולשון זה פירש״י ז״ל עלי יבא כל דבר רע הראוי לבא על נפשו. אבל לאחר י״ב חדש כבר קיבל מה שקיבל, שאין משפט רשעים בגהינם יותר מי״ב חדש עכ״ד. וכבר נתעורר הט״ז שם בקושיא זו וכתב, דשאני ענין הכ״מ כיון דלאחר י״ב חדש צ״ל ז״ל דשמא לא זכה עדיין לעוה״ב ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלום יהיה זלזול, על כן מוטב להזכירו בשם הכ״מ אף בחדש הי״ב. משא״כ לענין הקדיש דשב ולא תעשה הוא ואין שקר יוצא מפיו, ע״כ תמצית דבריו. ובסי׳ רע״ו ציין שכתב שם דבר הגון, ומלבד שתירוצו אינו עולה לדעת הש״ך שם בס״ק י״א, שהעלה דגם תוך י״ב חדש יכול לומר ז״ל, נגד מ״ש הוא דבי״ב חדש א״א לומר ז״ל דאפשר דיש כאן שקר, ונשען על יסוד זה לחלק ביניהם שלפי הש״ך הוא יסוד רעוע. עוד קשה על דבריו שכתב שמוטב להזכירו בשם הכ״מ דאין כאן זלזול וגם אינו שקר, דהלא איכא זלזול שעושה אותו רשע, דמ״ש שאפי׳ על צדיק גמור אומרי׳ כן, ואפשר שלא ראה פני גהינם אינו מספיק, שא״כ אף לאחר י״ב חדש יהיה מותר, ואדרבא אם באנו לדון בקדיש ליכא כל כך זלזול, כי בכל זמן הקדיש מועיל להעלות האב במדרגה יותר גדולה ומעולה, מעלות ע״ג מעלות כנז׳, וכמ״ש ג״כ בעל נשמת חיים מאמר ב׳ פ׳ כ״ז בשם בעל לויה לדרך בדף ך״ב, וכ״כ במ״י בשפת אמת פרק כ״א, ומאמר הכ״מ מורה על דין גהינם יותר מהקדיש כמ״ש רש״י ז״ל בפירושו, וכן מצאתי אחר מופלג במהרא״י זאבי בספרו אור לישרים בדרוש קרח שני, ושם כתב שאין למנהג זה שורש וענף, וכנראה דסמכו על מנהגי מהרי״ל יעי״ש. וגם ראיתי להר״ב שו״ת חוות יאיר בהשמטות במכתב צוואתו ותחנוניו שתיקן ההוא אמר על כל השנה שנה תמימה. והלכך אעפ״י שיודע אני בעצמי שאני כקוף בפני אדם בפני הט״ז, ומאן יהיב לן מעפריה ומלינן עיינין. אין דעתי מתיישבת בישוב שלו וסוף סוף אינו מתיישב לדעת הש״ך שכתבתי. והחלש יאמר מה שנ״ל, דלפי האמת ליכא זלזול לא בזה ולא בזה, דאעפ״י שמשפט הרשעים בגהינם י״ב חדש, הוא אינו אומר שאביו רשע אלא לכבוד אביו ולחביבותו רוצה לצאת מכל ספק שילך לבטח דרכו, ולא גרע מקוץ תחוב לאביו או חולי שיש בו סכנה ואין שם אחר להוציאו או להקיז לו דם, שהבן מוציאו ומקיז לו דם אעפ״י שעושה בו חבורה, וכ״ש זלזול בעלמא שלפי האמת אינו זלזול, הואיל דלכבודו ולחביבותו הוא דעביד ומכוין לרפואה, אלא דגבי קדיש שאומרי׳ אותו בעשרה בתוך קהל ועדה, נהגו העולם להפסיק בחדש י״א מפני השומעים, דאוושא מילתא והזלזול הוא בפומבי, שנראה לכל שחושב לאביו ולאמו רשעי׳, אבל בענין הריני כפרת משכבו שאינו בפומבי לא חששו. ועוד שאני קדיש שיכול לתקן ברדיפת שאר מצוות ודברים שבקדושה, וללמוד וללמד ולומר עליו קדיש דרבנן ולא מינכרא מילתא, משא״כ גבי הכ״מ כן נ״ל. והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, ועיין שו״ת חינוך בית יהודה סי׳ צ״ב. ולכ״ע ודאי כשאינו מפסיד אחרים וגם ליכא זלזול כלל שהאב צוה בפירוש על כך, ודאי דהבן לא ימנע מלומר קדיש לקיים מצות אביו, דקיי״ל בפ׳ האומר (קדושין פ״ג) רצונו הוא כבודו. ונוטה אני לומר דבכה״ג אפי׳ במקום פסידא לאבלים אחרים אין בכך כלום, דמידי הוא טעמא טעם המנהג אלא בשביל כבוד האב, כיון דרצונו בכך לא שנא חדש י״ב מהחדשים הקודמי׳, ולא נאמר דלאו כל כמיניה ובטלה דעתו אצל כל אדם, כי הירא לנפשו לא יושג. ובהדיא אמרי׳ בפ׳ המפלת (נדה ל:), תשבע כל לשון, זה יום הלידה וכו׳, ומה שבועה משביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי׳ כל העולם כולו אומרי׳ לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. ומקדושי׳ נפנה עם קדושי׳ נאמן, רבינו הקדוש שאמרו עליו בירושלמי פ׳ כל כתבי, ובויקרא רבה פ׳ תזריע, נכשל רבי באצבעו, קרא אגרמיה רבים מכאובים לרשע וגו׳. ובס׳ כורסיא דאליהו שלי בינותי בסיפורי״ם אלו, דלא ליתי לאנצויי אהא דאמרי׳ לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו׳. ואמתניתין אל תהי רשע בפני עצמך. וכן הוא בזהר בלק דף קצ״ה ע״א, ובאתי לכלל ישוב שם מלבד מה שכתבתי לעיל ח״א עפ״י סוד הגלגול, ובמילתיה דרבי אפשר לי לומר דאסיפא דקרא איכוון דהבוטח בה׳ חסד יסובבנו לומר שנקף באצבעו נכון לבו בטוח בה׳, שבא לו לכפרת עונו וחסד יסובבנו. ור״י בר״י ור׳ חייא השיבו לו שאירע לכפרת עון הדור, אבל פשטיה לא משמע הכי, וסוף סוף סבר שהוא גרם החטא דידיה, ודוד אמר לולא האמנתי וגו׳. ונקוד על לולא שכך אמר דוד, יודע אני וכו׳ אבל איני יודע אם יהיה לי חלק עמהם אם לא, כדאי׳ בפ״ק דברכות  ובזהר תרומה דף קמ״ג ע״א, וצדיקים ככפיר יבטח. ככפיר כתיב דהא מכל שמהן לא כתיב אלא כפיר, ולא כתיב לא אריה ולא שחל ולא שחץ אלא כפיר דאיהו חלשא וזעירא מכולהו, ולא אתרחיץ בחיליה אע״ג דאיהו תקיף, כך צדיקייא לא אתרחיצו בעובדיהון אלא ככפיר וכו׳. ומ״מ לא חזרתי לאחורי ממה שאמרתי שבני יאמרו קדיש גם בחדש י״ב, בתנאי שלא יסיגו גבול אבלים אחרים, והיכא דמטי פסידא לאחרים יתעכבו בבה״כ אחר התפלה ויאמרו דברים שבקדושה וקדישים במקומם מהלאה למגדל עת״ר היינו הדוכן. שוב בא לידי חלק אחרון על י״ד מהר״ב כנסת הגדולה ומצאתי כתוב בסופו וז״ל, ואני הנהגתי לומר קדיוש בתפלה כל י״ב חדש חסר שבוע א׳, דכיון דהטעם משום משפט רשעים בגהינם י״ב חדש, כל שחסר יום א׳ מהי״ב סגי עכ״ל. איברא דתיוהא חזינא בדבריו אלו משום דמשפט רשעים י״ב חדש, גמרינן ליה בפ״ב דעדיות מפ׳ מדי חדש בחדשו, ולכן נ״ל דבעי מהרי״ל שימנע חדש א׳ מחלקיו של כללות החדשי׳ ולא סגי ביום א׳. ועיין תי״ט בסוף המשנה שם דכפי מ״ש דמידי שבת בשבתו דריש ליה נמי ת״ק, ואצטריך ללמד דיבא להשתחוות כשיבוא אותו שבת ולא קודם, ניחא מ״ש הכנה״ג ודוק. אמנם מדברי ת״ה סי׳ רצ״ב משמע לי דלא כרב כ״ג, שהרי כתב דכל שתלוי במספר הימים כגון ז׳ ושלשי׳ אמרי׳ מקצת יום ככולו. משא״כ באבילות דתלוי בי״ב חדש בכל דוכתי, שהחדש א׳ מחלקיו וא״כ א״ת מקצת ככולו לא יצטרך להתאבל רק קצת מחדש האחרון וזה ודאי אינו, וכ״כ משמו הט״ז סי׳ שצ״ה ס״ק ב׳, ועל כל זה ודאי סמך מהרי״ל למעט כל חדש אחרון מקדיש כולו ולא מקצתו כפי שטתו דס״ל שפוגם בכבוד אביו. מיהו יש להפוך מטרתא ולומר דמהא לא תסייעיה, דאדרבא מסתייעא מלתיה דהרב כה״ג דכיון דכל שתלוי בחדשים בעינן חדש שלם, א״כ כיון שמשייר שבוע א׳ מחדש הי״ב מלומר קדיש, נמצא שלא שילם חק הי״ב חדש של רשעים בגהינם, וכבוד אביו במקומו מונח. ובכל זמן אני מזהירם שלא יריבו עם אדם בשביל אמירת הקדישים ולא ישיגו גבול אבלים אחרים, שלא תהא מצוה הבאה בעבירה, כי ה׳ שונא גזל בעולה, וח״ו הסניגור נעשה קטיגור, וקדיש יאמר לי ככל הכתוב לחיים, חיי הנפש חיים נצחיים, וריוח והצלה יעמוד לי.


ויזהרו בני בזהירות גדולה שלא ימנעו כל ימי הי״ב חדש מלילך לבה״כ ערבית שחרית ומנחה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין, ולענות אמן אחר הברכות והקדישים ולומר קדיש למנוחת נפש אביהם, וקודם שיתחילו הקדיש יאמרו בלחש, הריני מוכן ומזומן לומר קדיש ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, לכפרת ומנוחת נפש א״א הכ״מ, וכה יעשו על הי״ב חדש עד מילואם כנ״ל, ובבקשה מהם שגם אחר י״ב חדש ליהיוו מתערי שינתא בחוריהון (זהר וישב דף קפ״ו), ויתמידו לקום בבקר לעבודת בוראם ולהתפלל עם הצבור בכל התפלות, ויקדימו קצת לבה״כ והלואי שעה או חצי שעה קודם, כמ״ש בעל קרבן תענית פ״ב, וילמדו בבה״כ, כי כל מה שאדם לומד בבה״כ אינו נשכח, כדאיתא בירושלמי פ׳ אין עומדין, א״ר יוחנן ברית כרותה היא, היגע בבה״כ בלימודו לא במהרה הוא משכח. וכתב בעל כלי יקר במלכים ב׳ ב׳ בפ׳ וילך משם אל הר הכרמל. כי אמרו הראשוני׳ ז״ל, שבהגלות נגלות ניצוץ קדושה במקום מהמקומות, תשאר רושם קדושה במקום ההוא, עד אשר כשיכין האדם עצמו, האחד מהם יעורר האהבה והקדושה אשר שם עכ״ל. וכ״ש בבה״כ מקדש מעט שלכן הישיבה שם מצוה, ודא מודעא רבה שאפי׳ שסיים הצבור תפלתו ואחרו פעמיהם לילך לבה״כ בזמן הראוי, שאעפ״כ ילכו לבה״כ להתפלל כמו שהדין כך בא״ח סי׳ צ׳, ואפי׳ בבה״כ עצמו צריך קביעת מקום, כמ״ש בירושלמי מפ׳ ויבא דוד עד הראש אשר ישתחוה, כמו שמביא הטור וב״י שם, ולא יעשו כמעשיהם של אותם שמתפללים בביתם בין תנור לכירים, שעליהם כתיב הוי על כל שכיני הרעים, על כן דברי לעים. הרב בעל כסא רחמים ש׳ ד׳ צ״ד ע״ב וז״ל, רעדה אחזתני איך הותרה הרצועה מחלה ונוע״ה להתפלל ביחיד, וגם אחר זמן ק״ש בלי אונס, דהרי אמרו שחייב נידוי. ובמדרש כונן אמרו שחייב נידוי על ביטול קדיש וקדושה, ורז״ל פ״ק דברכות ובזהר הקדוש הפליאו במעלת תפלה בצבור והדברים ק״ו להתמיד בזה בשאט בנפש ע״כ.


בכל יום מז׳ ימי האבילות יחלקו בני לעניים לא׳ ליטרין במשקל לחם, וכן ביום פטירתי וביום עש״ק יחלקו לחם משנה ליום השבת, ובכל י״ב חדש יחלקו בכל עש״ק ז׳ ליטרין משקל לחם, וביום תשלום השנה (הי״ב חדש) היינו ביום יאר צייט הראשון, ע״ח ליטרין במשקל לחם, כמנין לחם שעולה שלש הוי״ות.


עוד אני מתנדב לכיס הקהל סך יב״ק פיי״סי כסף של ספרד, מערך ארבעה ליטרין עשרה סולדי ושני דינרין פיימונ״טי, שיתנו בני מעזבון שלי, ורב כחה שנאמר בני״ן היכלי נר לרגלי הרמ״ז פ׳ פנחס דף רי״ג ע״א, וסוד ברכה קדושה יחוד כסדר בק״י ר״מ ורמ״ז פ׳ עקב דף רע״ב ע״א. ואני אשיר עזי צדקות ועוז סימנא מילתא היא לי מ״ש בד״ה א׳ ה׳, ובק״י הוליד את עזי, וגם יב״ק גימט׳ ר״ת ה׳ אצבעו׳ של יד הנותנת, גודל אצבע אמה קמיצה זרת כמ״ש חכמי האמת, ויחוייבו מעלת הממונים של הקק״י לקנות בכל שנה ושנה מכיס הקק״י עד כי יבא שילה, לצורך התלמידים עניים שבת״ת בסך ט״ו ליטרין פיימונ״טי, כל כך ספרים כפי המצטרך, וכל האמור בזה ולעיל בסמוך יהיה בלא נדר ובלא שבועה, והנני משייר כחי לשנות את הנדבות הנזכרות או לבטלן עד בוא חליפתי.


ואני יתרה עשיתי תנאי זה עכשיו שהתנאי קודם למעשה, לרווחא דמילתא לבל יהיה לי למכשול עון חסיר או חליף, והעליתי בכחי שיור כח כל אשר אבחר עלי אעשה, כבעל בחירה ולא על צד ההכרח. אבל הן אמת חפצתי בטוחות לשכון בטח לקיום מאמרי בטול מכל המלכה עצלות או עיכוב, כי יתחמ״ש לבבי, זר״ז המקרא כזריזים מקדימים במעט הימים, ומילתא בלבי נטרית לבא לידי מעשה בידים, אני בעצמי ל״ו אפרע ולא אחוס בשנה הזאת אי״ה סך יב״ק פיי״סי כסף הנ״ל לשלשה טעמים. האחד הננ״ו דמצוה בי יותר מבשלוחי. יפה כחי מכח כחי. ואך את הזה״ב ז״ה ה״נותן ב״ריא, בראש אותיות אקרא, כדבר שנאמר מקדמונינו ז״ל בפ׳ וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זה״ב וגו׳. תואר״י זהב אעשה לי בנקודות הכס״ף הנ״ל, וסימניך ידיו גלילי זה״ב, שהנותן בידיו אם מעט ואם הרבה נותן זהב וידיו הנותנות הן גלילי זהב. והן שני הטעם דאמרינן בגמ׳ דטבא בוצינא מקרא. והשלישי המכריע כי כל מגמתי לראות בטובת בחירתי בחיים חייתי, ואראה בטוב ראשית לו, ראשית שיהיו שיריו ניכרים, כמוני יעשו אחרים, להקים דגל התורה בהקימי מזימות לבי, אשרי שישלם וה״ן עוד יבי״א. ושמורה משתבא ואקיימנה בעצמי אם יגזור ה׳ בחיים כנ״ל כאשר עם לבבי, פוטר אני את בני ה״י מהתשלום. ואין אחר מעשה כלום.


אחר י״ב חדש ולא קודם, ישימו על קברי מצבה, וטעם אחר י״ב חדש ידוע ליודעים, וגם לפי הפשט יש בזה ב׳ טעמים. כתבם ס׳ אליה רבה בא״ח סי׳ רכ״ד סק״ד יע״ש. וכתב מהר״ש יפה בב״ר פ׳ פ״ב סי׳ י״א בפ׳ ויצב יעקב מצבה. שיש נחת רוח למת בזה שיהא רשומו ניכר עי״ש. ויזהרו שהמצבה לא תהיה מרובעת בשום צד, כי אם עמוד של שיש או אבן מסמא עגול מראשו ועד סופו.



הנני מחלה למעלת ממוני הקק״י ולכל תלמידי וקרובי, ובפרט למעלת נכדי ותלמידי החשוב כבן יקיר לי, זה סיני ועוקר הרים, כרכא דכולא ביה, כמהר״ר ישעיה חזקיה שלמה מיכאל יונה נר״ו, אור תורתו זורח, מ״ץ בק״ק טורינ״ו, שיפקחו וישגיחו בעינא פקיחא על קיום צוואתי זאת, כל דאיתיה בשמירה, הכל כאשר לכל בכל ההשתדלות, ומה׳ תהיה משכורתם שלימה. יבלו ימיהם בטוב ובנעימה אכי״ר.

הלא כה דברי, על פומא דאליהו אתגזר, וכל המקיים את דברו וגזירה גזר, אז יקרב לעשותו, קרוב מצדיקו לא יהא נחשב כמו זר. והוא ישא הוד ועוז יתאזר.


אודה ה׳ מאד בפי הודאה לשעבר זה כמה חדשי׳ עשיתי מה שגזרתי אומר עלי בפי זו צדקה, והיה מעשה הצדקה, נעשה ונגמר בשנת התקל״ז, ונכתב בפנקס הקק״י במעמד הועד כולל רק ביום י״ד לחדש אלול שנת תצמ״ח לפ״ק שהוא מכוון ליום ששה לחדש סיטימב״רי שנת תשע״ח למניינם.

ואני הנני מעיר מעורר ומתעורר להחזיק בה בצדקה כל איש כשהוא איש בעודנו חי, כי האומר תנו לאחר מיתה מראהו כמראה נחשת וכעין נחשת לו קלל הוא לא פנים קלקל כי נחשת נדבת חולה שאומר תנו וזה אינו מחסר נפשו מטובה, כי אם מחסר היורשים נוטל מאחרי׳ ליתן לגבוה, ונותן מה שאינו יכול לעצור ולעכב לעצמו. ונמצא נותן משל יורשיו וקרא אמר ונתנו איש כופר נשפו ונתנו בעצמם ולא שאומרים תנו איש כשהוא איש וכאיש גבורתו, ושלמה אמר ידעתי כי אין טוב בחייו כשהוא חי כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, שהטוב החלטי הוא לעשות טוב בחייו כשהוא חי, ואמר לשמור ולעשות כמו שהוא עפ״י הדין בש״ע י״ד סי׳ רמ״ט ס״ג, צריך ליתן הצדקה בשמחה ובטוב לבב וכו׳ ע״כ. וזהו אצלי מ״ש והיה מעשה הצדקה שלום. ואין והיה אלא לשון שמחה, והלך לפניך צדקך ולא אחריך, והגם שגם האומר תנו לאחר מיתה אלקי׳ חשבה לטובה ויחשבה לו לצדקה, ובפרט כשקרוביו אינם עניים כמ״ש המרדכי פ׳ השותפין סי׳ תצ״ג הביאו הב״י י״ד סי׳ רנ״א, דהנותן נכסיו לצדקה בעת מותו הו״ל כפרה לעצמו, והובא ג״כ במהרש״ך ח״ב ס״ס ל״ח, ומצינן בכתובות במר עוקבא דקם בזבזיה לכוליה ממוניה, ומקשינן והא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ומשנינן ה״מ מחיים אבל לאחר מיתה יבזבז, מ״מ אין צדקה כזו מגעת לקרסוליה של צדקה הנתנת מחיים, ושקול המעט שנותן בעצמו למרובה, שאומר תנו לאחר מיתה, כמו שיש בין זה״ב ז״ה ה״נותן ב״ריא לנחשת, שהזהב הוא מעט המחזיק את המרובה. ותדע שכן שהמרדכי בפ׳ מי שמת והביאו בעל המפה ס״ס רפ״ב כתב, שמי שצוה לעשות מנכסיו הטוב שאפשר לעשות יתנוהו ליורשיו, וכבר בדרוש מיוחד המורה לצדקה הוכחתי מה יש בין צדקה זו לצדקה מחיים, ופירשתי מ״ד בפ׳ השותפין שאלו לשלמה בן דוד, עד היכן מגיע כחה של צדקה, א״ל צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו וגו׳. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים. ויש לדקדק מה זו שאלה עד היכן כחה של צדקה, ולמה רבא נייד מפ׳ קמא. אך השאלה היא זו, הכל יודעים כחה של צדקה ולמפורסם אין צריך, אבל שאלו זה הכח עד היכן מתפשט והולך שלא נס ליחו. ומייתי מפ׳ פזר נתן דהפיזור אין לו מקום כי אם לאחר מיתה כדמשנינן גבי מר עוקבא, כאן מחיים כאן לאחר מיתה, ועד שם מגעת כחה ולו תהיה צדקה עומדת לעד. אבל לרבא קשה ליה שהכתוב אומר נתן דמשמע מחיים שהוא בעצמו נתן, שהיא צדקה מעולה דצדקתו עומדת לעד, אבל כח כחה שמגעת לאחר מיתה באומר תנו לא ילפינן אלא מהכא, הוא מרומים ישכון וגו׳. דהיינו כשהוא שוכן מרומים ונסתלק מהעוה״ז, שאז אינו הוא הנותן אלא לחמו ניתן, ר״ל ניתן מאחרים, גם באופן זה מצודות סלעים משגבו ומימיו שבאי׳ ממקור המעין שלו נאמנים, והיינו הך שאמרה בת נקדימון לריב״ז לא כדין מתלין מתליא בירושלם, מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד דמאי בינייהו בין השני לשונות, אך נ״ל דמלח ממון חסר מיירי מצד הנותן, שנותן מחיים שמחסר עצמו מטובת ממונו, ולישנא בתרא ואמרי לה חסד במצוה לאחר מיתה, ואע״פ שאינו חסר כלום, מ״מ חסד הוא למקבל כי מחשבתו עושה פירות, והוייא כמעשה, והלא הוא הדבר שגם אמרתי בפסוק צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, דכבר בפרק השותפין האריכו למעניתו אבות העולם, אבל מקום הניחו לי לומר דה״פ צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים אינו אלא חטאת כדינו של חטאת דבחיי בעליו מועיל, וכן מועלת הצדקה להם בנותנה מחיים כמ״ש דניאל לנבוכדצר וחטאך בצדקה פרוק וחטאך במתן עניין, אבל לאחר מיתה אבדה כחה כחטאת שמתו בעליה, דבחטאת תמות כידוע, והסימן ותמנ״ע ולאל חטאת. תמורת חטאת. חטאת שמתו בעליה. ושנתכפרו בעליה באחרת. ושעברה שנתה. וזה לפי שבא״ה מחשבה טובה אין הקב״ה מצרפה למעשה, וגם אין שליחות לגוי כמ״ש הטור ח״מ סי׳ קפ״ח, וכשאומרים תנו לאחר מיתה, שאין להם מעשה ואין שליחות. הוי ממש צדקתם כמו חטאת שמכפר כשמקריב מחיים ולא כשמקריב לאחר מיתה. אבל בישראל אינו כדין חטאת אלא שהיא צדקה פחותה מהאחרת שנותנה בעצמו. ואפשר שלזה כתיב בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, שהדרך סלולה ומיושרת היא לעשותה מחיים ואל מות לאחר מיתה. ומה יתרון העושה ע״י עצמו ומה טובו אין באר. וכעת הייתי ע״ש ממהר. ואציב לי יד בכורסיא דאליהו שלי. איה בית נדיב בית תפארתו אפאר. משם תצא שארית ל״ו תשאר. ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר. אכי״ר.


העתק צוואת הכהן הגדול החסיד, כמוהר"ר בנימין כ"ץ ויטאלי מאליסאנדרייא ר"מ דק"ק ריג'יו זצוק"ל.

באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, אחת שאלתי מאת ה', יורני ויאמר לי זה הדרך לך בה, כי לעשות רצונו חפצתי להניח אחרי ברכה, שמורה בכל וערוכה. כי לה' המלוכה, היום יום א' כ"ד אלול התפ"ח.

ראשונה מצוה אני בכל תוקף שתיכף אחר פטירתי יקנו שש אבוקות משתי ליטרין וחצי בקירוב לכל א', ושתים מהן ידליקו בבה"כ הקק"י בשעת התפילה תיכף אחרי קבורתי, והד' אחרות יתנום לחברת ג"ח כנהוג.

ידליקו נר של שמן זית כל י"ב חדש בבה"כ הקק"י, יומם ולילה לא ישבותו, ומצוה אני בכל תוקף שישגיחו מאד על זה שלא יכבה נרי בין ביום בין בלילה.

התכריכין שלי כבר הם עשויים מפשתן, וכן הטלית וכל המצטרך יהיה מפשתן ולא זולת.

שעה אחת קודם רחיצת גופי יסירו הסדין מתחתי, ויזרקו אותי על הארץ ממש בלי שום דבר בנתיים, ובעת הרחיצה יעשו הדברים כסדר בלי מחלוקת, ולא ידחקו זה את זה, כי על זה דוה לבי בחיי, שאפילו בעת עשיית המצות יחלוקו ויבואו לידי מריבה, אשר על כן אני גוזר בכל כח שלא יבואו לידי זה, ואם ח"ו ימצא מי שירים קולו או ירצה לדחוק עצמו וכנ"ל, תכף ומיד יוציאוהו חוצה ולא יוכל להטפל עוד בין ברחיצה בין בקבורה, וזה בגזירת התורה.

לא יעשו הקפות לא בביתי ולא בבית הקברות רק יאמרו צידוק הדין בביתי, ותיכף ומיד יוציאוני לבה"ק, ובלי איחור בלא דחוי כלל ועיקר יקברוני בעפר ממש בלא ארגז כלל.

ומצוה אני שלא יזיד שום אדם להביא שום אבוקה או נר בביתי ולא בבה"ק, רק ידליקו השש אבוקות הנ"ל ולא יותר, כי זה כבודי ורצוני, והארגז שיעשו להביאני לבה"ק לא יהיה בשום הפרש מאחרים הנעשים לכל אדם, רצוני לומר שלא יעשו קופול"א, ולא שום הפרש כלל ועיקר, ולא ישימו שום ספר עליו.

לא יעשו לי השכבות לא בביתי ולא בבה"כ, כי זה רצוני, ומי שיזיד להזכיר שמי בהשכבה או באופן אחר ישתיקו אותו.

הנני מזהיר באזהרה גדולה שיעשו סימנים על קברי, ואותם שיעשו הסימנים הנ"ל, יעשו לי חסד לילך בבקר השכם, וכמו כן לפנות ערב בבה"ק לבדוק בסימנים הנ"ל, שלא יארע תקלה ח"ו בגופי או בקברי.

הנני מצוה ליורשי אחרי, שכל א' ישתדל לקבוע עת ביום ובלילה, אם מעט ואם הרבה ללמוד בספרים שלי, וישתדל שיהיה בעשרה, ויאמרו קדיש אחריו למנוחת נפשי, וחן וחסד יעשו לי בדרושים שיעשו בבה"כ, וכמו כן בלמדם בישיבות ובבתי כנסיות להזכיר מחידושים שלי, כי זה חלקי מכל עמלי.

בכל יום אחרי מותי יחלקו בבקר השכם ל"ב ליטרין בכל כך לחם לעניים, וזה כל ז' ימי אבילות, ואם יארע שבת בנתיים, יחלקו בששי לחם משנה, וכן יעשו ביום ל' לקבורתי, וכן יעשו בכל עש"ק לחלק לעניים ל"ב ליטרין בכ"כ לחם, וזה ע"י נכדי כמהח"ר אליעזר כהן  כי הוא יהיה המחלק, ויותנו לו המעות וכנ"ל, וכל זה עד תשלום י"ב חדש אחרי פטירתי, וביום תשלום הי"ב חדש, יחלקו ששים וארבעה ליטרין כנ"ל.

יתנו לעניי ארץ ישראל מנכסי עזבוני מאה ליטרין, וכמו כן לפדיון שבויים בתוך י"ב חדש אחרי פטירתי, מלבד מה שאהיה נשאר חייב לקופות, כנראה מפנקס שלי.

וכל זה בלי נדר ובלי שבועה, כי הנני משייר כחי לשנות הנדבות הנ"ל כפי רצוני עד בא חלופתי.

ב"ך גוזר ומסדר ככל הנ"ל.



  1. ^ ז״ל הרב בס׳ הכוונות, מ״ש בזהר בענין הקדיש דרווחין להו לרשיעייא שעתא ופלגא בגהינם, והקשה הוא ז״ל שא״כ בי״ו קדישים יורווחו כל היום שהוא כ״ד שעות. ותירץ שז׳ מדורין יש בגהינם והתחתון הוא כפול ונק׳ ארץ עיפתה. ונמצא שהם ח׳. והשנה היא י״ב חדשי׳ לח׳ מדורין דגהינם, וכל אחד כנגד חדש וחצי, ולמדור התחתון יורדים אותם שאין חוששי׳ לענות אמן. ומהדין שנידונים בזה המדור נמלטי׳ בזכות עניית הקדיש, ולא משאר הדינים שבשאר המדורות שא״כ אין גהינם עכ״ל.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/סבא_אליהו/חלק_ב/הכל"