ידוע שהקדיש מסוגל להציל מדינה של גהינם, ולכן אומרים קדיש על אב ואם, ודרכו וסגולתו ביארו המקובל הגדול בעל זהרי חמה בפ׳ נח דף ס״ב ע״ב, ויהיב טעמא לפי שהעון גורם לסלק אימא מעל בנין, והקדיש הוא התחברות מ״י באל״ה, דהיינו אימא על בנין כנזכר בסבא דף ק״ה, ומניח בצ״ע למה הקדיש הרויח לרשיעיא שעתא ופלגא בגהינם, כמ״ש בזהר עי״ש. אמנם הרב ז״ל בס׳ הכוונות מיישב הענין יפה, שהוא על מה שמיהר באמן, באופן שגם לא נשאר מקום ופתחון פה לומר דבי״ו קדישים ירויחו על היום שהוא כ״ד שעות, שא״כ אין גהינם, עיין במקדש מלך בפ׳ נח שם בפי׳ התוספתא שהביא כל לשון הרב ז״ל בס׳ הכוונות[1], ומן הכל דן אנכי שעיקר הכל עניית אמן, וכוונה מהמשמיע והשומע ולא זולתי קול באין עונה ואין קשב, וכ״כ ברעיא ריש פ׳ עקב כד סלקין אינון ברכאן וכו׳ ומאן איהו ברכה דאתיבו עליה אמן, דכל ברכה דאתיבו עליה אמן, דא איהו בקיומא כדקא יאות וכו׳ ע״כ. ואל זה יביטו וישגיחו בני ידידי יצ״ו באמירתם קדיש.
ובכל י״ב חדש יאמרו הקדיש בבה״כ, כי כך רצוני הוא כבודי ומרים ראשי כל הי״ב חדש שלמים. ומלבד הקדיש יתמידו כל הי״ב חדש לומר דברים שבקדושה בצבור, ולא זו בלבד כי בכל זמן מהזמנים הקדיש שאומרים הבנים מועיל להעלות נשמת האב בג״ע כמ״ש האריז״ל בס׳ הכוונות מעלה וחוזר ומעלה, וכה יעשו כל הימים לכוין באמירת הקדיש להעלות נשמתי בג״ע ממדרגה למדרה יותר גדולה, ובתוך השנה להצילני מדינה של גהינם. וכתב בעל חינוך בית יהודה בתשובה צ״ד, דפשיטא כשמקדש ש״ש לומר ברכו וקדיש כל ימיו, הוא מזכה את עצמו ואת אביו וכו׳ עכ״ל. אמנם אף אני לא אמרתי אלא שלא במקום פסידא מאותם אבלים שהם בתוך י״א חדש, שהרי לא יצא מכלל גזל המסיג גבול שאר האבילי׳ בקדישי׳. עיין שבות יעקב ח״ב סי׳ קי״ד. ומטעם זה קרא תגר הרב שער אפרים בסי׳ שע״ו ס״ק ט׳ על האבלים שמונים ל׳ יום שפוסקי׳ מיום המיתה, וחושבים היא״צ בתוך השנה משום דהוי גזל לאחרים עי״ש. וגם בזה צריך אני למודעי ואברר שיחותי, הנה הרב בעל המפה בסי׳ הנ״ל כתב וז״ל, ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י״א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעי׳, כי משפט רשעי׳ בגהינם י״ב חדש ע״כ. ומנהג זה סברו וקבילו מגדולי אחרונים עיין בשו״ת נחלת יעקב סי׳ ז׳ וי״ג. וזה נראה סותר למ״ש הש״ע בי״ד סי׳ ר״מ ס״ט בכיבוד האב אחרי מותו, שכל י״ב חדש יאמר הריני כפרת משכבו. ולשון זה פירש״י ז״ל עלי יבא כל דבר רע הראוי לבא על נפשו. אבל לאחר י״ב חדש כבר קיבל מה שקיבל, שאין משפט רשעים בגהינם יותר מי״ב חדש עכ״ד. וכבר נתעורר הט״ז שם בקושיא זו וכתב, דשאני ענין הכ״מ כיון דלאחר י״ב חדש צ״ל ז״ל דשמא לא זכה עדיין לעוה״ב ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלום יהיה זלזול, על כן מוטב להזכירו בשם הכ״מ אף בחדש הי״ב. משא״כ לענין הקדיש דשב ולא תעשה הוא ואין שקר יוצא מפיו, ע״כ תמצית דבריו. ובסי׳ רע״ו ציין שכתב שם דבר הגון, ומלבד שתירוצו אינו עולה לדעת הש״ך שם בס״ק י״א, שהעלה דגם תוך י״ב חדש יכול לומר ז״ל, נגד מ״ש הוא דבי״ב חדש א״א לומר ז״ל דאפשר דיש כאן שקר, ונשען על יסוד זה לחלק ביניהם שלפי הש״ך הוא יסוד רעוע. עוד קשה על דבריו שכתב שמוטב להזכירו בשם הכ״מ דאין כאן זלזול וגם אינו שקר, דהלא איכא זלזול שעושה אותו רשע, דמ״ש שאפי׳ על צדיק גמור אומרי׳ כן, ואפשר שלא ראה פני גהינם אינו מספיק, שא״כ אף לאחר י״ב חדש יהיה מותר, ואדרבא אם באנו לדון בקדיש ליכא כל כך זלזול, כי בכל זמן הקדיש מועיל להעלות האב במדרגה יותר גדולה ומעולה, מעלות ע״ג מעלות כנז׳, וכמ״ש ג״כ בעל נשמת חיים מאמר ב׳ פ׳ כ״ז בשם בעל לויה לדרך בדף ך״ב, וכ״כ במ״י בשפת אמת פרק כ״א, ומאמר הכ״מ מורה על דין גהינם יותר מהקדיש כמ״ש רש״י ז״ל בפירושו, וכן מצאתי אחר מופלג במהרא״י זאבי בספרו אור לישרים בדרוש קרח שני, ושם כתב שאין למנהג זה שורש וענף, וכנראה דסמכו על מנהגי מהרי״ל יעי״ש. וגם ראיתי להר״ב שו״ת חוות יאיר בהשמטות במכתב צוואתו ותחנוניו שתיקן ההוא אמר על כל השנה שנה תמימה. והלכך אעפ״י שיודע אני בעצמי שאני כקוף בפני אדם בפני הט״ז, ומאן יהיב לן מעפריה ומלינן עיינין. אין דעתי מתיישבת בישוב שלו וסוף סוף אינו מתיישב לדעת הש״ך שכתבתי. והחלש יאמר מה שנ״ל, דלפי האמת ליכא זלזול לא בזה ולא בזה, דאעפ״י שמשפט הרשעים בגהינם י״ב חדש, הוא אינו אומר שאביו רשע אלא לכבוד אביו ולחביבותו רוצה לצאת מכל ספק שילך לבטח דרכו, ולא גרע מקוץ תחוב לאביו או חולי שיש בו סכנה ואין שם אחר להוציאו או להקיז לו דם, שהבן מוציאו ומקיז לו דם אעפ״י שעושה בו חבורה, וכ״ש זלזול בעלמא שלפי האמת אינו זלזול, הואיל דלכבודו ולחביבותו הוא דעביד ומכוין לרפואה, אלא דגבי קדיש שאומרי׳ אותו בעשרה בתוך קהל ועדה, נהגו העולם להפסיק בחדש י״א מפני השומעים, דאוושא מילתא והזלזול הוא בפומבי, שנראה לכל שחושב לאביו ולאמו רשעי׳, אבל בענין הריני כפרת משכבו שאינו בפומבי לא חששו. ועוד שאני קדיש שיכול לתקן ברדיפת שאר מצוות ודברים שבקדושה, וללמוד וללמד ולומר עליו קדיש דרבנן ולא מינכרא מילתא, משא״כ גבי הכ״מ כן נ״ל. והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, ועיין שו״ת חינוך בית יהודה סי׳ צ״ב. ולכ״ע ודאי כשאינו מפסיד אחרים וגם ליכא זלזול כלל שהאב צוה בפירוש על כך, ודאי דהבן לא ימנע מלומר קדיש לקיים מצות אביו, דקיי״ל בפ׳ האומר (קדושין פ״ג) רצונו הוא כבודו. ונוטה אני לומר דבכה״ג אפי׳ במקום פסידא לאבלים אחרים אין בכך כלום, דמידי הוא טעמא טעם המנהג אלא בשביל כבוד האב, כיון דרצונו בכך לא שנא חדש י״ב מהחדשים הקודמי׳, ולא נאמר דלאו כל כמיניה ובטלה דעתו אצל כל אדם, כי הירא לנפשו לא יושג. ובהדיא אמרי׳ בפ׳ המפלת (נדה ל:), תשבע כל לשון, זה יום הלידה וכו׳, ומה שבועה משביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי׳ כל העולם כולו אומרי׳ לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. ומקדושי׳ נפנה עם קדושי׳ נאמן, רבינו הקדוש שאמרו עליו בירושלמי פ׳ כל כתבי, ובויקרא רבה פ׳ תזריע, נכשל רבי באצבעו, קרא אגרמיה רבים מכאובים לרשע וגו׳. ובס׳ כורסיא דאליהו שלי בינותי בסיפורי״ם אלו, דלא ליתי לאנצויי אהא דאמרי׳ לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו׳. ואמתניתין אל תהי רשע בפני עצמך. וכן הוא בזהר בלק דף קצ״ה ע״א, ובאתי לכלל ישוב שם מלבד מה שכתבתי לעיל ח״א עפ״י סוד הגלגול, ובמילתיה דרבי אפשר לי לומר דאסיפא דקרא איכוון דהבוטח בה׳ חסד יסובבנו לומר שנקף באצבעו נכון לבו בטוח בה׳, שבא לו לכפרת עונו וחסד יסובבנו. ור״י בר״י ור׳ חייא השיבו לו שאירע לכפרת עון הדור, אבל פשטיה לא משמע הכי, וסוף סוף סבר שהוא גרם החטא דידיה, ודוד אמר לולא האמנתי וגו׳. ונקוד על לולא שכך אמר דוד, יודע אני וכו׳ אבל איני יודע אם יהיה לי חלק עמהם אם לא, כדאי׳ בפ״ק דברכות ובזהר תרומה דף קמ״ג ע״א, וצדיקים ככפיר יבטח. ככפיר כתיב דהא מכל שמהן לא כתיב אלא כפיר, ולא כתיב לא אריה ולא שחל ולא שחץ אלא כפיר דאיהו חלשא וזעירא מכולהו, ולא אתרחיץ בחיליה אע״ג דאיהו תקיף, כך צדיקייא לא אתרחיצו בעובדיהון אלא ככפיר וכו׳. ומ״מ לא חזרתי לאחורי ממה שאמרתי שבני יאמרו קדיש גם בחדש י״ב, בתנאי שלא יסיגו גבול אבלים אחרים, והיכא דמטי פסידא לאחרים יתעכבו בבה״כ אחר התפלה ויאמרו דברים שבקדושה וקדישים במקומם מהלאה למגדל עת״ר היינו הדוכן. שוב בא לידי חלק אחרון על י״ד מהר״ב כנסת הגדולה ומצאתי כתוב בסופו וז״ל, ואני הנהגתי לומר קדיוש בתפלה כל י״ב חדש חסר שבוע א׳, דכיון דהטעם משום משפט רשעים בגהינם י״ב חדש, כל שחסר יום א׳ מהי״ב סגי עכ״ל. איברא דתיוהא חזינא בדבריו אלו משום דמשפט רשעים י״ב חדש, גמרינן ליה בפ״ב דעדיות מפ׳ מדי חדש בחדשו, ולכן נ״ל דבעי מהרי״ל שימנע חדש א׳ מחלקיו של כללות החדשי׳ ולא סגי ביום א׳. ועיין תי״ט בסוף המשנה שם דכפי מ״ש דמידי שבת בשבתו דריש ליה נמי ת״ק, ואצטריך ללמד דיבא להשתחוות כשיבוא אותו שבת ולא קודם, ניחא מ״ש הכנה״ג ודוק. אמנם מדברי ת״ה סי׳ רצ״ב משמע לי דלא כרב כ״ג, שהרי כתב דכל שתלוי במספר הימים כגון ז׳ ושלשי׳ אמרי׳ מקצת יום ככולו. משא״כ באבילות דתלוי בי״ב חדש בכל דוכתי, שהחדש א׳ מחלקיו וא״כ א״ת מקצת ככולו לא יצטרך להתאבל רק קצת מחדש האחרון וזה ודאי אינו, וכ״כ משמו הט״ז סי׳ שצ״ה ס״ק ב׳, ועל כל זה ודאי סמך מהרי״ל למעט כל חדש אחרון מקדיש כולו ולא מקצתו כפי שטתו דס״ל שפוגם בכבוד אביו. מיהו יש להפוך מטרתא ולומר דמהא לא תסייעיה, דאדרבא מסתייעא מלתיה דהרב כה״ג דכיון דכל שתלוי בחדשים בעינן חדש שלם, א״כ כיון שמשייר שבוע א׳ מחדש הי״ב מלומר קדיש, נמצא שלא שילם חק הי״ב חדש של רשעים בגהינם, וכבוד אביו במקומו מונח. ובכל זמן אני מזהירם שלא יריבו עם אדם בשביל אמירת הקדישים ולא ישיגו גבול אבלים אחרים, שלא תהא מצוה הבאה בעבירה, כי ה׳ שונא גזל בעולה, וח״ו הסניגור נעשה קטיגור, וקדיש יאמר לי ככל הכתוב לחיים, חיי הנפש חיים נצחיים, וריוח והצלה יעמוד לי.
- ^ ז״ל הרב בס׳ הכוונות, מ״ש בזהר בענין הקדיש דרווחין להו לרשיעייא שעתא ופלגא בגהינם, והקשה הוא ז״ל שא״כ בי״ו קדישים יורווחו כל היום שהוא כ״ד שעות. ותירץ שז׳ מדורין יש בגהינם והתחתון הוא כפול ונק׳ ארץ עיפתה. ונמצא שהם ח׳. והשנה היא י״ב חדשי׳ לח׳ מדורין דגהינם, וכל אחד כנגד חדש וחצי, ולמדור התחתון יורדים אותם שאין חוששי׳ לענות אמן. ומהדין שנידונים בזה המדור נמלטי׳ בזכות עניית הקדיש, ולא משאר הדינים שבשאר המדורות שא״כ אין גהינם עכ״ל.