רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לג עמוד א

הלכות רב אלפס

היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר שמות כב וגר לא תונה ולא תלחצנו:

גמ' ת"ר (ויקרא כה) ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר אל תונו הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר הא כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היו חלאים באין עליו ויסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב איוב ד הלא יראתך כסלתך וגו' זכר נא מי הוא נקי אבד וגו' אם היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להן לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע בו שאינו מוכר תבואה מעולם ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הוא דבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויקרא כה ויראת מאלהיך א"ר יוחנן משום רשב"י גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך רבי אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו ור' שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון תני תנא קמיה דר"נ בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא א"ל אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אנפי דא"ר חנינא כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדין ואינן עולין ואלו הן המכנה שם לחבירו והמלבין פני חבירו ברבים והכא על אשת איש היינו מכנה היינו מלבין לא צריכא דאע"ג דדש ביה בשמיה אמר מר זוטרא בר טובי' כו' ואמרי לה אמר ר"ח כו' כו'.

כ"ה בגמ' אמר רב חסדא בר טוביה אמר רב נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר דכתיב (בראשית לא) היא מוצאת א"ר חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב (ויקרא כה) ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו א"ר חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה שנאמר (עמוס ז) והנה ה' נצב על חומת אנך וגו' וא"ר אלעזר הכל ע"י שליח חוץ מאונאה שנא' שם ובידו אנך אמר ר' (בס"י רב) ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם ואלו הן אונאה וגזל ועבודת כוכבים אונאה דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך גזל דכתיב (ירמיה ו) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד עבודת כוכבים דכתיב (ישעיהו סה) העם המכעיסים אותי על פני תמיד:

אחד המאנה את הגר ואחד הלוחצנו עובר בג' לאוין:

גמ' ת"ר אין צריך לומר (בגמ' הגירסא להיפך כמו בנימוקי יוסף ורש"י) חדשות עומדות משלש וישנות מארבע וקא מזבן מחדשות דאין מערבין אלא אפי' חדשות מארבע וישנות מג' וקא מזבן מחדשות אין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן:

באמת ביין התירו לערב קשה ברך וכו':

אר"נ

נימוקי יוסף

חתכו חוליות. תנור העשוי חוליות חוליות ומצרפן בכבשן כמשפט כלי חרס ואחר כך צרף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שנעשין בתנור כשאר כלים:

עכנא. נחש ודרכו להעשות כעגולה להכניס זנבו אצל פיו:

כל טהרות שטהר ר"א. על מעשה שאירע שחזרו ועשו טהרות בתנור זה אחר שנפלה טומאה בתוכו:

וברכוהו. יש מי שפירש שנדוי הוא דקי"ל שמנדין על כבוד הרב והביאו ראיה מכאן שהמנודה אסור בנעילת סנדל שהרי המנודה חלץ מנעליו ואין כן דעת הרי"ף ז"ל שהוא פסק בפרק אלו מגלחין במנודה שאינו צריך לחלוץ מנעל דכיון דבעיא ולא איפשיטא היא (מו"ק דף טו:) נקיטינן לקולא ואי מהא לא איריא שחרם היה דלשון ברכוהו כנוי הוא לקללה שהוא היפך הברכה והוא החרם ומש"ה חלץ מנעליו ומשום הכי נשמט וישב לו ע"ג קרקע ומשום כפיית המטה כענין ששנינו באבל ואילו מנודה אינו חייב לכפות וכן נמי במקצת נסחי גרסינן וקרע את בגדיו וכן פרש"י ז"ל ואילו מנודה אינו חייב לקרוע ועוד ראיה מדאמרינן פרק ד' מיתות (דף סח.) שלא נכנסו תלמידיו אצלו ללמוד תורה ואילו מנודה בלבד היה לא היו תלמידיו נמנעין מלבוא אצלו דהא קי"ל בפרק אלו מגלחין (דף טו:) דמנודה שונה ושונין לו אלא ודאי וברכוהו הוא כנוי לחרם ומש"ה נהג בכל חומרות הללו שאינם במנודה ומיהו זו שישב לפניו ברחוק ד' אמות ה"ה למנודה שכל עיקר לשון נדוי אינו אלא ריחוק כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ה.) בדילנא ממך דלא יתיבנא בד' אמות דילך משמע בזה שוין מנודה ומוחרם כמו שהוא צריך לשנות מקומו בבית הכנסת משום ריחוק כענין ששנינו בפ"ב דמדות (דף לד:) וכו' מה לך מקיף לשמאל שאני מנודה וכו' ואם תאמר ואמאי החמירו על ר' אליעזר כ"כ דהא לא אשכחן על כבוד הרב אלא נידוי אבל חרם לא כתב הרמב"ן ז"ל דכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש יוכיחו מחזי ליה כאפקירותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה (ואפשר) והוא אומר כך הוא בעיני ולפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואילו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא ולפיכך החמירו עליו וברכוהו וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן העלה הרנב"ר ז"ל בחדושיו:

מתני' אין מערבין פירות וכו'. בעה"ב שאמר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערב עמהם פירות שדה אחרת:

ואצ"ל חדשים בישנים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים:

מפני שמשביח. הקשה משביח את הרך ופרש"י ז"ל דדוקא קתני קשה ברך כשמכר לו רך אבל אם מכר לו קשה לא יערב עמו רך וכן הדין בפירות דוקא נקט חדשים בישנים אבל [ישנים] בחדשים שפיר דמי:

אבל נותן שמריו וכו'. מפורש בגמרא:

ולא לתגר וכו'. לפי שאין דעתו אלא לרמות בו ולמכרו בחנות:

גמ' חדשות מד'. סאין בסלע שהם בזול יותר מן הישנות ולזה הלוקח ממנו ישנות ואינו חפץ בחדשות מפני שאדם רוצה לישנם מפני שעלוי דמי החדשות אינו מפני שיהא טובות מן הישנות אלא שאדם רוצה לישנם שיוכלו לעמוד הרבה וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן לפיכך אסור לערב לו חדשות אפילו יהיו מעולות יותר:

באמת ביין התירו. ובין הגיתות שנו שמשביחו שתופסין זה מזה ונעשים טעם אחד:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט