רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לא עמוד א

הלכות רב אלפס

עד דמיתרמי זבינתא כזבינתיה וידע אי טעה הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר לו דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה אמר דב הסדא לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה אמר ליה רב דימי יישר וכן אמר ר' אלעזר יישר והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר מאן הדיוט לאו בעה"ב א"ר פפא בצררותא פירוש צררותא האורגים שאורגין יריעות ומוכרין אותן אבל מאני תשמישתו דיקירי עליה אי לאו דמי יתירי לא מזבין להו:

מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי את מעותי או תן לי מה שהוניתני:

גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן (ויקרא כה) וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל שם או קנה איתמר האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ואותבינן עליה דרב מהא דתניא (דף נא:) (וע"ש בתוס') הנושא ונותן באמונה והאומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ופריק רבא לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש ותניא נמי הכי בד"א בסתם אבל במפרש לא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן הלכתא תנו רבנן הנושא ונותן באמונה לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשויו אלא או זה וזה באמונה או זה וזה בשויו ומעלה לו שכר כתף שכר חמר שכר גמל שכר פונדק שכר עצמו אינו מעלה שכבר נתן לו שכרו משלם מהיכא יהיב ליה אמר רב פפא בצררויי דיהיב ארבעה למאה והן הסוחרים בבגדים שהבגד נקרא צררא כדאמרי' במועד קטן (דף כז:) והאידנא נהוג עלמא בצררא בר זוזא והסוחרין בבגדים נקראין צררויי על שם סחורתן:

מי שהוטל עליו ידו על העליונה:

מתניתין רבי יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כותיה דהא פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה:

נימוקי יוסף

אבל בלוקח מבעה"ב כו'. פרש"י ז"ל דה"ל כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן דאין עליו אונאה [כך] מצאתי בשאלתות דרב אחאי וכתבו האחרונים ז"ל בשם גאון דה"ה דאין לו בטול מקח [ובאשר"י לא כתב כן בשם ר"י הלכה למעשה ע"ש] וכי אמרינן דאין לו אונאה וביטול מקח הני מילי כשנתאנה לוקח דמידע ידע דבעל הבית לא זבין כלי תשמישו אלא ביתר מכדי דמיהן אבל נתאנה בעל הבית עצמו יש לו אונאה דמשום דבעל הבית הוא לא הפסיד ואף על גב דבכה"ג אית ליה אונאה להדיוט אפילו הכי מקשינן ממתני' משום דתני ברישא אחד הלוקח ואחד המוכר וכו' דמשמע ליה נמי דבין שהדיוט מוכר או שהוא לוקח קאמר מתניתין כשם שאונאה להדיוט וכו':

ואוקימנא בצררותא. כלומר דבכה"ג אין ה"נ דאם מכר דברים כאלו שיש אונאה בלוקח מבעל הבית פירוש צררותא קנבוס שאורגין בגד קנבוס ויריעות ומוכרים אותם והוא הדין לכל סחורה בר ממאני תשמישתיה דיקירי ליה וכן הם דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

מתני' כשם שאונאה להדיוט כך כו'. הוא מפורש לעיל והכי קי"ל כדלעיל דמקשינן ומתרצינן מיניה דת"ק וממילא שמעינן [דהלכתא] כוותיה דיש נמי אונאה לתגר והכי משמע מרבינו אלפסי ז"ל שלא הביא כאן הא דשקלינן וטרינן אליבא דר' יהודה כלל:

מי שהוטל עליו. מי שנתאנה בין לוקח בין מוכר משמע ואע"ג דנקט תן לי מעותי דמשמע דקאי אלוקח חד מינייהו נקט ומה דשייר במתני' ר' יהודה הנשיא פירשו בברייתא שהבאתי לעיל דאמר יד מוכר על העליונה ומתני' ר' יהודה הנשיא ולא קי"ל כוותיה אלא כרבי נתן דברייתא דנחית לעומקא דדינא וכדפירשתי לעיל:

גמ' ע"מ שאין לך עלי אונאה. אינו עוקר דין תורה אלא מתנה הוא עמו שאותו דין אונאה שיש לו עליו שלא יתבענו ממנו והיינו לישנא דאין לך עלי אבל באומר ע"מ שאין בו לא כל הימנו שהרי התורה אמרה שיש בו אונאה והוא בא לעקור דבר תורה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפירקא קמא דמכות (דף ג:) אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו אמר בשביעית אין שביעית משמטתו לפי שהתנאי הראשון הוא לעקור דינא של שביעית ולא כל הימנו והיינו דמדמינן להו פ"ק דמכות וכן פרש"י ז"ל שם ולקמן פרק השוכר את האומנים (דף עט.) דקדק הרשב"א ז"ל גבי והא כי מטי יובל קא הדרא ארעא למרא וכו' דמדלא דחי ע"מ שלא יחזירנו ביובל כדאמרינן הכא בשביעית ש"מ דלא מהני תנאה ביובל כלל וטעמא דאין לו זכות כדי להתנות עליה משום שאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ:

הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל מי שאמר (לחברו) לשלוחו מכור כמו שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך ונותן לו שכר טורחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו וכתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל דפשיטא הוא שאין אונאה בשליחות וכן זה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים לא יאמר לו לא אתן אלא דמיו ולפיכך נראה להם יותר מחוור מה שפירש ר"ח ז"ל בתגר שהביא סחורה ממקום הזול מצאו חברו ואמר לו אני מאמינך כמה נתת בה והריני נותן לך ריוח כך וכך אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו אונאה שהרי לא סמך משעה ראשונה על שוויין אלא על דמים שלקחן זה:

במפרש. שהתנה עמו כמו שאמרו בברייתא בפירוש אז ודאי תנאו קיים דידע ומחיל ודמיא להא דתניא (כתובות דף נו.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו קיים בשאר וכסות מפני שהוא דבר שבממון דברי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה והתם מפרש הוא דידעה ומחלה אבל בסתם לא ידע דמחיל וכיון דלא מהני טעם מחילה גם מטעם התנאי לא מהני נמי שהיה מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום ולא כל הימנו כדלעיל וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה:

הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל כדלעיל:

לא יחשב את הרע באמונה. כגון שהיה לו שני יינות אחד יפה שיש עליו קופצין בבת אחת ואחד הרע שאינו נמכר [אלא] בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות בכל היותר שתוכל וכשתמכור תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת המעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כמו שמפורש הכא ארבעה למאה או זה או זה בשויו והשכר יהיה של מקבל ור"ח ז"ל פירש על דרך של מעלה שלא יחשב את הרע באמנה שאם אמר לו לתגר זה שהביא סחורה ממקום הזול הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב לכור והיו שם יפין ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין פחות אלא שהוא לקחן בכלל דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם הלכך או זה וזה בדינר זהב הכור או זה וזה בשויו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

מעלה לו שכר כתף. כשנתן באמנה ויבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מבית לחנות וכן כל שאר הוצאות:

צררויי. הם סוחרי בגדים שהבגד נקרא צררא כדאמרינן [במו"ק] (דף כז:) והאידנא נהוג עלמא בצררא בר זוזא:

ארבעה למאה. למי שטורח במכירתו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט