רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לא עמוד ב

הלכות רב אלפס

גמ' מאי שנא בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית דלא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא דאמר אונאה של סלע שמנה פונדיונות שהן שתות של סלע טלית עד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסך סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל והילכתא כרבא הילכך הילכתא נמי כר"ש בסלע דסתם לן תנא בטלית כוותיה וכבר פסק רבא בטלית כוותיה כדאמרינן אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח וכו':

סלע שנפגמה באמצע לא ימכרנה לא להרג ולא לחרם מפני שמרמין בה אחרים אלא נוקבה ותולה בצואר בנו או בצואר בתו ואם נפגמה מן הצד לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו אלא או ישחוק או יחתוך או יקוץ או יוליך לים המלח אבל אם חסרה ועמדה על מחצה יקיים עמדה על פחות ממחצה יקוץ משום דרבי אמי דא"ר אמי דינר הבא משקל מותר לקיימו הבא מסלע אסור לקיימו עמדה על יתר ממחצה יקוץ עד שיעמידנה על מחצה ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים:

מתני' עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומת ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינה אלא נפש דעה:

גמ' מ"ש בסלע דקא מפליג ((ד"ת מ"ז) בין כרכים לכפרים) ומ"ש בטלית דלא קא מפליג אמר אביי כי תנן טלית בכרכים תנן רבא אמר טלית לכל איניש קים לה בגוה סלע כיון דלא קים ליה בה אלא שולחני עד שיראה לשולחני הילכך בכרכים דשכיח שולחני עד שיראה לשולחני בכפרים דלא שכיח שולחני עד ערבי שבתות עד דסלקין לשוקא:

אם היה מכירה וכו':

פרישנא הכי אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש מקבלה ממנו במדת חסידות ואם לא קבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומת:

שאינה אלא נפש רעה:

א"ר פפא שמעינה מינה האי מאן דמוקים אזוזא מיקרי נפש רעה והני מילי דנפק על ידי הדחק:

מתני' האונאה ארבע כסף והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה והנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז והגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי:

נימוקי יוסף

מתני' שש מעה כסף דינר מעה שני פודיונות פונדיון שני איסרין נמצא שני פונדיונין לדינר הוא שתות דלרבי שמעון אין חלוק בין טלית למטבע:

גמ' מ"ש בטלית. סתם סחורה דתנן לעיל שתות למקח:

ר"ש היא. דלגבי סלע שתות נמי אמר ומתני' דטלית דלעיל דאמר שתות נמי הוא קאמר לה וכ"כ הריא"ף ז"ל דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא כדאמר רבא הכא וכיון דפסק רבא לעיל בטלית דאונאתו שתות הלכך אונאת סלע נמי שתות ואע"ג דאי מתני' דטלית ומתני' דהכא רבי שמעון היא ודין אחד להם הוה ליה סתם מתניתין ואחר כך מחלוקת וקיימא ליה בהחולץ (דף מב:) דבכה"ג אין הלכה כסתם מ"מ כיון דרבא פסק בהדיא לעיל כאותו סתם וכדאמרי' לעיל (דף נ:) אמר רבא הלכתא וכו' נקטינן כוותיה דאין למדין מן הכללות כל היכא דאמורא בתרא מפיק ליה מההוא כללא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה:

עשיק. לשון יוקר כדאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עד.) באתריה דאמימר עשיק עפרא:

דינר הבא משקל. דהיינו שעמד על מחצה שהשקל שני דינרים:

מותר לקיימו. מפני שפחת שלו ניכר ולא יטעו אינשי לקבלו בשקל [ומותר להוציאו] בדינר:

מסלע אסור לקיימו. אם נפחת הסלע עד שעמד בדינר אסור לקיימו אפילו להוציאו בדינר שמתוך שבא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאומדו בשקל ומדלא אסר רבי אמי אלא סלע שפחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאין רשאי לקיימה אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע בדינר עד רובע שפירשו בגמ' מאי רובע רובע שקל דהיינו חצי דינר דאילו רובע דינר [רביע דינר] הוה ליה למימר:

יתר על כן או פחות מכן יקוץ. דאתו למטעי או בסלע או בדינר כיון שהוא לא פיחת עד חצי ואם פיחת יותר מחצי נמי יקוץ דשמא יוציאה בשקל או בחצי דינר וכדאמר רב הונא ומיהו הא דקי"ל כרב הונא דפחות מכן ויתר יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שעור אונאה דאם לא כן מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל וכ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל וא"ת א"כ איך הגיע לעולם סלע לשקל דכיון שפיחת כדי אונאה אמרינן יקוץ הא פירשוה בגמרא בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זימנא:

פחות מכן. כדפירשנו שפחתה עד שקל ואונאתו:

לחרם. אדם אנס:

הרג. רוצח:

שמרמין. מיראה יקבלוה מידם ביפה:

נוקבה. דוקא נקב באמצע אבל מן הצד לא מפני שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב וירמה בו את אחרים והכי תניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא ינקבנה ויתלה בצואר בנו בנקב מן הצד אלא או ישחוק או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח. גרוטותיו שברי כלי כסף:

מתני' עד מתי מותר להחזיר. כשנתאנה בסלע זה ויתחייב המאנה להחזיר לו אונאתו:

גמ' דקא מפליג. בין כפרים לכרכים:

בטלית דלא קא מפליג. אלא עד שיראה לתגר או לקרובו ל"ש כרך ול"ש כפר:

דסלקי לשוקא. לקנות צרכי סעודת שבת:

אם היה מכירה וכו'. [בגמרא פריך היכא] אי בכרכים אין לו זמן לחזור אלא עד כדי שיראה לשולחני ואי בכפרים עד ערב שבת ותו לא [וא"כ] היכי תנן עד י"ב חדש ומשני מדת חסידות והכי קאמר ואם חסיד הוא מקבלה כיון שהוא מכיר שהוא נתנה לו אפילו וכו' ואם לא קבלה. כלומר אם אינו חסיד:

אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירה בזמנו:

ונותנה למעשר. דקתני מתניתין ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסרה ולא תהא בה אונאה [וכי האי גוונא קאמרינן דכיון דלא חסרה כדי אונאה נותנה למעשר שני ואינו חושש דהכי אסיקנא] במתני' דלעיל והכי קאמר דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשוויה דאי הוה בה חסר כדי אונאה הא פסיקנא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ והוה ליה כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהם מעשר שני אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה ומשום הכי אשמעינן רב פפא דכיון דמתני' קאמר דמחללין עליה מעשר שני א"כ סלע יפה הוי ומי שמעמיד עצמו מלקבלה מיקרי נפש רעה ואי לא הא דרב פפא ממתני' לא הוה שמעי' דמיקרי נפש רעה אלא מי שאינו מקבלה אפי' בשוה דמיה קמ"ל רב פפא דאפי' מי שאינו מקבלה בשלמה הוי נפש רעה נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה מיקרי ומיהו נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכפא לא כייפינן ליה:

מתני' האונאה ארבע כסף. כבר פירשנו לעיל שהאונאה שתות:

והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינין על טענה פחות משתי מעות כסף שיטעון לו שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהן בשוה פרוטה ויכפור השאר או איפכא שיודה לו השאר ויכפור הפרוטה:

וההודאה שוה פרוטה. כדפירשנו ויהיה מודה במקצת ויתחייב שבועה:

והמוצא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי לא כדאמר מר (דף כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

יוליכנו אחריו. אם הודה אחר שנשבע לשקר משום דלא הויא ליה כפרה ולא הוי חזרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה׳:ז׳) ונתן לאשר אשם לו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט