רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לב עמוד א

הלכות רב אלפס

גמ' וליתני נמי האונאה בפרוטה א"ר כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות והילכתא כוותיה:

גמ' מה"מ דת"ר (ויקרא כה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו אין לי אלא דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דאמר קרא ממכר מי שגופו מכור וגופו קנוי לו יצאו אלו שאין גופן מכור ואין גופן קנוי אלא לראיה שבהן:

בעי ר' זירא שכירות יש לה אונאה או אין לה אונאה ממכר אמר רחמנא שכירות לא או דילמא לא שנא אמר ליה אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ואפילו ליומיה והאי נמי ליומיה מכירה הויא:

אמר רבא אמר חסא בעי רבי ירמיה אונאה אין להן ביטול מקח יש להן או אין להן אמר רב נחמן אמר חסא פריש רבי אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להן רבי יונה אמר אהקדשות ור' ירמיה אמר אקרקעות ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מאן דאמר אהקדשות כל שכן אקרקעות ומאן דאמר אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הא מילתא חזינא בה פלוגתא כיני רבואתא איכא מאן דסבירא ליה כי האי מימרא דר' אמי ור' יוחנן דאונאה אין להן ביטול מקח יש להן ואיכא מאן דסבירא ליה ((ד"ת מ"ז) כר' יוחנן דאמר) דביטול מקח יש להן דקאמר ר' יוחנן לאו יתר משתות הוא אלא על חד תרין וגמר להאי מימרא מגמרא דבני מערבא (בכתובות פי"א הלכה ד') דאמרי התם א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מתני' פליגא על ר' יוחנן אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות פתר לה בדבר שאינו מופלג וקא פריש לדבר שאינו מופלג כגון שלא הגיעה האונאה למחצה במחצה ואיכא מאן דמספקא ליה מילתא ולא קא פסק בה מידי ואנן עיינינן במילתא שפיר ואיסתבר לן דהאי מימרא דרבי אמי ודר' יוחנן ליתיה משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתרא דס"ל אין אונאה לקרקעות כלל ואפילו שוה מאה במאתים דאמרינן בענין דבר מצרא זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר

נימוקי יוסף

גמ' ולתני נמי האונאה פרוטה. כגון אם היה המקח בו' פרוטות דה"ל לפרוטות שתות:

אין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אין אונאה אא"כ הוא בכאיסר אבל הריא"ף ז"ל פסק כלוי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר:

מתני' ואלו דברים שאין להם אונאה. בגמרא מפרש טעמא:

שטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן:

ההקדשות. גזבר המוכר הקדש:

ולא תשלומי ד' וה'. אם טבח או מכר ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט לה דאילו בעבדים ובקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד:

ש"ח אינו נשבע. לקמן מפורש בפיסקא שלו:

קדשים שחייב וכו'. כגון שאמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה יש להם אונאה דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

ושאינו חייב. כגון שאמר הרי זו:

אף המוכר ס"ת וכו'. טעמא מפרש לקמן:

גמ' דבר הנקנה מיד ליד. הזהיר עליו בבל תונו:

שהוקשו לקרקעות. דכתיב (ויקרא כח) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה:

אלא לראיה שבהם. ר"ת ז"ל למד מכאן דמכירת שטרות מדאורייתא מדאיצטריך למעוטינהו מאונאה ואי לא שייך בהו מכירה דאורייתא לא הוה צריך למעוטינהו מאונאה אבל דעת הריא"ף ז"ל שאינם אלא מדרבנן וכמ"ש בפ' הכותב:

[בגמ' מכאן אמרו] המוכר שטרותיו פרועין לבשם. לצור בהם אבקת סמנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן יש להן אונאה דגופן מכור וקנוי:

ל"ש. דמה לי אונאה שבאה מכח מכירת עולם או מכח שכירות דהויא מכירה ליומי הלכך נקיטינן מהכא דשכירות לענין אונאה כמכירה היא וכיון שכך בדבר המטלטל וגופו ממון שיש במכירתו אונאה אף בשכירותו יש בו אונאה אבל בקרקע ועבדים ושטרות כיון שאין במכירתן אונאה אף בשכירתן אין בו אונאה. ולענין שכירות פועלים איכא מ"ד שאין בה אונאה דלאו מכר הוא וכן בקבלנות ולכאורה היה נראה דעת הרשב"א ז"ל נמי כן והרנב"ר ז"ל כתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ג מהל' מכירה שקבלן יש לו אונאה וחוזר לעולם בין הקבלן בין בעל [הבית] וכן כתב שם בהונאת שכירות מטלטלין שהיא [חוזרת] אפילו לזמן מרובה עכ"ל והא דאמרינן דשכירות מכירה ליומא וקניא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ומשום הכי אסרינן להשכיר בית דירה לעובד כוכבים דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה ולא תביא תועבה אל ביתך [ואמרינן נמי התם כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה] הרנב"ר ז"ל ע"כ:

בטול מקח וכו'. לכאורה משמע מהכא דבקרקעות ביתר משתות יש להן בטול מקח דהא לכולי עלמא אקרקעות איתמר ומדקאמרינן סתמא בטול מקח יש להן משמע כבטול מקח דמטלטלין דהיינו יתר משתות אבל יש מי שכתב שאין לקרקעות בטול מקח אלא בפלגא דהכי אמרינן בירושלמי בשם רבי יוחנן בדבר מופלג יש לו אונאה ופירש ר"ח ז"ל דבדבר מופלג היינו פלגא וכן דעת ר"ת ז"ל אבל דעת הריא"ף ז"ל אינו כן שהוא כתב כאן שלעולם אין אונאה לקרקעות אפילו בכפלים מכדי דמיהן דאע"ג דהכא משמע דבטול מקח יש להן לכ"ע הא אשכחן לרב נחמן דבתרא הוא דסבירא ליה דאין אונאה כלל דבפרק המקבל (דף קח.) אמרינן בענין דינא דבר מצרא שויא מאתים וזבין במאה סבר רב אשי למימר מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אמר ליה מר ינוקא בריה דרב חסדא הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות וכיון דחזינן דרב נחמן דאמר הכא משמיה דחסא דבטול מקח יש להן [איהו גופיה] פליג עלה ואמר אין להם נקטינן כוותיה דבתרא הוא וידע לה לסברא דקמאי ופליג עלה וכ"כ הרמ"ה ז"ל התם בב"ק דודאי אין בהם בטול מקח כלל דאם לא כן היכי אמרינן דשוה כל כסף הא לא שוה כל כסף והכי נמי משמע בפרק קמא דב"ק (דף יד:) שאין לקרקעות אונאה כלל דאמרינן התם אמר מר שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף ומאי ניהו [קרקעות] שאין להם אונאה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה שאין לקרקעות אונאה כלל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט