נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ב

<< · נימוקי יוסף · בבא מציעא · פרק ב · >>

דף יב עמוד א

אלו מציאות. פירות מפוזרים. נתייאשו הבעלים כדמפרש בגמ' דהפקר הם:

מעות מפוזרות. הואיל ואין לו בהם סימן ניכר איאושי מיאשי דהוו להו הפקר וזה הוא טעם כולם:

כריכות. עמרים קטנים כדמתרגם (בתלמוד) [בתרגום] ירושלמי מאלמים אלומים מכרכין כריכין:

כריכות ברה"ר. הא דאפליג בכריכות בין רה"ר לרה"י ובשארא לא מפליג מפורש בגמרא (דף כב:) גבי פלוגתא דסימן העשוי לידרס:

של נחתום. כל ככרות של נחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש להם סימן:

ממדינתן. כגון שהם גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא:

אניצי פשתן. רישטי"ש בלע"ז:

ולשונות של ארגמן. מין צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויים הם:

עיגול. של דבלה:

כלי אנפוריא. מפרש בגמרא:

גמ' פירות מפוזרים בכמה. וכמה רבי יצחק גופיה אתא לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי שהוא קב בד' אמות כדמסיקנא וה"ק וכמה חשיב פיזור של הפקר קב בד' אמות קב מפוזר בד' אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל:

אם דרך נפילה. שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו:

אפילו טובא מקב נמי. דכיון דאין לו בהם סימן אייאושי מייאש ואפילו אליבא דאביי דקי"ל כוותיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הכא יאוש מדעת היא דפירות טובא מקב חשיבי ועוד שיש להן משקל ומכביד על נושאן ותיכף שנפלו ממנו מרגיש בהם אי משום שממשמש בהן בכל שעה מתוך חשיבותן שלא יפלו ממנו אי משום כובדו שמרגיש כשיקל גופו מהן והני טעמי אית ליה לאביי בכל הנך דמתני' דתני שהם שלו:

אי דרך הנחה. שעתיד לחזור וליטול אותן:

במכנשתא וכו'. כלומר [אין] ה"נ דדרך נפילה אפילו טובא נמי וכדאמרן אלא דרבי יצחק אתא לאשמועינן דבגורן בשעת אסיפת התבואה שדשין שם הבעלים ונשאו את העיקר ונותרו אלו:

נפיש טרחייהו. לקבצן:

בציר מהני. ואם היו פזורין בפחות מכן:

איתמר יאוש שלא מדעת. (שלא מדעת). דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו המוצא עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם:

דמיאש לבסוף. לאחר שמצאו זה. כללא דיאוש כיון דאמר ווי ליה לחסרוניה גלה דעתו שנואש בהם:

באיסורא אתא לידיה. דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא [דלכי ידע דנפל מיניה] לא מייאש ואע"ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחלה לא היה עומד לייאש:

דף יב עמוד ב

זוטו של ים. מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחריו עשר פרסאות או יתר פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא והולך:

זוטו לשון גדולה ושרוע בלשון יוני כמו שכתבו הזקנים (מגילה דף ט.) לתלמי המלך ואל אצילי בני ישראל ולזאטוטי:

ושלוליתו של נהר. כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא:

רחמנא שרייה. ואפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אומר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפילו מרדף אחריה דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כן דעת הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

ממנו. קרא יתירה הוא לאשמועינן שאינה אבודה אלא ממנו:

יע"ל קג"ם סימני הלכות הן. י' יאוש שלא מדעת ע' עד זומם בסנהדרין [דף כז.] ל' לחי העומד מאיליו בעירובין [טו א] ק' קדושין שלא נמסרו לביאה בקדושין [נא א] ג' גלוי דעתא בגיטא בגיטין [לד א] מ' מומר אוכל נבילות [להכעיס] (בסנהדרין ד' כז א):

כללא דאבידתא כיון דאמר כו'. פירוש בדבר שיש בו סימן אבל בדבר שאין בו סימן אע"ג דלא שמעיניה דאייאש כיון דידע דנפל מיניה הוי יאוש כדמוכחא סוגיין דלעיל ולא דמי לגזילה דלא קני בה יאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא דבהיתרא אתא לידיה קני והכי איתא בהדיא בפרק מרובה (דף סו.):

אמר רב זביד משמיה דרבא. אי דרך הנחה חייב להכריז. מקום. שיכריז מי שאבד חפץ [במקום] פלוני יבא ויאמר מה אבד וזה בא ואומר אני אבדתי חפץ פלוני ולא יניחנו שם שמא עובד כוכבים יטלנו והא דאמרינן דברה"ר הרי אלו שלו משום שאינה כ"כ גדולה ומש"ה מתגלגלת ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שהניחה תחלה אבל היתה גדולה כיון דיקירא לא מינשתפא וחייב להכריז כדתניא האלומות בין ברה"י בין ברה"ר חייב להכריז ומטעמא דאמרן [ואסיקנא] דמקום הוי סימן ומיהו בנפילה לא הוי [מקום] סימן:

אבל בדבר שיש בו סימן [כו']. דרבא לטעמיה דאמר דסימן העשוי לידרס הוי סימן :

בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא:

גסטרא. שברי חתיכות של אבר:

שיכוין משקלותיו. אומר משקלו ויכוין האמת:

ומדמשקל הוי סימן. תלמודא הוא דדייק הכי ולאו לישנא דרב ששת הוא דלמה ליה לאסוקי מאי דלא בעו מיניה וא"ת היכי פשטינן מדה ממשקל והא משקל עדיף ממדה כדאמרינן לקמן (דף כח.) מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וי"ל דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל הלכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי אבל כאן בכלי כסף וכלי נחושת שדרכן לישקל ולא לימדד מש"ה מדה הוי סימן מובהק דידהו. והרא"ה ז"ל כתב דאפילו בנסכא משקל עדיף ממדה שכיון שאין עושין מהם כלים גדולים כל אדם יכול לשער מדתן והכא הכי פשטינן דמדמשקל בכלי כסף הוי סימן [מדה] בגלימא כל שכן דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן פרק יש נוחלין (דף קכח.) גבי היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא ואמרינן התם אפילו גלימא אפשר דמיכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא:

מנין נמי וכו'. אגב גררא דמדה נקט מנין דאם לא כן לא הוי ליה למידק ממשקל דברייתא לקמן בהדיא קתני בד"א בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז:

גרסינן בגמרא (דף כג:) ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שקול לנפשך חזייה דהוה קא מחסם אמר ליה זיל שקול פלוג לחייא ברי מיניה לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר רבי אבא משום יאוש בעלים נגע ביה דחזייה דקדחו ביה חילפי:

כופרא. זפת ודבר שאין בו סימן הוא:

מחסם. לשון לא תחסום כלומר שהיה מגמגם בדבר ולבו נוקפו. והא דא"ל זיל שקול לנפשך משום דידעינן דהך כופר לא היתה של בעל הגת דאי דידיה הוה כיון דברשותו הוה לא מהני ביה יאוש. וא"ת ותיקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא זכי בה לעולם כן כתב הרנב"ר ז"ל:

דקדחו ביה חילפי. אורטיג"ס גדלו עליה ומימים רבים היה שם וכבר נואשו בעלים:

רשב"א אומר כל כלי אנפוריא כו' שלא שבעתן העין. עדיין לא הורגלו בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה לשון אנפוריא נוטריקון הוא אין פה ראיה:

לצורבא מדרבנן. אם זה התובען הוא צורבא מרבנן:

קים ליה בגויה. וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי בהו רבנן ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בה סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתבו הרשב"א והרנב"ר בשם הראב"ד ז"ל:

ואי לא שבעתן וכו' לא קים ליה. וסבור להכיר ואינו מכיר והלכך לא סמכינן עליה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פרק י"ד מהלכות גזילה ואבדה:

דף יג עמוד א

במסכתא. יש בידך מסכתא פלוני סדורה בגרסא ואומר לא ואע"פ שסדורה היא בידו ומדת ענוה היא כיון שאין שואלין ללמוד ממנו שאם היו שואלין ממנו משום כך אדרבה אמרינן (קידושין דף ל.) ושננתם שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם:

בפוריא. פירש הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות גזלה ואבדה שאם שאלו לו שכבת על מטה זו אומר להם לא משום שמא יראו בה קרי ויתגנה:

באושפיזא. שלא ישבח אושפיזכנו בשוק שקבלו בסבר פנים יפות לומר כמה קא טרח בשבילי דלמא שמעי אינשי דלא מעלו ואזלו ואנסי ליה כדאיתא פ' אין בערכין (דף טז.) אבל בצנעא אדרבה מדה טובה היא כדאי' בברכות פרק הרואה (דף נח.) אורח טוב מהו אומר כן פירשו בתוס'. והא דלא חשיב הכא הא דמותר לשנות מפני השלום פרק הבא על יבמתו (דף סה:) שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וכו' פירש הרי"ף דלא איצטריך הא דמצוה היא כדא"ר נתן מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו' ויאמר ה' עגלת בקר וגו':

כסא דכספא. מאושפיזכנו היתה:

בדי מחטין. כדפריש סיכי שהם ענפי אילן ובאותו בד תלוין מחטין:

צנורות. מין מזלגות קטנות של טוות זהב:

אחד אחד. בד אחד וחרוז אחד:

חייב להכריז. דמנין הוי סימן:

בד קרי ליה. כדאמרי' בסוכה [דף מד:] גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ואיכא מ"ד עלה אחת בבד אחד כשרה. וכבר כתבנו לעיל דקי"ל כר"ש בן אלעזר אע"ג דמשמע דפליגי רבנן עליה מדקתני ומודה:

ברדלס. צב ודרכו להרוג אווזין ותרנגולין:

ובכל מקומות שהרבים מצויים. אפילו יש סימן מתיאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים:

ברוב ישראל נמי אמר. וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלו ושקלי ולא מחזירין. וכתב הרי"ף ז"ל דבעיין לא איפשיטא וברוב כותים מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז:

ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו כותים לשמור כיון דכותים יתבי בהו בקבע מחפשין תדיר וממשמשים כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמוד ומשום הכי אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הם הוה ליה כרוב כותים:

גרסינן בגמרא (דף כד:) אמר רב אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת למוצאה בשתייה וכי מאחר שאסורה בהנאה למאי הלכתא מותרת משום מציאה אמר רב אשי לקנקנין:

מותרת משום מציאה. ואינו חייב להכריז:

ואסורה בהנאה. היין כדמפרש ואזיל:

מותרת בשתיה. יצאה מספק יין [נסך] ומותרת למוצאה בשתיה דכיון דרובה כותים נתייאשו הבעלים ולא בעינן הכא חותם דדוקא במפקיד אצל כותי דאיכא למיחש לזיופא וכי ליכא אלא חותם אחד טרח וזייף ומהדר ליה לחותם כדאיתיה ומש"ה בעי' שני חותמות דכולי האי לא טרח אבל במציאה כל שהיא סתומה סגי דאם איתא דנגע בה כותי לא היה חושש לחזור ולסתמה אלא היה לוקח מן היין והולך לו או שהיה מוליכו לביתו הלכך כיון שאנו רואים אותה סתומה ודאי לא נגע בה אדם ומותרת הרשב"א ז"ל וכן הרנב"ר ז"ל :

דבי דיסא. שמוכרים שם חטים כתושים לדייסא ורבים מצויין שם:

תרתי. דסתרן אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר:

לבתר תריסר. מצאן כך פרש"י ז"ל כלומר דהוה לפנים משורת הדין כיון שהיו אבודים ממנו זמן רב כל כך דמסתמא אייאושי מייאש כדאמרינן גבי כופרא דקדחו ביה חילפי ובתוספות הקשו שלא מצינו בשום מקום שאבידה לאחר י"ב חדש תהא של מוצאה דחשיב ליה הכא לפנים משורת הדין ועוד דלישנא לא משמע הכי דה"ל למימר אשכח חמרי במדברא בתר תריסר ירחי שתא ואהדרינהו לפיכך פירשו בתוספות דה"ק אהדרינהו למרייהו בתר תריסר ירחי שתא משמצאם. כלומר שנטפל בהם יותר משנים עשר חדש והיינו לפנים משורת הדין מדאמרינן לקמן (דף כח:) עד כמה מטפל בהם והולך עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן והוא לא עשה כן אלא נטפל בהן עד לאחר י"ב חדש עד דאהדרינהו ניהלייהו לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף וכו' והודעת להם וגו' אשר יעשו זה לפנים משורת הדין:

דף יג עמוד ב

דגלדאי. רצענין:

גרסי' בגמרא (דף כד:) ההוא דיו דשקיל בשרא ושדא בי צנייתא דבי מר מריין אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך והא רובא ישראל נינהו שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמיא והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דרבי אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה זיל שקול לנפשך ע"כ בגמרא:

דיו. עוף שקורין וולטו"ר והוא לשון דיה:

ושדא בי צנייתא. השליכה בתוך דקלים של מר מריין:

והא אמר רב וכו'. מכאן למד הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב מדפרכינן מיניה בהדיא ובתוספות דוחין דלא גרסינן אביי אלא רב ולפיכך פריך מיניה וביה אף על גב דלית הלכתא כוותיה ואחרים דוחין עוד דאפילו גרסינן אביי שפיר פריך דבכה"ג דחזינן דיו דאייתי בשרא לכ"ע אסור ואפילו בעיר שרובה ישראל דהני מכולי עלמא שקלי אלא שהזכיר רב דאסר בשר שנתעלם בהדיא אבל בבשר כשר שנתעלם מן העין לא קי"ל כוותיה והכי דייקי' מדפריך פרק גיד הנשה (דף צה:) ורב היכי אכיל בשרא דמשמע אנן שפיר אכלינן להאי דינא מסכים הרשב"א ז"ל ואמר פרגיות דבסמוך יוכיחו דאין הלכה כרב דאי כרב ניחוש לדיו דמעלמא דרובא כותים נינהו מייתי ונראה שדעת הרנב"ר ז"ל כן:

פרגיות. גוזלות:

זיל שקול לנפשך. התירם לו לאכילה ש"מ דברוב ישראל הוה ומדהתירם משום מציאה ולא חייבו להכריז הוה משמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אלא דמדלא דייק תלמודא הכי שמעת מינה וכו' כדלעיל נראה דאיכא לדחויי דלעולם רוב כותים אלא שרוב הציידין ישראל הם ודרכן היה לשחוט מיד כדי שלא יברחו דאם לא כן ה"ל למידק ולתרוצי כדדייק ומתרץ גבי מצא גדי שחוט והתירוהו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי דדייק שמעת מינה הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל ומתרץ אמר רבא רוב כותים ורוב טבחי ישראל ומיהו הכא גבי פרגיות לא שייך לתרוצי רוב טבחי ישראל שאין טבחין ידועין לעופות . ודייקינן מהא גבי גדי תשובה למה שכתב הרב בעל העטור ז"ל דשולח אדם לחברו עוף שחוט ע"י כותי ולא חיישינן לאיחלופי והביא ראיה מהא דאמרינן פרק גיד הנשה (דף צד.) גבי שולח אדם ירך לכותי דחתוכא דישראל מידע ידיע ה"נ מידע ידיע הוא וליתא דא"כ היכי מוכח מדהתירו לו משום שחיטה דרוב ישראל נינהו [לימא] לעולם ברוב כותים ומשום דחתוכא דישראל מידע ידיע הוא דשריוה אלא ודאי ליתא דלא אמרינן הכי אלא בחתוכה דגיד הנשה שצריך חטיטה יתירה הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

מתני' ואלו שחייב להכריז:

בכלי. סתם כלי יש בו סימן:

כמות שהוא. ריקן:

בכיס. יש בו סימן לבעליו:

צבורי פירות. בגמרא מפרש סימנייהו או מנין או מקום:

שלשה מטבעות זו על גב זו. בגמ' מפרש סימנייהו וכולה מתני' ביש לה סימן:

גמ' טעמא וכו'. התם הוא דאמרינן שהפירות לבעל הכלי:

הא כלי וכו'. הוו של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן את הכלי יחזיר ואת הפירות יעכב ולא אמרינן מהאי מנא נפול:

מקצתן בכלי וכו'. הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע מהנך הוו וחייב להחזיר למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס:

מצא דבר שאין בו וכו'. וה"פ מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן כגון מעות לפני הכיס חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לנותן סימני הכיס:

בא בעל הסימן ונטל את שלו. כלומר את הכיס ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות:

ל"ק וכו'. הא דקתני חייב להכריז בדאישתייר ביה דאיכא למימר הנך פרי בודאי מיניה נפול:

והא דקתני הרי אלו שלו דלא אשתייר. דכיון דסתם צנא יש לה אוגניים כפולין לתוכה אי מהכא נפול הוה משתייר ביה דאוגניים מעכבי ליה:

ה"ג [הא] והא דלא אישתייר וכו' והא דמהדר וכו'. הא דקתני חייב להכריז בדמהדר אפיה דמנא כלפי פירי:

דאית ליה אוגניים. לאו מיניה נפול דאי מיניה נפול הוה משתייר ביה:

שלשה מטבעות כמגדלים. רחב מלמטה ומקצר ועולה דכיון דזו על גב זו קיימי כמגדל הוי סימן ולאו מילתא דמיתרמי הוא [כן פרש"י] אמר המחבר ונראה דעשויין כמגדלים דבעי' לאו דוקא כמגדל שיהיה הרחב מלמטה והקצר מלמעלה אלא כל שהוא זה על גב זה קרינן מגדל [וכרבי יוחנן ] ומשום הכי לא הוי סימן מובהק ובעי' מנין ולא ממעטינן אלא משלחפי שלחופי דמתרמיא שפיר דנפלי הכי אבל זה על גב זה מתרמי ולא מתרמי ולפיכך לא הוי סימן גמור והיינו שהרי"ף ז"ל לא תפס מה שפירש בגמרא דמגדל הוי רויחא תתאי ומציעא עליה אלא סתם [כדי שנשמע דאפילו] זה על גב זה כן נראה לי:

משלחפי שלחופי. מקצת מטבע זה על מקצת מטבע זה כדמתרגם בתרגום של א"י שכל את ידיו שלחפינון לידוהי:

מאי מכריז. דעשויין כמגדלים אינו סימן גמור:

טיבעא מכריז. סתם והאובד נותן סימן שלשה היו ועשויין כמגדלים וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא תלתא אבל תרי לא דאין טבעי פחות משנים ומש"ה מכריז טבעי דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב ומש"ה מכריז טבעי כדי שיבין האובד שרבים היו אבל מניינא אינו יכול לפרש שאם כן לא ישאר לאובד סימן גמור וכדאמרן:

דף יד עמוד א

ת"ר אבד סלע בשוק:

נירונית היא. נירון קיסר כתוב עליה:

שאין סימן למעות. הלכך מצא מעות אפי' במקום שאין הרבים מצויים שם ואפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו לפי שאין סימן למטבע שהרבה טבועין במטבע אחד:

ואפילו שמו כתוב עליה. חיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם והוציא האחת ואבד האחרת ואותה שהוציא גם כן נאבדה מאותו שבאה לידו ומצאה זה והוא סבור כי שלו מצא ונתן סימניה. וכ' הרנב"ר ז"ל דכי אמר אין סימן למטבע היינו דוקא בצורת מטבע אבל אם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל הכלים:

מתני' מצא אחר הגפה. גפה סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר. של אבנים ושני מקומות אלו משתמרין קצת אבל אין משתמרין לגמרי:

לא יגע. טעמא מפרש בגמ':

מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר על זה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:

גמ' מ"ט לא יגע בהן.וניהוי קשר סי'. על כרחך צ"ל דהשתא קס"ד דודאי הינוח הוה דאי ספק הינוח [דאיכא] למיחש לנפילה א"א דאם כן היכי מקשי וניהוי מקום סימן אי חיישי' לנפילה ועוד מדאמר בתירוצא במדדין ואיכא למימר וכו' הוי ספק הינוח וכו' משמע דהשתא ס"ד דהוי ודאי הינוח וא"ת אי ודאי הינוח א"כ היכי מקשינן וניהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז והתניא לקמן (דף לא.) טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים אין זו אבידה כלומר ואינו רשאי ליטול משום שהוא ודאי הינוח י"ל דהכא כיון שאין משתמר לגמרי אית לן לספוקי שמא הניח ושכח ואע"פ דכשיטול נמי אינו משתמר לגמרי שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפי' ישמעו הבעלים שמא לא יהיו בקיאים ליתן סימן מ"מ עדיף טפי האי אינו משתמר מההוא דהתם שמא יקחנו אדם רע שלא יכריזנו כלל או ישאר שכוח ממנו ומכל אדם ולקמן בברייתא מיירי בחדא מתרתי או דהוי משתמר לגמרי או שהניחו לדעת ואיכא למיחש לשכחה לפי שכן דרכן של פועלים שמניחים טלית או קרדום בצד גדר של אותו שדה וכן פירשו בתוס' ההיא דהתם כן ראיתי בנמוקי [רב] יוסף הלוי ז"ל בלשון גירונדי זצק"ל אבל הרנב"ר ז"ל לא פירש כן:

במדדין. ממקום למקום:

מעלמא אתו. ואין זה הינוח וכיון דאין בהם סימן נימא הרי אלו שלו:

ואיכא למימר אצנעינהו הואיל ומקושרין:

ספק הינוח. בדבר שאין בו סימן וכ"ש ודאי הינוח:

לכתחלה לא יטול. והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום:

ואם נטל לא יחזיר. אם נטל והלך לו לא ישוב ויחזירנו למקום שנטל שאני אומר שמא בעלים באו שם ליטלו ולא מצאוה ונתייאשו ממנו והוא לא קנאו באותו יאוש דבאיסורא אתא לידיה הלכך יהא מונח בידו עד שיבואו בעליו ויתנו עדי' שהם שלהם ויחזיר בעדי' שאם יחזירנו למקום שנטל בעלים לא ישובו שם לבקשו עוד שכבר בקש ולא מצא ויבוא אדם שאינו הגון ויטול וכן מפרש בירושלמי דגרס התם ר' אבא בר זבדא אשכח חמור מכסי [בחפיסה] ונסבתיה אתא קמיה דרב א"ל לא עבדת טבאות אמר ליה ונהדריניה אמר לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה ובודאי הוא דגמרא דידן היינו התם דירושלמי דרבי אבא בר זבדא דאמר הכא משמיה דרב אמר לההיא אבל אם נטל ולא הלך לו משם יכול להחזירו למקום שנטל דמה נפשך אם הבעלים הניחו שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת הבעלים יכול להחזירו שם ואי מעלמא אתו כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניחו במקום שנטל הרנב"ר ז"ל [והתוספות לא כתבו כן]:

מצא בגל כו'. מצא בגל של אבנים מחומה שנפלה:

הרי אלו שלו. טעמא מפרש בגמרא:

מחציו ולחוץ שלו. באחד מחורי הכותל הסמוכין לרה"ר מצאו מחציו עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רה"ר נתנו שם ושכח ואע"ג דאמרינן לעיל ספק הינוח לא יטול וכ"ש הא דודאי הינוח מוקמינן למתני' בדשתיך טפי דאיכא יאוש לבעלים:

אפילו מצא בתוך הבית. דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נואשו:

תנא. גבי גל וכותל ישן:

שיכול לומר. המוציא לבעל הגל או לבעל הכותל הישן:

של אמוריים. שהורישו אבותינו היו:

דשתיך . שהעלו חלודה רבה ואם היו מבעל הכותל לא הוה שביק להו כולי האי וכיון דתלי באמוריים שמעינן ודאי דאפילו יש בהו סימן הרי אלו שלו וא"ת למה שלו תקנה לו חצירו לבעל הכותל ותירצו בתוספות דאין חצר קונה בדבר שאינו עשוי שימצא כי הכא שהוא בעובי כותל וכן מוכח לקמן (דף כו:) מצא בחנות ובשלחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לו לחנוני ולשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופן לימצא:

בכותל חדש וכו'. סכינא. הנמצא באחורי הכותל:

בתר קתא. אזלינן אי קתא לגאו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיס בתר שנציו אישטרני"ם בלע"ז משמע שבדבר שיש בו סימן מיירי נמי בסיפא וכי מוקמינן לה בנסכא הא איכא נמי סימן משקלותיו אי נמי מקום הוי סימן והא דאמרינן מחציו ולחוץ שלו ולא אמרינן יטול ויכריז כיון דאיכא סימן כבר פרש"י ז"ל דכולה מתניתין בדשתיך דומיא דרישא ואמרינן בני רה"ר הניחוהו שם ואייאש וליכא למימר תקנה ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא [חצרו] מידו דאילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצרו נמי לא קני ליה:

באודרי. מוכין:

ונסכא. פלאטה של כסף:

ממולא. שמחזיק כל רוחב הכותל:

ואם היה משכירו וכו' ליזיל בתר בתרא. דסתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיה ונוטל את שלו ויוצא ולימא האחרון שכחן דאילו הראשונים שכחו כבר מצאו האחרונים:

פונדק. מקום שעוברים ושבים לנים שם לילה אחד או שנים:

ג' כותים. לאו דוקא דה"ה נמי לחד ובלבד שיהא הוא האחרון אלא משום דאיכא בגמרא דבעי לאוקמיה דבג' ישראל בבת אחת הרי אלו שלו אבל בשנים חייב להחזיר משום דההוא דנפל מיניה לא מייאש דמימר אמר איניש אחרינא לא הוה בהדאי [אלא] האי נקטינא ליה בדינא ואמינא ליה את שקלתא והוא לא יעיז פניו לכפור לי משום הכי נקט נמי גבי כותים ג' אבל ה"ה דבאחד סגי כדאמרן ולא בעינן ג' כאחת אלא למאן דבעי לאוקמוה בג' ישראל:

דף יד עמוד ב

ואע"ג דלית ביה שוה פרוטה וכו'. דאין כאן משום השבה לכל חד דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא. חייב להחזיר דכיון דשותפי נינהו מהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ולא מייאשי דמימר אמר א' מן השותפין מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא שכשבא' ליד זה לפני יאוש הוה וקי"ל כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר דלא מצי למימר אין כאן ממון לפי שיש לו לחוש דכיון דשותפי נינהו חד מחיל מנתיה לחברו ונמצא שבידו ממון של חברו וחייב בהשבה:

אמר רבא ראה סלע שנפלה. ל"ג משנים:

נטלה לפני יאוש. שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

עובר משום השב תשיבם. דלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי כדאמרינן בבבא קמא (דף עט:) וכן אלאו דלא תוכל להתעלם לא עבר דההוא אינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הלכך נוטל על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה:

המתין לה וכו'. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו:

ואמר רבא האי מאן דחזיה לחבריה:

בי חלתא. בין החול:

ארבולא. כברה:

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. מצא בחנות לכאורה משמע דאיירי הכא אפילו בדבר שיש בו סימן מדלא מפליג הכא כבסיפא בין צרורין למפוזרין ולפי' זה צריך לומר דהא דאמר בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מיירי בחנות שרוב הנכנסים והיוצאין כותים וכבר פסקינן לעיל [ברי"ף סי' רפב] כרבי שמעון בן אלעזר ברוב כותים אי נמי מצינן לפרש דבאין בו סימן דוקא מיירי וסיפא דקא מפליג בין צרורין למפוזרין אכולה מתני' קאי והא דלא קני ליה חנות לחנוני מטעם חצירו משום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קנה כיון שקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפילו לרבא דאמר קני הכא מיירי בחצר שאינה משתמרת כיון שבני אדם נכנסין ויוצאים בה ואע"פ שהחנוני עומד בצדה כיון שאבדה שאינו מכיר בה כחצר שאינה משתמרת היא וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

בין תיבה לחנוני. שהחנוני עומד לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה ולא נפל שם דבר אלא מן החנוני:

שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הם נותני' מעותיהן שם:

הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאין כאן נפלו שהרי שולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו שם ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לבין הכסא שהשולחן מונח עליו וצריך המוצא להודיעו ואם יאמר שלי הם יטלם ואפילו אין בהם סימן:

הלוקח פירות וכו'. מפרש בגמרא:

ואם היו צרורין. הוי סימן או קשר או מנין שבהם:

גמ' ולא קתני על השולחן דהוה שמעינן מכ"ש בין הכסא לשולחן א"נ מצא בשולחנות דהוה משמע על גבי קרקע כמו בחנות ומכאן למדנו דין זה דאם מצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני וכן כתב הרשב"א ז"ל דאפילו מונחין על גבי שולחן הרי אלו שלו והא דקתני לפני השולחן הרי אלו שלו לפני השולחני קאמר דאפילו מה שעל השולחן לפני השולחני מקרי וכן כתוב בהרבה נוסחאות במתני' לפני השולחני אלא דהוה ס"ד שפירושו ע"ג הקרקע מדלא קתני ע"ג השולחן להדיא:

לקח פירות מחברו וכו' בלוקח מן התגר. שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דממאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים והה"נ אפילו התגר זה הוא הלוקח שלקחו מבעל הבית אינו חייב להחזירו לבעל הבית ואע"פ שיודע בודאי שהם של בעל הבית דהא אוקימנא בדשן בעל הבית עצמו וטעמו משום דבעל מייאש דאמר תגר זה מזבין לאינשי טובא ולא מהדרו לי וכל היכא שבאו ליד המוצא אחר יאוש בעלים אע"ג דידע המוצא של מי הם אינו חייב להחזיר הלכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות הרי אלו שלו לעולם אלא דוקא בבעל הבית הלוקח מבעל הבית שדשן בעצמו וכדאוקימנא וא"ת ואפילו בתגר אמאי לא קני ליה חצרו לתגר [כשהיה ברשותו] דהא ודאי חצר משתמרת היא ובכה"ג אפילו אבידה שאינו מכיר בה תקני ליה חצרו מכאן הסכימו המפרשים ז"ל עם בעלי התוספות ז"ל דכל דבר שאין דרכו לימצא אין חצרו של אדם קונה לו:

דף טו עמוד א

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו. בגמרא מפרש:

ויש לה תובעין. יש לה בעלים תובעין שלא נעשו אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין. למעוטי מידי דיודעין ביה דמיאש:

גמ' בכלל מאי:

בסימני אוכף. אם אין סימן בחמור ויש סימן באוכף שלו כתב רחמנא חמור קרא יתירא לדרשא:

לגיזת זנבו. שאפי' שער שבסוף זנבו יחזיר ואע"פ שאין בה שוה פרוטה וממעטינן לקמן אבדה שאין בה שוה פרוטה היינו כשאין שוה פרוטה בכולה אבל יש שוה פרוטה בכולה כיון שיש שוה פרוטה בעיקרה מחייב לאהדורה כן כתב הרנב"ר ז"ל ובתוס' דייקי מהכא דמדאיצטריך קרא לגיזת זנבו אע"פ שאין בה שוה פרוטה שמעינן שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו לכשיגיע לידי גיזה כדי שיגדל ויחזור ויגוז דאי לאו הכי פחות משוה פרוטה לאו בר השבה הוא ולשוה פרוטה נמי לא צריך דהא פשיטא כדלקמן אע"כ צ"ל דלהכי הוא דאתא וכן כתב הרשב"א ז"ל:

תנו רבנן אשר תאבד ממנו ומצאתה פרט לאבדה וכו'. אשר תאבד משמע שתהא קרויה אבדה:

ומצאתה. שתהא קרויה מציאה ופחות משוה פרוטה לאו כלום הוא:

סימנין וסימנין. באו שנים ונתנו סימנים:

יניח. עד שיבוא אליהו:

ינתן לבעל העדים. דעדים עדיפי:

אמר המחבר עד אחד כמאן דליתיה ואינו מחייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו ואמאי ישבע אלא [כמאן] דליתיה הוא כן נראה לי עד כאן :

הוא אומר סימני הגט. וממני נפל שנמלכתי שלא ליתנו והיא אומרת הימני נפל שנתנו לי וגרשני:

ינתן לה. שהוא כתבו ויודע בסימניו אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה סימנין ומיהו דוקא בסימנין שהם מובהקין כגון נקב יש בצד אות פלונית או מדת ארכו של חוט וכדאיתא בהדיא בגמ':

וכתב הרנב"ר ז"ל דאי אמר הוא סימנין ולא אמרה היא לא יחזיר לא לזה ולא לזה דהא סימנין לדידיה לאו ראיה הוא כלל שהוא כתבו אלא לא אתא לאשמועינן אלא שאם אמרה היא ינתן לה ומיהו ה"מ בסימני גופו ומטעם דאמרן אבל בסימנין שהם חוץ לגופו מהדרינן ליה לפי שהן מוכיחין דאכתי גביה הוי קאי והיינו הוא אומר בחפיסה כדלקמיה בחפיסה מנח ליה אבל אתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליא מינה קא מינטרא ליה דבעי לאינסובי ביה ולפיכך הוי סימן לדידיה ולא לדידה:

מתני' עד מתי חייב להכריז:

שכניו. מפרש בגמ':

כדי שילך. כל אחד לביתו שלשה. ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד כלום ואם יבין שאבד יחזור ג' ויכריז יום אחד אני אבדתי ואלו סימניה:

גמ' תנא שכיני אבדה. שכיני מקום [שנמצאת בו אבדה] שמא שלהן היא:

מתני' אמר את האבדה ולא אמר סימניה. ולא אמר סימניה מפרש בגמ' שלא אמר סימנין מובהקין :

גמ' דחיישי' לרמאי. שמא שמע האובד מתאונן בתוך שכניו טליתי אבדה וזה יודע סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקדים ויתן סימניה הלכך אבידה מכריז סתמא וזה אינו נותן לב לומר טליתי הוא ואלו סימניה:

אין לדבר סוף. דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואם טלית מצאה אלו סימניה:

ומאי אמר את האבידה. הא קאמרת שהמכריז נמי מכריז גלימא:

ולא אמר סימנים מובהקין. ואמר את האבדה דנקט לא נקט אלא משום לא אמר סימניה ולא אמר סימניה לא בעי למימר שלא אמר סימנין כלל דאם כן לא אמר כלום שהמכריז הא אמר גלימא אלא ודאי אמר סימנין אלא שלא אמר סימנין מובהקין וכבר אמרנו לעיל דמנין ומשקל הוו סימנין מובהקין ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרב נחמן:

והרמאי אע"פ וכו'. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה כו':

אמרו ליה אין. דסבורים שאמר להם ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשאלם:

מסתברא. שזה היה דעתן מתחלה:

לא מייתי איניש חובה לנפשיה. וכשהביאם זה לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל. אם אבידה זו דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל. ולא ימכרנו המוצאו אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה כבר ולמדה כרצונו:

ראה היאך וכו'. שלא תאכילנו חצי דמיו שאם כן אין זה השבה:

דף טו עמוד ב

גמ' עד כמה. עד לעולם זקוק זה ליטפל בטורח שמירתה:

שם דמיהן ומניחן. פירש"י ז"ל מוכרה [ומניח] הדמים [אצלו] משמע מדבריו שאין יכול לשום אותה לעצמו משום חשדא והא דגבי מוצא תפילין שם לעצמו ומניחן משום דליכא חשדא דתפילין בבי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו אבל בתוספות פירשו שם דמיהן לעצמו דהא ליכא למיחשדיה שאם לא רצה לא היה מכריז ומחזיר כלום ועוד שמפני תקון העולם לא הטריחו באבדה יותר מדאי וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש בשם דמיהם ענין [אחר] להרמב"ם ז"ל בפרק שלשה עשר מהלכות גזלה ואבדה:

עגלים וסייחין. הם עיירים ומפני שהם קטנים אין עושים מלאכה:

תרנגולים. זכרים שאין מטילין ביצים:

תרנגולת כבהמה גסה. שעושה ואוכלת ומיטפל בה י"ב חדש דיכול להאכילה דמי ביצים:

מיטפל. אינטר"א מינטר"א בלע"ז:

הא דרעיא הא דפטימא. הא דתני שלשה חדשים בארץ מרעה ובזמן הדשא שאין טיפולה מרובה והא דקתני ל' בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה מה שבבית שהדמים יקרים:

ברברבי. ל' יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין:

בזוטרי. שהוא צריך ליתן לפניהם ג' ימים כן פר"ח ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:

שלא יאכיל וכו'. אפילו עגל אחד לעגלים אלא יראה שישיב לו כל העגלים:

מה יהא בדמים . כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי ואע"פ שלא נשתמש בהם וה"נ מחייבינן ליה לקמן פרק המפקיד (דף מג.) בהמפקיד מעות אצל שולחני דאם אינם צרורים יכול להשתמש בהם ולפיכך אם אבדו חייב באחריותן והוה ליה שואל עלייהו ואע"ג דלקמן פרק המפקיד אמרינן דוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא דוקא כשנשתמש בהם היינו משום דמעות פקדון תלויין ברצון המפקיד ליטלם מהנפקד ולפיכך אמדינן דעת הנפקד ואמרינן דכיון דיתבעם בשעה שלא יהיו מצויות בידו הלכך אין דעתו ללותן וגם הוא רוצה להחזירם כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתם של בני אדם שכל אדם רוצה ללותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהם בגניבה ואבידה כן פירש הרנב"ר ז"ל [והוא מן הראב"ד ואשר"י הביאו שלהי פרק המפקיד] ובנמוקי ה"ר יהוסף בלשון גרונדי זצ"ל ראיתי שהסכים עמו:

כדרבה. לקמן בפרק הזהב (דף נח.):

לא הוי שואל עלייהו. מסקינן בגמ' דהא דר"ע מחייב משום שומר שכר אע"פ דלא שרו ליה רבנן לאשתמושי בהו דהשתא לא צריך לומר שמקבל שכר בשביל הנאה שאם רצה משתמש בהם משום דקי"ל כרב יוסף דאמר שומר אבידה שומר שכר הוי משום שעוסק במצוה ובזמן שעוסק בה פטור ממצוה אחרת דאי מתרמי ליה עניא פטור מלמיתב ליה פרוטה וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק שנים עשר מהלכות גזילה ואבידה. והא דאמרינן דעוסק במצוה פטור כתבו כל המפרשים ז"ל דדוקא בעוד שהוא מתעסק בה וכדאמרן אבל כל זמן שמקיים אותה לא שאם לא כן מי שיש לו תפילין בראשו ומזוזה בפתחו היה פטור מן המצות לעולם ועוד מדאמרי' בנדרים (דף לג:) דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואם כל זמן שהיא אצלו פטור ממנה הא שכיחא טובא:

ביד רחבה הוו זוזי דיתמי. אמר המחבר הוו זוזי דיתמי לא מצאתי פירוש בשום מקום דקשה לי היכי הוי [דומיא דאבידה] כדי דנוכח מרבי טרפון והא ידעי דמיתמי הוו ונ"ל שאחר שמצאן נודע שהיו של יתומים ונשארו בידו משום דליתומים קטנים לא הויא השבה מעליא דכמקום שאין משתמר דמי כך נראה לי:

אלא בדמי אבידה. שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים:

אבל מעות אבידה. כגון שמצא מעות בכיס אחד [או] שלשה מטבעות. כמגדלים:

מתני' ספרים קורא בהם אחת לשלשים. שמתעפשין כששוהה מלפתחן וכל הספרים שלהן היו עשויין בגליון:

גוללן מתחלתן לסופן. שיכנס בהם האויר:

לכתחלה. מה שלא למד מפני שצריך להשהותה לפניו וכתב הרמב"ם ז"ל דה"מ בס"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהם כבר די לו בקריאה בעלמא ומי שלומד בהם לכתחלה צריך לטרוח יותר וע"י טרחו הם מתקלקלים אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכת אינו כן שאפי' מי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו הלכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחלה דאדעתא דהכי אושליה:

ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:

שוטחה לצרכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש:

דף טז עמוד א

לצרכן. שמתעפשים בקרקע שצריך לתתם בקרקע כדאמרינן לקמן דזו היא שמירתן לפיכך משתמש בהם לפרקים:

אבל לא לשחקן. לא ישתמש בהם שימוש ארוך שישחקם אונשא"ר בלע"ז:

לא יגע. זהב אינו מתעפש בקרקע וזכוכית שמא ישבר:

שאין דרכו ליטול. כגון אדם חשוב שאין דרכו ליטול קופה שלו ולהכניס מן החוץ לבית שמור:

לא יטול. ופטור מהשבת אבידה כדילפינן מוהתעלמת:

גמ' בי בר חבו. בבית פלוני העושה תפילין מצויין הם שם לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים שקבל מהם ולא דמי לשאר דברים שאין יכול לשום דמיהן לאלתר משום דלא שכיחי:

ת"ר השואל ס"ת מחבירו:

מאי קאמר. והאמרת פותחו וקורא בו ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל שנים עשר חדש לחוד אי נמי קורא בו כדקתני במתני':

כשהוא גוללו. להנאת ס"ת:

מאי איריא ס"ת. שהוא נוח להתקלקל בטשטוש ועשן וקריעה:

כאן שנה רבי. במס' גיטין (דף כט.) השולח גט בארץ ישראל הרי זה ישלחנו ביד אחר ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר ר"ל כאן שנה ר' במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות אין השואל רשאי וכו' דהא בכולהו שייך למימר אין רצוני שיהא וכו':

אבל לא ילמד בהן לכתחלה :

הא שנים קורין. והא אנן תנן לא יקרא אחר עמו:

בענין אחד. (עמו) בפרשה אחת אין קורין:

בשני ענינים. זה בדף זה וזה בדף זה דלא אתו לשמוטי אהדדי:

מצא כסות מנערה . מגוד. קבילא בלע"ז:

נזדמנו לו אורחים וכו'. אי משום עינא שתשלוט בה עין הרע של אורחים:

אי משום גנבי. שיגנבוה האורחים:

ת"ר המוצא כלי עץ שמפחיתן. שפוגמן:

כך אמרו בפקדון. לענין שלא ישתמש בו אלא לצרכו של כלי:

מאי עבידתיה גביה. יבא בעליו וינערנו או ישטחנו כדי שלא יפסיד:

למדינת הים. אבל אם היה עמו באותו הארץ הרי זה לא יגע בו אע"פ שאבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

מצא שק או קופה והתעלמת. וכתיב לא תוכל להתעלם בא ללמדך פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם:

והיא בבית הקברות. האבדה בבית הקברות:

ואינה לפי כבודו. שישיבנה:

או שהיתה שלו. שהיה בטול מלאכה שלו אם יבטל בהשבתה מרובה על דמי האבדה:

האי עשה. השב תשיבם ואע"ג דלא תעשה נמי איכא לא תוכל להתעלם אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות (דף ג:) הלכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל אבל לגבי הנדחין חשיב להו:

לא תעשה. לנפש לא יטמא:

עשה. קדושים יהיו לאלהיהם ואיכא דמקשו היכי אמרינן הכא דהשבת אבדה עשה והא כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות לא עבר אעשה כלל אלא אלאו דלא תוכל להתעלם כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם דאלמא דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנה אבל מי שלא נטלה אינו עובר על עשה כלל ותירץ הרנב"ר ז"ל דכל הרואה אבדה והולך לו עובר בעשה ולא תעשה וכי אמרינן לעיל בהמתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבדתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו וכשנתיאשו הבעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה והרי הוא לענין זה כאילו נטלה להחזירה ואמרו בעלים אי אפשי בה שאע"פ שלא נתקיים עשה שבה מ"מ לא נתבטל. ונטלה ע"מ לגוזלה דעבר משום השב תשיבם טעמא נמי כדאמרן שהניחה באבדתה ולא עוד אלא שהפקיעה מבעליה לגמרי נמצאת אתה למד שכל הרואה אבדה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ולא תעשה כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות גזלה ואבדה שכן כתב הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עבר בלא תעשה שנאמר וכו' ובטל מצות עשה שנאמר וכו' ומ"ש בחידושי הרמב"ן ז"ל בתירוץ קושיא זו הוא רחוק בעיני אע"פ שגדולי האחרונים ז"ל סמכו עליו:

ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק לי דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבדה דהא קיי"ל (שבת דף קלב:) דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה ותירצו דלרווחא דמילתא אקשו הכי והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה דעבר אלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן פרק ר"א דמילה (דף קלב:) ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מכוין לגזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב בלשונו בנמוקיו דשאר המפרשים ז"ל לא סברי הכי דיכולים לומר דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כוונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות שאע"פ שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה ואע"פ שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו [הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמילתא אקשי הכי]:

דף טז עמוד ב

לא יהיה בך אביון. אל תביא עצמך לידי עניות:

אמר רב הכישה. זה שאינו לפי כבודו אם הכה בה הכאה אחת להשיבה:

נתחייב בה. להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בה השבה גמורה כך פירש רש"י ז"ל ולפי זה הוא הדין לכלים וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות גזלה והרנב"ר ז"ל תמה דלא משמע כן פרק המוכר את הספינה (דף פח.) דהתם אמר טעמא משום דאנקט בהו נגרי ברייתא:

אמר המחבר וצ"ע לי על תמיהת הרב ז"ל דהכא ודאי אפילו בכלים איירינן דדרכו להחזיר בשדה לאו בבעלי חיים דוקא מיירי וקי"ל דחייב:

קלא. מוט"א בלע"ז:

בשדה. שאין שם רואין כ"כ ואינו בוש משכניו כמו בעיר:

כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר וכן נראה פירש"י ז"ל דפירש דרכו בשדה מהו שיתחייב להשיבה להתחיל בשדה וכיון דמחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר עכ"ל ולפי זה לא יתחייב להתחיל כיון דעלה בתיקו אבל אם התחיל אכתי מצינן למימר שיתחייב לגומרה כדפירש ז"ל בהכישה וא"כ יתחייב אף בעיר אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב וכו' משמע מדברי הרב ז"ל דכיון דעלה בתיקו יחזיר בעיר ומשמע נמי שדרך פירושו כפי' רש"י ז"ל:

אמר המחבר נ"ל שסופר טעה שכתב לא יחזיר אלא יחזיר הוא וכדפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דפשיטא להו דכשהתחיל חייב לגמור וספק דאורייתא אם יתחיל אית לן למימר שיתחיל שהיא מצוה דזקן ואינה לפי כבודו הרשות בידו דומיא דשלו מרובה משל חבירו עכ"ל:

פורק וטוען. פורק משא מן החמור טוען כדכתי' עזוב תעזוב הקם תקים:

פיתכא דאופי. משוי של חריות של דקל:

וקא מיתפח. עמד לפוש:

דלי לי. הטעינני:

הדר זכה. חזר אותו האיש והחזיק בה מן ההפקר. הקשו בתוספות והיכי מהני האי הפקר והא אמרינן פרק אין בין המודר (דף מה.) דהפקר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים והכא מסתמא לא הוי אחריני בהדיה דא"כ לידלו ליה ולא נימא ליה לר' ישמעאל בר' יוסי י"ל דהא אמרינן התם דה"מ מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו ור' ישמעאל בר' יוסי לא חשש אלא כדי שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול דאורייתא:

ואחרים תירצו דלא תקון רבנן הפקר בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר דשייך ביה טעמא דשיהא אחד זוכה ושנים מעידים כדי שלא יערים אבל לשאר דברים ודאי הפקר גמור הוא והיינו דאמרינן בכולה פירקין [דף כא: ודף לא.] אבדה מדעת היא כלומר ושריא מדין הפקר ואע"ג דליכא לא שנים ולא שלשה:

מתני' איזו היא אבדה. אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים. משום דמסתקבא :

לא יאמר לו וכו'. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:

כפועל. (בטל) בגמרא מפרש:

אם יש שם ב"ד. אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם ג' בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי אפשי ליבטל וליטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי משלם אני אשיב:

(אמר המחבר) הא דאמרינן אם יש שם ב"ד וכו'. בספרים לא גריס עמו אבל בהלכות כתוב עמו כלומר עם בעל האבדה ואינו מחוור שכיון שבעל אבדה עמו למה לי שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב ליתן לו כל מה שהיה מתבטל כמו שהתנה עמו דאמר ליה אפסדתן וכדאמרינן בפרק הגוזל (דף קטז.) טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים משום דא"ל אפסדתן כן כתב הרנב"ר ז"ל :

שלו קודם. ודוקא כגון שהיה בטל מן הסלע דלא מצי למשקל מחבריה בלא תנאי כדאמרן א"נ היכא דשלו מרובה דהיה מפסיד דודאי לא יטול מבעל אבדה טפי ממה שהחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת [וליתנהו לבעלים] כיון דמן הדין שלו קודם אפילו היכא דליכא ב"ד מניח את שלו כדי להחזיר את של חברו ונוטל ממנו שיעור זה שהפסיד בודאי דה"ל כשכרו של פועל בטל ודבר ברור הוא ולא תקשי לך הא דתנן בב"ק [דף קטו.] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ונשבר כדו של זה ושפך הלה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו דאלמא דאע"ג דהפסיד מועט כדי להחזיר את המרובה לא שקיל ליה מבעל אבדה שכבר נאמר בזה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חבירו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הרנב"ר ז"ל:

דף יז עמוד א

גמ' תניא מצא טלית:

איסטרטיא. דרך כבושה לרבים:

ג' ימים. מפרש בגמרא לפני עלות השחר גם לאחר שחשכה דאילו ביממא ממש אפילו ימים טובא מאי איריא שלשה ואילו בליליא ממש אפילו חדא שעתא נמי :

שוטפין ובאין. לשדה חבירו:

לגנתו מנין. דהוי השבה ופטור:

לא צריך דעת בעלים. לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:

הכל צריכין. גנב וגזלן שהשיבו צריכין להודיע [לבעלים] ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותה דכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה [לשומרה] ולא האכילה:

שלח. גבי שלוח הקן ואנן תנן (חולין דף קמא.) שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים:

לדבר מצוה. היה צריך לטהר בה את המצורע מנין שאסור באם על הבנים דאילו לדבר הרשות כגון לאכילתו היינו תקח לך:

עזוב תעזוב. פריקה:

הקם תקים. טעינה:

במיתה הכתובה בו. דהיינו בסייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטבעו:

הכה תכה. בעיר הנדחת:

ברשות ב"ד. שצעק עליו בב"ד ושלחו שלוחם לתפוש מטלטלין דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפרק המקבל (דף קיג:) בשליח ב"ד הכתוב מדבר:

שלא ברשות ב"ד מנין. דצריך השבה:

אין לי אלא ברשות. סתם חבלה היא ברשות דלא חציף איניש ליכנס לביתו ליטול מטלטלין שלא ברשות:

חד לכסות יום. בפרק המקבל (דף קיד:) מפרש להו לקראי הכי:

מתנה מועטת. אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:

נתברך הבית. דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' וגו':

יש לו ואינו רוצה להתפרנס. בפרק מציאת האשה מפרש לה בכתובות [דף סז:]:

תוכיח מ"מ. ואע"ג דהתם בערכין (דף טז:) דרשינן ליה דאפי' בעבירה אחת חוזר ומוכיחו אפילו מאה פעמים דהוכח אתא לעבירות חלוקות אפילו הכי דרשינן ליה נמי לתלמיד לרב דכולהו שמעת מינה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין כך העלו המפרשים זכרונם לברכה:

היה בטל מן הסלע וכו' והא לאו בטל הוא. שהרי טורח בהשבה וכבר פירשתי במתני' דאע"פ דאם היה יושב בטל חייב להחזיר בחנם מ"מ השתא שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם אלא שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל אבל השתא דלאו בטל הוא אכתי שלו קודם:

דף יז עמוד ב

של אותה מלאכה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב ליה שהוא עצמו נוח לו בכך ושלו קודם מיקרי ור"ח ז"ל פירש דכי אמרינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ה"ק כשעה שבטל ממנה כשהוא משתכר בזול כדי שלא ישב בטל ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בחזרתה השיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע וכן פי' הרב אלפסי ז"ל בתשובה וטעמא דמילתא דמשערינן ליה כשער הזול כ' הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע [שהרי] שלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למעבד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו וא"ת כיון דמדעתיה עבד למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופטור אע"ג דאית ליה פסידא דבהדיא אמרינן בכתובות (דף קז:) ובנדרים (דף לג.) דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח ארי בעלמא הוא תירץ הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבדה הוא ודמי לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל חובו מידי אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור:

ואם יש שם ב"ד וכו'.:

פלג. הסחורה ולא מעות אלא דבר הצריך שומא:

תרי מגו תלתא. שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר ג' היינו:

אם יש שם ב"ד. ג' אלמא אין כח להפקיעו ממון זה אצל זה בפחות מג':

גלוי מילתא. שידעו שחלקתי בשוה:

אלמנה מוכרת. אלמנה הניזונית מנכסי יתומים מוכרת למזונו' שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול ומשום חינא עשאוה כשותף דודאי לא אלים ליפות כחה יותר משותף דהא לית לה בנכסים כלום אלא משום תקנתא היא ואם איתא דשותף לא יחלוק בלא ב"ד היאך היו מתקנין כן באלמנה:

ב"ד הדיוטות. והכי קי"ל ופירוש הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהם בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ושותף אבל אי אפשר לפרש כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכל מקום דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן והא דאמר פרק אלמנה ניזונית (דף צח.) דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום אע"ג דמיירי בב"ד הדיוטות הא פרש"י ז"ל שם דהיינו טעמא לפי שהיא שליח של יתומים לפיכך אינה יכולה לשום לעצמה דמי מכר לה כיון שאינם אלא שמאין דמיד ב"ד חשוב דוקא היא יכולה לקנות שהן אביהם של יתומים והם עומדים במקומן והאלמנה היא כאחר דעלמא אבל השתא היא כשליח יתומים ואמרינן התם דאין שליח יכול לשום לעצמו. והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא דשותף חולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין ה"ה בקרקעות והכי מוכח בפרק בית כור [דף קו:] בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת ומיהו איכא מ"ד דדוקא בב"ד חשוב הא לאו הכי כשיבא חברו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי (כתובות ק. וגיטין לד א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין בעלמא אבל שותף חולק מדעת חבירו שלא בב"ד כלל אם נשתתפו במעות וכדמוכח בפרק איזהו נשך (דף סט.) בעובדא דהנהו כותאי דעבדי עיסקא דאמר זוזי כמאן דפליגי דמו ונמצא שלשה דינים בחלוקת השותפים [שלא מדעת. קרקעות דוקא בב"ד חשוב. מטלטלין ואפילו בב"ד של הדיוטות אלא שבקיאין בשומא. וזוזי אפילו בלא ב"ד כלל]:

מתני' מצאה ברפת. צריך לומר דמיירי באינה משתמרת כגון דאינה נעולה שאם באת לצאת יוצאה מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה דאי ס"ד משתמרת השתא משכח לה אבראי מעייל לה בגוה משכח לה בגוה מיבעיא דאינו חייב להוציאה משום אבידה וצ"ל נמי שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת מדקתני אינו חייב בה:

היתה בבית הקברות. והוא כהן:

או שאמר לו אל תחזיר. והיא במקום שהוא מותר לילך שם:

הלך וישב לו. הבעלים:

אבל לא לטעון. בגמ' מפרש:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. וליתא דלא קי"ל כוותיה:

גמ' תנו רבנן כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו:

לפרוק בחנם. איכא מ"ד דדוקא בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קא אמרינן דהוי בחנם ולפי זה טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני הרב רבינו נסים בר ראובן דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עביד מרה בהדיה בשכר משום קנס הוא דנוטל שכר ממרה כיון דלא מסייע בפריקת בהמתו:

כדי לכוף את יצרו. כתב הרמב"ן ז"ל דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים (דף קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאותו ולמה יכוף את יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה אסורא כי סני ליה:

משום צער בעלי חיים. פסקו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל כרבא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין (דף קכח:) דשרינן בטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא ומיהו דוקא בצער גדול אבל צער מועט לא דתנן בפרק משילין (דף לז.) גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור דלא שרינן ליה להעלותו אלא יעשה לו פרנסה במקומו דלאו צער הוא כולי האי ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו [דוקא] קנה חכמה [לבד] קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות:

ת"ר כי תראה יכול מרחוק. וחייבתו [התורה] לילך לשם:

ומדדה עמו. לאחר שהטעינה שמא יפול ויחזור ויטעון:

ונוטל שכר. הא שמעינן לרבנן דטעינה בשכר וקי"ל כוותייהו אלא מפני שמה שמדדה עמו הוא גם כן צורך פריקה דמשום שנאמר עזוב תעזוב אפילו ק' פעמים אם חזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון ופריקה היא בחנם כדאמרינן מש"ה אתא לאשמועי' דלא עדיף מדדה מטוען ולפיכך יש לו שכר וכ' הרמב"ם ז"ל סוף הלכות רוצח ושמירת נפש שאם א"ל בעל המשא איני רוצה ליתן לך אינו צריך להדדות עמו ושיעור ריס כ' ז"ל שהוא מאתים וששים [ושש] אמה ושני שליש אמה והוא אחד משבע ומחצה במיל:

דף יח עמוד א

מתני' אבדתו וכו'. בגמ' מפרש מאיזה רבו:

גמ' מנא ה"מ דשלו קודם:

לא יהיה בך אביון. הזהר מן העניות:

כל המקיים בעצמו כך. כל הנמנע מלעשות מצוה אחת או מלסייע את חבירו כדי שלא יעני סוף בא לידי עוני לפי שאע"פ שלא חייבו הכתוב יש על האדם ליכנס לפנים משורת הדין לא לדקדק ולומר שלו קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה:

ת"ר רבו שאמרו שלמדו חכמה. סברת טעמי המשנה להבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי ההיתר והאיסור והפטור והחיוב והוא הנקרא תלמוד:

מקרא. תורה נביאים וכתובים:

משנה. כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהם:

כל שרוב חכמתו ממנו. אם מקרא אם משנה אם תלמוד:

האיר עיניו. שהודיעו טעם משנה אחת שלא היה יכול להבין טעמה:

זוהמא לסטרון. בסדר טהרות [כלים פכ"ה מ"ג] היא שנוייה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בה זוהם הקדרה והקלחת לצדדין:

קרע מאניה. קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על רבו:

אחד יורד לאמת השחי. משנה היא במס' מדות אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל ופירוש אחד יורד שהיה מוריד ידו עד שחיו בחור שבכותל ואחר כך פותח ואחד פותח פתח אחר שהיה כנגדו מכוון פותחו מהר כלומר שלא היה צריך להוריד ידו לצורך פתיחתו:

כיון. מהר כדאמרינן בפסחים (דף לז.) ויקבענה כיון ופסק בגמרא אמר רב יוסף א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה דלענין אבידה בעינן רבו מובהק שזהו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא אם משנה אם תלמוד וכן עולא קאי כוותיה כדמשמע בסמוך:

אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים. פי' עומדים זה מפני זה כמלוא עיניו ואע"ג דלרבו שאינו מובהק בד' אמות סגי עשו תלמידי חכמים שבבבל כרבו מובהק לחומרא דכל יומא גמר חד מחבריה וכן נמי מקרעין זה על זה קרע שאינו מתאחה כתלמיד על רבו דאי קורעין בלחוד פשיטא וכי גריעי מחכם דתניא (מו"ק דף כה.) חכם שמת הכל קרוביו אלא כדין רבו מובהק דנין אותן לכל דבר לחומרא אבל לא לקולא כלומר לענין אבידה במקום אביהן וכן פרש"י ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דעומדין זה מפני זה ד' אמות קאמר בלחוד וכן מקרעין זה על זה לקרע בעלמא איצטריך וכי תימא פשיטא דלא גריעי מחכם דעלמא דעומדין מפניו וקורעין עליו ל"ק שאין תלמיד חכם עומד וקורע אלא מפני שגדול ממנו או שוה לו אבל מפני קטן ממנו לא דהוה [ליה] כזקן ואינה לפי כבודו אבל אם הוא רבו אע"פ שאינו מובהק עומד מפניו וקורע אע"פ שהוא קטן ממנו כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ולפיכך תלמידי חכמים שבבבל עומדין וקורעין זה על זה ואפילו קטן ממנו ולענין אבידה פסק כעולא דאין מחזירין עד שיהא רבו מובהק וכדכתיבנא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות גזילה ואבידה:

גרסינן בגמ' ת"ר העוסק במקרא בלבד מדה ואינה מדה במשנה מדה שנותנין עליה שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. [דף לג:] מאי דרוש כדדריש רבי יהודה בר' אלעי מאי דכתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם [הגד לעמי פשעם] אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשו להם זדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשות להם שגגות והיינו דתנן רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון דרש רבי יהודה בר' אלעאי מאי דכתיב שמעו דבר ה' החרדים אל דברו וכו' אלו תלמידי חכמים אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין ת"ל ונראה בשמחתכם והם יבושו עובדי כוכבים יבושו ולא ישראל יבושו אלא ישראל ישמחו. פירוש מדה ואינה מדה מדה היא קצת ואינה מדה שהמשנה והתלמוד יפין ממנה:

מאי דרוש כשדרשו שהתלמוד גדול. לעמי דהיינו תלמידי חכמים פשעם. את חטאתם אני קורא פשעם שהיה להם לתת לב לטעמי המשנה שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר:

הוי זהיר בתלמוד. גמרא שהוא תירוץ טעמי המשנה:

ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה עולה זדון ענוש עליה כמזיד שלא דקדק לשאול מרבו:

שונאיכם אלו בעלי משנה. ששונאים את בעלי התלמוד לפי שבעלי תלמוד אומרים לבעלי משנה שהם מבלי עולם כדאי' במס' סוטה [דף כב.]:

מנדיכם וכו'. לפי שתלמידי חכמים היו שונאים אותם ומתעיבין להם כנדה:

סיכויין. רב עוד יוסף בני חי כו' תרגם יונתן סכיית למחמי:

סליקו להו אלו מציאות