רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יז עמוד ב

הלכות רב אלפס

אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה:

אם יש שם ב"ד מתנה עמו בב"ד כו'.

איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור אתו לקמיה (בגמ' איתא לקמי' דרבה בר רב הונא וע"ש בגליון) דרבא א"ל זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי דפלגת קמי בי תלתא א"ל מנא לך הא א"ל דתנן אם יש שם בית דין מתנה עמו בבית דין א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין אמר ליה אביי ולאו אתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין מומחין אבל היא צריכה בית דין הדיוטות:

מתני' מצאה ברפת אינו חייב בה ברה"ר חייב בה היתה בבית הקברות הרי זה לא יטמא לה אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע לו פרק וטען פרק וטען אפילו ד' וה' פעמים חייב שנאמר שמות כג עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו היה זקן או חולה חייב.

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר"ש אומר אף לטעון רבי יוסי הגלילי אומר אם היה

נימוקי יוסף

של אותה מלאכה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב ליה שהוא עצמו נוח לו בכך ושלו קודם מיקרי ור"ח ז"ל פירש דכי אמרינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ה"ק כשעה שבטל ממנה כשהוא משתכר בזול כדי שלא ישב בטל ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בחזרתה השיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע וכן פי' הרב אלפסי ז"ל בתשובה וטעמא דמילתא דמשערינן ליה כשער הזול כ' הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע [שהרי] שלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למעבד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו וא"ת כיון דמדעתיה עבד למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופטור אע"ג דאית ליה פסידא דבהדיא אמרינן בכתובות (דף קז:) ובנדרים (דף לג.) דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח ארי בעלמא הוא תירץ הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבדה הוא ודמי לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל חובו מידי אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור:

ואם יש שם ב"ד וכו'.:

פלג. הסחורה ולא מעות אלא דבר הצריך שומא:

תרי מגו תלתא. שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר ג' היינו:

אם יש שם ב"ד. ג' אלמא אין כח להפקיעו ממון זה אצל זה בפחות מג':

גלוי מילתא. שידעו שחלקתי בשוה:

אלמנה מוכרת. אלמנה הניזונית מנכסי יתומים מוכרת למזונו' שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול ומשום חינא עשאוה כשותף דודאי לא אלים ליפות כחה יותר משותף דהא לית לה בנכסים כלום אלא משום תקנתא היא ואם איתא דשותף לא יחלוק בלא ב"ד היאך היו מתקנין כן באלמנה:

ב"ד הדיוטות. והכי קי"ל ופירוש הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהם בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ושותף אבל אי אפשר לפרש כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכל מקום דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן והא דאמר פרק אלמנה ניזונית (דף צח.) דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום אע"ג דמיירי בב"ד הדיוטות הא פרש"י ז"ל שם דהיינו טעמא לפי שהיא שליח של יתומים לפיכך אינה יכולה לשום לעצמה דמי מכר לה כיון שאינם אלא שמאין דמיד ב"ד חשוב דוקא היא יכולה לקנות שהן אביהם של יתומים והם עומדים במקומן והאלמנה היא כאחר דעלמא אבל השתא היא כשליח יתומים ואמרינן התם דאין שליח יכול לשום לעצמו. והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא דשותף חולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין ה"ה בקרקעות והכי מוכח בפרק בית כור [דף קו:] בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת ומיהו איכא מ"ד דדוקא בב"ד חשוב הא לאו הכי כשיבא חברו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי (כתובות ק. וגיטין לד א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין בעלמא אבל שותף חולק מדעת חבירו שלא בב"ד כלל אם נשתתפו במעות וכדמוכח בפרק איזהו נשך (דף סט.) בעובדא דהנהו כותאי דעבדי עיסקא דאמר זוזי כמאן דפליגי דמו ונמצא שלשה דינים בחלוקת השותפים [שלא מדעת. קרקעות דוקא בב"ד חשוב. מטלטלין ואפילו בב"ד של הדיוטות אלא שבקיאין בשומא. וזוזי אפילו בלא ב"ד כלל]:

מתני' מצאה ברפת. צריך לומר דמיירי באינה משתמרת כגון דאינה נעולה שאם באת לצאת יוצאה מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה דאי ס"ד משתמרת השתא משכח לה אבראי מעייל לה בגוה משכח לה בגוה מיבעיא דאינו חייב להוציאה משום אבידה וצ"ל נמי שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת מדקתני אינו חייב בה:

היתה בבית הקברות. והוא כהן:

או שאמר לו אל תחזיר. והיא במקום שהוא מותר לילך שם:

הלך וישב לו. הבעלים:

אבל לא לטעון. בגמ' מפרש:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. וליתא דלא קי"ל כוותיה:

גמ' תנו רבנן כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו:

לפרוק בחנם. איכא מ"ד דדוקא בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קא אמרינן דהוי בחנם ולפי זה טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני הרב רבינו נסים בר ראובן דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עביד מרה בהדיה בשכר משום קנס הוא דנוטל שכר ממרה כיון דלא מסייע בפריקת בהמתו:

כדי לכוף את יצרו. כתב הרמב"ן ז"ל דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים (דף קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאותו ולמה יכוף את יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה אסורא כי סני ליה:

משום צער בעלי חיים. פסקו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל כרבא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין (דף קכח:) דשרינן בטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא ומיהו דוקא בצער גדול אבל צער מועט לא דתנן בפרק משילין (דף לז.) גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור דלא שרינן ליה להעלותו אלא יעשה לו פרנסה במקומו דלאו צער הוא כולי האי ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו [דוקא] קנה חכמה [לבד] קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות:

ת"ר כי תראה יכול מרחוק. וחייבתו [התורה] לילך לשם:

ומדדה עמו. לאחר שהטעינה שמא יפול ויחזור ויטעון:

ונוטל שכר. הא שמעינן לרבנן דטעינה בשכר וקי"ל כוותייהו אלא מפני שמה שמדדה עמו הוא גם כן צורך פריקה דמשום שנאמר עזוב תעזוב אפילו ק' פעמים אם חזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון ופריקה היא בחנם כדאמרינן מש"ה אתא לאשמועי' דלא עדיף מדדה מטוען ולפיכך יש לו שכר וכ' הרמב"ם ז"ל סוף הלכות רוצח ושמירת נפש שאם א"ל בעל המשא איני רוצה ליתן לך אינו צריך להדדות עמו ושיעור ריס כ' ז"ל שהוא מאתים וששים [ושש] אמה ושני שליש אמה והוא אחד משבע ומחצה במיל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט