רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יג עמוד א

הלכות רב אלפס

במסכתא בפוריא באושפיזא למאי נפקא מיניה אמר רב הונא לאהדורי ליה אבידה בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מילי מהדרינן ליה ואי לא לא מהדרינן ליה:

גרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) א"ר אילעא משום ר' יהודה בר' שמואל מותר לשנות בדברי שלום שנאמר (בראשית נ) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ר' נתן אומר מצוה שנא' ש"א יז ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.

ומסתברא לן דהאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת מילי משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות:

מר זוטרא חסידא איגנב ליה כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשא ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר האי הוא דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי:

ומודה ר"ש בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות.

וכל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז.

מאי בדי סיכי דכל דתלו ביה מידי בד קרו ליה כי ההיא דאמרינן בסוכה (סוכה מד:) עלה אחד בבד אחד:

וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן:

איבעיא להו כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא או דלמא ברוב ישראל נמי ואם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה או לא ולא איפשיטא וסוגיין דברוב כותים מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז:

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו א"ל חייב להחזיר א"ל תרתי אמרת אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכחנהו להנך חמרי במדברא ואהדרנהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא

נימוקי יוסף

במסכתא. יש בידך מסכתא פלוני סדורה בגרסא ואומר לא ואע"פ שסדורה היא בידו ומדת ענוה היא כיון שאין שואלין ללמוד ממנו שאם היו שואלין ממנו משום כך אדרבה אמרינן (קידושין דף ל.) ושננתם שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם:

בפוריא. פירש הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות גזלה ואבדה שאם שאלו לו שכבת על מטה זו אומר להם לא משום שמא יראו בה קרי ויתגנה:

באושפיזא. שלא ישבח אושפיזכנו בשוק שקבלו בסבר פנים יפות לומר כמה קא טרח בשבילי דלמא שמעי אינשי דלא מעלו ואזלו ואנסי ליה כדאיתא פ' אין בערכין (דף טז.) אבל בצנעא אדרבה מדה טובה היא כדאי' בברכות פרק הרואה (דף נח.) אורח טוב מהו אומר כן פירשו בתוס'. והא דלא חשיב הכא הא דמותר לשנות מפני השלום פרק הבא על יבמתו (דף סה:) שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וכו' פירש הרי"ף דלא איצטריך הא דמצוה היא כדא"ר נתן מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו' ויאמר ה' עגלת בקר וגו':

כסא דכספא. מאושפיזכנו היתה:

בדי מחטין. כדפריש סיכי שהם ענפי אילן ובאותו בד תלוין מחטין:

צנורות. מין מזלגות קטנות של טוות זהב:

אחד אחד. בד אחד וחרוז אחד:

חייב להכריז. דמנין הוי סימן:

בד קרי ליה. כדאמרי' בסוכה [דף מד:] גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ואיכא מ"ד עלה אחת בבד אחד כשרה. וכבר כתבנו לעיל דקי"ל כר"ש בן אלעזר אע"ג דמשמע דפליגי רבנן עליה מדקתני ומודה:

ברדלס. צב ודרכו להרוג אווזין ותרנגולין:

ובכל מקומות שהרבים מצויים. אפילו יש סימן מתיאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים:

ברוב ישראל נמי אמר. וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלו ושקלי ולא מחזירין. וכתב הרי"ף ז"ל דבעיין לא איפשיטא וברוב כותים מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז:

ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו כותים לשמור כיון דכותים יתבי בהו בקבע מחפשין תדיר וממשמשים כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמוד ומשום הכי אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הם הוה ליה כרוב כותים:

גרסינן בגמרא (דף כד:) אמר רב אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת למוצאה בשתייה וכי מאחר שאסורה בהנאה למאי הלכתא מותרת משום מציאה אמר רב אשי לקנקנין:

מותרת משום מציאה. ואינו חייב להכריז:

ואסורה בהנאה. היין כדמפרש ואזיל:

מותרת בשתיה. יצאה מספק יין [נסך] ומותרת למוצאה בשתיה דכיון דרובה כותים נתייאשו הבעלים ולא בעינן הכא חותם דדוקא במפקיד אצל כותי דאיכא למיחש לזיופא וכי ליכא אלא חותם אחד טרח וזייף ומהדר ליה לחותם כדאיתיה ומש"ה בעי' שני חותמות דכולי האי לא טרח אבל במציאה כל שהיא סתומה סגי דאם איתא דנגע בה כותי לא היה חושש לחזור ולסתמה אלא היה לוקח מן היין והולך לו או שהיה מוליכו לביתו הלכך כיון שאנו רואים אותה סתומה ודאי לא נגע בה אדם ומותרת הרשב"א ז"ל וכן הרנב"ר ז"ל :

דבי דיסא. שמוכרים שם חטים כתושים לדייסא ורבים מצויין שם:

תרתי. דסתרן אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר:

לבתר תריסר. מצאן כך פרש"י ז"ל כלומר דהוה לפנים משורת הדין כיון שהיו אבודים ממנו זמן רב כל כך דמסתמא אייאושי מייאש כדאמרינן גבי כופרא דקדחו ביה חילפי ובתוספות הקשו שלא מצינו בשום מקום שאבידה לאחר י"ב חדש תהא של מוצאה דחשיב ליה הכא לפנים משורת הדין ועוד דלישנא לא משמע הכי דה"ל למימר אשכח חמרי במדברא בתר תריסר ירחי שתא ואהדרינהו לפיכך פירשו בתוספות דה"ק אהדרינהו למרייהו בתר תריסר ירחי שתא משמצאם. כלומר שנטפל בהם יותר משנים עשר חדש והיינו לפנים משורת הדין מדאמרינן לקמן (דף כח:) עד כמה מטפל בהם והולך עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן והוא לא עשה כן אלא נטפל בהן עד לאחר י"ב חדש עד דאהדרינהו ניהלייהו לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף וכו' והודעת להם וגו' אשר יעשו זה לפנים משורת הדין:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט