רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף טז עמוד ב

הלכות רב אלפס

אמר רב נפקא דאמר ר"י אמר רב (דברים טו) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אלא לזקן ואינה לפי כבודו וקשיא לן והא השבת אבדה נמי עשה ולא תעשה היא עשה כדאמרן לא תעשה דכתי' שם כב לא תוכל להתעלם ומ"ש גבי טומאת כהן דקא חשיב ליה לעשה ולא תעשה דאית בה ולגבי השבת אבדה לא קא חשיב ליה ללא תעשה דאית ליה בה ומשנינן לא קשיא השבת אבדה דאיהי קא דחיא לא קא חשיב ליה ללא תעשה דאית בה ומסתברא לן דלא חשיב גבי השבת אבידה ללא תעשה דאית בה דלא צריך ליה דלאו איהו דחי אלא עשה לחודיה הוא דדחי וטומאת כהן דמידחיא היא קא חשיב ליה לעשה בהדי לא תעשה כי היכי דלא לידחי להו עשה דהשבת אבדה דלא אשכחן עשה דדחי אלא לא תעשה לחודיה אבל לא תעשה ועשה לא אשכחינן ליה דדחי הלכך עשה דהשבת אבדה לא דחי ללא תעשה דטומאת כהן משום דאיכא בהדיה עשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה תדע כדבעינן למהוי השבת אבדה מידחיא מקמי עשה דכיבוד אב ואם קא חשבינן עשה דהשבת אבדה בהדי לא תעשה דידיה כי היכי דלא לידחי ליה עשה דכיבוד אב ואם דאמרינן לקמן ת"ר יכול א"ל אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ליה עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה :

אמר (רבה כ"ה בגמ' (דף ל:)) רב הכישה נתחייב בה אביי הוה יתיב קמיה דדבה חזא הנהו עיזי שקל קלא שדא בהו א"ל איחייבת בהו זיל אהדרינהו:

דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא איפשיטא הלכך לא יחזיר בעיר אמר (בא"י הגי' רבה) רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר כל שבשלו טוען ופורק בשל חברו טוען ופורק ר' ישמעאל בר' יוסי הוה קא אזיל באורחא פגע ההוא גברא דהוה קא דרי פיתכא דאופי והן חריות של דקל אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שויאן א"ל פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרינהו הדר זכה בהו אמר ליה דלי לי יהיב ליה פלגא דזוזא אחרינא כיון דחזא דקא בעי למיזכא בהו א"ל לכולי עלמא מופקר ולדידך לא מופקר ואע"ג דלא הוי הפקר כי האי גונא רבי ישמעאל ברבי יוסי במילתא בעלמא הוא דאוקמיה אבל איהו לכולי עלמא אפקריה והא ר' ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה ר' ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף שמות יח והודעת להם זו בית חייהם וכו' (הביא הרי"ף לעיל בסי' רפב) :

אמר ר' יוחנן מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין:

מתני' איזו היא אבדה מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבע וחמש פעמים חייב שנאמר דברים כב השב תשיבם לאחיך היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם:

נימוקי יוסף

לא יהיה בך אביון. אל תביא עצמך לידי עניות:

אמר רב הכישה. זה שאינו לפי כבודו אם הכה בה הכאה אחת להשיבה:

נתחייב בה. להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בה השבה גמורה כך פירש רש"י ז"ל ולפי זה הוא הדין לכלים וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות גזלה והרנב"ר ז"ל תמה דלא משמע כן פרק המוכר את הספינה (דף פח.) דהתם אמר טעמא משום דאנקט בהו נגרי ברייתא:

אמר המחבר וצ"ע לי על תמיהת הרב ז"ל דהכא ודאי אפילו בכלים איירינן דדרכו להחזיר בשדה לאו בבעלי חיים דוקא מיירי וקי"ל דחייב:

קלא. מוט"א בלע"ז:

בשדה. שאין שם רואין כ"כ ואינו בוש משכניו כמו בעיר:

כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר וכן נראה פירש"י ז"ל דפירש דרכו בשדה מהו שיתחייב להשיבה להתחיל בשדה וכיון דמחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר עכ"ל ולפי זה לא יתחייב להתחיל כיון דעלה בתיקו אבל אם התחיל אכתי מצינן למימר שיתחייב לגומרה כדפירש ז"ל בהכישה וא"כ יתחייב אף בעיר אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב וכו' משמע מדברי הרב ז"ל דכיון דעלה בתיקו יחזיר בעיר ומשמע נמי שדרך פירושו כפי' רש"י ז"ל:

אמר המחבר נ"ל שסופר טעה שכתב לא יחזיר אלא יחזיר הוא וכדפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דפשיטא להו דכשהתחיל חייב לגמור וספק דאורייתא אם יתחיל אית לן למימר שיתחיל שהיא מצוה דזקן ואינה לפי כבודו הרשות בידו דומיא דשלו מרובה משל חבירו עכ"ל:

פורק וטוען. פורק משא מן החמור טוען כדכתי' עזוב תעזוב הקם תקים:

פיתכא דאופי. משוי של חריות של דקל:

וקא מיתפח. עמד לפוש:

דלי לי. הטעינני:

הדר זכה. חזר אותו האיש והחזיק בה מן ההפקר. הקשו בתוספות והיכי מהני האי הפקר והא אמרינן פרק אין בין המודר (דף מה.) דהפקר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים והכא מסתמא לא הוי אחריני בהדיה דא"כ לידלו ליה ולא נימא ליה לר' ישמעאל בר' יוסי י"ל דהא אמרינן התם דה"מ מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו ור' ישמעאל בר' יוסי לא חשש אלא כדי שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול דאורייתא:

ואחרים תירצו דלא תקון רבנן הפקר בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר דשייך ביה טעמא דשיהא אחד זוכה ושנים מעידים כדי שלא יערים אבל לשאר דברים ודאי הפקר גמור הוא והיינו דאמרינן בכולה פירקין [דף כא: ודף לא.] אבדה מדעת היא כלומר ושריא מדין הפקר ואע"ג דליכא לא שנים ולא שלשה:

מתני' איזו היא אבדה. אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים. משום דמסתקבא :

לא יאמר לו וכו'. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:

כפועל. (בטל) בגמרא מפרש:

אם יש שם ב"ד. אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם ג' בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי אפשי ליבטל וליטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי משלם אני אשיב:

(אמר המחבר) הא דאמרינן אם יש שם ב"ד וכו'. בספרים לא גריס עמו אבל בהלכות כתוב עמו כלומר עם בעל האבדה ואינו מחוור שכיון שבעל אבדה עמו למה לי שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב ליתן לו כל מה שהיה מתבטל כמו שהתנה עמו דאמר ליה אפסדתן וכדאמרינן בפרק הגוזל (דף קטז.) טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים משום דא"ל אפסדתן כן כתב הרנב"ר ז"ל :

שלו קודם. ודוקא כגון שהיה בטל מן הסלע דלא מצי למשקל מחבריה בלא תנאי כדאמרן א"נ היכא דשלו מרובה דהיה מפסיד דודאי לא יטול מבעל אבדה טפי ממה שהחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת [וליתנהו לבעלים] כיון דמן הדין שלו קודם אפילו היכא דליכא ב"ד מניח את שלו כדי להחזיר את של חברו ונוטל ממנו שיעור זה שהפסיד בודאי דה"ל כשכרו של פועל בטל ודבר ברור הוא ולא תקשי לך הא דתנן בב"ק [דף קטו.] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ונשבר כדו של זה ושפך הלה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו דאלמא דאע"ג דהפסיד מועט כדי להחזיר את המרובה לא שקיל ליה מבעל אבדה שכבר נאמר בזה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חבירו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הרנב"ר ז"ל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט