רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יד עמוד ב

הלכות רב אלפס

אפילו שלשה חייב להכריז ואפי' דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למנתיה לגביהו דהנך והלכתא כרבא דבתרא הוא אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום ויקרא יט בל תגזול ומשום דברים כב השב תשיבם ומשום דברים שם לא תוכל להתעלם ואע"ג דהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובד משום השב תשיבם המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ממנה ונטלה אינו עובר משום לא תוכל להתעלם:

ואמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפול מיניה זוזא בי חלתא (מא"י) ושקליה לא מחייב לאהדוריה מ"ט אייאושי איאש מיניה ואע"ג דאייתי ארבולי ומארבל אמר כי היכי דנפל מינאי הכא נמי נפלה מאיניש אחרינא ומשכחנא :

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה לחנוני הרי אלו של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני.

לקח פירות מחבירו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ואם היה צרורות נוטל ומכריז:

גמ' לפני השולחני הרי אלו שלו א"ר אלעזר אפי' צרורין ומונחין לפניו ע"ג השולחן הרי אלו שלו ממאי מדקתני בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני ולא קתני על השולחן הרי אלו של שולחני ולא קתני נמי מצא בשלחנות הרי אלו שלו כדקתני ברישא אלא קתני לפני השולחני הרי אלו שלו מכלל דהאי לפני דקתני אפילו לפניו על השולחן הרי אלו שלו:

לקח פירות מחבירו:

אמר ר' שמעון בן לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר והוא שדשן בעל הבית בעצמו אי נמי על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידן כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר:

נימוקי יוסף

ואע"ג דלית ביה שוה פרוטה וכו'. דאין כאן משום השבה לכל חד דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא. חייב להחזיר דכיון דשותפי נינהו מהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ולא מייאשי דמימר אמר א' מן השותפין מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא שכשבא' ליד זה לפני יאוש הוה וקי"ל כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר דלא מצי למימר אין כאן ממון לפי שיש לו לחוש דכיון דשותפי נינהו חד מחיל מנתיה לחברו ונמצא שבידו ממון של חברו וחייב בהשבה:

אמר רבא ראה סלע שנפלה. ל"ג משנים:

נטלה לפני יאוש. שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

עובר משום השב תשיבם. דלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי כדאמרינן בבבא קמא (דף עט:) וכן אלאו דלא תוכל להתעלם לא עבר דההוא אינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הלכך נוטל על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה:

המתין לה וכו'. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו:

ואמר רבא האי מאן דחזיה לחבריה:

בי חלתא. בין החול:

ארבולא. כברה:

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. מצא בחנות לכאורה משמע דאיירי הכא אפילו בדבר שיש בו סימן מדלא מפליג הכא כבסיפא בין צרורין למפוזרין ולפי' זה צריך לומר דהא דאמר בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מיירי בחנות שרוב הנכנסים והיוצאין כותים וכבר פסקינן לעיל [ברי"ף סי' רפב] כרבי שמעון בן אלעזר ברוב כותים אי נמי מצינן לפרש דבאין בו סימן דוקא מיירי וסיפא דקא מפליג בין צרורין למפוזרין אכולה מתני' קאי והא דלא קני ליה חנות לחנוני מטעם חצירו משום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קנה כיון שקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפילו לרבא דאמר קני הכא מיירי בחצר שאינה משתמרת כיון שבני אדם נכנסין ויוצאים בה ואע"פ שהחנוני עומד בצדה כיון שאבדה שאינו מכיר בה כחצר שאינה משתמרת היא וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

בין תיבה לחנוני. שהחנוני עומד לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה ולא נפל שם דבר אלא מן החנוני:

שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הם נותני' מעותיהן שם:

הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאין כאן נפלו שהרי שולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו שם ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לבין הכסא שהשולחן מונח עליו וצריך המוצא להודיעו ואם יאמר שלי הם יטלם ואפילו אין בהם סימן:

הלוקח פירות וכו'. מפרש בגמרא:

ואם היו צרורין. הוי סימן או קשר או מנין שבהם:

גמ' ולא קתני על השולחן דהוה שמעינן מכ"ש בין הכסא לשולחן א"נ מצא בשולחנות דהוה משמע על גבי קרקע כמו בחנות ומכאן למדנו דין זה דאם מצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני וכן כתב הרשב"א ז"ל דאפילו מונחין על גבי שולחן הרי אלו שלו והא דקתני לפני השולחן הרי אלו שלו לפני השולחני קאמר דאפילו מה שעל השולחן לפני השולחני מקרי וכן כתוב בהרבה נוסחאות במתני' לפני השולחני אלא דהוה ס"ד שפירושו ע"ג הקרקע מדלא קתני ע"ג השולחן להדיא:

לקח פירות מחברו וכו' בלוקח מן התגר. שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דממאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים והה"נ אפילו התגר זה הוא הלוקח שלקחו מבעל הבית אינו חייב להחזירו לבעל הבית ואע"פ שיודע בודאי שהם של בעל הבית דהא אוקימנא בדשן בעל הבית עצמו וטעמו משום דבעל מייאש דאמר תגר זה מזבין לאינשי טובא ולא מהדרו לי וכל היכא שבאו ליד המוצא אחר יאוש בעלים אע"ג דידע המוצא של מי הם אינו חייב להחזיר הלכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות הרי אלו שלו לעולם אלא דוקא בבעל הבית הלוקח מבעל הבית שדשן בעצמו וכדאוקימנא וא"ת ואפילו בתגר אמאי לא קני ליה חצרו לתגר [כשהיה ברשותו] דהא ודאי חצר משתמרת היא ובכה"ג אפילו אבידה שאינו מכיר בה תקני ליה חצרו מכאן הסכימו המפרשים ז"ל עם בעלי התוספות ז"ל דכל דבר שאין דרכו לימצא אין חצרו של אדם קונה לו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט