רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יד עמוד א

הלכות רב אלפס

ת"ר המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא לא אמר כלום ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע דאמר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפול:

מתני' מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות או בשבילים שבשדות הרי זה לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו ואם מגולה נוטל ומכריז מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעה"ב ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו:

גמ' מ"ט אמרי הני איניש אחרינא אצנעינהו הכא ואי שקיל להו הא לית להו למרייהו סימנא בגוייהו למיתב ולמשקלינהו הלכך לישבקינהו עד דליתו מרייהו ולישקלינהו.

א"ר אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הנחה לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:

מצאו בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הן והוא דשתיך טפי:

מצא בכותל חדש:

א"ר אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנאציה.

ומתני' דקתני מחציו ולחוץ שלו וכו' באודרי ונסכא:

תנא אם היה כותל ממולא מהן חולקים.

ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו.

אמאי וליזיל בתר בתרא אמר ר"ש בן לקיש משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כאחת ואוקמא רב מנשיא בר יעקב בשלשה כותים ורב נחמן אמר אפי' תימא בשלשה ישראל מ"ט ההוא דנפל מיניה מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה הכא אינהו הוא דהוו אי דעתייהו לאהדורה הוה מהדרי לה לאלתר ניהלי ומדלא אהדרוה דעתייהו למיגזלה ואזדא ר"נ לטעמיה דא"ר נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי האי הוא דהוה בהדאי נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה משלשה בני אדם אינו חייב להחזיר מ"ט דההוא דנפל מיניה איאושי מיאש אמר למאן נקיטנא לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה ורבא פליג עליה ואמר

נימוקי יוסף

ת"ר אבד סלע בשוק:

נירונית היא. נירון קיסר כתוב עליה:

שאין סימן למעות. הלכך מצא מעות אפי' במקום שאין הרבים מצויים שם ואפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו לפי שאין סימן למטבע שהרבה טבועין במטבע אחד:

ואפילו שמו כתוב עליה. חיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם והוציא האחת ואבד האחרת ואותה שהוציא גם כן נאבדה מאותו שבאה לידו ומצאה זה והוא סבור כי שלו מצא ונתן סימניה. וכ' הרנב"ר ז"ל דכי אמר אין סימן למטבע היינו דוקא בצורת מטבע אבל אם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל הכלים:

מתני' מצא אחר הגפה. גפה סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר. של אבנים ושני מקומות אלו משתמרין קצת אבל אין משתמרין לגמרי:

לא יגע. טעמא מפרש בגמ':

מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר על זה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:

גמ' מ"ט לא יגע בהן.וניהוי קשר סי'. על כרחך צ"ל דהשתא קס"ד דודאי הינוח הוה דאי ספק הינוח [דאיכא] למיחש לנפילה א"א דאם כן היכי מקשי וניהוי מקום סימן אי חיישי' לנפילה ועוד מדאמר בתירוצא במדדין ואיכא למימר וכו' הוי ספק הינוח וכו' משמע דהשתא ס"ד דהוי ודאי הינוח וא"ת אי ודאי הינוח א"כ היכי מקשינן וניהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז והתניא לקמן (דף לא.) טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים אין זו אבידה כלומר ואינו רשאי ליטול משום שהוא ודאי הינוח י"ל דהכא כיון שאין משתמר לגמרי אית לן לספוקי שמא הניח ושכח ואע"פ דכשיטול נמי אינו משתמר לגמרי שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפי' ישמעו הבעלים שמא לא יהיו בקיאים ליתן סימן מ"מ עדיף טפי האי אינו משתמר מההוא דהתם שמא יקחנו אדם רע שלא יכריזנו כלל או ישאר שכוח ממנו ומכל אדם ולקמן בברייתא מיירי בחדא מתרתי או דהוי משתמר לגמרי או שהניחו לדעת ואיכא למיחש לשכחה לפי שכן דרכן של פועלים שמניחים טלית או קרדום בצד גדר של אותו שדה וכן פירשו בתוס' ההיא דהתם כן ראיתי בנמוקי [רב] יוסף הלוי ז"ל בלשון גירונדי זצק"ל אבל הרנב"ר ז"ל לא פירש כן:

במדדין. ממקום למקום:

מעלמא אתו. ואין זה הינוח וכיון דאין בהם סימן נימא הרי אלו שלו:

ואיכא למימר אצנעינהו הואיל ומקושרין:

ספק הינוח. בדבר שאין בו סימן וכ"ש ודאי הינוח:

לכתחלה לא יטול. והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום:

ואם נטל לא יחזיר. אם נטל והלך לו לא ישוב ויחזירנו למקום שנטל שאני אומר שמא בעלים באו שם ליטלו ולא מצאוה ונתייאשו ממנו והוא לא קנאו באותו יאוש דבאיסורא אתא לידיה הלכך יהא מונח בידו עד שיבואו בעליו ויתנו עדי' שהם שלהם ויחזיר בעדי' שאם יחזירנו למקום שנטל בעלים לא ישובו שם לבקשו עוד שכבר בקש ולא מצא ויבוא אדם שאינו הגון ויטול וכן מפרש בירושלמי דגרס התם ר' אבא בר זבדא אשכח חמור מכסי [בחפיסה] ונסבתיה אתא קמיה דרב א"ל לא עבדת טבאות אמר ליה ונהדריניה אמר לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה ובודאי הוא דגמרא דידן היינו התם דירושלמי דרבי אבא בר זבדא דאמר הכא משמיה דרב אמר לההיא אבל אם נטל ולא הלך לו משם יכול להחזירו למקום שנטל דמה נפשך אם הבעלים הניחו שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת הבעלים יכול להחזירו שם ואי מעלמא אתו כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניחו במקום שנטל הרנב"ר ז"ל [והתוספות לא כתבו כן]:

מצא בגל כו'. מצא בגל של אבנים מחומה שנפלה:

הרי אלו שלו. טעמא מפרש בגמרא:

מחציו ולחוץ שלו. באחד מחורי הכותל הסמוכין לרה"ר מצאו מחציו עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רה"ר נתנו שם ושכח ואע"ג דאמרינן לעיל ספק הינוח לא יטול וכ"ש הא דודאי הינוח מוקמינן למתני' בדשתיך טפי דאיכא יאוש לבעלים:

אפילו מצא בתוך הבית. דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נואשו:

תנא. גבי גל וכותל ישן:

שיכול לומר. המוציא לבעל הגל או לבעל הכותל הישן:

של אמוריים. שהורישו אבותינו היו:

דשתיך . שהעלו חלודה רבה ואם היו מבעל הכותל לא הוה שביק להו כולי האי וכיון דתלי באמוריים שמעינן ודאי דאפילו יש בהו סימן הרי אלו שלו וא"ת למה שלו תקנה לו חצירו לבעל הכותל ותירצו בתוספות דאין חצר קונה בדבר שאינו עשוי שימצא כי הכא שהוא בעובי כותל וכן מוכח לקמן (דף כו:) מצא בחנות ובשלחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לו לחנוני ולשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופן לימצא:

בכותל חדש וכו'. סכינא. הנמצא באחורי הכותל:

בתר קתא. אזלינן אי קתא לגאו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיס בתר שנציו אישטרני"ם בלע"ז משמע שבדבר שיש בו סימן מיירי נמי בסיפא וכי מוקמינן לה בנסכא הא איכא נמי סימן משקלותיו אי נמי מקום הוי סימן והא דאמרינן מחציו ולחוץ שלו ולא אמרינן יטול ויכריז כיון דאיכא סימן כבר פרש"י ז"ל דכולה מתניתין בדשתיך דומיא דרישא ואמרינן בני רה"ר הניחוהו שם ואייאש וליכא למימר תקנה ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא [חצרו] מידו דאילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצרו נמי לא קני ליה:

באודרי. מוכין:

ונסכא. פלאטה של כסף:

ממולא. שמחזיק כל רוחב הכותל:

ואם היה משכירו וכו' ליזיל בתר בתרא. דסתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיה ונוטל את שלו ויוצא ולימא האחרון שכחן דאילו הראשונים שכחו כבר מצאו האחרונים:

פונדק. מקום שעוברים ושבים לנים שם לילה אחד או שנים:

ג' כותים. לאו דוקא דה"ה נמי לחד ובלבד שיהא הוא האחרון אלא משום דאיכא בגמרא דבעי לאוקמיה דבג' ישראל בבת אחת הרי אלו שלו אבל בשנים חייב להחזיר משום דההוא דנפל מיניה לא מייאש דמימר אמר איניש אחרינא לא הוה בהדאי [אלא] האי נקטינא ליה בדינא ואמינא ליה את שקלתא והוא לא יעיז פניו לכפור לי משום הכי נקט נמי גבי כותים ג' אבל ה"ה דבאחד סגי כדאמרן ולא בעינן ג' כאחת אלא למאן דבעי לאוקמוה בג' ישראל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט