משתמש:Zofthej/רוח חיים

מסכת אבות - פרק א

[הקדמה]

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיוני איש לעשות מצוה נעשה רישומו למעלה ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה וסוכך באברתו והאדם בתווך והוא לו לעזר ולסעד לגומרה כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש. והקדושה מלבשתו ועל ידי גמר המצוה יותר מתחזק הלבוש ומאיר והאור מסתלק אח"כ לגן עדן וזהו שכרו לעתיד. וכן ר"ל ע"י עון מתדבק בו וסובב אותו כח הרע וכנ"ל ואחר המעשה מסתלק הכל לגיהנם ומובדל מהקדושה כמו שכתוב (ישעיה נ"ט) עונותיכם היו מבדילים ביניכם וגו'^[1] וכן אחז"ל (עירובין י"ט ע"א) עמק שמעמיקין להם גיהנם. פירוש: הם עצמם מעמיקים להם הגיהנם^[2] וא"כ אין מנוס יותר גדול להנצל מעון כמעשה המצות כי ע"י הוא מסוכך בצל הקדושה וריח גן עדן נכנס עמו בחייו. ואין מקום לשלוט בו יצר הרע. ועל זה הדרך ארז"ל (יומא פו:): גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל י"ג) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה" ע"כ. וענין אמרו עליהם יובן ע"ד מאחז"ל (ב"ב טז.) על היצה"ר: "תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז" ע"כ. הן אמת כי גם היצה"ר לא חפץ באלה שישמעו לו וכמשל הזונה בזוה"ק (פ' תרומה דף קס"ג ע"א) אך עכ"ז היה ראוי להיות אחר מסטין ולא הוא בעצמו אשר ירד והסית ומראה לעין האדם שנכון לעשות המעשה ואח"כ הוא בעצמו יסטין. אך ידוע כי ה' ב"ה מחיה כולם. ואפי' כח יצר הרע לא היה לו קיום כלל אף רגע קלה בלתי יניקה מהקדושה ושורשו למעלה בראש הוא בקדושה ומשתלשל למטה בבחי' רע בעולם. ויורד ומתעה^[3] ע"י כח התחתון שבו. ובחי' העליון שבו שבקדושה מתעורר למעלה ומקטרגו. וזהו ענין הראש הקבור במערה עם יעקב כמאמר חז"ל והכוונה ע"ד המליצה כי אחוז הוא בקדושה בראש והוא ענין שחיטת כח הרע לעתיד כמאחז"ל (סוכה נב) והכוונה ע"ד מליצה כי ראשו לבד ישאר בקדושה ויהיה נפרד שלא ישתלשל למטה בבחינת רע וממילא למטה כי נכרת עסיס מפיו כליל יחלוף וזהו "עליהם חיה יחיה" ולא "בהם". כי על ידי התשובה יתבטל מה שעשה בחטאו למטה ולא ישאר למעלה עליהם הקטרוג.^[4] וזהו מ"ש (אבות פרק ד משנה ב) "שמצוה גוררת מצוה כו' ששכר מצוה מצוה כו'" כי שכר מצוה היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו והוא האור המקיפו כמבואר לעיל והוא יושב ממש כמו בגן עדן והלא אז נקל לו לעשות מצוה אחרת. ולהיפך ח"ו בעבירה הנהו אחוז בחבלי בוז ועבירה גוררת עבירה ועל כן לא אמר התנא "כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב" ואמר "לעוה"ב" כי "בעוה"ב" הלשון מובן כי הוא דבר בפ"ע המוכן ומי שיזכה במצות נותנים לו משם וא' "לעוה"ב" שהוא עושה עתה העוה"ב במעשה המצות והוא מעשה ידי אדם עצמו. כי המצוה הוא עצם השכר. והאור הוא בגן בחיי האדם. ולעתיד זהו שכרו והבן:^[5][6]

משנה א

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה:

משה קבל כו' ומסרה כו' — מ"ש תחלה במשה לשון קבלה וליהושע אח"כ בלשון מסירה וה"ל למימר משה קבל כו' ויהושע קבל ממשה או הוה ליה למימר הקדוש ברוך הוא מסר תורה למשה ומשה מסרה ליהושע וליישב זה נבאר מה שאמר בספרי, הובא ברש"י ריש מטות: "כל נביאים נתנבאו בכה אמר ה', נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שנאמר (במדבר ל): זה הדבר אשר צוה ה' וגו'." ולהבין מה זה ההוספה בלשון זה הדבר שנתנבא משה אבל יובן על הפסוקים דנבואת משה בסוף פרשה בהעלותך (במדבר יב): "ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר." והלשון "אך במשה דבר" הול"ל "עם משה דבר". גם לשון "גם בנו" הול"ל "גם עמנו" ובפסוק שאח"ז: "וירד ה' וגו' ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה'" תמוה הלשון "אם יהיה נביאכם". גם בפסוק הזה: "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" מ"ש תחלה "אליו" ואח"כ "בו" ועוד בפסוק: "פה אל פה אדבר בו" הול"ל "עמו". גם הלשון "בעבדי במשה" קשה. והנה ידוע מ"ש בס"פ החולץ (יבמות מט:) ובמדרש: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שא"מ, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה. גם אמרו: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ובזוהר (ובמדרש שמות רבה ב'): אברהם אברהם פסיק טעמי' בגווי' משה משה לא פסיק טעמי' בגווי'^[7] אשר בזה מרומז לנו ענין מדרגת משה איך היתה יותר נעלה ממדרגת אברהם אבינו וכמ"ש (חולין פ"ט) גדול מה נאמ' במשה ממה שנאמר באברהם דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה כתיב ונחנו מה. ועי"ז זכה משה שתנתן תורה ע"י דוקא. ולבאר זה מה גדולתו של מרע"ה בהא דלא פסיק טעמי' בגווי' הנה ידוע משארז"ל (ברכות ז:): "'לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ' א"ת שמות אלא שמות" כי באמת השם הוא עצם הנפש של האדם והראיה מדכתיב (בראשית פרשה ב') "ויקרא האדם שמות" וכתיב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". ולשון נפש חיה קשה דהול"ל להנפש חי' אלא שהדבר מבואר שקריאת השם לא היה כפי ההזדמן וכהבא בפיו שם בעלמא אלא כפי שראה שרשו בעולם העליון היכן החי נאחז בשרשו כן קרא לו השם ע"י צירופי אותיות של אותו עולם שבו אחיזתו וז"ש אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו העצמי הראוי לו ע"י צירופי אותיות מעולם שנאחז שם בשרשו וכי"ב באדם שהשם הוא עצם הנפש שלו הנאחז בשרשו העליון. וזהו הענין בכפילת השמות אברהם אברהם, הראשון מורה על עצם הנפש שרשו העליון ששם עיקר מדור הנשמה רק משתלשל ממנה מקצתה בגוף כי הגוף הוא רק כמו נעל להנשמה וכמו הנעל אינו מלבוש רק לקצה התחתון של הנשמה, כן הגוף אינו מלבוש רק לקצה התחתון של הנשמה ונעל נקרא הגוף בחינת סוף הרגלים של הנשמה. וז"ש "של נעליך מעל רגליך וגו'" היינו הגוף וע' בזוהר פ' חוקת^[8] ואברהם השני מורה על קצה התחתון של הנשמה שנשתלשל בגוף^[9] וזה כוונתם אברהם אברהם פסיק טעמי' בגוי' ר"ל בין אברהם דלעילא שהוא הנפש בשרשה בעולם העליון ובין אברהם השני כשהיא מלובשת בגוף בקצה האחרון שלה יש הפסק בגוי' שהגוף הוא מפסיק שלא נזדכך חומרו כ"כ באופן שלא יהי' חוצץ ומפסיק בין הארת הנשמה בעולם העליון לכשהי' מלובשת בגוף. אבל משה משה לא פסיק טעמי' בגוי' שנזדכך אצלו הגוף כ"כ עד שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהי' בעולם העליון לכשהי' בגוף. וזה הי' מפני רוב שפלותו וענותו שחשב עצמו כאלו הגוף אינו ואמר "ונחנו מה" ואצל אברהם עכ"פ היה חשוב כעפר ואפר ולכן א' השכינה מדברת מתוך גרונו של משה מחמת שלא הי' הגוף אצלו מסך מבדיל היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ממש. וזהו ענין דבור אהרן ומרים במשה שחשבו שאצלם גם כן נזדכך החומר כמו במשה. ולכן אמרו "הרק אך במשה דבר" כלומר לא בו בלבדו השכינה מדברת מתוך גרונו בו ממש הלא גם בנו דבר - חשבו שגם נבואתם במדריגה כזו. והשיב להם הקדוש ב"ה "אם יהיה נביאכם ה'," כלומר, שם העצם ב"ה כי כל השמות נקראו כינויים ושם הוי"ה ב"ה הוא שם העצם. לכן אמר להם כאן שאל ידמו שהנבואה שלהם במעלה גבוה כ"כ כמו של משה שהי' נבואתו משם העצם כי מדריגתם איננה תמיד משם העצם. ו"אם יהיה נביאכם ה'" ר"ל אם לפרקים יזדמן שיהי' הנבואה בכם משם העצם אז יהי' ש"במראה אליו אתודע" וידוע שמראה פירושו כעין מראה של זכוכית שאין נראה בה לכל אדם כ"א הצל ממנו ולא האדם בעצמו מחמת דבר המפסיק על דופני הזכוכית אבל בזכוכית פשוטה נראה דרך בה האיש בעצם ולכן א' "במראה אליו אתודע" - היינו מרחוק כמו המראה. וזהו מ"ש באספקלריא שאינה מאירה, כמו המראה של זכוכית הנ"ל שאינה מאירה דרך בה רק מראה את הצל. וכמ"ש "ואשמע את הקול מדבר אלי" - היינו שהקול היה מדבר והוא היה שומע מאליו אבל לא היה מגיע אליו ממש והיה זה מחמת שהנפש שלהם קשור בגוף שאינו מזוכך כל כך. ו"בחלום אדבר בו" ר"ל בחלום שאז הגוף אינו מפסיק בין הנשמה לשרשה בעולם העלין שעולה מן הגוף ולא נשאר בעת השינה כ"א קיסטא דחיותא מן הנפש כידוע, אז "אדבר בו" ואז אפשר גם לשאר הנביאים שהדיבור יהי' בהם כמאחז"ל במשה מתוך גרונו ממש. "לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו" - היינו כמ"ש בקולו של משה, "ומראה ולא בחידות" - היינו משארז"ל באספקלריא המאירה (וזהו מראה בסגול ושם מראה בקמץ) - היינו כענין הזכוכית הפשוטה שמראה דרך בה עצם הדבר. "ולא בחידות" לא כמ"ש בשאר הנביאים חוד חידה ומשול משל, וז"ש שהיו הנביאים מתנבאים ב"כה אמר ה'", ר"ל "כה" כמו ודמות ענין הזה אמר ולא היו יכולין לומר "זה הדבר" שמשמע שזהו הדיבור בעצמו בלי שינוי שמעו מפי השי"ת. אך נבואת מרע"ה היתה גבוה מאוד והיה מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו בלשון ברור. ולכן היה אומר "זה הדבר אשר צוה ה'" לומר בדבור זה ששמעתי ברור בו אני אומר לכם. וזהו מחמת הזדככות החומר אצלו הי' מביט לעצם הענין וז"ש "ותמונת ה' יביט". ולשון הבטה הוא הסתכלות יתירה בעצם הענין^[10] וכ"ז זכה מחמת רוב ענוה שהי' בו שהיה הגוף נחשב אצלו כדבר מה. ולכן נאמר בו כאן לשון "קבל מסיני" שבלשון ששמע בו נתקבלה אצלו הנבואה. ולשון קבלה הוא מיד ליד. וביהושע שלא היה עניו כמשה ולא נזדכך אצלו החומר כמוהו לכן נאמר בו לשון מסירה ולא קבל, שלא קבל כל הדברים ממשה כהוויתן לו מסיני רק דרך מסירה ולשון מסירה יכול להיות אף מרחוק. ואמור "יהושע לזקנים" ולא הזכיר בהם לשון מסירה כלל כמו שהזכירו להלן ונביאים מסרוה לאכנה"ג מפני שכולם, יהושע זקנים ונביאים, היו במדריגה א', אבל אנכה"ג היו במדריגה למטה מנביאים לכן אמר מסרוה:^[11]

עוד י"ל מ"ש "משה קבל תורה כו' ומסרה כו', השתנות מלשון קבלה למסירה יבואר ע"פ מאחז"ל (חולין צא:): "ברן יחד כוכבי בוקר" והדר "ויריעו כל בני אלהים" שאין מה"ש אומרים שירה עד שאומרים ישראל תחלה. והנה במדרש (בראשית רבה פרשה סח) איתא: "והנה סולם מוצב ארצה" דא סיני אתוון דדין כדדין (ר"ל שווין בחשבון) והנה חז"ל באו ללמדנו לבל נחשוב להיותנו מלובשים בחומר אם כן אנו נבזים באמת כחומר וכטיט חוצות לז"א דז"א דעיקר חיותינו מנשמתינו והנשמות הם משמי מרום ויש נשמות יראי אלהים שהם גבוהים הגבה למעלה יותר ממה"ש.^[12] ודע כי כל העולמות הם בהדרגה זה אחר זה עולם תחת עולם וכל עולם הוא כעין נשמה לתחתון ממנו ד"מ גוף להחיות הם האופנים והם נשמה להאופנים, ונשמת החיות הוא מרקיע שעל גבי ראשיהן, ומשם נשמת בני אדם המאמינים בתורה ויש למעלה למעלה, אבל שם אסור להתבונן במה למעלה מה למטה. א"כ נשמת בני האדם המאמינים בתורה הם נשמה להחיות והחיות לאופנים וכן למטה עד סוף העולמות ואברהם ויצחק לא זכו להוריד נשמות אלו בשלימות רק יעקב זכה לזה והיה באמת מטתו שלמה ובישראל עצמם יש שנשמת האחד גבוה מחבירו וא"כ נשמת חבירו הוא גוף נגדו ומקבלת שפעה ממנה וגם זאת הנשמה המקבלת שפעה ממנה יש עוד נשמה למטה הימנה המקבלת שפעה ממנו וכן הרבה מדריגות. אבל הראשון והגדולה שבכל כללות ישראל הוא הראשון אשר ממנו מי ישע ישאבון כל ישראל והוא כלול במכולם. והנה משה היה כלול מס' רבוא נשמות ישראל והוא הי' שורשן וז"א (במדבר יא): "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו." ר"ל בקרב כאו"א מהם כי נשמת כל א' הי' חלק ממשה וע"ז ארז"ל במדרש (שיר השירים רבה) שאשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס א' והיא יוכבד. וזהו (כמו שדרשו המקובלים הראשונים) שכל המלאכים צריכין השפעה מהאדם ואם האדם מקלקל ח"ו הם ג"כ מקבלים פגם. לכן בעת החורבן שהיו ישראל רשעים פגמו גם בהם לכן כתיב (ישעיה לג): "מלאכי שלום מר יבכיון". ולכן בהכרח יאמרו ישראל שירה קודם ואז המלאכים מקבלים כח ושפע לומר ג"כ.^[13] וז"ש "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים" ואין הכוונה להתדמות להם כשם שהם מקדישים אבל הם בעצמם מקדישים ראשונה. אך ר"ל באותו רגע שאנו מקדישים מתעורר להם כח ומקדישים ג"כ אחד. ולז"א "כשם שמקדישים" ר"ל ברגע הזאת. וכן כשהאדם פוגם בדבר קטן מגיע גם להם הפגם.^[14] וא"כ האדם השלם הוא כאילן הנטוע למעלה ונופו יורד למטה הוא הגוף, ומדובק בשרשו מאוד עד שכמעט הוא קרוב לנבואה. כי דבוק הוא בלמעלה עד א"ס ב"ה וז"ש (דברים לב): "יעקב חבל נחלתו", ר"ל כחבל קשור קצהו אחד למעלה וקצה אחד למטה. ובהפרדו מעט משרשו אזי אינו חזק כ"כ ואינו יכול להמשיך השפע מלמעלה ואף כי השפע מושפע בתמידות מא"ס ב"ה אמנם הוא מונע מרדת מטה. ודע כי התורה ס"ר אותיות והם כללות נשמת כל ישראל יוצאי מצרים ובעסקנו בה אז נתחזק העמוד הנ"ל. ולזה כיון התנא במשנה שאח"ז העולם עומד על התורה כי בסיבתה נתחזק צינור השפע שלמעלה. ולכן ניתנה למשה דוקא כנ"ל, כי היה דבוק כולו בא"ס ב"ה. ולכן היתה מדריגת נבואתו גדולה מכל הנביאים ושכינה מדברת מתוך גרונו כאילן הנטוע שענפיו מדובקים בשרשו וכולו א'. כך עיקרו למעלה בא"ס ב"ה וממנו נשתלשלו כל הענפים. ומשה הי' דבוק ממש בא"ס ו"פה אל פה אדבר בו", בו ממש. וכנ"ל כי אין דבר דומה למוריד דבר גשמי מלמעלה למטה וכולו נעקר ממקום הראשון. אבל הקדושה אינו כן רק למעלה למעלה יותר גבוה וגם יורד למטה ומדי עברו מאיר כל המקומות ומניח שם אור. וז"ג הקב"ה למשה (במדבר יא): "ואצלתי מן הרוח". ותרגום אונקלוס: "וארבי". ר"ל לא כלקיחה גשמי שנוטל כולו אם נוטלים אותו ממקום למקום, אך הוא כחבל יוצא ממשה ונקשר אליהם ולכך היה משה יכול לקבל את התורה ס"ר אותיות, וכל אות נגד א' מישראל והוא היה כלול מכולם. ואם כי גם יעקב זכה לנשמה הנ"ל, לא היה ס"ר כמו במשה. ולכן זכה משה דוקא. והנה לפמ"ש האדם דומה לסולם מוצב ארצה ומגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. ר"ל מקבלים ממנו עלי' וירידה כמ"ש. וז"ש במדרש (בראשית רבה פרשה סח): "סולם דא סיני". כי בסיני נגמר כל הסולם מלמעלה למטה ע"י סיני דא משה, ולכך היה יכול לקבל התורה. וכי רצון הקב"ה היה ליתן התורה לכל אחד רק כי הם לא יוכלו לקבלה מפאת ערכם רק משה היה יכול לקבל בעצם כמ"ש. וגם יהושע לא היה במדריגה זו ולא הי' יכול לקבל מפאת עצמו רק שמשה מסר לו ודי למבין מדעתו:^[15]

ועוד אפשר להסביר הענין לשון קבלה במשה ומסירה ליהושע ע"ד מאחז"ל (סוטה דף מ"ט ע"א) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות - איש שהכל בו. כוונתם במליצה זו ע"ד שדרשו ושדיך לאשכולות (מדרש ויקרא רבה פל"ו ע"ש) - מה האשכול כל הגדול מחבירו נמוך מחבירו כן ת"ח כו'. והענין כי ע"י הענוה זוכה האדם הכל וכמו משרע"ה שהיה אדון הנביאים ואב החכמים, לא נשתבח אלא בענוה וכל מה שזכה הוא בעבור ענותו ואלו היה עכשיו אדם ענו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלימות וכמאחז"ל (תענית דף ז' ע"א) למה נמשלה ד"ת למים כו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו ור"ל כמו המים הולכים ממקום גבוה דרך מדרון למקום הנמוך ושם מתקיימין אף ד"ת אין מתקיימין דוקא אלא במי שדעתו שפלה. כן נתגלגלה התורה עד משה שהוא היה העניו מכל ושפל ונמוך ביותר וכמו כלי, כל מה שדופנו יותר דק מחזיק יותר עד שאם תהיה כקליפת השום היא כמעט כולה בית קיבול, כן האדם - כל שרוחו יותר נמוך נשאר ביותר מקום פנוי ובית קיבול לתורה. "ורם לבבך ושכחת" - ר"ל כיון שגבה למעלה וממלא לא נשאר מקום פנוי לתורה ע"כ תצא התורה ח"ו, וכמאמר הכתוב (ישעיה יא): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" - כמו המים המכסים לים במקום שהוא עמוק ביותר נכנסים גם המים שם יותר הרבה. ולפי רוב הענוה של משה רבינו ע"ה אמרו עליו (ב"ב דף ע"ה ע"א): פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. כי יהושע אמר למשה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" כאלו אינם צריכים לאצילות משרע"ה רק דומים לו ויתנבאו בפ"ע ויהושע סבר א"א לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד כקיטרוג הלבנה כידוע (במס' חולין ס'), לכן פני יהושע כפני לבנה ומשה שתק כמו החמה שלא אמרה א"א לב' מלכים כו'. ולכן אמרו פני משה כפני חמה - שלא הקפיד ואמר "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו", שיתן ה' בעצמו את רוחו עליהם ולא יצטרכו לי. ולכך ניתנה התורה לו במתנה^[16] וכמאחז"ל בעירובין (נ"ד): "וממדבר מתנה" - אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ואין מקפיד כלל על כבודו, התורה ניתנה לו במתנה. ולכן לא היה משה שוכח שום דבר מהתורה יען שלא הקפיד על כבודו כלל ונתנה לו. ולא מצינו בשום מקום שהוזהר משה מהשי"ת על התורה כמ"ש ביהושע (יהושע א'): "לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה וגו'" ואמרו רז"ל: משל למוסר צפור דרור לעבדו כו' א"ל כמדומה לך איסר אני נוטל ממך בדמי' נשמתך אני נוטל ממך. כך התורה התעיף עיניך וגו' - קשה לקנותן ככלי פז ונוח לאבדן ככלי זכוכית והמאבדה כאלו מאבד נפשו. ולכך (אבות פ"ג מ"ח): "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב וכו' רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח וגו'". לז"א משה קבל מעצמו, לא הוצרך שיזהירוהו, ומסרה ליהושע כענין שמסר צפור דרור כו' והיינו באזהרה וכנ"ל, וז"ש מסיני כמאחז"ל (סוטה ה.) ע"פ "ואת דכא" - ח"א - אתי דכא וח"א - אני את דכא. פי' למ"ד אתי דכא היינו שמעלה את הדכא אליו ולאחר מותו יהיה במחיצתו של הקב"ה, ולמ"ד אני את דכא, הקדוש ב"ה ישרה עליו שכינתו למטה בעולם הזה גם בחייו. ומסיק שם מסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הרכין הקדוש ברוך הוא שמים עליונים והשרה שכינתו על הר סיני שהוא היה הקטן שבהרים, כמו כן ישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על האדם הדכא ושפל רוח למטה בעולם. וז"ש כאן משה קבל תורה מסיני והבן.^[17]

ומסרה ליהושע — לפי שהיה ג"כ עניו גדול.^[18]

ויהושע לזקנים — שהיו ג"כ ענוים כמאחז"ל (סוטה דף ה' ע"א): כל אדם שיש בו גסות רוח לסוף מתמעט, שנא' "רומו מעט יכול ישנו בעולם תל ואיננו. ואם כן כיון שהזקנים האריכו ימין אחר יהושע ע"כ היו ענוים ג"כ, ולכן נמסרה להם.

וזקנים לנביאים — שהיו ג"כ ענוים כמאחז"ל (נדרים ל"ח.): אין השכינה שורה כו' ועניו.^[19]

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה — ואחז"ל (מגילה יז:): ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים וא"כ ממה נפשך הי' ענוים וכנ"ל.

הם אמרו שלשה דברים הוו כו' — ארז"ל (שבת ד' ל"א.): והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' וכו', אפ"ה אם יראת ה' אוצרו אין, ואי לא לא. משל כו' העלה לי כור חטין לעלי' הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית. תנא דבר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש.^[20] הנה עולה מזה אף כי יראה אינה אלא מצוה אחת ואמרינן בירושלמי (פיאה פ"א) שכל המצות אינן שוות לדבר א' מן התורה מ"מ יראה אינו כן וצריך בה לערב דוגמת קב חומטין בכור תבואה, כי בלא זה אינה מתקיימת, כי יראת ה' היא אוצרו. והתורה משתמרת בתוך היראה כתבואה בתוך האוצר, וזולת היראה היא כתבואה שאינה בתוך האוצר רק ע"פ השדה למרמס רגל חלילה ואינו מתקיים. אך אין ראוי לעסוק כל הזמן בבנין אוצר ויהיה האוצר ריק מבלי תורה, כי עיקר היראה הוא להיותו אוצר למשמרת התורה, ואם אין בו שום דבר מן התורה לשוא יראתו, כי אם אין בו שום דבר אין עליו שם אוצר. ולכך הביא באמצע הגדה דין מדיני אונאה - מערב קב חומטין - לאשמוענין דהאי קב חומטין דאמר תחלה במשל התורה הוא דוקא לפי ערך יערוב יראה בתורה כערך קב בכור. וכי גם בעסקו בגפ"ת ועיונו בהם ובכל הפילפולים הכל הוא נדבק בהקב"ה, כי הכל מסיני, אך מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נמסר למשה מסיני והוא הורידה לארץ, וקב"ה ואורייתא חד הוא והדבוק בתורתו דבוק בו ית"ש. וסופר מאדונינו דוד הגאון בעל הט"ז שאשה אחת צעקה אליו: אהה אדוני והנה בני נחלש למות! ויאמר לה: התחת אלקים אני? ותאמר: אל התורה שבאדוני אני צועקת כי קב"ה ואורייתא חד הוא. ויאמר לה: הלא זאת אעשה לך, הדברי תורה שאני עוסק כעת עם תלמידי אני נותן במתנה להילד, אולי בזכותו יחי', כי בדבר הזה תאריכו ימים כתי'. ובאותה שעה חלצתו חמה. הרי שבכל עסק מהתורה בכח דבקותו זכותו להחיות מתים. עכ"פ התורה היא העיקר ובכור תורה די קב יראה והוא ערך חלק ק"פ ולערך בט"ו שעות תורה די בה' מינוטין יראה, רק שתקדם היראה לתורה שקודם לתורה יהרהר ביראת ה' כדי שתהא יראת חטאו קודמת לחכמתו ותתקיים חכמתו כענין שא' ערבת קב חומטין כו' מוטב שלא העלית אף כי ירצה עתה ליתן קביים חומטין מ"מ מוטב של העלית, כי כעת לא יועיל כי העיקר החומטין שיהיה בין כל גרגיר וגרגיר, אבל אם יהיה למעלה או למטה ירקבו. כן אם יראה קדמה אז כל דיבור מהתורה יוצא מלב ונפש ותוכו רצוף אהבת ה' ויראתו. אבל אם ילמוד בלי שתקדים יראה הרי כחומטין למעלה ולמטה ירום לבבו או יקנטר ח"ו ונוח לו שלא למד. אבל עכ"פ העיקר היא התורה והיראה היא רק האוצר. היפך האומרים כי העיקר הוא היראה ומלעיגין על לומדי תורה ומבזין אותן ואומרים שלומד שלא לשמה, ולכך מבזין אותו. ורז"ל אמרו (שבת סג.): בשמאלה עושר וכבוד איכא ועכ"פ כבוד מגיע לו וכבודו הוא כבוד התורה, וכי עי"כ לא יפרוש ממנו וסוף המאור שבה מחזירו למוטב ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ועכ"פ שניהם מוכרחים לאדם - תורה ויראה. רק יראה היא בדמיון האוצר שהוא בנין בדבר מועט ובו מונחים גנזי אוצרות בכסף מלא והון רב. כן התורה צריכה להיות מהיראה. והנה יש ג' פיתוי היצר: א' - שלא ללמוד. ב' - אם אינו יכול לו עי"ז מפתהו שילמוד בלא יראה כדי שתהי' כתבואה בלי אוצר ולא יתקיים ח"ו. ג' - יפתהו שתמיד יעסוק בבנין האוצר ויהיה ריק בלא תורה. לז"א ג' דברים שתלמדו בעצמיכם וגם עם תלמידים ושלא לשמוע פתוי היצר המפתה שלא ללמוד. ואח"כ אמר ועשו סייג לתורה - סייג ר"ל יראה, כי נקראת אוצר הגודר ושומר התורה ולזה כוונו חז"ל (שבת לא:): חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. קראו יראה דירה ובתוכה גנוז יקר תפארת התוה. לז"א "ועשו סייג" - ר"ל גדר לאוצר היינו היראה. ודווקא לתורה, שלא יהיה האוצר ריק אוצר רב ומהומה בו ולא תורה, רק מלא מצות כרמון.

או יאמר "הוו מתונים בדין כו'" על דרך משה"כ (ישעיה א'): למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ. ר"ל לגרוס אינש ברישא - למדו היטב. ואח"כ בבא לידך תעיין ותחזור והדר לסבור תעיין בסברתך - דרשו משפט. ואעפ"כ תחמיץ הדין במתינות כמארז"ל - אשרו חמוץ, אשרי הדיין שמחמיץ את הדין. ואח"כ עשו סייג, כי אף על פי שידע על נכון מ"מ אל יקל בהוראה רק יגדור ויסייג סביב סביב.

ואמר ג' דברים: "הוו מתונים בדין" - בעיון אמת דקה מן הדקה. "והעמידו תלמידי הרבה" - למען שלא תשכח עדות מזרע יעקב ויגדיל תורה. והנה ב' מדות הללו, העמדת תלמידים ועיון אמיתי, הם העוזרים וגורמים לעזר אלהי בהשגה, וכמאחז"ל (ב"מ פ"ה:): דהוו מינצו ר' חייא ור' חנינא. ר"ח אמר: בהדי דידי קא מינצית דעבדינא שלא תשתכחה תורה מישראל ור' חנינא אמר: אי ח"ו משתכח תורה מהדרנא לה מפילפולי. וכאשר היו חולקים על דין, וזהו כי הוו מינצו, היה כ"א אומר כי אתו האמת והעזר האלהי חלף עבודתו. ואמר התנא אף אם שתים אלה לפניכם ביחד, עיון והעמדת תלמידים, עכ"ז לא תסמכו כי כל העולה על רוחכם הוא רעיון אמתי ועדיין תהיו עושים סייג פן לא כוונתם להאמת.

או יתכן "הוו מתונים כו'" - בראותם כי אזלת ידם הלוך וחסר והקבלה הולכת ודלה, לכן אמרו הזהרו מאוד להתישב בכל דין ולעיין בו הרבה היטב ואח"כ להעמיד תלמידים הרבה המחכימים רבותם לדבר לפניהם מה שעלה ברעיונכם. כי הםה הוא כאצבע מרגיש הפגימה, כן מדי דברו הפה מרגיש פגימת השכל כציפורן פגימת הסכין. ועכ"ז לא ידמו כי עכשיו הוא בודאי אמת מאחר שהסכימו שניהם יחד, הרעיון והדיבור. לזה אמרו ועכ"ז "ועשו סייג" - ואז הלואי שלא תגעו בעיקר הדין. גם אמרו ג' אלו נגד ג' חלקי הנפש: נפש, רוח, נשמה שהם מחשבה, דיבור, מעשה. שהמעשה בחי' נפש, כמ"ש הנפשות העושות, והנפש אשר תעשה. ודיבור הוא בחי' רוח כמ"ש רוח ה' דיבר בי, וכמ"ש וברוח שפתיו. ומחשבה הוא בחי' נשמה. וצריך האדם לתקן כל הג' בחינות הנ"ל, וז"ש ג' דברים הוו מתונים בדין נגד מחשבה להעמיק ולעיין במחשבתו בעומקה של הלכה להוציא הדין לאמתו ואח"כ ושננתם לתלמידים נגד דיבור ועשו סייג נגד מעשה והבן.

משנה ב

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

על שלשה דברים כו' - רומז בזה ג"כ לג' בחינות הנ"ל^[21]: על התורה - בחי' דיבור, והעבודה שהיא הקרבנות - בחי' מחשבה, תלויה במחשבה של כהן, פגול ישנו במחשבה וכל עיקר היה צריך לחשוב להעלות נפש הבהמית למעלה. וכן בזה"ז עבודת תפלה במקום קרבן, וכמו שדרז"ל (תענית דף ב' ע"א) ע"פ "ולעבדו בכל לבבכם" - איזהו עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. כי ענין התפלה היא מסירת נפש להקב"ה כענין הקרבן. כי בכל תיבה שמוציא מפיו הוא חלק מהנפש שלו וכמשאחז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה. ועיקר עבודת התפלה צריך להיות בלב ונפש ולא בגוף בלבד וכמ"ש (תהלים קמ"ו): הללי נפשי את ה' ר"ל שהנפש גם היא תתהלל^[22]. וגמ"ח הוא בחי' מעשה בגופו ובממונו. ומה שחשב כאן דיבור תחלה ואחר כך משחבה כדי להקדים התורה שהיא הדיבור לכולם, להיות שהתורה היא העיקר שבה תלוי שפע חיות כל עולמות. ואם ח"ו היה עולם כולו מקצהו ועד קצהו בטלים מן התורה רגע אחד כאחת, היו ממש כל העולמות בטלים וחוזרים לתהו ובהו. ועל ידי התורה היא קיומם (וכמ"ש אנכי תכנתי עמודיה וגו'). וכן חושב כסדר האבות ממטה למעלה. כי יעקב אבינו ע"ה תיקן עמוד התורה שהי' יושב אהלים. ויצחק תיקן עמוד עבודה שהי' עולה תמימה. ואברהם תיקן עמוד גמ"ח כידוע ויטע אשל וגו'.^[23]

על התורה ועל העבודה - שנאמר: "אם לא בריתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי". ור"ל שמים וארץ ביחד לא היו מתחברים אילולי התורה כי השפעה יורדת הכל ע"י התקשרות "ואד יעלה מן הארץ וגו'", ו"למטר השמים תשתה מים". וכמאמר ה' לאיוב (ל"ח): "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ". וארז"ל: אין לך עשב בארץ שאין לו מלאך ברקיע מכהו ואומר לו גדל. כי הגשמיות בעצמו אין לו כח ומציאות כלל לולי כח העליון השוכן עליו ומקיימו. וכח הרוחני היורד מלמעלה מקבל שפעו מגבוה ממנו וגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם עד התורה"ק כי ממנה תוצאות החיים וממנה יוצאים כל ההשפעות כי היא קדמה לעולם וע"י נבראו ונתקיימו כל העולמות והיא למעלה מכולם. ומעת הוריד משה עוז מבטחה לארץ וישראל זכו אותה ודבקים בה הנה עמם מקום חיים, מקור הברכות והשפע בידם והרי קשור עולם עליון בתחתון ע"י התורה הגבוה מכולן וכנגד קשר זה שנקשרו דהיינו שהורידו הקדושה לארץ, צריך להעלות מדברים שלמטה למעלה והוא ע"י הקרבן שמקריבין לעשות נחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו. מעלים הדצח"מ ממטה למעלה משכל מצבם עד מקום גבוה עד שיתקבלו לרצון לפני ה' ויתקשרו מעלה מעלה במקורם העליון להוריד לנו ברכה ולהוריד ההשפעה עוד יותר בשפע רב ע"י קישור זה. והנה עתה ועוה"ר עבודתנו היא רק התפלה במקום זבח ומנחה והדברים עומדים ברומו של עולם וכל תיבה ותיבה עולה למקום גבוה מעל גבוה מקום הקרבן ממש. וכי לא לחנם ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים יסדוה. והלא גם מאנוש כערכנו לא יפלא ליסד בקשת כל צרכנו ורפואות תחלואנו בלשון למודים ולמה צריך לנביאים. אך המה כוונו בה ותקנוה על אופן שתהיה הכל כלול בה וכל איש ישראל כל אחד מתפלל כפי הבנתו. וכללו ש"ד שמיום שנתקנה לא היה בעולם ב' תפלות שיעשו רושם שוה לעמלה ושיעלה למדריגה א'. כי משונה בזה תפלת היום מתפלת אתמול כי יעבור והכול תלוי בתיבות אלו. ולכך הוצרך נבואה לזה וכל הכוונות והסודות שנתגלו על התפלה עד היום אינם כטיפה מים הגדול נגד הכוונה שהשיג הקטן מק"כ זקנים וגם הגדול שבהם לא השיג רק כפי ערכו ושורש נשמתו. אבל באמת היא גבוה יותר מבינת כל אדם והיא קושרת עולם התחתון בעליון כמו הקרבן. ולא תשתנה ח"ו עד ביאת הגואל בב"א. כי אז לא יצטרכו לתפלת תקע בשופר, והבן.^[24] ולזה אמרו "על ג' דברים העולם עומד" ר"ל קשור עולם עליון בעולם תחתון. "על התורה", שמוריד ע"י שפע מלמעלה. "ועל העבודה", שמעלה נחת רוח מתחתון לעליון, ועכשיו ע"י התפלה.

ועל גמילות חסדים - הנה קודם מתן תורה היה רק גמ"ח ועבודה. הגם שאמרו במדרש^[25] שקודם מתן תורה לא היה רק גמ"ח פירושו שלא היה קביעות לעבודה תמידים ומוספים כאחר מתן תורה. אבל מ"מ הרי אדם הראשון הקריב שור פר מקרין. וקין והבל. ונח קיום כל העולם כולו נעשה ע"י ריח ניחוח קרבנו ובפחות משני רגלים אין העולם עומד דוגמת האדם שהוא עולם קטן. רק אחר מתן תורה אין העבודה וגמ"ח של קודם מתן תורה כלום, הקרבנות יהיו שחוטי חוץ ויתחייב עליהם כרת. וכן גמ"ח שקודם מתן תורה הנה להלות ברבית ג"כ טובה היא. וכמ"ש הט"ז ביורה דעה (סי' ק"ס ס"ק א' ע"ש) וגמ"ח היא קודם מתן תורה ועכשיו ענשו שלא יעמוד בתחיית המתים. וכלש"ד כי אין שום מעשה עתה הגון אם לא הכתוב בתוה וישקוד על דלתותיה תמיד. כי כללות התורה רבים כ"ש הפרטים דקים מאוד ונשגבים אשר בנקל יכשלו בהם. וכמ"ש על ר"ע (שמחות פ"ד) בתחלת הליכתו ללמוד מצא מת מצוה ונשא אותו כמה מילין. ולא ידע כי מת מצוה קונה מקומו וחשב שעשה מצוה גדולה. ובהוודעו ידע כי אשם וכאלו שופך דמים. כי כן דרך כל המתחסד ולא ידע דין תורה. וכמ"ש ולא עם הארץ חסיד. כי א"א לו להזהר בדבר אחד מני אלף. וז"ש דוד (תהלים קי"ט) "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" כי כן אמרו רז"ל (פסחים ח'.) נר לבדיקה יפה מאבוקה, אף להבדלה מצוה באבוקה יותר והטעם שבמקום צר א"א לבדוק יפה באבוקה שאורה קופץ. והתורה יש בה כל המעלות וכמו ההולך בחושך אבוקה מאירה לו לראות הדרך ואח"כ בדרך עצמה לדעת בין מקום זה הדרך למקום אחר באותו דרך, לזה צריך עיון דק בנר וזהו "נר לרגלי" - על מקום מדרך כף רגלי, "ואור" לכל הנתיבה - היא התורה. ולכן אחר מתן תורה שכל ענין נעשה במדריגה היותר גבוה וא"א לנו לעשות העבודה וגמ"ח רק כפי התורה. לזאת הנה התורה איננה עתה עמוד שלישי לבדנה, כ"א היא כל השלשה עמודים ביחד, כי בלעדיה לא יכונו מאומה. וזהו מאמרם ז"ל ב"ק (י"ג.) נשאלה אם תלמוד גדול או מעשה גדול, כי סברו שיתכן מעשה המצות מבלי לימוד תמידי. א"כ אין הלימוד רק מצוה א' כמו שאר המצות אלא שהיא מצוה יותר גדולה מהם. אבל מ"מ רק מצוה אחת היא. ואם כן, המעשה גדול שבכלל המעשה הם תרי"ג מצות. אח"כ נמנו וגמרו בהיותם חוקרים אמיתות הדבר כי א"א לעשות שום מעשה כראוי בלי לימוד ולכך תלמוד גדול, כי הוא בעצמו מעשה וגם מביא לכל המצות ובלתה אין מעשה ג"כ. ולזה כוונו ג"כ ולא המדרש עיקר אלא המעשה, כי אם היה עיקר כוונת הלימוד רק מה שהוא מקיים מצוה, כי לימוד הוא מצוה, א"כ יתכן שיפסיק מלימודו ויקל מעליו עול תורה ויאמר שיעסוק במצות. לז"א שגם תכלית הלימוד הוא המעשה. שאם רוצה לעשות, צריך ללמוד איך ומה, אם כן היא הכל וכוללת הכל. הן אמת שהעוסק בתורה לבד ומניח המצות הוי ככופר באלקי ישראל, רק צריך לעשות כל מצות ה'. לעשות סוכה בזמנה, ציצית, תפלין, לולב, שופר, שבת, יו"ט, מצה ודומיהן. וכל חובות איש אל רעהו וכל מצות חברה אנושית. וכבר הורו אותנו חז"ל במוע"ק (ט':) במצוה כשא"א לעשות על ידי אחרים מחויב להניח עבורה הלימוד. וכל מצוה זמניית כמצה ושופר כו' א"א ע"י אחרים. וכן שאר מצות אם הוא רואה שבזה הפעם א"א ע"י אחרים, דינו כמצה. ואלולי כן אל יבטל מלמוד ודי בזה.

משנה ג

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם.

אל תהיו כעבדים כו' - מבואר בזוהר הקדוש: אית יראה ואית יראה אך עיקר היראה למדחל בגין דאיהו רב ושליט ועיקרא ושרשא דכל עלמין ע"כ. ופי' כי הנה אם מלך גדול יעבור דרך ויאמר להעומדים ברחוב העיר: תנו לי מעט מים, בודאי ירוצו כל העם למלאות רצונו וכל הקודם זכה. ויחשוב בעצמו להתפאר בזה תמיד אף שאין המלך מכירו ואינו מלך מדינתו ודבר אין לו עמו. ומי שהוא ממדינתו אף אם יהי' רק שוטר ומושל קטן ימהר כל אחד לשמשו מפני אימתו. ואם יהי' המצוה מפרנסו וזן אותו אפי' יהי' המצוה פחות שבהדיוטים הלא ירוץ לרצונו. ואם שלש אלה נקבצו יחד באיש אחד, מלך רב וגדול וממדינתו וזן ומכלכלו הלא כפלי כפליים נכון להיות זהיר וזריז ירא ונזהר לקיים רצונו. והנה בהקב"ה ית"ש כל הג' דברים המה ביחד. רם ונשא וכבוד גדול הוא לכבד את מלך הכבוד וכן ממשלתו עלינו ואימתו תבעתנו. וגם זן ומפרנס ומחיה את כולם. וזהו כוונת הזוהר עיקר היראה למדחל בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, ר"ל דאיהו רב - היינו מחמת גדלו וכבודו, ושליט - מחמת שיש לו שליטה וכח לענוש ולנקום ומלכותו בכל משלה, ועיקרא ושרשא דכל עלמין - עיקר כל העולמות תלוי ברצונו וחי עולמים המחי' אותם בכל רגע. והנה אם היה מלך גדול לבד ולא מושל עלינו ולא מפרנסנו היה פעולתנו לאמיתת כבוד הדר מלכותו, אך כאשר בהקב"ה נתחברו כל הג' ביחד יוכל לבוא לידי מגרעת בעבודה לקצת אנשים שיבואו לכונן עבודתם מחמת יראה ויותר גרוע מחמת שכר וזה שטות גדול כיון שגם בלי שכר ראוי שתעבדהו. וכי מפני שנותן שכר ג"כ לא תעבדוהו רק ע"מ לקבלו? לזאת אמר: אל תהיו כעבדים אשר אדונם הוא מושל עליהם, את הרב דאיהו רב שאף בלא הממשלה הוא רב ומלך גדול וראוי לעבדו אך למען כבוד גדלו אף בלא יראת הממשלה ואף לא לקבל שכר ואתם תעבדוהו ע"מ לקבל פרס אשר יתגבר בעיניהם יראת העונש וקבלת הפרס יותר מיקר כבודו. וכי בשביל שהוא מושל וגם נותן שכר תעבדוהו רק על מנת כן ותקלקלו העבודה ח"ו? לזאת אמר: אלא כו' שלא ע"מ לקבל פרס. והבן כי מחמדים הוא.

או יאמר עפ"י הנראה אם אחד מבעלי אומנות רוצה לסייע איזה אומן במלאכתו ודאי שכרו, אתו ופעולתו לפניו. אך אם איש אחד רוצה עדיין ללמוד האומנות אצל הבעה"ב האומן אף שמסייעו בעת למדו. מ"מ אינו נוטל שכר אדרבה הוא נותן עוד להאומן שכר לימודו כי הסיוע שמסייע הוא לטובתו שעי"כ הוא לומד לעשות המלאכה. והנה ידוע מאחז"ל (סוכה נ"ב.) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ובמ"א (בקידושין ל':) אמר מתחדש עליו בכל יום. כי מי שאינו מתגבר על יצרו ושומע בקולו מנעוריו יצרו מתגבר עליו בתחבולות הישנות. אבל מי שממאן בדרכיו ולא ישוב עוד לכסלה במה שחטא אז חורש עליו מחשבות און חדשות. אולי ילכדהו בהם. ובאמת היה היצה"ר לוכדו ומפילו במהמרותיו לולא ה' שהיה לו כמ"ש ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וכיון שהקב"ה מלמדנו להועיל ומדריכנו ומסייענו לעבדו. ואם כן, מהראוי שנשלם לו עוד על מה שמלמדנו. וז"ש אל תהיו כעבדים כו' ע"מ כו' היינו כעבדים שכבר למדו האומנות ומקבלים פרס כשמסייעים ועושים פעולתם רק הוו כאותן שאינם מקבלים שכר עדיין דהיינו שעדיין אינם יכולים לעשות מלאכתם והרב מלמדם ומדריכם. ואמר ויהי מורא שמים עליכם לבל יעלה על לב איש לאמר הן אמנם חכמתי ואוכל לנצח היצה"ר אף אם אין עזרתו לי. לז"א אל תדמה בנפש כן, כי גם השמים לא זכו בעיניו ואף כי האדם. וז"ש ויהי מורא שמים עליכם. ואם כן, רק הקב"ה הוא המלמדך להועיל וגו'.

או יפורש עד"ז: ידוע כי עבדי המלך, כל הקרוב יותר למלך נוטל שכר הרבה יותר מהעבד אשר איננו ממקורביו ומרואי פני המלך. אבל זהו רק כשהי' גם מקודם שר גדול ונכבד. וע"י יתרון הכשר חכמתו או מלאכתו עלה מעלה עד שזכה להיות מבני פלטרין של מלך. אבל מי שהי' מרחם אמו מהפחותים ועובדי אדמה ופתאום מצא חן בעיני המלך וגדלו ונשאו מעל כל השרים להיות מהיושבים ראשונה עמו במלאכתו, אין מקום כלל שישאו זדון לבו לבקש עוד שכר מאת המלך חלף עבודתו. אין זה כי אם רוע לב מאחר שמה שחננו המלך להיות מעבדיו העומדים לפניו הוא די שכר לפניו אשר אין למעלה ממנו. כן אנחנו בני אדם השפלים ונבזים מצד החומר אשר בזה אנחנו שווים ליושבי כנען הקדמונים, כמ"ש ע"פ "בני אמי נחרו בי", והעלה אותנו למדריגה גדולה לשמש ולעמוד לפניו, אשר זהו המעלה הגדולה ודי שכר, ואיך נרהב לבקש עוד שכר על עבודתנו להקדוש ב"ה, וז"ש אל תהיו כעבדים המשמשין - שעומדים לפני הרב ומשמשין בהיכלו ומבקשים עוד שכר אלא הוו כעבדים - הפחותים שהמה משמשין את הרב בהיכלו שלא על מנת לקבל פרס, והבן.^[26]

ויתפרש עוד באופן זה: כי פרס נקרא בן או עבד המקבל מאכל מאביו או רבו ומוליכו לביתו ואוכלו שם בפני עצמו כמו בעירובין (ע"ג ע"א) בן המקבל פרס מאביו ועבד מרבו.^[27] והנה התורה נתונה לנו לעבדה ולשמרה, אבל עבודה זו שררה ואדנות היא וכמ"ש הכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" ר"ל משרתים, כי כהן הוא לשון שירות^[28]. רצה לומר תשרתני שירות שהיא מלוכה ושררה אמיתית. וכי עבד המשרת את המלך הוא הגדול מכל השרים.^[29] ואנחנו מודים ומשבחים על כל מצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו. וכמ"ש בזוה"ק שהוא מבני היכלא דמלכא, ובפרט העוסקים בתורה לשמרה ולעשותה אשר מכל דיבור עושים עטרה ולבוש למלך ה' צבאות כביכול. ויזכה להיות מבני היכלא דמלכא. וידוע כי במלכיתא דארעא האוכלים בשולחן המלך היא המדריגה הגדולה ונכבד מכל כבוד הסגנים והפחות, ולא מחמת רוב מגדים ויין מלכות רב אך העיקר ראות פני המלך ולהסתופף בצלו וזה למשכילים ויודעי מדע האמיתים. אבל הכפרי אם יגיע למדריגה זו חקלאה דיקולי' מצוארי' לא נחית והתענג במאכלים של המלך יותר נחשב לו מראות פני המלך כ"א פנה לשבוע ודשן. ויותר יחפוץ שיתנו לו המעדנים אל ביתו. כי לא יהנה חכו כ"כ בעוד שהוא יושב לפני המלך מפני פחד הדר גאונו ונהם ככפיר אימת מלך ואינו מכיר יקר הסתכלות במלך שירצה לקבל אימתו תמורתו, כן בעוה"ב העיקר הוא לחזות בנועם ה'. והרוצה לקבל שכרו בעוה"ז הוא ככפרי החפץ בפרס המלך לביתו ומואס בראות פני המלך אשר אחת דתו להמית על עזבו המלך ובחר רק בפת בגו ויין משתיו וחיך אוכל יטעם לו. וז"ש אל תהיו כעבדים המשמשים שהיא מדריגה גדולה, על מנת לקבל פרס - סעודת המלך לביתו כי ירצה שכרו בעוה"ז להביאו לביתו אלא יניחנו לעוה"ב להנות מזיו שכינתו.^[30]

ויתכן עוד לומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב כו' ורש"י פי' דקאי על שכר עוה"ז, נראה שזהו מקושר ומחובר לעיל עם אמרם על גמ"ח. כי הנה יפלא אחרי אשר כתוב בתורה (ויקרא כ"ו) "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" וכל טובו' העוה"ז מובטח לשומרי תורה. ומה זה אשר העובד ה' ידכה ישוח, אבל הטעם הוא כי בשורש כל המצות מעוררים רב טוב ושפע עצום בכל העולמות ומוריד מזון ורווח. אך אם עושי המצות מעוטים ואין צינורים לשפע הטוב רק מהמעטים וה' ית"ש ברחמיו חפץ חסד שיהי' חיים ושפע לכל בני אדם גם לאינם ראוים. ונוטל השפע מהמעטים השרידים יראי ה' ומחלק לכל בני אדם ולפעמים למי שבשבילו בא הכל לעצמו אינו מגיע וכמ"ש על ר' חנינא בן דוסא (ברכות י"ז.) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (ופי' השל"ה: בשביל לשון דרך וצינור כמו שביל הרבים, שביל היחיד) וחנינא בני די לו בקב חרובין כו'. וכי רק צינורו הי' מוריד שפע לעולם ולעצמו לא היה מגיע כי היה מסתפק במועט. ולכך מגיע לצדיק חלק הרשע בגן עדן כמאחז"ל (חגיגה ט"ו.) כי הרשע לקח מחלקו של הצדיק בזה העולם. וזהו גמ"ח שמקיים הצדיק שמחלקו ניזון כל העולם, ולכן כשנטל ר"ח בן דוסא כרעא דדהבא (תענית ך"ה.) רמזו לו שיאכל על פתורא דב' כרעי היינו תורה ועבודה שהם שני רגלים תרין סמכין, וגמ"ח יחסר לו, כי כאשר לקח חלקו לעצמו יהיה נגרע שפע מההמון להחיות עם רב שהיו אוכלים חלקו. וא"כ אינו מקיים גמ"ח זו. ושאר צדקה וגמ"ח אינו כלום נגד זה, כי זה עושה צדקה בכל עת. וכמאחז"ל (כתובות נ.) זה המפרנס בניו וכו'. וכל שכן המפרנס כל העולם כולו, ולכן אמרו על ר"ח ב"ד (בברכות י"ז:) אבירי לב הרחוקים מצדקה שלא רצה בצדקה של המפרנס בניו וכו' כנ"ל. ונתאכזר עליהם משום שבחר בגמ"ח של כל העולם וכנ"ל, ולכן אמרו אל תהיו כעבדים כו' לקבל פרס שתרצו השכר כמ"ש בואם בחוקותי וגו'. אבל תדעו כי העולם קיים על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, שבשבילך יתקיימו ויקבלו שפע טוב אחרים, ולגמול עם כל העולם אך טוב וחסד, ובזה הלא שכרך הרבה מאוד.

ונעמיק עוד להשכיל בזה כי הנה אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, וא"כ לפ"ז יתכן כי העבודה היותר חשובה ומקובלת תהי' ע"מ לקבל פרס כי יעבוד ע"מ שייטיב לו שיגיע מזה נחת רוח לפניו ית"ש. אך באמת אם מכוין בעבודתו שיגיע לו שכר וכוונתו רק כדי שיגיע מזה נחת רוח לה' ית"ש בהטיבו עם ברואיו חלף עבודתם זהו העבודה המעולה. אכן אם מכוין הוא להנאתו היא העבודה הפחותה שהזהירנו מזה. והבחינה לזה אם יאמרו לו עבוד ע"מ שייטיב לחבריך כי הלא מטובת חבריך יבוא ג"כ הנחת רוח להשי"ת והוא לא ירצה בזה כ"א שיגיע הטוב לו לעצמו, וא"כ אין רצונו כ"א לטובת עצמו ולא למלאות בזה רצון בוראו ית"ש. אבל אם ירצה באמת לעבוד כדי שייטיב לחביריו ויבוא מזה נחת רוח להשי"ת אם חסיד כזה יעבוד על מנת לקבל פרס זה הוא העבודה הגבוה העולה היא למעלה כי זה הכוונה בברואיו לטוב להם. ובזה יובן מאחז"ל (סוטה י"ד.): דרש ר' שמלאי מ"מ נתאוה משה רבינו ע"ה לכנס לארץ וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו' אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י כו' א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא שכר כו' ולכאורה יפלא הלא במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו ומשה רבינו ע"ה רצה רק המצות ומה השיב לו שיתן לו השכר אמנם כן הוא לפי מדריגתו של משרע"ה שמצינו שרצה להפסיד ב' העולמות עוה"ז ועוה"ב למען זכות את ישראל שייטיב להם ויבוא נחת רוח להשי"ת. ואצל עובד כזה עיקר העבודה היא ע"מ לקבל פרס ולכן הביאו שם בגמ' זה הלשון על משה רבינו ע"ה: לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. כי כוונתו הי' כנ"ל וכי הערה למות נפשו יעו"ש בגמרא ותשכיל דעת. אבל אצלינו אשר רחוקים אנחנו מהמדריגה זו הגבוה, לכך אצלינו המובחר לעבוד שלא על מנת לקבל פרס (ועמ"ש בפרק בן זומא משנה ד').

משנה ד

יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהיה ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.

יהי ביתך בית ועד וכו' - יתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כמבואר לקמן (פרק ו'), א' מהם הוא המחכים את רבותיו ע"י שאלותיו החריפים וממילא רווחא שמעתתא. והנה הלימוד נקרא מלחמה כמ"ש מלחמתה של תורה, א"כ גם התלמידים לוחמים יקראו. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:) לא יבואו וגו' כי ידברו את אויבים בשער - אפי' אב ובנו, הרב ותלמידו נעשו אויבים זא"ז ואינם זזים משם כו' ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהי' האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול, וז"ש יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק - מלשון "ויאבק איש עמו" שהוא ענין התאבקות מלחמה כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרום המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו. הנה ע"י הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים. אלה הוזהרנו ג"כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברי' ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו', וז"ש הוי מתאבק כנ"ל, אך בתנאי בעפר רגליהם - ר"ל בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.

והוי שותה בצמא את דבריהם - לא אמר כצמא כי כל דמיון אינו שוה ממש כמאחז"ל (תענית ך'.): היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש. לכן אמר בצמא שיהי' כשותה מים מלוחים כל אשר ישתה יותר יוסיף צמא ביותר. וכן התורה כמ"ש (משלי ב') "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם". כי כל מה שילמוד יותר יתאוה וינעם לו עוד לדעת תורת אלקיו. וזהו אמרו בצמא - ר"ל שותה ועדיין צמא.

או יאמר יהי ביתך בית ועד וכו', אף כי אינך מבין בעצמך ומשל ליכנס לחנותו של בושם שקולט את הריח, ואף אם אינך מבין והנך מתאבק אך בעפר רגליהם, עכ"ז תהיה שותה בתאוה עצומה כצמא את דבריהם.

משנה ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם.

יהי ביתך פתוח לרוחה - הנה טבע הצדקה שמעשרת וכמ"ש (כתובות ס"ו:) מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, ואם כי אין זה מורגש לכל, מ"מ בכל דור רואים אנו שכן הוא וכתיב (הושע י'): "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". כי הזורע נוטל תבואה ומשליך בתוך רגבים, וכי יאמר הזורע אוי כי נדמתי למשוגע וחסר הבינה לקחת יגיע כפי לזרוק לארץ ושעורה במפולת יד, כיון שבאמת הוא להרוחה מכניס קימעא ומוציא הרבה, מפזר חטים מעט ונוסף עוד הרבה. כן הדבר בענין זריעת הצדקה נראה מחסר מעותיו, אבל באמת הלא זריעה היא להרויח הרבה בצמיחה, וכמ"ש ([[יחזקאל מד/ניקוד|יחזקאל מ"ד): "ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך," וכמ"ש (במדבר ד'): "ואיש את קדשיו לו יהיו" - פי' שאינן נותנן וישאירם לו, "קדשיו לו יהיו" - פי' שיעני ויקבל מעשר עני. "ואשר יתן לכהן לו יהיה" - כתיב כאן יהיה בה"א ולא בוי"ו, ופירוש יהיה לו הרבה, וכמאחז"ל (ברכות ס"ג.) וכמ"ש (דברים ט"ו): "נתון תתן וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'". והנה יותר נפלאת זריעת הצדקה מזריע' התבואה, כי שם הזרע נרקב ועליו יציץ פרח, והצדקה הזריעה עצמה גם כן אינה כלה וגנוזה למעלה כמאמר מונבז (ב"ב י"א.) אני גנזתי לעצמי. והזריעה היא ודאי לעצמו בעולם הבא, אך הקצירה מזריעה זו בעוה"ז היינו העושר אינה ודאי שלו כי לא לעולם יחיה ועזב לאחרים חילו, ויפה כח הזריעה מכח הקצירה בענין הצדקה היפך זריעת התבואה אשר הזריעה לא לו יהיה וז"ש "זרעו לכם לצדקה" שיהיה הזריעה לכם ולא לזרים. ו"קצרו" היינו העושר מזה "לפי חסד", ולא אמרו לכם כמו גבי הזריעה, כי היא אינה ודאי לכם. ויתכן בזה לפרש "לפי חסד" - היינו כפי שתזכו יהיה הקצירה, אם לכם אם לא, וז"ש התנא יהיה ביתך פתוח ואל יפתך היצר ובפרט בעתים הללו מקושי הפרנסה יאמר לך די לך לפרנס עצמך וב"ב בדוחק. ולמה תפזר לאחרים חילק, לז"א התנא לרווחה - שאדרבה מזה יהיה לך הרווחה וכנ"ל. ואמר ויהיו עניים בני ביתך - ר"ל כמו שאתה נותן בעין יפה לב"ב ולעבדיך מפני שהם מסייעים לך ומרוויחים לך, כן בעין יפה ויפה תתן לעניים שהם המרויחים לך ביותר, וכמ"ש יותר ממה שהבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם הבעה"ב. (כדאי' במדרש רות ע"פ שם האיש אשר עשיתי עמו וגו' ובויקרא פ' בחוקותי) גם צריך לפייס העני בדברים ולספר עמו בפנים שוחקות כמו שמספר עם בניו וב"ב וכמאחז"ל (ב"ב ט':) המפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. ולזה אמר אף שאתה צריך לפייסו בדברים עכ"ז אל תרבה שיחה עם האשה אפי' עניה.^[31]

באשתו אמרו כו' - ר"ל הנביא א' (עמוס ד'): "ומגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לאדם בשעת הדין (חגיגה ה:) כל שכן באשת חבירו.

וכל זמן שאדם כו' גורם רעה לעצמו - ידוע שהקליפות הנעשים מעונות אנשים יקראו נגע, כמ"ש "נגעי בני אדם". והנעשים מעונות נשים נקראים רע. וידוע שדוכרא דס"א מפתה לנשים ונוקבא דס"א מפתה לאנשים, וזה פי' הפסוק (תהלים צ"א) "לא תאונה אליך ר"ע ונג"ע לא יקרב באהלך". ואהלך פי' אשתו כמ"ש חז"ל (מוע"ק ט"ו:). וז"ש וכל המרבה שיחה כו' גורם רע"ה לעצמו והבן.

משנה ו

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.

עשה לך רב - פי' בחנם, כמ"ש (בנדרים ל"ז.): מה אני בחינם כו'.

וקנה לך חבר - אפי' בממון. ואמר עשה לך רב, אף כי אינו ראוי להיות לך רב. וקנה לך חבר להתיעץ עמו גם בעניני עבודת הבורא. כי אם חכם אתה בעיניך היצר הרע יוכל לסמא עיניך ויישיר לך העקוב והרכסים, ולכן תתיעץ עם חביריך כי יצרך אינו קרוב לו כ"כ להטעות.

והוי דן כו' - ר"ל ובתנאי שתדון לכ"ז, כי בלתי זאת לא תכון חבורתך עמו כי יתראה בעיניך כי הרב או החבר אינם עושים כהוגן ויפול מריבה ביניכם. לכן אמר: והוי דן את כל אדם לכף זכות.^[32]

משנה ז

נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות.

הרחק משכן רע - אפי' טוב לשמים וצדיק, אך אם הוא רע לבריות. ואל תתחבר לרשע - רע לשמים, אפי' אם הוא טוב לבריות מטעם ואל תתיאש מן הפורענות - פן תספה בעונו ח"ו, אוי לרשע וגו'.^[33]

משנה ח

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי הדינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין.

וכשנפטרים מלפניך - יתכן ע"ד הלצה אם תיכף בצאת הפסק דין חרוץ מפי הדיין יוצאים הבע"ד סימן הוא שהם זכאים וקבלו עליהם הדין לקיימו. אבל אם עומדין עדיין לפניך ומשהים עצמם תדע כי חושבים רשע ותואנה להתגולל ולסתור הפס"ד.

משנה ט

שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.

הוי מרבה לחקור כו' - כי בחקירת העדים לפעמים צריך איזה תחבולה כעין גניבת דעת לרמות העדים להוציא מפיהם דבר אמת לאמתו, אך צריך לעשות זאת בחכמה נפלאה שלא יבין זה העד ושלא יאמר הדיין גונב דעתי הרי הותר הדבר ויעשה גם הוא כן ולא ידע כי להדיין מותר ולא לו ואשם.

משנה י

שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.

אהוב את המלאכה - אמר כי מי שהוא בעל מלאכה ומתפרנס מיגיעו לא תהי' לו המלאכה בזויה ואך מפאת הכרחו הוא עוסק במלאכתו, אבל ברצונו וחפצו מקנא הוא לראשי העם ורבנים וזה נאהב אצלו. לכן אמר אהוב את המלאכה, כי את המלאכה יאהב וכי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות ח'.). ור"ל יותר מאשר יהנה מתורתו ומיראת שמים שבו כגון רב. ואם הי' ראש ומנהיג פן היה נלכד בשחיתותם ובפח הגאוה. ואמר ושנא את הרבנות כי ברבנות ושררה נהפוך הוא אף כי א"א לעולם בלא רבנים ופרנסים ולפעמים מוכרח לאדם להיות רב אך יהי' זאת לו אך מצד ההכרח אבל ברצונו ישנא את הרבנות להתפרנס מזה ויאהב יותר המלאכה. וע"ד צחות יתפרש אהוב את המלאכה נמשך אל הרבנות והיינו מלאכת הרבנות יאהב והוא הלימוד והבקיאות בהוראה, ולשנוא את הרבנות והתרברבות בעצם. ובעוה"ר עתה הדבר להיפך, אוהבים הרבנות ושונאים מלאכתה לדעת להורות בדת ודין, בבקיאות ועיון. ואמנם ההוראות דבר יקר הוא ומי יורה דעה ומי ידון אם לא השרידים אשר ה' קורא. אבל הרב יאהב רק את מלאכת ההוראה היינו הלימוד כי מלאכת מצוה היא אבל הרבנות אף שיהיה רב ישנאנה. כמו ר' זירא כי הוו מכתפי' לי' כו', אמר אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבר (סנהדרין ז:) ואף שהיה מוכרח לקבל כבוד היה לתועבה בעיניו רק ע"צ ההכרח.

הערות

1. ועיין נפש החיים שער א' פ"ו ד"ז ע"ד בהג"ה
2. וע' לקמן פ"ב משנה א מש"ש
3. בכ"י ומשטין
4. אי"ה עיין דבר נחמד בספר עשרה מאמרות (חלק ב' ממאמר חקור דין פרק כ"ה דף מח עמ' א) וז"ל הקדוש: אמנם בעלי החפוש ממחבבי מצות אמרו כי בהסיר הקליפה מן הגרעינין שבערבה ימצא בה כמין גוף נחש מופשט מעורו בלא ראש מורה העלם הראש של אותה קומה כטעם "וראש פתנים אכזר" הלא הוא כמוס עמדי לפי שיעורנו והפשט העור הוא השבתת פעולתו כנודע והחבטה בקרקע ע"ש וינערו וגו' וזהו טעם נחמד למנהג נביאים שזכרנו עכלה"ט
5. ועיין נפש החיים שער א' פרק יב דף יא עמוד א
6. הג"ה מהגאון רי"ץ בן הגאון המחבר: וע' זוהר ואתחנן (רס"ו.) מזוזה שדי מלבר הוי' מלגאו ע"ש רס"ג ורס"ה ורס"ו. גם מבואר בזוהר דהוי' שריא על רישא דב"נ ונותן כח וחיות למוחין שבראש וד' חושיו: ראי', שמיעה, ריח, דיבור. וארבעה החושים יש להם ז' שערים: ב' עינים, ב' אזנים, חוטם, ופה כמ"ש בס' יצירה והשומר פתחי חושיו מבחוץ טהור עינים מראות ברע [החכם עיניו בראשו (קהלת ב') מבואר בזוהר למאן דשרי' על רישי'] ואזניו משמוע רע רק להקשיב לחכמה ואינו כועס ומעלה עשן באפו בעניני עוה"ז ושומר פיו מתענוגי עוה"ז ועושה עצמו כאלם ורק צדק ידבר אזי מכין א"ע להיות דירה נאה לשם הוי"ה דשרי' על רישי' וכשיתן גבול לכחות הגוף שלא יתפשטו לבר מתפשטים כחות הנשמה מלגאו ממאן דשרי' על רישי' עד בלי די ושד"י הוא שאמר די כידוע וז"ש (שבת כג.) הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה כיון שזהיר ותיקן גרמי' בשם שדי מלבר הוא דירה נאה להוי"ה לגאו ובזוהר זכאה מאן דמתקן לי' דירה נאה בליבי' וכלים נאים באיברים דילי' ואשה נאה דאיהו נשמתא והבן ע"כ הג"ה.
7. וע' נפש החיים שער ג' פ' י"ג י"ד
8. ע' נפש החיים שע"א פ"ה ד' ד' בהג"ה
9. א"ה וז"ש במדרש שם כל מי שנכפל שמו ישנו בב' עולמות ע"ש (הגרד"ל)
10. אי"ה ע' תוס' ב"מ (ב') ד"ה בראיי'
11. הג"ה מהגאון רי"ץ בן הגאון המחבר: לפמ"ש ההבדל בין משה ליהושע בבחי' הזדככות החומר שנקרא נעל כמ"ש לעיל יתבאר שפיר ע"פ מ"ש השל"ה פ' שמות ע"פ "של נעליך מעל רגליך" וז"ל: וביהושע כתיב "של נעלך מעל רגלך". כי במשה כתיב "נעליך", הענין שיש ב' מיני לבושי עור לאדם: א' - עור בהמה שלובש דהיינו מנעלים. ב' - עור עצמו, כמ"ש "עור ובשר תלבישני". ואצל משה הי' אור באל"ף ולכן הי' מעלתו יותר על כל הנביאים. וזה שרמז לו הקב"ה "של נעליך" לשון רבים שצריך להסיר ב' מיני מנעלים, דהיינו עור הבהמה ואח"כ עור ובשר שלו, כלומר שיזדכך חומרו לגמרי שיהי' אור באל"ף. אבל יהושע לא זכה לזה המדריגה לכך כתיב "של נעלך מעל רגלך" לשון יחיד שקאי על עור הבהמה עכ"ל. ולפי מ"ש שהגוף מכונה בשם נעל יתבאר מאחז"ל (ברכות נז:): מת בבית שלום בבית, נטל כלי מן הבית סי' רע לבית. תירגמא ר"פ במסאנא וסגדלא. פי' רש"י: סימן שמוצא אחרים מן הבית. ולפמ"ש שהגוף מכונה בשם מנעל סימן הוא שאחד מבני הבית יחלוץ מנעלו שהוא הגוף ח"ו. ומזה יוצא לנו מוסר השכל להעוסקים כל ימיהם בעניני הגוף הנקרא מנעל להנשמה. והיתכן שנבלה ימינו על המנעלים שיהיו מהודרין, וללכת בלי לבוש או בבגד עדים כהאי נשמתא דאזלי ערטילאי בלא לבושי תורה ומצות והבן:
12. ע' נפש החיים שע"א פ"ה דף ג' ע"ד
13. ע' בזה בנפש החיים שע"א פי"א
14. עיין נפש החיים שע"א סוף פ"ה בהג"ה
15. הג"ה מהגאון רי"ץ בן הגאון המחבר: וזה ביאור מאח"זל (שבת דף פ"ח ע"ב) "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת כו' מה לילוד אשה בינינו". פירוש כי השכל אנושי בהיותו מצורף אל החומר הוא רק בכח ולא בפועל ומה לו בינינו שאנחנו בעלי שכליים בפועל? "אמר להם הקב"ה: לקבל תורה בא." ר"ל שלכן בא לקבל תורה שעל ידה יכניע החומר ויתעלה השכל בפועל יותר מכם. "א"ל חמדה גנוזה כו' קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבו"ד?" ר"ל שהתורה היא גנוזה באצילות וא"א שישיגה שכל אנושי והיא קדומה לכל והאדם מאוחר לכל ואין התורה נערכת אליו כ"א "תנה הודך על השמים" למלאכים שהם למעלה מהזמן. וכן מ"ש משה "מתירא אני שמע ישרפוני בהבל שבפיהם" ר"ל שהמלאכים המה אש לוהט קרובים לעצמות התורה שהיא אש ע"ג אש הידוע ברוחניות והמלאכים הם ג"כ אש בפועל ההשכלה ברוחניות וזה נקרא הבל שאין בו חטא. והבל פי' שאינו גשמי והאדם מקיים התורה בגשמיות. "א"ל הקב"ה: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה." ר"ל כי ידוע שמ"ש "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם" קאי על עולם הבינ"ה ועד עולם מלכו"ת. וע"י הכנעת היצר של האדם כייף כל הדינין ועי"ז מתיחדים למעלה בינ"ה ת"ת ומלכו"ת. וזהו מ"ש (סנהדרין מ"ג:) "הזובח את יצרו כו' כאלו כבדו להקב"ה בב' עולמים כו'". וכל עיקר הכנעת היצר הוא ע"י התורה כמ"ש "בראשתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" - תורת חסד תבלין להמתיק וע"י המתקתו יתגדל כבוד מלכות שמים וזהו "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה" ר"ל מפני האחיזה שיש לך בכסא כבודי ע"ד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" בגין כבודי לקשטא ולתמכא בעמודין תקיפין. ועי"ז יתגלה כבוד כסא מדת מלכות שמים לקבל כל השפעות עליונים ולזה הפעולה מתיחס משה אל התורה יותר ממלאכי השרת כיון שאחוז בכ"כ שהיא כלולה מהכל ונשמת משה ג"כ כלולה מן הכל. וזה שרמז דכתיב "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו" מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. כי ע"י הרכבתו גוף ונפש הוא תיקן כבוד של מעלה. וזהו מ"ש שם בשבת (פ"ט ע"א): "מיד כל א' וא' נעשה לו אוהב" ר"ל כראות המלאכים היותם משותפים עם האדם מצד חלק ושורש שיש גם למלאך בתורה וכי מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ר"ל מקבלים ממנו עלייה וירידה כמבואר לעיל ברוח חיים לפיכך נעשים לו אוהבים כי ע"י יקבלו הארה ושפע יתירה משורש שיש למלאך בתורה. וזה שכ"א מסר לו דבר - ר"ל הודיעו סוד שבו נאחז בשרשו ומסרה למשה. ואף מה"מ מסר לו דבר כי הוא נקשר בצדה (ע' לעיל במשנה כל ברו"ח) והכל נמסר למשה וכנ"ל והבן ע"כ ההג"ה.
16. במבואר בנדרים...
17. הג"ה מהגאון מורי"ץ: עמ"ש זקנים שבאותו הדור א' פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה עיין רשב"ם ולי יתבאר עד"ז...
18. וכמ"ש בתרגום ירושלמי...
19. הג"ה מהגאון מוהרי"ץ בן הגאון המחבר: ולי יתבאר בהקדם מ"ש קידושין (ל"ב:):...
20. ע' נפש החיים שער ד' פ"ד עד פ' יו"ד
21. אי"ה ע' מדר"ש בשם ר"י בן נחמיאס
22. ויותר מבואר במקום אחר
23. אי"ה מבואר בזוהר חדש תרומה ד' מ"א ע"ב וע' מצפה יהושע
24. וע' נפש החיים שער ב' פרק י"ג
25. במדבר רבה (פי"ב)
26. אי"ה וז"ש כעבדים המשמשין ולא כעבדים העובדים
27. אי"ה ע' תיקונים בזוהר חדש (ע"ה ע"ג) וז"ל: כעבד המקבל פרס מרבו והולך לו ובי' יהבין אגרא דצלותא למאן דמצלי ע"מ לקבל פרס
28. כמ"ש (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות
29. וכמאחז"ל שבועות (דף ז' ע"ב) עבד מלך כמלך
30. ועכ"ז אף העוסק לשמה ושלא ע"מ לקבל פרס עכ"פ פירות מעשיו מגיע לו בעוה"ז. ואם רואים אנו בני תורה עניים אל תתמה על החפץ כי הלא לא ראוי ליעקב כלום מעוה"ז כמבואר במדרש שנטל חלקו אך בעוה"ב. וכל מה שישראל אוכלין בעוה"ז פירות התורה היא, והבן
31. וכן מצאתי במדר"ש
32. ע' מדר"ש
33. ע' מדר"ש