משנה תענית ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת תענית · פרק ב · משנה א | >>

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ג ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו.

הזקן ה שבהן אומר לפניהן דברי כיבושיןו: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה, וירא האלהים את שקם ואת תעניתם, אלא (יונה ג) "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".

ובקבלה ז הוא אומר, (יואל ב) "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם".

משנה מנוקדת

סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד?

מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר.
וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה,
וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא,
וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין;
וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.
הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין:
אַחֵינוּ,
לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה:
וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם;
אֶלָּא (יונה ג) "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מְדַּרְכָּם הָרָעָה".
וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר (יואל ב):
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם:

נוסח הרמב"ם

סדר תעניות, כיצד?

מוציאין את התיבה - לרחובה של עיר.
ונותנין אפר מקלה - על גבי התיבה.
ובראש - הנשיא,
ובראש - אב בית דין.
וכל אחד ואחד - נוטל, ונותן בראשו.
והזקן שבהם,
אומר לפניהם דברי כיבושים:
"אחינו, לא נאמר באנשי נינווה -
וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם,
אלא: "וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג י),
ובקבלה הוא אומר:
"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם,
כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד,
וניחם על הרעה" (יואל ב יג).

פירוש הרמב"ם

זה הסדר, אינו אלא בשבע אחרונות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

סדר תעניות כיצד - בשבע תעניות אחרונות קא מיירי:

את התיבה - הארון שספר תורה מונח בו, כלומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ולמה לרחובה של עיר, לומר, צעקנו בצנעה בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ברחובה של עיר:

אפר מקלה - אפר שרפה. ומשום דעפר נמי אקרי אפר א תנא אפר מקלה, דהכא צריך שיהיה אפר ממש ב כדי שיזכור הקב"ה עקידתו של יצחק וירחם:

על גבי התיבה - משום דכתיב (ישעיהו סג) בכל צרתם לו צר:

ובראש הנשיא וכו' - והן עצמן אינם נוטלים, כדי שיתביישו יותר, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים ד:

דברי כבושים - דברים שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:

ובקבלה - בדברי הנביאים:

פירוש תוספות יום טוב

אפר מקלה. כתב הר"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י"ט) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש"י. [ומה שכתב הר"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר) הנשרף מעצם אדם כו']:

ובראש הנשיא וכו'. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב"ד ברישא. דא"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש"י:

דזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא:

דברי כבושים. לשון עצור כמו מכבש בלע"ז

)פריש"א. רש"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת:

ובקבלה כתוב בפירש"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) ואותו אפר הוי מעצם אדם דומיא דעקידה כו':

(ג) (על המשנה) ובראש כו' דחשיבותא הוא דיהבינן ברישיהו דנשיא ואב"ד ברישא. דאמרי להון אתון חשביתו למבעי לן רחמי אכולי עלמא. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) דאיכא עגמת נפש ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל בני אדם דלא חשיבי לא מתביישים בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן. רש"י:

(ה) (על המשנה) הזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם כו'. גמרא:

(ו) (על המשנה) כבושין. לשון עצור כמו מכבש:

(ז) (על המשנה) ובקבלה. כ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל. קרי להו קבלה ובכ"מ דלא אתפקיד נביא כי האי וירא אלהים שהוא כמספר והולך דיליף אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

סדר תעניות וכו':    עד סוף סי' ה' ור"פ ד' דהלכות תענית עד סי' י"ח ובטור א"ח סי' תקע"ט וכתוב בבית יוסף א"ח סימן ק"נ תיבה פירושו האמתי על מקום עמידת הס"ת ובבית הכנסת זה נקרא מקום הקדש וגם היכל ולפי זה ד' שמות יש לו אחד מקום הקדש ב' היכל ג' ארון ד' תיבה וכשמוציא התיבה לרחובה של עיר זאת היא התיבה הנקראת מקום הקדש כי שם מניחי' הס"ת בהיותם ברחוב והרי היא כמן היכל בבית הכנסת ע"כ. ועיין במ"ש לקמן במגלה ר"פ בני העיר:

לרחובה של עיר:    גרסינן במפיק בה"א או גרסינן לרחבה של עיר בלי וי"ו ובלי מפיק:

ובראש הנשיא:    גמרא והדר תנא כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו אינו והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן דאמר מר בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואח"כ נתקלל אדם הא חשיבותא לדידהו דאמרי להון אתון חשביתו למינעי רחמי אכולי עלמא. עוד אמרי' בגמ' למה מתכסין בשקים א"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה פי' שהשק עשוי משערות וזנבות של בהמות. עוד בגמ' למה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו ואיכא בינייהו קברי גוים וכתב הר"ן ז"ל ודקאמר למה מתכסין בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם שהיו נוהגין לצאת כל העם לבית הקברות אחר שמתפללין ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ"ש בקברי גוים ח"ו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת מקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללין שם עכ"ל ז"ל:

ובקבלה הוא אומר:    עי' תוס' יו"ט. והובא בבית יוסף סי' תקע"ט:

תפארת ישראל

יכין

א) סדר תעניות כיצד בז' אחרונות מיירי:

ב) מוציאין את התיבה הארון עם הס"ת. לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ר"ל שע"י עוונינו יתהווה רעבון, ונצטרך להתבטל מעסק התורה עי"ז. [אב"י ל"מ ר"ל כפשוטו, דבמה שחטאנו בזינו התורה לבלי להשגיח במצותיה, וזהו שכ' רש"י [דט"ז א'] בד"ה בעוונינו וודוי הוא. וזה כדברינו]:

ג) לרחובה של עיר שיתבזו בפרהסיא. ואם אי אפשר, עכ"פ יתפללו בבית אחר, כעין גלות [רמג"א רתקע"ט]:

ד) ונותנין אפר מקלה אפר ממש לזכר אפרו של יצחק:

ה) על גבי התיבה כלומר עמו אנכי בצרה:

ו) וכל אחד ואחד נותן בראשו הא נשיא ואב"ד מניחין להם אחרים, כדי שיתביישו ביותר:

ז) הזקן שבהן ואם אפשר בזקן וחכם עדיף טפי, ואם לאו סגי בחכם:

ח) אומר לפניהן דברי כבושין תוכחה. וכך מתחיל לפני דרשתו, אחינו וכו':

ט) וירא אלהים את שקם ואת תעניתם משום שכולן לבשו שקין ומתענין, כדקאמר בש"ס, הודיען לפני כל שזה רק הסבה להכניע נפשם שישובו, ולא שזה יועיל:

י) ובקבלה במה שקבלתם בצווי מנביאיכם:

יא) וקרעו לבככם ואל בגדיכם ומאריך בדרוש כפי כחו, ואח"כ מתפללין [מכאן ראיה שיש לדרוש ביו"כ קודם תפלת מעריב של כל נדרי. ולא כיש מקומות]:

בועז

(א) [ואין להקשות למה לא קרי תנא נהך קרא דיונה דלעיל נמי דברי קבלה. דנ"ל דהתם איכא למימר דילמא עכו"ם שאני, שאינו מועיל להם עד שישובו ממש. או התם שאני דחטאם רבה מאוד. וגם כבר נגזרה גזירה. לפיכך אינה ראיה גמורה לכאן. משא"כ דברי יואל שהיה תוכחה לבני דורו במכת רעבון דדמי ממש לצרת גשמים, שפיר קרי להו דברי קבלה, שדבריו נתקבלו לעניינינו. ומה שתירץ רש"י דקרא דיונה שאני דאין צווי בקרא רק ספור דברים. ק"ל מב"ק [ד"ב ב'], דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו קרני ברזל, דברי קבלה, אף דהתם ג"כ אינו צווי. [אב"י וכ"כ חגיגה ד"י ע"ב, ור"ה ד"ז א', ונדה כ"ג א' וכ"כ במסכת סופרים פי"ח ה"ג אם שהרא"ש ר"ה פ"ד סוף אות ג' גרס דברי הנביאים, עכ"פ הב"י בטא"ח ססי' תקצ"א גרס בשם הרמב"ן שם דברי קבלה. וכ"כ חולין קל"ז א'. בכל דוכתי הנ"ל גרסינן דברי קבלה. אף שאינו צוויי] אע"כ כדברינו, דהתם נמי ראיה גמורה היא דלשון נגיחה היינו בקרן וכל שהוא ראיה גמורה קרי ליה דברי קבלה]:

פירושים נוספים