ר"ן על הרי"ף/תענית/פרק ב


דף ה עמוד בעריכה

סדר תעניות כיצד: אפר מקלה. אפר ממש ולא עפר ואפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה דהיינו אפר שרפה:

דברי כבושין:    מלשון מכבש פרימש"א בלע"ז שכובשין הלב להחזירו למוטב:

ובקבלה:    שהנביא מצוה לישראל ובגמרא מפרש דכי קתני מתני' סדר תעניות היינו בז' אחרונות:

גמ' תניא שלשה ראשונות ואחרונות:

ונותנין אפר על גבי התיב':    מדלא קתני מקלה ש"מ דאפר או עפר קאמר ומיהו אפר מקלה עדיף טפי זכר לאפרו של יצחק:

בגדולה:    מצוה בעצמה שלא לפורענות ומתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר בניו וגו':

בקלקלה מתחילין מן הקטן:    שבתחל' נתקלל נחש ואחר חוה ואחר אדם:

מאי שנא דשקיל איניש אחרינא:    דקתני ונותנין על גבי התיבה ועל גבי הנשיא ומשמע ע"י אחר וגבי שאר כל האדם לא קתני אלא כל אחד ואחד נותן בראשו:

למתבייש מאחרים:    דאיכא עגמת נפש פורתא ומתוך חשיבותן הן מתביישין אבל שאר אדם דלא חשיבי לא מתביישי מאחרים וסגי להו מנתינת עצמן:

פאר תחת אפר:    שמניח במקום הנחת תפילין דכתיב פארך חבוש עליך ותפילין מניחין אותן במקום שמוחו של תינוק רופף:

בצינעה:    בבהכ"נ:

גלינו:    שיצאנו מבית כנסתינו:

דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא:    גלות איכא פרהסיא ליכא:

למה מתכסין בשקין:    חוגרין שקין והיו יוצאין לבית הקברות:

כבהמה:    משום דמשער בהמה נינהו ומנוצה של עזים:

למה נותנין אפר וכו' חד אמר וחד אמר דאיכא בינייהו עפר סתם:

ולמה יוצאים בבית הקברות דחד אמר וחד אמר ואמרי' בגמרא דאיכא ביניהו קברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל דלמאן דאמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים איכא ולמאן דאמר כדי שיבקשו עלינו רחמים ליכא דאפילו על עצמן אין יכולין לבקש רחמים וכ"ש עלינו ודאמר למה מתכסים בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כך מפני שנהגו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם:    ודכותה הא דאמרי' בפ"ק דר"ה (דף טז א). למה תוקעין בשופר של איל ובשום דוכתא לא תנן הכי אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל משום הכי שיילינן למה נהגו כן וכמ"ש שם בס"ד:

ודאמרי' למה יוצאין בבית הקברות:    היינו שהיו נוהגין אחר שמתפללין שיוצאים כל העם לבית הקברו' ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ"ש בקברי עכו"ם ח"ו וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק ד' מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת המקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללים שם:

ת"ר יש שם זקן וכו' אדם של


דף ו עמוד אעריכה

צורה. בעל קומה כדי שישמעוהו ויקבלו דבריו בהכנעת הלב:

מריש:    קורה:

בירה:    מגדל:

שיש בידו עבירה:    גזל ואינו חוזר בה לשלם הגזל:

נשא לבבינו אל כפים:    צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו:

מתני' עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל:    היודע סדר תפילה:

ויש לו בני' וביתו ריקן:    שאין בביתו במה להתפרנס ומתוך שלבו עגום מתפלל בכוונה:

ואלו הן זכרונות ושופרות:    כל הפסוקי' כענין שאנו אומרים בראש השנה:

אל ה' בצרתה לי:    כולם מזמורים הם בתהלים והם כאן פסוקין לשש ברכות א' זכרונות ב' שופרות שלישי אל ה' בצרתה לי רביעי אשא עיני חמישי ממעמקי' קראתיך ה' ו' תפילה לעני כי יעטוף:

ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן:    לישנא דלא היה צריך לאו דוקא שאפילו בא לאמרן אינו רשאי כדאמרינן בגמרא דהיינו טעמא דרבי יהודה לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובל ובשעת מלחמה והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועין בראש השנה היה נראה שהוא בא לאמרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש"ה אמר רבי יהודה דאין צריך לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום וקי"ל כרבנן:

ויש שלמדו מדאמר רבי יהודה שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא ביובל ובר"ה ובשעת מלחמה דהנהו כ"ד ברכות לא על צרות גשמים בלבד נתקנו אלא על כל הצרות והיינו דאמרינן הכא ובשעת מלחמה כלומר והוא הדין לשאר צרות אלא דנקט שעת מלחמה לישנא דקרא דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם ולא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרין זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר שאומרי' תחתיהן רעב כי יהיה בארץ וגו' אבל מכל מקום הכל מודי' שעל כל הצרות עושין כסדר משנתינו וכן נראה עיקר:

ואומר חותמיהן:    אחר כל פרשה ופרש' חותמין מענינה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרו' חתימת שופרות וכן אחר כולן כדמפרש ואזיל:

גמ' מיטפל ואין לו:    יש לו טפלים ואין לו במה לפרנסן שלבו דואג עליו:

ויש לו יגיעה בשדה:    שמתכוין יותר לתפלת גשמים:

ופרקו נאה:    מפרש לקמן:

שפל ברך:    ומרוצה לעם שמסכימין לתפלתו:

נעימה:    בסומי קלא שמושך את הלב:

היינו מיטפל ואין לו היינו ביתו ריקן אמר רב חסדא ביתו ריקן מעביר':    שאין חמס וגזל בביתו:

ופרקו נאה:    שלא יצא עליו שם רע בילדותו אפי' כשעמד על פרקו היה נאה בלי שם רע:

זה שליח צבור:    היורד לפני התיבה:

שאינו הגון:    רשע שהקב"ה שונאו והוא נותן עליו בקולו:

מתני' על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גואל ישראל:    האי על הראשונה לא על הראשונה משש ברכות שמוסיפין היא אלא על הראשונה שמאריכין בתפלה והיינו בגאולה שמאריך בה כדאיתא בגמרא וברכה זו לפי מה שפירש"י ז"ל בגמרא אין עיקר' על גאולת גלות שהרי יש ברכות אחרות עליה אלא על הצרות ולפיכך מרבים לבקש רחמים בה ומהכא משמע על גאולת גלות בכלל' כדמוכח התם במגילה בטעמא דאמרי' עלה כשאמרוה בשביעית:

ויש שמתמיהים במה שאין אומרין כאן ברכת ענינו שהיא תפלת תענית ולאו פירכא היא שהרי שש ברכות האלו שמוסיפין עומדות במקומה ויתרות עליה ועוד שבאחת חותמין בה בחתימת ענינו והיינו ברוך אתה ה' העונה בעת צרה נמצא שבתעניות הראשונית מוסיף ש"צ ברכה אחת בשביל התענית וכאן מוסיף שש אבל הרמב"ן ז"ל כתב בלקוטיו שמאריכין בברכת גואל ישראל בנוסח זה של תפלת תענית ואומרים בה ענינו ה' ביום צום תעניתנו והיינו דאמרינן בגמרא בגואל ישראל מאריכין ואין זו ראיה שאפשר שמאריכין בבקשת רחמים שיגאלם השם מצרת' ושאלו בירושלמי על זה בא"י גואל ישראל [ולא יצחק נגאל] כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל ויש שלמדו מכאן שהאריכות המוזכר בגמרא הוא שהיו מאריכין בזכותו של יצחק ולא מוכח אלא לפי שאומרין בה סמוך לחתימת' מי שענה את אברהם אבינו על הצלתו של יצחק שאלו למה חותמין בא"י גואל ישראל שהיה ראוי לחתום בה גואל יצחק והשיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל:

על השנייה הוא אומר:    כלומר שנייה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין:

מי שענה לאבותינו על ים סוף הוא יעננו:    לפיכך אומר בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב ואזכור את בריתי:

ובשופרות היו אומרים מי שענה יהושע בגלגל:    לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהי' ישראל עומדין בגלגל ושמואל במצפה מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב ויזעק שמואל אל ה' ואליהו בהר הכרמל כמו אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה:

יונה במעי הדגה:    מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב קראתיך מצרה לי:

על השביעית הוא אומר:    היינו שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה ברכה אינה מן התוס' אלא מי"ח ברכות כדאמרינן בגמרא דבגואל ישראל מאריך וכוליה מנינא במתני' מנא מנינא:

מי שענה


דף ו עמוד בעריכה

לדוד. ויהי רעב בארץ שבע שנים בימי דוד ושלמה כשהכניס ארון לבית קדשי הקדשים ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל ובגמרא פריך מכדי דוד ושלמה קדמי נקדמינהו ליונה מאי טעמא חשיב להו לבסוף ומשני משום דבעי למחתם על הארץ:

מעשה בר' חלפתא בצפורי ור' חנינא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה ואמר כל הברכות כולן וענו אחריו אמן תקעו וכו' מי שענה לאברהם וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' וכן כל ברכה וברכה וכשבא דבר זה לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית:    כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר התרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר התרעו' אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרין הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהן בהתרעות וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ד מהלכות תענית. אבל מ"מ על כרחינו תוקעין היו בסוף התפלה בשופרות או בחצוצרות שמצות תענית בחצוצרות או בשופרות כמו שכתבנו למעלה והוא ז"ל כתב שם שתוקעים בחצוצרות ולפי זה צריך לומר שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמ' בכך שהרי בסדר הברכה פירשו סדר ההתרעות בגבולין ואח"כ פירשו אותה במקדש אבל רש"י ז"ל סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמרא ואין הפרש בין מקדש לגבולים אלא שבגבולים עונין אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונין אמן אלא שאומרין אחריה בשכמל"ו כדאיתא בגמרא דהוא ז"ל מחליף הגירסא וגורס ולא ענו אחריה אמן לומר שר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היו מנהגין אף בגבולין לענות אחר הברכה בשכמל"ו ויש לתמוה על דבריו שאם כן למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג"כ להם לחלוק בכך וזו לא לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולים הוא שבגבולים היו אומרים מי שענה ואח"כ היו חותמים הברכה ואחר החתימה היו עונין אחריה אמן ותוקעין ובמקדש ע"י שעונים ברוך שכמל"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח"כ היתה התקיעה על בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה כדאמרינן בגמרא על כל ברכה תן לו תהלה ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהוא מי שענה ולפיכך חותמים הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל"ו ואח"כ חזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו ומתחיל ש"צ ואומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ותוקעין וכן בכל ברכה וברכה באחת היו תוקעין ובאחת היו מתריעין או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה אלא שלאחר החתימה ג"כ היו חוזרין ואומרים מי שענה כדאמרינן בברייתא בגמ' בדר' יהודה וחוזר ואומר מי שענה וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה:

וכבר כתבתי זה למעלה בפ"ק שאף בזמן הזה שאין לנו תענית צבור מתפללין על הצרות כ"ד ברכות וכיון שכן משמע ודאי שתוקעין ומתריעין בהם כסדר הזה דברכות ותקיעות הללו חד סדרא הוא ושקלינן וטרי' בגמ' בפ"ק [דף יג ב] אם אומרים כ"ד ברכות בתעניות אמצעיות ולא איפשיט בה מידי שפיר והרמב"ן סובר שאין מתפללין אותן אלא באחרונות בלבד וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל:

כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד:    דאית יומיא דלא להתענאה בהן ומקצתן (דלא) חמירי טפי דלא למספד ואותן שהן חמורין ואסורי' בהספד לפניו אסור דלמא אתי למעבד ביו"ט גופיה לאחריו מותר כיון שעבר יו"ט לא חיישינן ור' יוסי פליג [ואמר דבין לפניו ובין לאחריו אסור: דלא להתענאה ימים שאמרו במגילת תענית דלא להתענות בהם שלא אסרו בהם הספד אלא תענית לפניו ולאחריו מותר ור"י פליג] ואמר דלפניו אסור לאחריו מותר:

והאי אסור דאמרינן בלפניו ולאחריו למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה סבירא לי' לרב אשי [דף יח א] בגמ' דדוקא בתענית הוא דאסור אבל בהספד מותר אא"כ הוא מוטל בין ב' ימים טובים כלומר שיש יום טוב לפניו ולאחריו דכי האי גוונא דיניה כי"ט עצמו מיהו בתר הכי אמרי' בגמ' השתא דאתית להכי וכו' משמע לכאורה דלדחויה לדרב אשי איתמר ולומר שאפילו אינו מוטל בין שני ימים טובים אסור בהספד ובתענית וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב במשנתינו לפניו אסור בהספד דילמא אתי למיעבד ביו"ט גופיה ולפי זה יום שלפני חנוכה יהיה אסור בהספד דאע"ג דקי"ל בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לא בטלה כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף יט ב) ואף ביום שלפני פורים יש לדון כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ומיהו כיון שבטלה מגילת תענית יותר נראה לי לאהדורי אקולא ולומר דלא פלגי' עליה דרב אשי כי אמרינן השתא דאתית להכי והארכתי בפי' דסוגיין בחדושי:

[גמ'] תניא הימים הכתובים במגילת תענית:    שתקנו חכמים בהם שיהיו יו"ט:

והאידנא בטלה מגלת תענית כדגרסי' בפ"ק דר"ה (דף יט ב) פי' דאמרי' התם הלכתא בטלה והלכתא לא בטלה ואמרי' קשיא הלכתא אהלכתא ומסקי' לא קשי' כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי:

ומעתה יש לנו לבאר דינן של חנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם דודאי כי אמרינן דבחנוכה ופורים לא בטלה מגלת תענית לא בהן בלבד אמרו אלא אף לפניהם או לאחריהם כמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

גרסינן בגמרא [דף יח א] אתמר רב חייא בר (רב) אשי אמר רב הלכה כר' יוסי ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אמר ר' חייא בר אבא אסברא לך כי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דלא להתענאה:    כלומר דאין הלכה כרבי יוסי אלא מה שאסר לפניו ביומיא דכתיב בהון דלא להתענאה אבל במה שאסר לאחריו ביומיא דכתיב בהן דלא למספד אין הלכה כמותו ונמצא למספד ולהתענאה שוין שבשניהם לפניו אסור בתענית ולא בהספד כדברי רב אשי ולאחריו מותר לגמרי ושמואל פליג ואמר דהלכה כרבן גמליאל דאמר בברייתא מה ת"ל בהון בהון שני פעמים לומר לך הן אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין:

ולענין הלכה משמע ודאי דקי"ל כר' יוחנן דאע"ג דפליג עליה שמואל הא קי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דקיימי רב ור' יוחנן בחדא שיטתא לאסור את שלפניו ומעתה צריך תלמוד למה שנהגו עכשיו להתענות ביום שלפני פורים דאע"ג דבטלה מגילת תענית הא קי"ל דחנוכה ופורים לא בטלה ומשמע דאפי' בלפניהם לא בטלה שאם לא כן למה פסק רב כאן הלכה כרבי יוסי דהא איהו הוא דאמר בפ"ק דר"ה (דף יח ב) בטלה מגילת תענית אלא ודאי משום דקי"ל דבחנוכה ופורים לא בטלה אפי' בלפניהם


דף ז עמוד אעריכה

הוצרך לפסוק הלכה כרבי יוסי ומעתה למה נהגו להתענות לפני פורים אחר שאין סמך לתענית זה תירץ הרמב"ן ז"ל [דכיון] די"ג היה יום נקנור כדאיתא בגמרא ובטל משבטלה מגילת תענית מעתה אין לאסרו משום יום שלפני פורים שכיון שעיקר קדושת היום בטלה אין ראוי שתשאר לו קדושה מפני שהוא יום שלפני פורים וראיה לדבר מדאמרינן בגמרא [דף יח ב] דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר באדר ואמרו ליה רבנן יום טורינוס הוא אמר להו יום טורינוס בטולי בטליה הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה ופרכינן עלה ותיפוק לי דהוי יום שלפני נקנור אמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום שלפני נקנור ניקום ונגזר אלמא כל שבטלה קדושת יום טוב עצמו אין לאסרו מפני שהוא יום שלפני יו"ט אחר וה"נ ל"ש ואין הנדון דומה לראיה דיום טורינוס כיון שבטלוהו מפני שנהרגו בו שמעיה ואחיה שמפני כך ראוי שלא לנהוג בו מנהג יו"ט כלל ומההוא טעמא אין לנהוג בו תורת יו"ט משום יום שלפני נקנור אע"ג דמשמע דקודם נאסר משום יום שלפני נקנור דהא נקנור היה מהפרכי' של יוונים ולטרינוס באה דיופלי מרומי ופצעו את מוחו כדאיתא בגמרא והרי יוונים קדמו לרומיים הלכך ודאי י"ב נאסר בתחלה בתענית משום יום שלפני נקנור ואח"כ גזרו עליו משום טורינוס ונפקא מינה לאסור יום שלפניו ואעפ"כ כיון שמפני התקלה שאירעה בו בטלוהו לטורינוס כ"ש שאין לנהוג בו תורת יו"ט משום יום שלפני נקנור מחמת אותה תקלה עצמה אבל לדידן שלא נתבטל יום נקנור מפני התקלה שאירע בו אלא מפני שבטלה מגילת תענית יש לנו לומר שישאר בקדושתו עדיין משום יום שלפני פורי' שחל קודם שעשאוהו יו"ט מפני נקנור וכי תימא דבגזירת מרדכי ואסתר לא נאסרו ימים שלפניהם עד שגזרו אותן במגילת תעני' ולפיכך כיון שיו"ט עצמו של נקנור נתבטל אף מפני יום שלפני פורים אין לאסרו לי"ג ליתא דבירושלמי פרכי' על יום נקנור לית הוא עצמו אסור מפני שהוא יום שלפני י"ד ואמרו להודיעך שהוא אסור בהספד אלמא דבגזירת מרדכי ואסתר נאסרו ימים שלפניהם ועוד דאם איתא דלא נאסרו בגמרא דילן דאמרינן במאי דתניא במגילת תענית יום ארבעה עשר בו ויום ט"ו בו יום פוריא אנון דלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה כלומר לאסור בני חמשה עשר בי"ד ובני ארבעה עשר בט"ו ואלו לאסור כל חד ביומיה לא איצטריך למגילת תענית ואם איתא דלא נאסרו ימים שלפניהם בגזירת מרדכי ואסתר היה להם ג"כ לומר משום יום שלפניה' ולפיכך אין תירוצו ז"ל מספיק והר"ז הלוי ז"ל אומר שימי הפורים דברי קבלה הם מפני שנכתב בספרי הקודש ואין צריכין חיזוק כדאמרי' בפ"ק דר"ה (דף יט ב) גבי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם וגם זה אינו מחוור מפני שהקשו בירושלמי על יום נקנור לית הוא עצמו אסור מפני יום י"ד כמו שכתבנו אלמא יום שלפני פורים אסור משום דלא מיקרי דברי קבלה אלא מה שנאמר על פי נביא ומגילת אסתר לאו על פי נביא נאמרה אלא שאפש' לתרץ ולומר דהתם בירושלמי לא ס"ל דדברי קבלה אינם צריכין חיזוק ובשם הרב אלברג"לוני ז"ל אמרו דאע"ג דמדינא בעלמא [שמואל] ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אפ"ה כיון דקי"ל דבטלה מגלת תענית אלמא דעתן של חכמים להקל ולבטל ולפיכך אע"פ שלא בטלו חנוכה ופורים אין לנו להחמיר בהן ודי לנו לפסוק כשמואל שפסק להקל כרשב"ג דאמר לפניהם ולאחריהם מותר:

ולפי כל אלו התירוצין אין בני חמשה עשר רשאין להתענות ביום ארבע' עשר דהא אמרינן יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון דלא להתענא' בהן ודלא למספד ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ושל זה בזה ובודאי דמאי דקי"ל דבפורים לא בטלה מגילת תענית היינו לאסור את של זה בזה דאילו הן עצמן לאו ממגילת תענית נינהו דשמחה ויו"ט כתיב בהו כדאמר רבא לא נצרכה:

אבל הראב"ד ז"ל אומר אע"פ שבטלה מגילת תענית אעפ"כ אין גוזרין אותן הימים תענית על הצבור לכתחלה וראיה לדבר ממאי דאמרינן בגמרא דרב נחמן גזר תעניתא בי"ב באדר ואמרו ליה יום טורינוס הוא וכיון שבטלה מגילת תענית כי הוי יום טורינוס מאי הוי אלמא משמע דאע"פ דבטלה אין גוזרין בו תענית לכתחלה על הצבור ולפי זה אינו מספיק כל מה שכתבנו למעלה להתיר תענית בי"ג שלפני פורים דהא יום נקנור הוא ואע"פ שבטל אין גוזרין בו תענית על הצבור אלא שהוא ז"ל כתב די"ג אינו דומה לשאר תעניות דזכרון הוא לנס שנעשה בו ועוד שיש לנו סמך בכתוב שאמר וכאשר קימו על נפשם דברי הצומות לומר שכשם שקבלו עליהם לעשות יו"ט כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם כלומר לעשות תענית בכל שנה ושנה וכי תימא א"כ שי"ג תענית קבוע הוא היאך מנו יום נקנור בכלל ימים טובים ומאי פרכי' בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום נקנור הוא כלומר ואמאי מותרין בו בהספד ובתענית י"ל דלענין מותרין בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבה מעיקר התקנה היא:    ואין זה מחוור דלא משמע די"ג יהא תענית קבוע דהא יש במסכת סופרים שהיו מתענין ג' תענית אחר ניסן מפני נקנור וחבריו אלמא אין התענית קבוע ביום נקנור ומנהג בלבד הוא שנהגו להתענות ג' תענית מפוזרין זכר לתענית של אסתר ומה שכתוב וכאשר קבלו על נפשם דברי הצומות וזעקתם כבר פירשוהו על ד' צומות שתקנו הנביאי' על החורבן והכתוב אומר שקבלו עליהם לעשות משתה ושמחה בימי הטובה כאשר קבלו עליהם בימי הרעה דברי הצומות וזעקתם ומיהו מה שאמר וזעקתם מורה שהוא מדבר בתעניות של אסתר שהיו בזעקה שד' הצומות לאבל הם ולא לתפלה וזעקה אלא שממה שכתוב במסכ' סופרים נראה שאין תענית י"ג תענית קבוע ולפיכך יש לנו לסמוך בו על אחת מהסברות שכתבתי למעלה ומה שאמר הראב"ד ז"ל שמשו' יום נקנור אין לקבוע בו תענית אינו נראה מדאמרי' בפ"ק דר"ה [דף יח ב] גזרו תענית בחנוכה ואמר ר' אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ופשטינן מהא דלא בטלה מגילת תענית אלמא דמ"ד בטלה אף לגזור בו תענית קאמר ומאי דאמרי רבנן לרב נחמן והא יום טורינוס הוא בעו למיק' אדעתיה אי עביד הכי משום דסבר בטלה ואהדר ואמר להו דאפי' למ"ד לא בטלה דיום טורינוס בטולי בטלוה ור"ת ז"ל סומך תענית זה למה שאמרו בפ' קמא דמגילה [דף ב ב] י"ג זמן קהלה לכל הוא ואכתוב אותו שם בס"ד:

מתני' אין גוזרין בתחלה בחמישי תענית על הצבור שלא להפקיע את השערים:    פרש"י ז"ל כשרואין בני חנויות שקונין למוצאי יום חמישי ב' סעודות גדולות אחת ליום התענית ואחת ליום השבת תמהין וסוברין שבא רעב לעול' ומייקרין את השער אבל כשמתחילין להתענות ליום ב' כשיגיעו לחמישי יודעין שאינו אלא מפני התענית ולפי זה לא בתענית של גשמים בלבד אמרו כן אלא בכל צרה שלא תבא על הצבור והכי מוכח דמדתני ליה הכא בהדיה אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים ובחנוכה ופורים דמשמע כי היכי דהני מתניא בכל תעניות ה"נ הך דאין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערי' וכו' אבל הקשו על רש"י ז"ל שהיאך יפקיעו את השערים בשביל שקונין לצורך השבת ולצורך התענית דאדרבה בשאר הימים קונין יותר שאוכלין ב' סעודות ובתענית אין אוכלין אלא אחת שמא תאמר שהם מרבים לאכול בשר ויין מפני התענית והרי אין לחוש על הפקעת השער אלא על התבואה ולא על בשר ויין שהמפקיע בהן השער הרי זה משובח מפני שהוא ממעט את התפלה כדאיתא בפרק הספינה (דף צ ב) ולא ידעתי מהו דהתם בפרק הספינה ר' יהודה בן בתירא הוא דאמר הכי ביין שמותר להוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ ופליגי רבנן עליה ואיהו נמי כי אמר הכי ביין דוקא קאמר והרי כמה דברים שחיי נפש בהם שאדם מרבה לקנות מהם מפני התענית יש לחוש בהן להפקעת שערים והר"י ז"ל פירש דבתענית של גשמים בלבד אמרו שאז השער מתיקר כשרואין שמתענין על הגשמים ולא רצו חכמים שתהא הפקעת השער בתחלה בחמישי מפני כבוד השבת:

אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים:    דראש חדש איקרי מועד כדאמרינן לקמן באידך פרקין דכתיב קרא עלי מועד:

מודה היה שאין משלימין:    להתענות כל היום אלא אוכל בערב:

וכן ט' באב שחל [להיות] בע"ש:    אין משלימין אלא אוכל סמוך לערב כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה:

גמ' וכמה הויא התחלה:    דאין מפסיק לאחר מכאן:

ר' אחא אומר שלש:    להתחיל להתענות שלשה תעניות בחול:

רבי יוסי אומר אחת:    רבי אחא ורבי יוסי תנאי נינהו וקי"ל כר' יוסי:

זו דברי ר"מ:    אמתניתין קאי דתני אין משלימין:

אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים:    וקי"ל הכי ובסוף פרק בכל מערבין [דף מא ב] מסקינן דט"ב שחל להיות בע"ש מתענה ומשלים ואע"פ שהוא נכנס לשבת כשהוא מעונה ולדידן לא מקלע ט' באב בערב שבת ומיהו נפקא מינה לתענית י' בטבת ובירושלמי משמע דכשמתענין בראשי חדשים [כשהתחילו] נופלין על פניהם כדרך [שנוהגין] בתעניות שאמרו שם רבי יוסי אומר קורין ברכות וקללות א"ל רבי מונא בגין מודעתון דהוא תעניתא רביעין על מעיהון ולא ידעינין דהוו תעניתא א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות רבי יודן קפודקיא אמר קומי רבי יוסי בשם ר' יהודה בן פזי קורין בראש חדש קם רבי יוסא ואמר קומי דרבי יהודה בן פזי את שמע מן אבוך הדא מילתא א"ל אבא לא הוה עביד כן אלא בעין טב ע"י דאינון עבדין


דף ז עמוד בעריכה

דהוא ריש ירחא קורין בראש חדש ושאר כל המקומות הן קורין ברכות וקללות עד כאן. וכיון שאמרו שם נופלין על פניהן כשמתענין בראש חדש משמע דכ"ש לי' בטבת שחל להיות בערב שבת שנופלין על פניהם בתפלת המנחה וכן כשהצבור מתענין בערב ראש חדש ולפיכך אמרו שמנהגנו שאין אנו נוהגין כן שלא כהלכה אבל אני אומר לישב המנהג דדוקא בראש חדש אמרו שם דרביעין על מעיהון להודיעך שקורין ברכות וקללות כלומר להודיעך שלא יקראו בראש חדש אלא ברכות וקללות אבל בשאר ימי תענית דליתא לההוא טעמא אין נופלין על פניהם כל שלא היו נופלין אילו לא היה תענית כגון מנחה של ע"ש או של ערב ראש חדש ומ"מ מה שאמרו בירושלמי שקורין ברכות וקללות ואין קורין בראש חדש נראה שאינו מסכים עם התלמוד שלנו דבפרק קמא [דף יב ב] אמרינן דפלגא בתרא דיומא בריבעא קמא דידיה קרינן ומפטירין אלמא אין קורין בשל תענית אלא במנחה ואע"פ שלא נהגו כן אלא קורין בתענית בבוקר ובערב ומכל מקום כשמתענין בראש חדש אינו בדין שתדחה פרשת ראש חדש ממקומה:

סליקו להו סדר תעניות

סדר תעניות האלו:    האמורין בפרק ראשון שבתחלה יחידים מתענין ואח"כ צבור הולכין ומתענין עד י"ג תעניו' אם לא נענו:

ברביעה ראשונה:    אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכין כסדר הזה:

אבל צמחים ששינו:    ממנהגם תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה או שינוי אחר מתריעין עליהן מיד אפי' בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהם:

בין גשם לגשם:    בין רביעה ראשונה לשנייה סימן בצורת הוא:

ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן וכו':    מפרש בגמרא:

לבורות שיחין ומערות:    מכניסין בהם מי גשמים לשתות:

והאי מתריעין דתנן סתמא בכולה מתני' מתריעין ומתענין קאמר דמדאמרינן בפ"ק [דף יב ב] דתעניות האחרונות יתרות על הראשונות שמתריעין בהן משמע דבכל מקום שאמר סתם מתריעין מתענין ומתריעין קאמר אא"כ פירש התנא דהתרעה בלא תענית קתני כר' עקיבא דאמר לקמן [דף יט א] מתריעות ולא מתענות או שהענין מוכיח בעצמו דבהתרעה בלא תענית קאמר כדתנן בפרקין [שם] על אלו מתריעין בשבת שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בענינו היא ולא בשופר כדאמרינן בסוף פירקא קמא [דף יד א] במאי אילימא בשופרות שופר בשבת מי שריא אבל כל שהענין [אינו] מוכיח בעצמו מסתמא כל היכא דתנן מתריעין מתריעין ומתענין קאמר וצמחים ששינו מתריעין עליהם מיד לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד איפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהו פירות השנה כתקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר שנזכר בפירקא קמא אבל צמחין ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי ולפיכך גוזרין תעניות בתחלה בחומר ז' תעניות אחרונות דהיינו בהתרעה וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם מ' יום הרי הצמחים נפסדים במהרה ולפי שאין מתון לדבר כמו שיש מתון לגשמים הצריכין קודם הזריעה מתריעין עליהם מיד ודקאמר מפני שהיא מכת בצורת אע"פ שמכת בצורת קלה ממכת הרעב שהרי שנינו [אבות פ"ה] רעב של בצורת בא מקצתן שבעים ומקצתן רעבים ובגמ' נמי אמרינן [דף יט ב] סאה בסלע ושכיחא בצורת לא שכיחא כפנא אלמא דמכת בצורת קלה ממכת רעב אפילו הכי הכא הכי קאמר שאע"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו ולפיכך מתריעין עליה מיד מפני שאין הדבר סובל מתון וכן כשירדו גשמים לצמחים ולא לאילן מתריעין עליהם בפרוס הפסח כדאיתא בגמ' בברייתא [שם] משום דההיא שעתא מלבלבי אילני וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפילו ירדו להם גשמים לאחר מכן מה שאין כן ברביעה שאע"פ שמאחרת זמן הסדור לתעניות יכולין לזרוע לאחר מכן וכן כשירדו לאילן ולא לצמחים כיון שכבר ירד מטר ולא היה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל ולפיכך מתריעין עליהן מיד וכן כשכלו המים מהבורות דהיינו בפרוס החג כדאיתא בגמ' הרי זה דבר שאינו סובל מתון שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד:

גמ' רביעה ראשונה ושניה לשאול:    שאע"פ שלא ירדו גשמים לא ברביעה ראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין וקשיין מתני' דקתני סדר תעניות ברביעה ראשונה וברייתא אהדדי:

הכי קאמר וכו':    כלומר סדר תעניות האלו האמור בשביל רביעה ראשונה כשעברה מכל וכל כגון רביעה ראשונה שנייה ושלישית דכוליה יורה קרי רביעה:

דוקא שינו אבל יבשו לא:    פירוש דוקא שינו מתריעין מיד אבל יבשו לא לפי שאין להם תקנה אלא בזריעה בתחלה ולפיכך הרי הם כאילו [לא] ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר השנוי בפ"ק ובלבד שלא תצא זמנה של רביעה אבל כל שיצא הא אמרינן בפ"ק בגמרא ששוב אין מתענין וכשלא יצאה נמי משמע שאם אין להם שהות למגזור י"ג תעניות על הסדר מתריעין מיד בלבד בשביל גשמים הצריכין להן למה שהן צריכין לזרוע בתחלה:

ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן דאתיא ניחא:    דאמרינן בפירקין דלעיל בגמרא מטרא ניחא לפירי ומטרא רזיא לאילני:

דאתיא להכי ולהכי:    מיהו לא אתיא טובא ובגמ' פרכינן אלא הא דתניא לבורות שיחין מערות אבל לא לזה ולא לזה היכי משכחת לה ופרקי' דאתיא בשפיכותא:

מתריעין על האילנות בפרוס הפסח:    סמוך לפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני:

ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג:    שדרכן שהמים הכנוסים היו מתמעטין הרבה באותו זמן והיו צריכין להתמלאות באותו זמן:

ואי זו:    היא התרעה מיד שלהם:

שני וחמישי ושני:    למעוטי רצופות:

ועל כולם אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם:    כך היא עיקר הגירסא ובא לומר שאפילו במכה מהלכת אע"פ ששנינו בה שמתריעין עליה בכל מקום כדאיתא לקמן אעפ"כ אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהן לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מיכן וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת ר"ש אומר אף על החרב חרב העובר ממקום למקום אפילו חרב של שלום מתריעין עליה וכו' ועל כולם אין מתריעין עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד היו בסוריא אין מתריעין עליהן בארץ ישראל בארץ ישראל אין מתריעין עליהן בסוריא ולפי זה צריך לומר אע"פ ששנינו ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל אפילו הכי לענין תענית כל [ארץ] ישראל כהפרכי' אחת חשובה שהרי זקנים שבארץ ישראל גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן כדתנן לקמן בפירקין וכן מוכיח מן התוספתא שכתבנו דקתני היה בא"י אין מתריעין עליה בסוריא הא בכל ארץ ישראל מתריעין ובגמרא דידן אמרי' לקמן אפילו לא נראה אלא מין אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליו מיד ואשקלון נמי אע"ג דחוצה לארץ הוא כדתנא (בגיטין דף ו א) מאשקלון (לצפון) [לדרום] ואשקלון (כצפון) [כדרום] אפ"ה כיון שכבשוהו עולי מצרים כדכתיב וילכוד את עזה ואת גבולה ואת אשקלון אף על פי שלא החזיקו בו עולי בבל נידון כארץ ישראל לענין תענית ולפיכך גזרו תענית זקנים שבירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון כדתנן לקמן בפירקין:


דף ח עמוד אעריכה

ואסכרה. חולי הנעשה בפה ובגרון ולשון אסכרה כמו יסכר פי דוברי שקר והיינו סרונכי:

בזמן שיש בה מיתה:    שהיא מכה משולחת דמתים בה:

על הגובאי:    שמכלה התבואה:

כל שהוא:    אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שיבאו הרבה:

אף על החגב:    מין אחר הוא ואינו מכלה כל כך כארבה:

מתני' וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים:    בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורין ברביעה ראשונה אע"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזרתו של הקב"ה ולא כמנהגו של עולם ולפיכך ראוי שיתענו ויתריעו מיד ומש"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר:

וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות:    יש מפרשין שלפיכך מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה מאותן שבסביבותיה ויהיה שם רעב ואחרים פירשו סביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענו' בעיר אם יש בה דבר או מפולת כדאיתא בסמוך שאינו אלא להשתתף בצרתן שהרי אינה מכה משולחת וא"ת דהא אמרינן לקמן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים וכו' כלומר התרעה בענינו ולא תענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהן ואפי' בחול מדאמרינן בגמרא [דף כב ב] ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כו' שמא יצטרך לבריות ע"כ לא פליגי אלא ביחיד אבל בצבור משמע דאפי' ת"ק מודה דאין מתענין ולא עוד אלא אפילו ביחיד נמי אפשר דקי"ל כר' יוסי משום דאמר ר' יהודה אמר רב עלה מ"ט דר' יוסי אבל מ"מ צבור אין מתענין וסביבותיהן אמאי לא [מתענין] תירץ הרמב"ן ז"ל דכשאותן עצמן שהן בצרה מתענין ומתריעין אף סביבותיה מתענין אבל כיון שהן עצמן אין מתענין אע"פ שאין נמנעין בכך אלא מפני בהלתן ותוקף צרתן אפי' הכי כיון שהן אין מתענין אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור ולפיכך נראה לי דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתינו היינו ב' וה' וב' ולא רצופין כדתניא בברייתא דלעיל איזו היא התרעה שלהן שני וחמישי ושני לפיכך כל שאין הסכנה בת יומא ככל אלו השנויים במשנתינו שיש להן איזה מתון גוזרין תענית על הצבור שני וחמישי ושני אבל העיר שהקיפוה עובדי כוכבים וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים אם באנו להתענות עליהם היינו צריכים להתענות תעניות רצופים לפי שסכנתן בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ואי אפשר לגזור תענית על הצבור בכל יום שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי ולפי ענינם אין מקום לתעניות של שני וחמישי ושני לא ראו לגזור תענית כלל אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה היינו לישנא דאמרינן בגמ' ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית [לא אמרו רשאי להתענות אלא לסגף עצמו בתענית] לפי שכל המתענה על כיוצא באילו אינו מתענה בהפסקות אלא ברציפה וסגוף ור"י נמי דאמר דאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כל שאילו היו התעניות מופסקין ודאי דלא הוה אסר דבכי האי גוונא לא שייך שמא יצטרך לבריות ואמוראי נמי דפליגי בפירקא קמא ביושב בתענית אי נקרא חוטא או לא לא חשו לה לטעמא דשמא יצטרך לבריות הלכך ודאי משמע שהבא להתענות על כיוצא באלו ברציפה וסגוף הוא שיתענה ולפיכך לא הטילו מחמתן תענית על הצבור כלל וביחיד אי רשאי אי לא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן כך נראה לי:

רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות:    אע"פ שבכל מקום ששנינו סתם מתריעין מתריעין ומתענין קאמר בסביבותיה סבירא ליה לרבי עקיבא דמתריעין ולא מתענין כיון שאין הצרה שלהן והיינו דאמרינן בירושלמי וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות שכן מצינו בראש השנה שמתריעין ולא מתענין פירוש אם היה הצרה עליהן הכל מודין שמתענין ומתריעין אבל מפני שאין הצרה עליהם הם דומים לראש השנה ויום הכפורים שהם ימי בקשת רחמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

וכן עיר שיש בה דבר או מפולת וכל סביבותיה מתענות:    כדי להשתתף עליהם בצרתן ולבקש עליהם רחמים ומיהו לא מתריעות:

ורבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות:    לטעמא דפרישית לעיל: