משנה תמיד ה ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ה · משנה ה | >>

מי שזכה במחתה, נטל מחתת הכסף, ועלה לראש המזבח, ופנה את הגחלים הילך [ והילך ] וחתה.

ירד ועירן לתוך של זהב.

נתפזר ממנה כקב גחלים, והיה מכבדן לאמה.

ובשבת היה כופה עליהן פסכתר.

ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך, ושתי שרשרות היו בה, אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל.

ושלשה דברים היתה משמשת, כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת, ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח.

מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה,

נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף,
וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,
וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה.
יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב.
נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים,
וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה;
וּבְשַׁבָּת הָיָה כּוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר.
וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְּלִי גָּדוֹל,
מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ;
וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָּהּ,
אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד,
וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל.
וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת:
כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת,
וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

מי שזכה במחתה -

נטל מחתת הכסף,
ועלה לראש המזבח,
ופינה את הגחלים - הילך והילך,
וחתה מן המאוכלות הפנימיות,
וירד - ועירן לתוך של זהב.
נתפזר ממנה כקב גחלים - והיה מכבדן לאמה.
ובשבת - כופין עליהם פסכתר.
ופסכתר - היתה כלי גדול, מחזקת לתך,
ושתי שרשרות היו בה -
אחת - שהוא מושך בה ויורד,
ואחת - שהוא אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל.
ושלשה דברים היתה משמשת -
כופין אותה על קב גחלים, ועל השרץ - בשבת,
ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח.

כבר נתבאר בסוף עירובין, מאיזה מקום מן העזרה מוציאין שרץ שנמצא במקדש בשבת, ובאיזה מקום מניחין אותו עד מוצאי שבת אבל כופין עליו קדירה.

תרגום "סירותיו"(שמות כז, ג) "פסכתרותיה", והאחד קרוי פסכתר.

וכבר נתבאר ברביעי מכפורים, שהמחתה שגורפין בה האש היתה מחזקת ארבע (סאים) [קבין], ומחתה של זהב שמרימין בה היתה של שלש קבים, [אמר בכל יום חותה בשל ארבעה קבין ומערה לתוך של שלושה קבין], והרי היא מפזרת כקב גחלים בלי ספק, וכשאינו יום שבת משליכים הגחלים הנופלים בקרקע אל (המוצא) [האמה] היוצאת מן המזבח אל נחל קדרון.

ולתך - מידה מחזקת ששה עשר סאה. וכבר ביארנו שיעור סאה במנחות:


מי שזכה במחתה - להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה יא:

וחתה - מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:

ועירן בשל זהב - אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:

נתפזר ממנו כקב גחלים - שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה יב. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה יג, שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה - לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:

ובשבת - שאסור לכבות יד:

כופה עליהן פסכתר - כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:

לתך - חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:

ושתי שרשרות היו - בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:

ועל השרץ - שנמצא בעזרה טו בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד טז ואפילו בשבת:

(יא) (על הברטנורא) הכי תני ר' יהודה ביומא דף כ"ה. וכלומר, שכך רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכהן גדול ביום הכפורים, הרשות בידו. הכי פירשו בתוספ'. אלא שדעתם דרבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מילתא. ומיהו מודו דאין חוזרין ומפייסין אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) כת"ק דמשנה ד' פרק ד' דיומא:

(יג) (על הברטנורא) כלומר, לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה, כו' כדי שתהא מלאה ולא יתפזר בירידתו בשיפוע הכבש:

(יד) (על הברטנורא) ואף על פי שמן התורה אין איסור בכיבוי אלא כשמתכוין לעשות פחם, י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות:

(טו) (על הברטנורא) לא דק למכתב אליבא דהלכתא, דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף עירובין שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבים על זדונו כרת כו':

(טז) (על הברטנורא) זה לא דק כלל, שזה אף דלא כר' שמעון כן ננס דפליג אדר"ע דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח:

ה"ג ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה וירד:    ומטעם זה היה מפנה את הגחלים אילך ואילך משום דגחלים גסות ובוערות היה חותה אבל הגחלים העליונות הם כבויות ואינם לוחשות כמו התחתונות אבל ל"ג מן המאוכלות הפנימית גליון. אבל הרא"ש ז"ל כתב דה"ג ועלה לראש המזבח וחתה וירד ועירן לתוך של זהב וכו' ול"ג ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות דגבי תרומת הדשן הוא דתנן הכי דמצותו באותן הקרובים להיות דשן ומאוכלות ואין בהן ממשות של גחלים אבל הכא בעינן גחלים לוחשות ובוערות כדכתיב גחלי אש ואגב משנה דתרומת הדשן כתבוה ג"כ כאן ע"כ. וז"ל הראב"ד ז"ל נטל מחתת הכסף וחתה מן המאוכלות הפנימיות מן הגחלים פנימיים בין גזרי המערכה שניה של קטרת שהיתה על מזבח החיצון כי הפנימיים לעולם מתאכלין יותר מן החיצוניים וירד ועירן בתוך של זהב וה"נ תנן בפרק טרף בקלפי בכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב ע"כ:

נתפזר ממנו כקב גחלים:    נ"א ממנה. ותוס' ז"ל ס"פ טרף בקלפי כתבו אלישנא קמא דקאמר התם אביי המכבה אש מחתה או אש מנורה אפילו שאינם כבר בראש המזבח חייב שהקשה רבינו שמחה דהתנן הכא נתפזר הימנו כקב גחלים מכבדן לאמה ופירש רש"י ז"ל לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופירש הוא ז"ל דהאי אמה אינה אמת המים אלא מקום הוא ורבינו יצחק ב"ר ברוך תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו ועוד יש שם תירוצים וחילוקים אחרים נחמדים ע"ש. ואיתה נמי בתוס' דפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ"ג) ותוס' ר"פ קדשי קדשים ודס"פ כל התדיר וירושלמי פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"א) ודפרק חומר בקדש דף ע"ט. והתם ביומא פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ד) מייתי תוספתא דקתני בה כלשון מתניתין נתפזר ממנו קב גחלים ורמינן עלה מדתניא קביים דבשלמא הך דתני קב אתיא כרבנן דאמרי התם בכל יום חותה בשל ארבעה קבים וכו' אלא הך דתני קביים מני לא רבנן ולא ר' יוסי דהא ר' יוסי אמר התם בכל יום חותה בשל סאה ומערה בשל שלשה קבין ולדידיה שלשה מתפזרין ומוקי לה רב חסדא לההיא דקביים אליבא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דאמר בשל קביים היה מכניס וחותה בשל ד' קבין רב אשי אמר אפילו תימא ר' יוסי וה"ק בכל יום היה חותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך שלשה קבין ירושלמיות פי' דסאה מדברית ששה קבין מדבריות וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונעשו ששה קבין מדבריות חמש ירושלמיות וכשחותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך ג' קבים ירושלמיות נתפזרו לו קביים ירושלמיות. וז"ל הראב"ד ז"ל היה מכבדן לאמה י"מ דלאחר שכבו היה מכבדן לאמה מפני שקשה להם אם היה מכבדן לאמה קודם שכבו היה חייב אפילו בחול משום מכבה גחלת של מזבח ללישנא קמא דפרק טרף בקלפי אליבא דאביי דאמר חייב וכן לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר המוריד גחלים מעל המזבח וכיבה חייב. ויש שאמר דהכא לדברי הכל פטור משום דאתקצי למצותה וכבר נעשית המצוה בו ואינו צריך כלל ונותנין טעם לדבר שכך הוא שאם היה בהן קדושה היה צריך להחזירם למזבח כדין גחלת שפקעה מע"ג המזבח ולא לכבדן לאמה כדאיתא במסכת מעילה פ' חטאת העוף. וגם נראה לומר כל דבר שהוא צורך גבוה ומכבה אינו חייב משום מכבה שהרי כל חותה גחלים הוא מכבה כדאיתא במסכת כריתות בפרק ספק אכל וא"כ היה חותה במחתה אלא ש"מ דכל מה שהוא צורך גבוה אין בכך כלום וה"נ הכא משום נוי העזרה דכתיב זה אלי ואנוהו שרי אבל בשבת שאסור לטלטלו היה כופה עליו פסכתר דאע"ג דגרף של רעי מותר לטלטלו ממקומו למקום אחר שלא יראה ומחמת מיאוס היינו דוקא גרף של רעי או צואה וכיוצא בה אבל גחלת או מיאוס אינו יכול לטלטלו ועוד שיעשה גרם כבוי כי ודאי נראה דלאו לאחר שכבו עסיקינן אלא בעבור שהיו מכוערות היה מכבדן לאמה דאי ס"ד דלאחר שכבו קאמר א"כ למה היה צריך לכפות עליו פסכתר דבשלמא אי אמרת דבשלא כבו עסיקינן מש"ה כפו עליו פסכתר דחיישינן שמא יהנו מהן וכדאמרינן נמי גבי חמץ דכופה עליו כלי אלא אי אמרת דבשכבו עסיקינן א"כ מה הנאה שייכא בהו:

פסכתר:    מפרש בערוך ועשית סירותיו מתרגמינן פסכתרוותיה ובסוף עירובין נמי אמרינן כפין עליו פסכתר ומפרש שהן כמין כפיפות של נחושת ובמגלת סתרים דרבינו נסים מקשה מההיא מתניתין דמייתי פ' חומר בקדש הסלת והקטרת והלבונה והנחלים שאם נגע ט"י במקצתם פסל את כולם וכיון דהכא תנן מכבדן לאמה א"כ ש"מ לא קדשי במחתה שאם נתקדשו בכלי שרת היו טעונין גניזה ולא לכבדן לאמה והכא במשנת ר' עקיבא כיון ששנינו דט"י פוסל בגחלים א"כ ש"מ נתקדשו כבר בכלי שרת דכל זמן שלא קדש הכלי את מה שבתוכו לא פסיל בהו ט"י וה"נ מוכח בפ"ק דשבועות דכל זמן שהקטרת קדושת דמים לא פסיל בה ט"י ובמסכת יומא פ' הוציאו לו מסיק נמי אהך מתניתין גופה דקטרת וגחלים מדקא פסיל בהו ט"י פסלא בהו נמי לינה ומסתמא דגחלים לא הוו בכלי אחר כי אם במחתת הכסף א"כ היכי משכחת לה בגחלים שמכבדן לאמה וכתבו ז"ל שכך מתרץ בירושלמי בחומר בקדש דההיא משנת ר"ע דקתני ט"י פסיל בגחלים היינו גחלים של יום הכפורים דהנהו ודאי קדשי משום דבאותה מחתה שהיה חותה בה היה מכניס כדתנן בפרק טרף בקלפי אבל בגחלים של כל יום ויום לא משום דבכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב וכיון שהוא עתיד לערות אותם משמע שאין אותו הכלי מצרפן וגם משמע דאינו מקדשן כיון שאינו מתכוין לכך שיהיו קדושים בתוכו כגון הכא גבי מחתה של כסף לפיכך מכבדן לאמה שהרי לא נתקדשו עדיין דאע"ג דאיכא למימר דמחתה של כסף כלי שרת היתה ס"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והרי לא היה דעתו לקדשן כי אם במחתה של זהב דהרי מסיק התם בירושלמי רשב"ל לטעמיה דהך מתניתין דהסלת והקטרת שהקשה ר"ש בן לקיש יודעין היו שכלי שרת מחברן ומה בא להעיד על שיירי מנחות שהיו מחברין את עצמן והפירוש נראה לומר כדמסיק בפרק חומר בקדש שאני מנחות אע"פ שאין צריכין לכלי הכלי מצרפן והיינו דקא מפרש בירושלמי ר' יוסי בר' חנינא משום ר' יוחנן מפני מה אמרו שיירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכלים כלומר מפני שבשעת קמיצה היו צריכין להיות בכלי ורב אחא בשם ר' יוסי ס"ל דלאו אשיירי מנחות הוצרכו להעיד אלא על הסלת והקטרת והלבונה והגחלים דלאו אוכלין נינהו אפ"ה מיפסלי בט"י וקפריך התם לר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא ניחא סלת וקטרת ולבונה כלומר בסלת וקטרת ולבונה משכחת לה דצריכין להיות בכלי אבל בגחלים היכי משכחת לה דצריכין להיות בכלי כיון שהיה חותה ומערה לתוך כלי אחר נמצא שכל זמן שהן בעזרה אינם צריכין כלל לאותו כלי שהם בתוכו וגם אחר שעירן לתוך של זהב אם היה רוצה עדיין לערותם לכלי אחר היה יכול רק שלא היה מפזר מהם כלום מכאן ואילך ומשני דבנחלים של יום הכפורים קאמר דבאותה שהיה חותה בה היה מכניס וטעמא כדמפרש במסכת יומא משום חולשא דכ"ג שלא לערות מכלי אל כלי ודאי הוזקקו לכליין קרינן בהו והכלי מצרפן והיינו דקא מסיים בירושלמי ובגחלים של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו כקב גחלים מכבדן לאמה כלומר משם נמצינו למדין שלא היו הן מקודשין במחתה אותן הגחלים של כל יום כיון שהיה מכבדן לאמה וכ"ש שאין הכלי מצרפן ועוד שכיון שיותר היה חותה מן הגחלים ממה שהיה צריך לקטרת על כן היה לו שלא להקדישן עד שיערה לתוך המחתה שהיה מקטיר בה דלא יתכן קצת גחלים להיות קדושים וקצת שלא להקדיש ור' מתניה מקשה לשם בירושלמי לר"ל ור"י דמפרשי משום דהוזקקו לכליין וכי סלת וקטרת ולבונה וגחלים לאו בכמה כלים הם קריבין כלומר הרי הקטרת והסלת והלבונה והגחלים זה בכלי שלו קרב וזה בכלי שלו קרב ואעפ"כ דכשהם ביחד כולם בכלי אחד דמצרפן לר' מתניה משמע דהסלת והקטרת והגחלים והלבונה לאו בלשון או או קתני אלא ממש שהם כולם ביחד קאמר ואעפ"כ מצטרפין דלא תליא מילתא בזקיקת כליין אלא ס"ל דאפילו אם הקדיש בכלי חול אעפ"כ מצטרף דלא קפיד קרא אלא אקדש ולאו אכלי קדש דאע"ג דמכף אחת וכו' ילפי' דכלי מצרף מ"מ איכא למימר דלא קפיד קרא אלא אקדש שבו וכף דנקט אורחא דמילתא נקט דאורחיה דקטרת להיות בכף ובתוס' דחגיגה פירש לשם ריב"א הלוי ז"ל דאפילו כלי של חול מצרף דבר של קדש וס"ל לר' מתניה דלא אתא ר"ע לאשמועינן אלא שהקטרת והגחלים כלי מצרפם אע"ג דלאו אוכל נינהו אבל היו יודעים שכלי שרת מחברן או אפילו כלי חול יכול להיות שמחברין לקדש כמו שכתבנו ולא בא להעיד אלא אמילי דלאו אוכלין שמחברין כיון שהם קדש וזה הפירוש נראה מכוון יותר מעניינים אחרים שעלו כמו כן במחשבה לכתוב אבל מפני שלא נתיישבו כמו זה הנחנום וכל זה מה שכתבנו לא הכריחנו אלא הירושלמי ומגלת סתרים אבל אם לא זה היינו יכולים לפרש ההיא דמשנת ר' עקיבא אפילו בגחלים של כל יום וכגון בשכבר עירה לתוך מחתה של זהב שבה היה מקטיר ולא היה צריך לגחלים של יום הכפורים וגם בתלמוד שלנו לא משמע בהדיא דדוקא כלי שרת כדפירשו בתוספי חגיגה אבל לשון הירושלמי קצת הוא יוכיח דבעינן כלי שרת מדקא מסיק בהדיא לישנא יודעין היו שכלי שרת מחברין וכו' אבל יכול לומר דאורחא דמילתא נקט משום דאורחיה דקדש להיות בכלי שרת ועוד היינו יכולין לומר משום דמכבדן לאמה אינה ראיה לומר שבשביל כך לא נתקדשו במחתה שהרי הדמים כמו כן היו נשפכין לאמה ואפילו שנתקדשו בכלי כדתנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון וה"נ הני גחלים היו מתכבדין כמו כן לאמה כיון שנעשית כבר מצותן:

אחת שהוא מושך בה:    י"ל שמתניתין ר"ש היא דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל וכו' או י"ל לא חיישינן לגרירה אפילו לר' יהודה מפני שהרצפה של שיש היתה כולה ולפי שמוכיח במסכת שקלים דלשכת כלים במקדש היתה דהיינו או סמוך לחומת בית המקדש ונמצא היתה בנויה או בעובי חומת בית המקדש ונמצא פסכתר זה לוקחין משם או יש לפרש שאצל המזבח היתה רגילה להיות לצד מערבי של מזבח לפיכך היתה בגובהה של עזרה והגחלים שנתפזרו היו מלמטה יותר בשפוע העזרה וכדתנן ירד ועירן לתוך של זהב דהיינו שירד מן הכבש והיה מערן כלפי מזרח המזבח כדי שיהא קרוב לאמה יותר בשביל כך כשהיה בשבת והיה צריך לפסכתר היה צריך למושכו ממקום גבוה אצל הנמוך כי הגחלים היו במקום הנמוך יותר מן הפסכתר מפני שהעזרה משופעת כפי גובהו של הר הבית ועל כן היה צריך שתי שרשרות באחד היה גורר ומושך את הכלי ממקומו ואותם שרשרות יש לפרש שהיתה קבועה בדופן הכלי ובשרשרת שהיתה מלמעלה היה אוחז בידו האחת מלמעלה שלא תתגלגל הכלי בשעה שמושך כי דרך הכלי כשנמשך ממקום גבוה למקום הנמוך מתהפך ומתגלגל עכ"ל הראב"ד ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל אחת שהוא מושך בה ויורד כי היה ממלא אותה אפר להורידו מע"ג המזבח ואוחז בשלשלת ומושך והאחר אוחז בשלשלת מלמעלה כדי שלא תתגלגל כי היתה עגולה מלמטה כמין יורה:

ועל השרץ בשבת:    שנמצא בעזרה וחוששין שמא יגע בו אדם וכופין עליו פסכתר ואין מוציאין אותו בשבת משום איסור מוקצה ויש שבות שאסרו במקדש כדאמרינן גבי לחם הפנים דנטילת קנים והנחתן אינם דוחין את השבת וכדאמרינן בפסחים גבי מקלות היו שם וי"מ משום דעזרה ר"ה היא ונ"ל שטעו בהא דאמרינן בפ"ק דפסחים זאת אומרת עזרה ר"ה היא ולא היא התם לענין ספק טומאה קאמר אבל לענין שבת כיון דמוקפת מחיצה ודלתותיה נעולות בלילה ואין שעריה זה כנגד זה הוי רה"י מן התורה ע"כ. ובערוך נראה דגרים פסקטר בקוף וטית:

כופין אותו על גב גחלים:    מצאתי מוגה על קב גחלים. וביד פ' ששי דהלכות תמידים ומוספים סימן ד:

יכין

מי שזכה במחתה:    להוליך מחתה גחלים לפני' למזבח הזהב, ולא הי' לה פייס לבד, רק אותו שזכה בקטורת אומר לאוהבו זכה עמי במחתה. וי"א שלא היה רשאי לומר למי שירצה, רק לזה שעומד בימינו בשעת הפייס [ועי' תוס' יומא כ"ה. ונ"ל דה"ט משום איבה ומחלוקת, שלא יקפידו שאר הכהנים כשיכבד בה למי שירצה מהכהנים]:

ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה:    הכא לא חתה ממאוכלות הפנימיות שקרובות להיות דשן כמו שעושה בתרומת הדשן [לעיל פ"א מ"ד], דהכא אדרבה הי' צריך לחתות גחלים גסות יוקדות. רק ר"ל פינה העצים שלמעלה אילך ואילך לבלי ליקח אוד שיעשן:

ירד:    מהמזבח:

ועירן לתוך של זהב:    ולא חתה בשל זהב, דתורה חסה על ממון ישראל. [ואע"ג דבזבחים [דפ"ח ב'] קאמר דאין מכבסין בגדי כהונה, משום דאין עניות במקום עשירות. נ"ל דהכל לפי ההפסד והכל לפי כבוד העבודה, והכל לפי הצורך. ומה"ט התירו לכה"ג ביו"כ לחתות בשל זהב [כיומא דמ"ד ב'], משום חולשא דכה"ג, ומשום קדושת העבודה, ובהא מתורץ כמה סוגיות בש"ס, דלפעמים קאמרה התורה חסה וכו', ולפעמים קאמר אין עניות וכו'. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו [שקלים פ"ח מ"ה]. ונ"ל עוד דבהא פליגי (מנחות דפ"ט א') אי אמרינן ממטה למעלה שיערו משום דהתורה חסה וכו', או נימא ממעלה למטה שיערו משום דאין עניות וכו'. דנ"ל דפליגי אי מסתבר לדמותו להך גיסא או לאידך גיסא]:

נתפזר ממנו כקב גחלים:    דהי' חותה במחתה כסף שמחזקת ד' קבין ועירה לשל זהב שמחזקת ג' קבין להכי נתפזר וכו'. ועשה כן, כדי שתראה המחתה גדושה בדרך כבוד. מיהו לא עירה מיד בראש המזבח, דא"כ כשהי' יורד במדרון הכבש, יפלו הגחלים ממחתה הגדושה:

והיה מכבדן לאמה:    אמת המים שעובר בעזרה. כדי שלא יכוו בהן רגלי הכהנים שהולכין יחף. [ואע"ג דאסור לכבות אש המזבח, ולאביי [יומא מ"ו ב'] אפי' אחתיה לארעא חייב כשמכבהו. י"ל דאפי' לאביי היכא דאינתק לגמרי מהמזבח שדעתו לבלי להחזירה לא מקרי תו אש המזבח. משא"כ התם איירי בהורידה סתם דראויה לחזור ולהעלותה [אב"י עי' ביומא שס תוס' ד"ה כי פליגי]. ואי"ל עכ"פ הרי מפסיד קדשים, דהגחלים נתקדשו במחתת הכסף #ב). י"ל כיון דגנאי להעלותן עוד, כאבודין דמי]:

ובשבת:    שאסור לכבותן. ואף דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, דהרי כל מכבה בשבת חייב רק כשמתכוון לעשות פחם [כשבת פ"ב מ"ה]. נ"ל כיון דדמי לגמרי למלאכה דאורייתא, ואין חילוק רק במחשבה של המכבה, בשבות כי האי גזרו עליו במקדש, [עי' מ"ש פ"א מ"ג]. [אב"י סברת ע"ר נ"י עצמה נזכר בדוגמתה בחדושי רשב"א [שבת צ"ד ב'] לעניין טלטול מת, דאע"ג דמשום כבוד הבריות לא חששו גבי' משום שבות, עכ"פ גבי מלאכה שאצלג"ו יש שבות גבי' מדתלי במחשבתו]:

היה כופה עליהן פסכתר:    ואת קערותיו מתרגמינן וית פסכתרוותיה:

ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך:    הוא ט"ו סאין שהוא חצי כור, והוא מחזיק אלף ות"מ רביעיות הלוג:

ושתי שרשרות היו בה:    ב' שלשלות הי' בפסכתר בב' קצותיו:

ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל:    שבו מורידין הדשן מהמזבח באופן זה וכדמסיק. כהן א' עומד למעלה ואוחז בפסכתור וממלאו דשן, וכשנתמלא, אז אוחז בשלשלת ומשלשלו מעט מעט למטה, וכהן אחר שעומד למטה אוחז בשלשלת השני ומושכו למטה, באופן שיהי' הפסכתר נשמט לאט לאט ביושר דרך הכבש למטה, ולא תתגלגל בבת אחת מהר למטה וישפך הדשן. וכשהוריקו למטה, חוזר העליון ומשכו לעצמו למעלה בהשלשלת לחזור למלאותו:

ושלשה דברים היתה משמשת כופין אותה על גב גחלים:    שנתפזרו כשעירה אותן כלעיל:

ועל השרץ בשבת:    שנמצא במקום שהנכנס שם בטומאה פטור מכרת דהיינו משער עזרת ישראל ולחוץ. והרי גחלי' א"א לכבותן בשבת [כלעיל סי' ל']. והשרץ אף שכשוטלטלו אפי' ע"י כלי שמקט"ו, א"א שיתטמא הכהן המטלטלו להוציאו, דהרי אדם וכלים אמקט"ו רק מאב הטומאה, והרי הכלי שיטול בו השרץ נעשה ע"י נגיעתו בהשרץ רק ראשון וא"כ ל"ל פסכתר. עכ"פ הרי השרץ מוקצה הוא, דאסור בטלטול. ושם חוץ לשער נקנור לא שייך לומר אין שבות במקדש, מדאין שם דין מקדש. לכן כופה עליו פסכתר עד מוצאי שבת ויו"ט. אבל במצא שרץ משער עזרת ישראל ולפנים, שחייבים כרת בשנכנס לשם בטומאה, היה כהן מוציאו מיד משם בפשוטי כלי עץ שאמקט"ו, כדי שלא לטמא כלי במקדש בחנם, ומוציאו משם להר הבית [כך משמע בירושלמי שלהי עירובין], דמדמוקף מחיצות דינו גם הוא כרה"י. אבל לחוץ מחומת הר הבית, דוקא קודם שנפרצו בחומת ירושלים פרצות, דאז דינה ככרמלית [כעירובין ד"ו ב'], הי' רשאי להוציאה לשם, דאף דהו"ל כמוציא מעזרה רה"י [עי' רכ"מ רפ"ה מבחירה] לכרמלית. אפ"ה כדי להוציא טומאה ממקום שחייבין עליו כרת, ל"ג רבנן. אבל לאחר שנפרצו פרצות בחומת ירושלים, דאז דינה כר"ה [כעירובין ק"א א'] היה אז אסור להוציא השרץ לשם, מדהו"ל כמוציא מרה"י לר"ה, לפיכך יוציאו רק להר הבית. ולא יניחו בעזרת נשים ויכפה עליו פסכתר, כמו שהיה עושה במצאו שם. דשאני הכא שכבר הוא בידו [ירושלמי הנ"ל]:

בועז

פירושים נוספים