תפארת ישראל על תמיד ה

משנה תמיד, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אמר להם הממונה: הוא הממונה על הפייסות [ועי' רפ"ג סי' א']:

ברכו ברכה אחת: היא ברכת אהבה רבה:

קראו עשרת הדברים: כך היתה התקנה תחלה אף בגבולין לקרות בכל יום י' הדברות קודם ק"ש מדהן כוללים כל מצות התורה [כמ"ש במאמר השכל]. רק בתר הכי בטלוה, מדהסתייעו בזה המינין לומר דלהכי קוראין פרשה זו טפי משאר פרשיות, משום דרק זו צוה הקב"ה, אבל שאר התורה משה מפי עצמו אמרה:

ברכו את העם: ר"ל עם העם, דהיינו בסגנון כמו שמברכין העם בגבולין, דאי"ל שברכו עם העם ממש. דהרי העם אינן רשאין לקרות עדיין ק"ש לכתחילה כיומא [דל"ז ב], כך כתב רש"י (ברכות י"א ב):

שלש ברכות: שהך אמת ויציב וכו':

ועבודה: רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואישי ישראל ותפלתם תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, בא"י המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. וי"א שסיימו בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד. וברכות כהנים: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו', וישם לך שלום שים שלוש וכו', בא"י המברך את עמו ישראל בשלום, הכל בלי נשיאות כפים [תוס' ברכות די"א ב']. ולרמב"ם ברכת כהנים דמתני' היינו רק ברכת שים שלום וכו':

ובשבת: שהמשמורת מחדשות בו, שהמשמר היוצא מקריבין תמיד השחר, ומשמר הנכנס מקריבין המוספין [סוכה נ"ו]:

מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא: דהמשמר היוצא היו מתפללין על המשמר הנכנס, ואומרים מי ששכן שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות. ולא אמרו בה לא שם ולא מלכות. ואפשר שכללוה בברכת כהנים שהזכיר התנא מקודם. וה"ק ובשבת מוסיפין בברכת כהנים ברכה א' למשמר היוצא. והא דהוצרכו להתפלל כן. ה"ט מפני שהכהנים קפדנין [כב"ב ק"ס ע"ב וקדושין ד"ע ע"ב], וביותר יש לחוש לזה למשמר שנתחדש, וזה כ"ד שבועות שלא עבדו ולא היו רגילין בהן בעבודה, ויתקוטטו עי"ז בדיני עבודה ובחילוק מתנתן, וע"י כן יארע קלקול בעבודתן:

משנה ב

אמר להם: הממונה:

חדשים לקטרת באו והפיסו: ר"ל מי שלא זכה כל ימיו עדיין להקטיר הקטורת, וידועים היו להממונה, יבוא להגריל עליו. דמי שהקטירה פעם א', לא הניחוהו להקטירה שוב, משום דהמקטירה מתעשר, כדכתיב ברך ה' חילו:

חדשים עם ישנים בואו והפיסו: לפי שאמר בקטורת חדשים דוקא, הוצרך לומר בזה חדשים עם ישנים. כלומר שאף אותו שכבר זכה בעבודה זו יבוא להגריל עליה:

הוא מעלה אותן על גבי המזבח: פלוגתייהו, דלת"ק ה"ט משום דברוב עם הדרת מלך, ונאה ויפה הוא שיהיה לכל עבודה יחידית משרת מיוחד, זה נכנס וזה יוצא. ולראב"י עכ"פ במקום חדר המלך לאו אורח ארעא, דנראה כאילו כבד על הראשון לגמור עבודתו. [ואע"ג דבהולכת דם הפסח נתנו לחבירו וחבירו לחבירו עד המזבח (כפסחים פ"ה מ"ו). התם מדמקבל מיד הריקן לחזור לעבוד. לא מחזי כמשא]:

משנה ג

מסרום לחזנים היו מפשיטין אותם את בגדיהם: ר"ל משום דכל כהני בית אב לבשו בבוקר בגדי כהונה, דמי שיזכה בפייס, יהיה מוכן מיד לעבודה. ועתה שכבר עברו כל פייסות הבוקר, להכי אותן שלא זכו בהן, מסרם הממונה לחזנין, והן שמשים של פנחס הממונה על מלבושי כהונה [כשקלים פ"ה] הם יקבלו מהן בגדי הקודש להחזירם למקומן:

לא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד: ולבשו בגדי חול, ואח"כ הפשיטו מהן גם המכנסיים של קודש ולבשו מנכסי חול ויצאו להם. [מיהו נ"ל דאם שוב אירע קרבן יחיד ביום חוזרין ומפיסין בעבודתו. דאע"ג דבקרבן יחיד ליכא פייס (כרש"י יומא דכ"ו ב'). נ"ל דהיינו שלא הפיסו על כל נתת, ועכ"פ הפיסו מי יזכה בעבודת כולו דלא ליתי לאנצויי. תדע, דאל"כ סתרי דברי רש"י הנ"ל אהדדי עם מ"ש רש"י עצמו יומא ד"ב ב']:

וחלונות היו שם: עשוי כמין חלל שאינו מפולש בחומה, והוא מרובע כעין ארגז בכותל שראגק בל"א:

וכתוב עליהם תשמישי הכלים: ר"ל התשמיש של מין הכלי שמונח בהארגז, היה כתוב על דלת הארגז. דלכל משמור היה בהלשכה ד'. חלונות, בא' מונחים מכנסיים, וכתוב על הדלת מכנסיים, וכן בכתונות, וכן במצנפות, וכן באבנטים. וסדר לבישת בגדי כהונה, בתחלה לובש המכנסיים, ואח"כ הכתונת ממעל למכנסיים, ועליו חוגר האבנט, ואח"כ צונף המצנפת, דהיינו מגבעות של כהן הדיוט [ועי' בקופת הרוכלין בחלק בגדי כהונה שחברנו בס"ד בריש מועד]:

משנה ד

מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף: כעין לעפפעל היה:

מחזיק שלשת קבים: עיי' מ"ש לעיל [פ"ג מ"ו]:

והבזך: כף קטן:

היה בתוכו מלא וגדוש קטרת: ולהכי משים הבזך עם הקטורת תוך הכף, כדי שלא יתפזר הקטורת כשיוליכו לההיכל. והא דלא נתן הקטורת בכף הגדול לבד. ה"ט, דדרך כבוד הוא כלפי מעלה כשיערה הקטורת על הגחלים מתוך כלי גדוש:

וכסוי היה לו: לכף הגדול [כך כתב הרמב"ם (פ"ג מתמידין). ונ"ל טעמו כדי שלא יצא ריח הקטורת. והר"ב כ' שהכסוי הי' לבזך. ולי נראה כרמב"ם, חדא מדקאמר לקמן (פ"ז מ"ב) בהדיא וכן וכסויו, ותו דאת"ל דכסוי לבזך הוה. א"כ אי אפשר שיתפזר הקטורת ול"ל כך. כלל ועיי' לעיל סי' כ"א]. ואת"ל א"כ דהכסוי לכף הי', הול"ל כך. וכסויה לשון נקיבה #א), וכדכתיב כף אחת. י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב'). תדע, דהרי בזך נמי לשון נקיבה, וכדמתרגם בקרא סוף פרשת נשא, בזיכא חדא היא דדהב מליא קטורת בוסמיא. ואף שיש לחלק קצת בין לישנא דבזך דנקט מתני', ללישנא דבזיכא דנקט התרגום, שהוא תרגומו של כף, שהוא בלשון עברי כף גדולה, והוא לבד נקרא בלשון נקיבה, אבל הך דמתני' שהוא כף קטן י"ל דהוא לשון זכר. עכ"פ מנ"ל לחלק ביניהם, ולא נימא כפשוטו דאכף קאי, ולשון תורה לחוד וכו', כדאמרן]:

וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן: ר"ל כעין חתיכת בגד הי' בראש הכסוי לנוי [כמו לא יצא הגמל במטולטלת [שבת פ"ה מ"ג]. וי"א דמטולטלת ר"ל טבעת, שע"י מתטלטל להסיר הכסוי:

משנה ה

מי שזכה במחתה: להוליך מחתה גחלים לפני' למזבח הזהב, ולא הי' לה פייס לבד, רק אותו שזכה בקטורת אומר לאוהבו זכה עמי במחתה. וי"א שלא היה רשאי לומר למי שירצה, רק לזה שעומד בימינו בשעת הפייס [ועי' תוס' יומא כ"ה. ונ"ל דה"ט משום איבה ומחלוקת, שלא יקפידו שאר הכהנים כשיכבד בה למי שירצה מהכהנים]:

ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה: הכא לא חתה ממאוכלות הפנימיות שקרובות להיות דשן כמו שעושה בתרומת הדשן [לעיל פ"א מ"ד], דהכא אדרבה הי' צריך לחתות גחלים גסות יוקדות. רק ר"ל פינה העצים שלמעלה אילך ואילך לבלי ליקח אוד שיעשן:

ירד: מהמזבח:

ועירן לתוך של זהב: ולא חתה בשל זהב, דתורה חסה על ממון ישראל. [ואע"ג דבזבחים [דפ"ח ב'] קאמר דאין מכבסין בגדי כהונה, משום דאין עניות במקום עשירות. נ"ל דהכל לפי ההפסד והכל לפי כבוד העבודה, והכל לפי הצורך. ומה"ט התירו לכה"ג ביו"כ לחתות בשל זהב [כיומא דמ"ד ב'], משום חולשא דכה"ג, ומשום קדושת העבודה, ובהא מתורץ כמה סוגיות בש"ס, דלפעמים קאמרה התורה חסה וכו', ולפעמים קאמר אין עניות וכו'. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו [שקלים פ"ח מ"ה]. ונ"ל עוד דבהא פליגי (מנחות דפ"ט א') אי אמרינן ממטה למעלה שיערו משום דהתורה חסה וכו', או נימא ממעלה למטה שיערו משום דאין עניות וכו'. דנ"ל דפליגי אי מסתבר לדמותו להך גיסא או לאידך גיסא]:

נתפזר ממנו כקב גחלים: דהי' חותה במחתה כסף שמחזקת ד' קבין ועירה לשל זהב שמחזקת ג' קבין להכי נתפזר וכו'. ועשה כן, כדי שתראה המחתה גדושה בדרך כבוד. מיהו לא עירה מיד בראש המזבח, דא"כ כשהי' יורד במדרון הכבש, יפלו הגחלים ממחתה הגדושה:

והיה מכבדן לאמה: אמת המים שעובר בעזרה. כדי שלא יכוו בהן רגלי הכהנים שהולכין יחף. [ואע"ג דאסור לכבות אש המזבח, ולאביי [יומא מ"ו ב'] אפי' אחתיה לארעא חייב כשמכבהו. י"ל דאפי' לאביי היכא דאינתק לגמרי מהמזבח שדעתו לבלי להחזירה לא מקרי תו אש המזבח. משא"כ התם איירי בהורידה סתם דראויה לחזור ולהעלותה [אב"י עי' ביומא שס תוס' ד"ה כי פליגי]. ואי"ל עכ"פ הרי מפסיד קדשים, דהגחלים נתקדשו במחתת הכסף #ב). י"ל כיון דגנאי להעלותן עוד, כאבודין דמי]:

ובשבת: שאסור לכבותן. ואף דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, דהרי כל מכבה בשבת חייב רק כשמתכוון לעשות פחם [כשבת פ"ב מ"ה]. נ"ל כיון דדמי לגמרי למלאכה דאורייתא, ואין חילוק רק במחשבה של המכבה, בשבות כי האי גזרו עליו במקדש, [עי' מ"ש פ"א מ"ג]. [אב"י סברת ע"ר נ"י עצמה נזכר בדוגמתה בחדושי רשב"א [שבת צ"ד ב'] לעניין טלטול מת, דאע"ג דמשום כבוד הבריות לא חששו גבי' משום שבות, עכ"פ גבי מלאכה שאצלג"ו יש שבות גבי' מדתלי במחשבתו]:

היה כופה עליהן פסכתר: ואת קערותיו מתרגמינן וית פסכתרוותיה:

ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך: הוא ט"ו סאין שהוא חצי כור, והוא מחזיק אלף ות"מ רביעיות הלוג:

ושתי שרשרות היו בה: ב' שלשלות הי' בפסכתר בב' קצותיו:

ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל: שבו מורידין הדשן מהמזבח באופן זה וכדמסיק. כהן א' עומד למעלה ואוחז בפסכתור וממלאו דשן, וכשנתמלא, אז אוחז בשלשלת ומשלשלו מעט מעט למטה, וכהן אחר שעומד למטה אוחז בשלשלת השני ומושכו למטה, באופן שיהי' הפסכתר נשמט לאט לאט ביושר דרך הכבש למטה, ולא תתגלגל בבת אחת מהר למטה וישפך הדשן. וכשהוריקו למטה, חוזר העליון ומשכו לעצמו למעלה בהשלשלת לחזור למלאותו:

ושלשה דברים היתה משמשת כופין אותה על גב גחלים: שנתפזרו כשעירה אותן כלעיל:

ועל השרץ בשבת: שנמצא במקום שהנכנס שם בטומאה פטור מכרת דהיינו משער עזרת ישראל ולחוץ. והרי גחלי' א"א לכבותן בשבת [כלעיל סי' ל']. והשרץ אף שכשוטלטלו אפי' ע"י כלי שמקט"ו, א"א שיתטמא הכהן המטלטלו להוציאו, דהרי אדם וכלים אמקט"ו רק מאב הטומאה, והרי הכלי שיטול בו השרץ נעשה ע"י נגיעתו בהשרץ רק ראשון וא"כ ל"ל פסכתר. עכ"פ הרי השרץ מוקצה הוא, דאסור בטלטול. ושם חוץ לשער נקנור לא שייך לומר אין שבות במקדש, מדאין שם דין מקדש. לכן כופה עליו פסכתר עד מוצאי שבת ויו"ט. אבל במצא שרץ משער עזרת ישראל ולפנים, שחייבים כרת בשנכנס לשם בטומאה, היה כהן מוציאו מיד משם בפשוטי כלי עץ שאמקט"ו, כדי שלא לטמא כלי במקדש בחנם, ומוציאו משם להר הבית [כך משמע בירושלמי שלהי עירובין], דמדמוקף מחיצות דינו גם הוא כרה"י. אבל לחוץ מחומת הר הבית, דוקא קודם שנפרצו בחומת ירושלים פרצות, דאז דינה ככרמלית [כעירובין ד"ו ב'], הי' רשאי להוציאה לשם, דאף דהו"ל כמוציא מעזרה רה"י [עי' רכ"מ רפ"ה מבחירה] לכרמלית. אפ"ה כדי להוציא טומאה ממקום שחייבין עליו כרת, ל"ג רבנן. אבל לאחר שנפרצו פרצות בחומת ירושלים, דאז דינה כר"ה [כעירובין ק"א א'] היה אז אסור להוציא השרץ לשם, מדהו"ל כמוציא מרה"י לר"ה, לפיכך יוציאו רק להר הבית. ולא יניחו בעזרת נשים ויכפה עליו פסכתר, כמו שהיה עושה במצאו שם. דשאני הכא שכבר הוא בידו [ירושלמי הנ"ל]:

משנה ו

הגיעו בין האולם ולמזבח: אותן ב' הכהנים שעם הגחלים והקטורת:

וזורקה בין האולם ולמזבח: אינה איתה שהיתה כלי שיר [כפ"ג סי' ס'], דאי אפשר לזרקה שלא ישתברו קניה. גם אי אפשר שהיתה המגריפה שגורפין בה הדשן [כפ"ב מ"א] דלא היתה משמעת קול כל כך כשיזרקוה. רק היתה כלי מיוחד שמשמיע קול גדול כשיזרקוהו, והי' תמונתה כמגריפת הדשן:

בהן ששומע את קולה: והוא חוץ לעזרה:

יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות: דאע"ג דכל כהן הנכנס שלא לצורך עבודה, אם להיכל עובר בלאו, ואם לק"ק במיתה ביד"ש [כמנחות כ"ז]. אפ"ה אחר גמר כל עבודת התמיד. דהיינו אחר שהקטירו קטורת של שחר [דמתני' כאבא שאול דאמר מטיב ואח"כ מקטיר, ולרבנן מקטיר ואח"כ מטיב. ואח"כ] כל כהן אפי' אותו שלא עבד היום, מותר לכנס להיכל להשתחוות [כדמוכח בחגיגה [דכ"ו א'] שהכהנים ע"ה דלא חזו לעבודה, אפ"ה גם הן נכנסין להשתחוות]. ואע"ג שלא הוקרבו עדיין אברי התמיד, וא"כ לא גמרו עדיין כל עבודת התמיד עכ"פ הקרבת אברין לא מעכב כפרה. [כך נ"ל. ודלא כמשמע לכאורה מרמב"ם [פ"ב מביאת מקדש] דבנכנס להשתחוות, אפי' לא נגמרו עדיין עבודת השחר שרי לכנס. דליתא דא"כ ק"ל מיומא [דנ"ג א'], דמקשינן, והא עייל ביאה רקנית, ואצטריך לתרוצי ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ולמה לא תי' כפשוטו כגון שנכנס להשתחוות והכניס קטורת חסירה אז. ומה"ט אי אפשר נמי לומר כרכ"מ שם דעכ"פ כל כהן אחר שעבד עבודה מותר לכנוס להשתחוות. ג"כ ליתא, דא"כ לשני התם דמיירי כה"ג. אע"כ דדוקא אחר שגמר כל עבודת התמיד אז מותר לכנוס להשתחוות. והתם כיון שהכניס קטורת חסירה, הרי לא הקטיר עדיין, ולא גמר עבודת השחר עדיין]:

והוא רץ ובא: ר"ל טובל ונכנס להשתחוות כמוהם:

והוא רץ ובא: אחר שיטבול. ואי"ל דהשתא נכנסין לשיר. ליתא, דהרי חסר עדיין כמה עבודות שקודם לשיר. רק ר"ל נכנסין ומכינין א"ע ואת הכלים לשיר. דאחר שהקטירו הקטורת יכנסו כל הכהנים להשתחוות. ואח"כ כל הכהנים שעבדו אותו היום, עומדין כולן על מעלות האולם, וממתינין עד אחר שיקטירו אברי התמיד על המזבח. ואח"כ אומרי' אלו שעל מעלות האולם ברכת כהנים. ואח"כ מקריבי' מנחת התמיד. ואח"כ מנחת החביתין. ואח"כ ינסכו היין על המזבח ובשעת הניסוך, אז הלויים שעומדין על הדוכן פותחין בשיר של יום, כבפרק דלקמן:

היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח: דכמו שכל הכהנים נחלתו לכ"ד משמרות [כשלהי סוכה], כמו כן כל ישראל נחלקו לכ"ד מעמדות. ומכל מעמד הי' הראש והשר שלהן וקצת מבני המעמד מתושבי ירושלים. והם עומדין בשליחות כל ישראל אצל הקרבת קרבנות צבור, דאינו מן הראוי שיקריבו קרבן האדם והוא אינו עומד על גביו [כתענית כ"ו א']. ושאר בני המעמד שדרים בערי ישראל היו מתענין ומרבין בתפלה בשבוע שלהן בעיריהן, שתקובל קרבנות ישראל. וקאמר הכא שכששמע ראש המעמד קול המגריפה, הלך לשער מזרח של העזרה, והשגיח שיתכנסו לשם כל הכהנים שנטמאו ובני מעמד שנטמאו שלא יכלו לכנוס לעזרה. ועשו כן, כדי שלא יחשדום שמחמת עצלות לא באו. ויש אומרים כדי לביישן על שלא נזהרו מלהתטמאות. ולרמב"ם כאן בפירושו, ר"ל אותן מצורעין שכבר טהרו מצרעתן, הי' מעמידן בשער המזרח כדי שיהי' מזומנין אחר גמר עבודת הצבור להקריב אשמם, ולזרוק עליהן דם האשמות [ובפ"ו מתמידין כתב כדברינו לעיל]: