משנה תמיד ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ה · משנה ד | >>
מי שזכה בקטורת, היה נוטל את הכףז.
והכף דומה לתרקב גדול ח של זהב, מחזיק שלשת קבים, והבזך היה בתוכוט, מלא וגדוש קטורת.
וכסוי היה לו, וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן.
מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת,
- הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף.
- וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב,
- מַחֲזִיק שְׁלֹשֶׁת קַבִּים;
- וְהַבָּזָךְ הָיָה בְּתוֹכוֹ,
- מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת.
- וְכִסּוּי הָיָה לוֹ,
- וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן:
מי שזכה בקטורת -
- היה נוטל את הכף,
- והכף דומה לתרקב גדול של זהב,
- מחזיק שלשת קבין,
- והבזך בתוכו - מלא וגדוש קטורת,
- וכסוי היה לו,
- וכמין מטוטלת היה עליו - מלמעלן.
- היה נוטל את הכף,
מלא וגדוש - שיהא הבזך מלא ומתוקן, רוצה לומר הבזך שהוא בתוך הכף. והבזך בתוך הכף, כדי שלא תתפזר הקטרת.
וכבר ביארנו במסכת כריתות שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין, משקל חמישים בבקר ומשקל חמישים בערב.
ומטוטלת - חתיכה קטנה של בגד.
ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטורת, ומכסים אותו במכסהו, ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד, ונותן הבזך כולו אל תוך הכף, ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק של אחר זה:
והבזך - כף קטן:
מלא וגדוש קטורת - והיתה בתוך הכף הגדול. שאם לא היה הגדול, כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי, דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה:
וכסוי היה לו - לבזך י:
מטוטלת - רבותי פירשו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידה מטלטל הכיסוי ומסירו מעל הבזך. ובערוך פירש, מטוטלת חתיכת בגד, כמו לא יצא הגמל במטוטלת דפרק במה בהמה יוצאה. שהיה נתון על כסוי הבזך כמין סודר קטן לנוי:
נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ"ה דיומא והעתקתיה שם:
דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג. מ"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג"כ לתרקב שם במ"ו פ"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים:
בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו:
וכסוי היה לו. פירש הר"ב לבזך. וכן פירש הרמב"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף:
מי שזכה במחתה. כתב הר"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ"ב דיומא דף כ"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר"י ס"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ"ג ביוה"כ [וכדעת הרמב"ם שכתבתי משנה ב' פ"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ"ד. אבל דעת הר"ב נראה דס"ל דאע"ג דתנא ר"י אומר י"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת:
וחתה. כתב הר"ב דל"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ"כ התוס' פ"ו דזבחים דף ס"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא:
נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת"ק דמשנה ד' פ"ד דיומא. ומ"ש הר"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש:
ובשבת. כתב הר"ב שאסור לכבות ואע"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת. י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר"ב בסמוך [וכזה כתבתי בשם הכ"מ בפ"ק משנה ג']:
ועל השרץ. לשון הר"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ"ש הר"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר"ש בן ננס דפליג אדר"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ"ש הר"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י"ב:
(ז) (על המשנה) הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטורת. גמרא:
(ח) (על המשנה) גדול. ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול דהא על שם מדתו נקרא תרקב, הכא קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף, והכף מחזיק ג' קבין, והטני שנדמה ג"כ לתרקב אינו מחזיק אלא קבים וחצי:
(ט) (על המשנה) בתוכו. ובמקרא כף אחת. ואמר הראב"ע, כל שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו:
(י) (על הברטנורא) וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק ז' וכף וכסויה. וי"ל שכשנתן הכף לחבירו כדתנן בפרק ו' משנה ג' שהיה נותן לו ג"כ כיסוי הבזך:
מי שזכה בקטרת וכו': פ"ק דיומא דף י"ד:
היה נוטל את הכף: לאלתר אחר שהפיסו לקטרת היה מתעסק הזוכה להכין כל הצריך לקטרת כדי שיהיה מזומן לאחר הטבת שתי נרות הכל שלא יצטרך המקטיר כי אם להקטיר וכמו שאמרנו כמו כן בתמיד עצמו שהיו מושכין אותו לבית המטבחיים וגם היו מבקרין אותו לאור האבוקות ואע"פ שעדיין לא היו שוחטין באותה שעה כדקתני בפירקין דלעיל כך היה בכאן בקטרת:
והבזך היה בתוכו: נראה דבשביל כך היה הבזך לתוך הכף מפני שהבזך היה מלא וגדוש קטרת וכל דבר שהוא מלא ממש אינו נוח להוליך אלא משוקע בכלי אחר ולפיכך היו עושין אותו גדוש להרבות בסימן הברכה ולפי שהקטרת הוא דבר שהוא דק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ויש לחוש שלא יפול לתוכו מן האבק או עפר או צרור קודם שיגיעו אצל המזבח ויתערב לתוכו ויהיה פסול והיה צריך לכסוי לפיכך כסוי היה לו:
וכמין מטוטלת נתונה עליו מלמעלה: ופירש כסוי זהב דומה לחתיכת בגד שאין לה שפה ולא ידענא טעמא שפיר אמאי לא עשו כסוי עם השפה כדרך כל הכסויין ושמא שר"ל סימן לדבר שהקטרת מעשרת את העניים ועשו אותו דוגמת עניות במקום עשירות שהעניים דרכן לצאת במטלית ועשו סימן זה של עניות למעלה ע"ג הקטרת לומר שהיא מעשרת לעניים למעלה למעלה ובשביל כך אין להביא מכאן ראיה לא לענין חציצת מזרק בתוך מזרק ולא לענין לקיחה ע"י דבר אחר דהכא כיון דאי אפשר בלא שני כלים א"כ כחד כלי דמי הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ וזה לשונו וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוי חציצה כדאמרינן בזבחים דמזרק במזרק חוצץ וי"ל כיון דצורך עבודה הוא לא להוי חציצה א"נ הוי כמו לקיחה ע"י דבר אחר דשמה לקיחה בפרק לולב וערבה וכן פירש ר"י בזבחים דלא הוי חציצה כשאוחזו בדפנות אלא כשאוחזו בשוליו ע"כ:
וכמין מטוטלת: נוסחא אחרינא מטולטלת והיא גרסת הערוך והיא פירש שני להרא"ש ז"ל וכמו שפי' רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':
[הגה"ה לשון הר"ס ז"ל וכסוי היה לו פירש הרמב"ם ז"ל לבזך וכן מטוטלת היה עליו פירוש על הבזך מלמעלה מן הכסוי וקשה דהא תנן בפרק בתרא וכף וכסויה ביד אחד משמע שהכסוי הוא של הכף ולא של הבזך ובחבורו הגדול כתב שהמטוטלת היתה על הכף והכסוי לבזך ולפי זה אפשר לפרש הא דקתני כף וכסויה למטוטלת קרי כסויה ומ"מ קשה הא דתנן התם והבזך ביד אחד אמאי לא קתני והבזך וכסויו כי היכי דקתני כף וכסויה ואם נפרש כסוי היה לו קאי אכף ניחא שפיר ע"כ]:
יכין
מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף: כעין לעפפעל היה:
מחזיק שלשת קבים: עיי' מ"ש לעיל [פ"ג מ"ו]:
והבזך: כף קטן:
היה בתוכו מלא וגדוש קטרת: ולהכי משים הבזך עם הקטורת תוך הכף, כדי שלא יתפזר הקטורת כשיוליכו לההיכל. והא דלא נתן הקטורת בכף הגדול לבד. ה"ט, דדרך כבוד הוא כלפי מעלה כשיערה הקטורת על הגחלים מתוך כלי גדוש:
וכסוי היה לו: לכף הגדול [כך כתב הרמב"ם (פ"ג מתמידין). ונ"ל טעמו כדי שלא יצא ריח הקטורת. והר"ב כ' שהכסוי הי' לבזך. ולי נראה כרמב"ם, חדא מדקאמר לקמן (פ"ז מ"ב) בהדיא וכן וכסויו, ותו דאת"ל דכסוי לבזך הוה. א"כ אי אפשר שיתפזר הקטורת ול"ל כך. כלל ועיי' לעיל סי' כ"א]. ואת"ל א"כ דהכסוי לכף הי', הול"ל כך. וכסויה לשון נקיבה #א), וכדכתיב כף אחת. י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב'). תדע, דהרי בזך נמי לשון נקיבה, וכדמתרגם בקרא סוף פרשת נשא, בזיכא חדא היא דדהב מליא קטורת בוסמיא. ואף שיש לחלק קצת בין לישנא דבזך דנקט מתני', ללישנא דבזיכא דנקט התרגום, שהוא תרגומו של כף, שהוא בלשון עברי כף גדולה, והוא לבד נקרא בלשון נקיבה, אבל הך דמתני' שהוא כף קטן י"ל דהוא לשון זכר. עכ"פ מנ"ל לחלק ביניהם, ולא נימא כפשוטו דאכף קאי, ולשון תורה לחוד וכו', כדאמרן]:
וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן: ר"ל כעין חתיכת בגד הי' בראש הכסוי לנוי [כמו לא יצא הגמל במטולטלת [שבת פ"ה מ"ג]. וי"א דמטולטלת ר"ל טבעת, שע"י מתטלטל להסיר הכסוי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת