תוספות יום טוב על תמיד ה

משנה אעריכה

תוספות יום טוב על משנה תמיד ה, א

ברכה אחת. כתב הר"ב בפרק קמא דברכות [דף י"ב] מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה כו' לשון הרמב"ם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט כו':

קראו עשרת הדברים. כתב הר"ב לפי שהן עיקר התורה. וראשיתו. הרמב"ם:

את העם. עם העם. ועבודה. בשביל עבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון. ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. א"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד. וברכת כהנים. לברך את העם. כל זה לשון רש"י פ"ק דברכות דף י"א. וכתב הר"ב שברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים. כ"כ התוס' שם ומסיימי כמו שאנו אומרים. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ו מה"ת. במקום ב"כ כתב ושים שלום. גם בפירושו כ"כ אלא שכתב ג"כ ומודים וזו לא ידענו מנין לו. ואי משום הברכות דכ"ג ביומא רפ"ז דמסמיך הודאה לעבודה וכההיא דאמרינן בפ"ב דמגילה דף י"ח עבודה והודאה חדא מלתא מ"מ הכא לא תנינן לה. ואף בחבורו לא כתב כן. וההיא דמגילה לא אמרן אלא דהיכא דאמרינן הודאה שלא להקדים לה ברכת כהנים. ואומר אני שדעת הרמב"ם במ"ש שים שלום ולא כתב ברכת כהנים. לפי שהוא סובר שלא היו אומרים ברכת כהנים כלל כיון שאין עכשיו נשיאת כפים. ומה שאנו אומרים אינה אלא שהש"צ יאמרה וכדעת הטור א"ח ס"ס קכ"א. אבל יחיד אין לאומרה ולפיכך כתב הוא. דהא דתנן ברכת כהנים. היינו הברכה הנקרא כן על שם התחלת ש"ץ שמתחיל בה בברכת כהנים. אבל הם לא היו מתחילים בה אלא בשים שלום:

מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כתב הר"ב שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דברכות דף י"ב. וכתבו התוס' תימא קצת מאי [ברכה] היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות ע"כ. כלומר דהתם בפ"ו דף מ' אמרינן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכתבתיה במשנה י"א פרק בתרא דמעשר שני:

משנה בעריכה

חדשים לקטורת. כתב הר"ב. מפני שמעשרת וכו'. עמ"ש בס"ד במשנה ד' פ"ב דיומא:

מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. במשנה ד' פ"ב דיומא פי' הר"ב משום ברוב עם. ועמ"ש שם:

רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן ע"ג המזבח. ס"ל מקום שכינה לאו אורח ארעא. גמ' פ"ב דיומא דף כ"ו. וכתבו התוס' דמודה ראב"י בההיא דתמיד [נשחט] [משנה ו'] שחט ישראל וקבל הכהן נתנו לחברו וחברו לחברו כו'. ומפרש בגמ' טעמא משום ברוב עם הדרת מלך [כמ"ש הר"ב שם] דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו. אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט. שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:

משנה געריכה

לחזנים. פי' הר"ב דהיינו שמשים. ועמ"ש ברפ"ז דיומא:

[היו מפשיטין כו'. עיין רפ"ה דשקלים ובמשנה ד' פ"ק דמדות:

וחלונות. פירשתי במסכת מעילה רפ"ו].

תשמישי הכלים. כתב הר"ב וסדר כו' וצונף במצנפת. והכי חשיב במשנה דספ"ז דיומא מצנפת בבגדי כ"ה אע"פ שבתורה נקרא מגבעת. ועיין בפירש"י שבחומש דהכל חדא. ובתוס' פ"ב דיומא דף כ"ה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

משנה דעריכה

נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ"ה דיומא והעתקתיה שם:

דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג. מ"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג"כ לתרקב שם במ"ו פ"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים:

בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו:

וכסוי היה לו. פירש הר"ב לבזך. וכן פירש הרמב"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף:

מי שזכה במחתה. כתב הר"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ"ב דיומא דף כ"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר"י ס"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ"ג ביוה"כ [וכדעת הרמב"ם שכתבתי משנה ב' פ"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ"ד. אבל דעת הר"ב נראה דס"ל דאע"ג דתנא ר"י אומר י"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת:

וחתה. כתב הר"ב דל"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ"כ התוס' פ"ו דזבחים דף ס"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא:

נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת"ק דמשנה ד' פ"ד דיומא. ומ"ש הר"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש:

ובשבת. כתב הר"ב שאסור לכבות ואע"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת. י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר"ב בסמוך [וכזה כתבתי בשם הכ"מ בפ"ק משנה ג']:

ועל השרץ. לשון הר"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ"ש הר"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר"ש בן ננס דפליג אדר"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ"ש הר"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י"ב:


משנה ועריכה

המגריפה. והיה לה קול גדול. ולא יתכן לומר שהיא המגרפה דמשנה ח' פ"ג שהיה כלי שיר חשוב ויזרקוהו שא"א שלא ישברו קניה. וגם מגרפה שגורפים בו הדשן א"א לומר שהרי אין לה קול. אבל היה זה בלי ספק כלי שלישי שמשמיע קול והיה גם צורתו כצורת מגריפה. והתוס' בפ"ב דערכין דף י' כתבו דשני מיני מגרפות היו. אחת לדשון ואחת של שיר ע"כ. לאו למעוטי שלא היה עוד שלישי והיא זו שבכאן. אלא דהתם לא בקשו רק לתרץ שאין המגריפה שהוא כלי זמר זו שגורפים בה הדשן. אלא שתים היו:

ובן לוי. בפ"ו מה"ת כתב הרמב"ם וכן לוי. [בכ"ף]:

וראש המעמד. ענין המעמד בפ"ד דתענית (דף כ"ו):

היה מעמיד את הטמאים. כתב הר"ב הטמאים של אותו בית אב כו'. אית דאמרי כו'. ואית דאמרי מפני החשד כו'. פלוגתא דאמוראי בגמ' פ"ז דפסחים דף פ"ב. ושם פירש"י טמאים של בית אב. וא"ת ולהרמב"ם שכתב הר"ב בשמו דטמאים היינו מצורעים. וכדי שיהיו מזומנים כו' מאי מפני החשד דהא לאו בכהנים מצורעים בלבד איירינן. כבר כתב בפ"ו מה"ת [ה"ה] וז"ל מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. נראה שר"ל שלכך מעמידין אותן בשער המזרח. שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. שמפני כן לא הוכשרו לכנוס ולא יחשדום שאינם נכנסים לפי שאין נכבד בעיניהם המקום המקודש. והכ"מ לא דק שם שהביא פירש"י בזה ואינו ענין לדברי הרמב"ם: