רמב"ם על תמיד ה

<< · רמב"ם · על תמיד · ה · >>

ראו גם נוסח המשנה תמיד ה רמבם

תמיד פרק ה עריכה

משנה א עריכה

כבר נתבאר בגמר ברכות שהברכה הזאת שהיו מברכין תחילה היא "אהבת עולם", ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין "יוצר אור", לפי שסדר ברכות אין מעכב כמו שנתבאר שם.

ומה שאמרו קראו עשרת הדברות - בכל יום, לפי שהם עיקר הדת וראשיתו. וכבר אמרו "בגבולים בקשו לומר כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין", ולא באר הבבלי מה היא תרעומת המינין, אלא שנתבאר בתחילת ברכות בירושלמי ואמרו "בדין היה שקורין עשרת הדברות בכל יום ויום, אלא מפני מה אין קורין אותם, מפני המינין, שלא יהיו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה מסיני", וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו.

אחר כך אמר (שהעם) [שהם] מברכין [את העם] שלש ברכות שהם, אמת ויציב, ורצה ומודים, ושים שלום, לפי שכולן תפלה על ישראל, ועליהם אמרו וברכו את העם, וכל זה היה בלשכת הגזית. אבל ברכת כהנים הידועה "והוא יברכך ה׳", הרי היא נאמרת על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה.

וכבר בארנו בסוף סוכה שבכל יום שבת היה נכנס המשמר לעבודה ויוצא משמר שעבר. וכבר בארנו בגמר ברכות ההלכה הזאת בעצמה, ואמרו "משמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששכן שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות":

משנה ב עריכה

כבר בארנו בשני מיומא, שהקטרת לא היו מפילים עליה גורל אלא אותם שלא הקטירו אותה עדיין קודם לכן, לפי שכל המקטיר אותה היה מצליח בענייניו ומוצא פרנסתו ברווחה, ולפיכך אמר חדשים לקטרת יפיסו. ושם יתבאר שפייס הקטרת הוא הפייס השלישי.

אחר כך אמר חדשים גם ישנים, בואו והפיסו מי מעלה אברים, והוא הפייס הרביעי.

ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

משנה ג עריכה

כבר בארתי הלכה זו בגמר כפורים. ושם נתבאר שכל הכהנים האלו לובשים בגדי קדש במקדש, ועומדים בלשכת הגזית כאילו הם קצת עגולה, והממונה רומז אל האיש שמתחיל ממנו המניין, והיה מסיר המצנפת מעל ראשו ואחר כך משיבה עליו, ומטילים גורל ויעלו בגורל לעבודה. והנשארים שלא זכו הם שמפשיטים אותם השמשין למקדש, ואין מניחין עליהם אלא המכנסים, ואחר כך לובשים בגדי חול שלהם, ואחר כך מפשיטים המכנסים, ומניחין כל בגדי כהונה בחלונות כמו שבארנו בסוכה.

ומה שאמר וכתוב עליהם תשמישי הכלים - לפי שהחלונות שהיו בהם מכנסים כתוב עליהם "מכנסים", ואשר בהם המצנפת כתוב עליהן "מצנפת", וכן כתונת ואבנט.

וסדר לבישת הבגדים הוא שילבש תחילה המכנסים, אמרו "מנין שלא יהא דבר קודם המכנסים, תלמוד לומר ומכנסי בד ילבש על בשרו", ואחר כך ילבש הכתונת, ואחר כך חוגר באבנט ומקיף המצנפת על ראשו.

וראוי לך שתדע, שהרמת הדשן תהיה באלו ארבעה הכלים על כל פנים, אף על פי שלא אמר הכתוב אלא שני כלים, שנאמר "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד"(ויקרא ו, ג), אבל אמרו ז״ל "ולבש, לרבות מצנפת ואבנט להרמה, ומה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, אינו רוצה לומר שיהיו בגדי חול אלא פחותים מהם בחשיבותם". ושניהם בגדי קדש, אמרו "מקיש בגדים שפשט לבגדים שלבש, מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש, אם כן מה תלמוד לומר אחרים, אחרים פחותים מהם". למה היו הבגדים שלובש בשעת הרמת הדשן פחותים מהבגדים שלבש בשעה שהיה מתעסק בקרבן, לא מחמת שמירת הבגדים שלא יבלו, לפי שכבר הודעתיך שהעיקר במקדש אין עניות במקום עשירות, אלא הטעם בזה הוא מה שזכרו ואמרו "בגד שבשל בו קדרה לרבו, אל ימזוג בו כוס לרבו". וכבר יצאנו מכוונת ההלכה, אבל היא כוונת המסכתא:

משנה ד עריכה

מלא וגדוש - שיהא הבזך מלא ומתוקן, רוצה לומר הבזך שהוא בתוך הכף. והבזך בתוך הכף, כדי שלא תתפזר הקטרת.

וכבר ביארנו במסכת כריתות שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין, משקל חמישים בבקר ומשקל חמישים בערב.

ומטוטלת - חתיכה קטנה של בגד.

ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטורת, ומכסים אותו במכסהו, ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד, ונותן הבזך כולו אל תוך הכף, ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק של אחר זה:

משנה ה עריכה

כבר נתבאר בסוף עירובין, מאיזה מקום מן העזרה מוציאין שרץ שנמצא במקדש בשבת, ובאיזה מקום מניחין אותו עד מוצאי שבת אבל כופין עליו קדירה.

תרגום "סירותיו"(שמות כז, ג) "פסכתרותיה", והאחד קרוי פסכתר.

וכבר נתבאר ברביעי מכפורים, שהמחתה שגורפין בה האש היתה מחזקת ארבע (סאים) [קבין], ומחתה של זהב שמרימין בה היתה של שלש קבים, [אמר בכל יום חותה בשל ארבעה קבין ומערה לתוך של שלושה קבין], והרי היא מפזרת כקב גחלים בלי ספק, וכשאינו יום שבת משליכים הגחלים הנופלים בקרקע אל (המוצא) [האמה] היוצאת מן המזבח אל נחל קדרון.

ולתך - מידה מחזקת ששה עשר סאה. וכבר ביארנו שיעור סאה במנחות:

משנה ו עריכה

כבר נתבאר בתענית המעמדות מה הם.

ואומר שראש מעמד שמעמדו באותה שבת, כששומע קול המגריפה, מעמיד המצורעים שכבר טהרו מצרעתם בשערי המזרח, כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם, כמו שיתבאר בסוף נגעים: