ר"ן על הרי"ף/ראש השנה/פרק א


דף א עמוד אעריכה

   ארבעה ראשי שנים הן: ר"ה למלכים. רגילין היו למנות זמן בשטרותיהן לשני המלכים משנה שעמד בה כדאמרינן בפ' הזורק (גיטין דף פ א) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן להתחלת שנתם ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה לו שנתו משיגיע ניסן ויתחילו למנות שנה שניה ומפרשינן בגמרא דהאי למלכים דאמרינן למלכי ישראל כדמוכחינן מקראי דמניסן מנינן להו אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו והיינו אידך מתניתין דתנן בסמוך בא' בתשרי ר"ה לשנים [באחד בתשרי ר"ה למלכים] ואמרי' ר"ה לשנים למאי הלכתא לשטרות ולא קשיא כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם:

 ולרגלים. מפרש להו בגמרא:

 למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדין בשנה זו על הנולדים בחברתה שנאמר (דברים יד) עשר תעשר וגו' שנה שנה ואמר מר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

 באחד בתשרי. מפרש בגמ' [דף ח א] דבהאי קרא קא מיפלגי דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר אימתי לבשו כרים הצאן כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהן ומתעברות בזמן שהעמקי' יעטפו בר דהיינו באדר שהזריעה צומחת וניכרת יפה ויולדות באב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים כדאי' בבכורות (דף ח א) ות"ק סבר כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן כדכתיב עשר תעשר מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו דהא ר"ה שלו תשרי שהוא סמוך לגמרו דכל ימות השנה עומד בגורן להתייבש אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עשורו דהיינו אחד באלול שנגמרה באב כדאמרינן ויולדות באב ועשורו באחד באלול ור' אלעזר ור"ש סברי דאדרבה הכי מקשינן להו מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:    גמ' רגל שבו. רגל שהוא בחדש ניסן ר"ה לרגלים ונפקא מיניה לענין נודר שהוא מוזהר בבל תאחר ותלה הכתוב איחורו בשלשה רגלים כדפריש' בגמ' [דף ד א] ואשמעינן מתניתין שאינו עובר עד שיהא ניסן ראשון לשלשתן אבל אם עבר עליו שלא כסדרן אינו עובר:

 אחד הנודר. האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק:

 ואחד המקדיש. דבר לבדק הבית:

 ואחד המעריך. האומר ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי שניו:

 כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמ' [דף ד ב] משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסוכות ואע"ג דכבר כתבינהו מעיקרא ולמה ליה לאהדורינהו אלא ש"מ לבל תאחר דקרא כתיב כי תדור נדר לה' וגו' לא תאחר לשלמו ולא מפרש קרא בהי זימני קאי בבל תאחר ומש"ה אהדרינהו הכא לג' רגלים לאשמעינן דכיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ור"ש דבעי כסדרן היינו טעמא משום דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר לא הוה צריך לממני חג הסוכות דעליה קאי אלא לומר שזה אחרון דכסדרן בעינן:

 פעמים [שלשה]. שהוא בבל תאחר בשלשה רגלים:

 פעמים ה'. דבעינן כסדרן:    מוצא שפתיך זו מצות עשה. דמסתמא הכי אמר קרא מוצא שפתיך קיים וכתיב והיוצא מפיכם תעשו:

 תשמור זו מצות לא תעשה. דקי"ל השמר דלאו לאו הוא והאי קרא גבי לא תאחר כתיב וכי


דף א עמוד בעריכה


תימא תרי לאוי למה לי הא מצריכין להו בגמרא חד אמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב:

 ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. לכוף אותך על כרחך:

 כאשר נדרת זה נדר. דאמר הרי עלי עולה:

 לה' אלהיך. קרא יתירא הוא לדרשה לרבות דבר שבחובה:

 נדבה כמשמעה. מפרשינן לה בגמרא [דף ו א] דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דכיון דלא מיחייב באחריותה מקריא נדבה אבל ליכא לפרושי נדבה כמשמעה דאמר הרי זו עולה דא"כ אמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב דהיינו נדר ונדבה תרוייהו מחד קרא נפקי ובגמרא מצרכינן תרי קראי לאמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב אלא ודאי כדאמרן:

 אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. כדכתיב בדברי הימים וישמחו העם בהתנדבם על פי הדבר:

 בפיך זו צדקה. דכתיב יצא מפי צדקה והקשו בתוס' מדאמרינן בערכין בפ' האומר משקלי עלי (דף כא א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם פירוש דכיון דאיהו מחוסר כפרה עליה רמיא חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותן והיכי דמי אי כשעבר על בל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי דהא חטאות ואשמות נמי מהאי קרא נפקי ואכולהו כתיב ועשית ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא ותירצו בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתן:    וצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים. פירוש בבל תאחר והקשו התוספות דהא תניא בברייתא בגמרא חייבי חרמים וכו' וצדקות ומעשרות כיון שעברו עליהם ג' רגלים עובר בבל תאחר אלמא לצדקה נמי ג' רגלים בעינן ותירצו דההיא בדליכא עניים ולא מיחייב לאהדורי בתרייהו עד ג' רגלים והא דרבא כגון דקיימי עניים הכא ומדבריהם אתה למד דכל שעברו ג' רגלים עליו ולא קיימו עניים גביה מיחייב לאהדורי בתרייהו והרשב"א ז"ל הקשה דא"כ כי היכי דבצדקה מפלגינן בין היכא דקיימי עניים ללא קיימי עניים לפלוג נמי בקרבנות ונימא דהיכא דקיימי בבהמ"ק כהנים שיעבור לאלתר בבל תאחר לכך פירש דכי אמרינן צדקה מיחייב עלה לאלתר בעשה הוא דקא אמרינן אבל בבל תאחר בשלשה רגלים תליא מילתא אפילו היכא דקיימי עניים כדתניא בגמ' וכן פירש ה"ר ישעיה מטראני ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דמידי דתלי במקדש כחייבי הקדשות והקרבנות תלי בג' רגלים ומידי דלא תלי במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי עניים ובין היכא דקאי גבי המקדש כהנים להיכא דלא קאי שהתורה לא נתנה דבריה לשעורים וברייתא הכי קתני דחייבי חרמים וכו' וצדקות ומעשרות וכל אותן השנויין בברייתא כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר ותרתי קמ"ל חדא דבכל הני קאי עלייהו בבל תאחר וכדמוכח בגמ' דאכולהו אזהר רחמנא ואשמועי' תו דליכא חד מינייהו שלא יעבור עליו בבל תאחר כיון שעברו עליו ג' רגלים אבל איפכא לא קאמר שלא יעבור על שום אחד מהם בבל תאחר עד ג' רגלים ומיהו אפשר למטעי בהכי ולפיכך בא רבא ופירש דצדקה מיחייב עליה לאלתר לומר דמאי דתניא צדקה בהדי הנך היינו לומר דבצדקה נמי קאי עלייהו בבל תאחר ומשום דרובייהו דמתנו בברייתא תלו במקדש ובעינן בבל תאחר דידהו שלשה רגלים קאמר בכולהו כיון שעברו ג' רגלים דבצדקה נמי קושטא דמילתא היא דכיון שעברו עליה ג' רגלים עובר בבל תאחר אבל אה"נ דלאלתר נמי מיחייב עליו דהא קיימי עניים ולא תליא במקדש כלל כנ"ל:    ונמצאת למד דכל היכא דקיימי עניים קאי עלה דצדקה בבל תאחר לאלתר והיכא דלא קיימי מסתברא דכיון דעבדי צריכותא בגמ' ומוקמינא תרי קראי חד לאפרשיה ולא אקרביה וחד לאמר ולא אפרשיה משמע דכל היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש מה שנדר ומניח אצלו עד שיבאו עניים אבל לחזר אחריהם אין לנו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מתנות עניים והרוצה לעמוד על עקרן של דברים יעיין במה שכתבתי בחדושי:    וכתבו בתוס' שנשאל לר"ת ז"ל על הצדקות שאנו רגילין לידור בבהכ"נ או בביתינו אם עובר מיד כי קיימי עניים והשיב דכיון שאנו נודרים לדעתנו ואילו היינו משלימין אותה לגיזבר היה הנודר נפטר בכך דמה לו עוד לעשות והגזבר אם ממתין עד שיבאו עניים הגונים או מחלקה מעט מעט אינו עובר גם אנו מטעם זה אין לחוש אם הנודר משהה אותה בידו מפני שאנו נודרים לדעת שיהא הנודר עצמו כגזבר לחלקה לפי ראות עיניו ונראה שסובר ר"ת ז"ל דכי קאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"ק דמחייב לתת לב לאלתר לחלקה לעניים לפי מראות עיניו ואם גמר בדעתו לקפוץ ידו מלתתה עכשיו מיד עובר בבל תאחר:    מתני' באחד בתשרי ר"ה לשנים. מפרש בגמרא דהיינו לשטרות ולמלכי אומות העולם עסקינן דאילו למלכי ישראל מניסן מנינן להו וכדתנן באידך מתני':

 לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

 לנטיעה ולירקות. למנין שנות ערלה ואפילו נטעם באב כלתה שנתה הראשונה בסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמ':

 ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה על הירק הנלקט לאחר ר"ה:

 לאילן. לענין מעשר פירות שאין מעשרין מפירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט דבאילן אזלינן בתר חנטה וכן נמי נפקא מינה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני ומשבט ואילך נוהג בו מעשר ראשון ומעשר עני ובגמ' מפרש מאי שנא שבט:    גמ' ר"ה לשנים למאי הלכתא. פרש"י ז"ל למאי הלכתא הוקבע ר"ה למנין המלכים ולמה לא יתחיל כל מלך ומלך שנתו מיום שעמד בו ומשני לשטרות כלומר שאם לא קבע זמן ידוע אלא כל מלך ומלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו העדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעים אם הלוהו קודם לכן או לאחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז לפי שאם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו והשטר מוקדם ופסול ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה למלכי ישראל נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו וכשר וכן נמי בתשרי שקבעו ר"ה למלכי אומות העולם לכי האי גוונא נפקא מינה כך פרש"י ז"ל ולפי פירושו זה ע"כ בדקים לן שלא היתה אלא הלואה אחת ביניהם עסקינן כגון שמלוה ולוה מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת דאלת"ה אפילו תימא כסליו קודם לתמוז מאי הוי נימא הלואה אחרת היתה אלא ודאי כדאמרן:    ואיכא למידק דלפי פרש"י ז"ל משמע דכל היכא דאיכא לספוקי בשטר אי מוקדם הוא ופסול אי מאוחר הוא וכשר דפסלינן ליה דמספקא לא טרפינן לקוחות וזהו שכתב רש"י ז"ל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו משמע דאל"ה חיישינן דילמא [כסליו] קודם לתמוז ופסלינן ליה וליתא דכל היכא דאיכא למיתלי בשטר מאוחר הוה מכשרינן ליה אפילו היכא דאיכא ריעותא וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אחד דיני ממונות (דף לב א) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין והלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ובפ' גט פשוט [דף קעא א] נמי אמרינן שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלמא כל היכא דאיכא למתלי בשטר מאוחר תלינן ביה ומכשרינן ליה ובודאי דאי מהך קושיא בלחוד כל היכא דמפרכינן ליה לההוא גוונא שכתב רש"י ז"ל אתי שפיר כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדים שהלוהו בכסליו שהיינו מכשירין אותו מן הספק אבל עכשיו שקבעו חכמים זמן בניסן נודע שהוא מוקדם ופסול אלא אי קשיא הא קשיא דהא בכה"ג ליכא למפסל שטר כלל משום דבפ"ק דב"מ (דף יג א) איפלגו בה רב אסי ואביי בהא


דף ב עמוד אעריכה


דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה [עמו] דרב אסי מוקים לה דוקא בשטרי אקנייתא ובהנהו ליכא למיחש לשטר מוקדם דהא אפילו לא ילוה לעולם משעת קנין שעבד נפשיה ולא משכחת לה דאיכא למיחש בשטר מוקדם אלא בעדים שעשו שלא כדין שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטר דלאו אקנייתא דבהנהו איכא למיחש לשטר מוקדם ולא משמע שעיקר תקנתן של חכמים היתה מפני חשש עדים שלא כהוגן ועוד שאפילו תדחוק לומר כן תינח לרב אסי אבל לאביי דהתם דכולהו שטרי נמי כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו משום דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ומשעת כתיבה זכה א"כ ליכא למיחש לשום שטר שכתבו בו העדים אותו זמן שהיו עומדין בו שיהא מוקדם ולמה הוצרכו חכמים לקבוע ר"ה למלכים לפי פרש"י ז"ל הא אין לך לומר אלא משום חשש שמא יאמרו העדים שבכסליו היו עומדים וכתבו זמנו בתמוז אפילו תמצא לומר שיהיו נאמנים על כך וכמו שנשא ונתן על זה בסמוך בס"ד או שתאמר שעדים אחרים הוא שאמרו כן מ"מ קשה הדבר שמפני חשש עדים שיעשו שלא כהוגן תקנו חכמים ר"ה למלכים וראיתי למפרשים אחרים בזה ממה שלא נתחוור בעיני:    לפיכך נ"ל דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא כי היכי דאמרי' גבי ר"ה לרגלים דנפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר דנפקותא הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן ה"נ אמרינן הכא בהאי ר"ה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקא לן מינה ומהדרינן דנפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ב חדש ניסן של שנה שניה כיון דניסן ר"ה למלכים הוה ליה האי שטר מוקדם ופסול משום דהוה ליה האי ניסן של שנה שלישית האי הוא דנפקא מינה בהאי ר"ה למלכים ובהכי עסקינן בגמ' וכי תימא מפ"מ קבעו להם ניסן ולא מנו מיום שעמד בו היינו מאי דאמר ר' יוחנן בגמ' מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן ומהדרינן דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים כלומר דכיון דיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים וכי תימא תינח למלכי ישראל למלכי אומות העולם מפני מה קבעו להם חכמים ר"ה תשרי ולא מנו מיום שעמד בו איכא למימר לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי אומות העולם בניסן וכשיראו שימנו לו מניסן יחשב שר"ה שלהם ניסן כמלכי ישראל ולפיכך קבעו ר"ה שלהם תשרי שהוא ר"ה לשמיטין וליובלות כך נראה לי ויש לי עוד בגמרא הוכחה לזה הפירוש והרב אלפסי ז"ל לא חשש להזכיר בהלכות הא דאמרינן בגמרא כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם משום דאנן השתא לא מנינן למלכים אלא לבריאת עולם ומתשרי מנינן ולמניינא דידן נמי אי אקדים ספרא מניינא דשטרא הוה ליה מוקדם ופסול:    שטרי חוב המוקדמין. למלוה:

 פסולין. לפי שנמצא טורף לקוחות שלקחו שדות מן הלוה בין זמן השטר לזמן ההלואה שלא כדין שהרי קדמה המכירה להלואה ולפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מגבא גבי והכי מוכח בפרק איזהו נשך (דף עב א) וא"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא שאע"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא:    וגרסי' בירושלמי מי מודיע כלומר שהשטרות מוקדמין ר"ש בר בא אמר בשם רבי יוחנן הן הן עדיו והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאומרים לא חתמנו ברם הכא יכלין למימר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל ומכאן אנו למדין שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו נאמנין הן בעצמן ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין ובגמרא דילן מצינו כיוצא בדבר הזה בההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה וכדאיתא בגט פשוט [דף קסז ב] עד כאן.  נראה מדבריו שהעדים נאמנין בכך אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק איזהו נשך דהאי ירושלמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קאי ומש"ה נאמנין ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכחא ההיא דבפרק גט פשוט:    ולנטיעה מנ"ל. דר"ה שלה תשרי:

 וגמרי' שנה שנה מתשרי דכתיב (דברים יא) מראשית השנה ועד אחרית שנה. ובר"ה משתעי כדדרשינן בגמ' מר"ה נדון מה יהא בסופה:    ואחד המבריך. כופף זמורה בארץ שקורין מורגין:

 ואחד המרכיב. אילן בחבירו:

 שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה. למנין שני ערלה לפי שבל' יום הנטיעה וההברכה וההרכבה נקלטות ואתיא כר"מ דס"ל דיום א' בשנה חשוב שנה כדאמרינן בסמוך ויום שלשים עולה למנין שלשים יום של קליטה וליום אחד בשנה דחשוב שנה ומשום הכי עלתה לו שנה:

 ומותר לקיימן בשביעית. שהרי נקלטו קודם שביעית וכי תימא אכתי היאך מותר לקיימן בשביעית דהא מ"מ כבר נקלטו בשלשים יום של תוספת שביעית כבר פירש רבינו תם דקליטה ונטיעה בתוספת שביעית לא מיתסרא משום דאין תוספת שביעית אסורה אלא בחרישה כדאמרינן בגמרא [דף ט א] בחריש ובקציר תשבות אבל בנטיעה לא וטעמא מפרש בירושלמי משום דכל חורש ערב שביעית מועיל חרישתו אפי' בשביעית אבל נוטע כל שישריש לפני ר"ה סגי דאי משום דהולך וגדל אף בשביעית כל האילנות נמי מגדל גדלי בשביעית וא"כ לעולם יהא אסור ליטע אלא ודאי נטיעה בתוספת שביעית שריא והיינו נמי דמפלגינן בגמרא [דף יג ב] גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין בין השרישו לפני ראש השנה להשרישו לאחר ראש השנה לענין שביעית דאלמא השרשה בתוספת שביעית משרא שרינן:

 ואסור לקיימן בשביעית. דכיון דלא נגמרה קליטתן עד שנכנסה שביעית הוה ליה כנוטע בשביעית:

 ופירות נטיעה זו אסורין וכו'. אע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ולהלן אם חנטו בה פירות תורת רבעי עליהן לאכול בירושלים ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטין בה מכאן ואילך לכך הועילו לו השלשים שלפני ר"ה:    ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דנהגא ערלה בהברכה והרכבה ואילו בספרי תניא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב יש לומר דהברכה אהברכה לא קשיא דההיא דספרי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא בשנפסקה א"נ לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו וכל כה"ג נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאיסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב ומרכיב אמרכיב נמי ל"ק דההיא במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא נהגא ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפרק משוח מלחמה (דף מג ב) ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומש"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני נכרי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה:    ואנן לא נהיגינן השתא ערלה בהברכה ובהרכבה: וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא מדאמרינן בפרק משוח מלחמה (שם) גבי הא דאמרינן התם ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי המלחמה ואמרי' התם לאו מי אר"א בן יעקב כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטע אין ומבריך ומרכיב לא הלכך נמי ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ומשום הכי הוא שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה לרבי אליעזר בן יעקב משום דלא נהגא בהו ערלה והכי ודאי מסתברא דאי הוה ס"ל לרבי אליעזר בן יעקב דונטעתם לאו דוקא דאפילו מבריך ומרכיב נמי אמאי לימא גבי עורכי המלחמה נטע דוקא אלא ודאי כדפרישנא וכיון דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ לא נהגא ערלה בחו"ל בהברכה והרכבה כלל זהו דעת הרמב"ן ז"ל:    ולענין רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא [ברכות דף לה א] דתני נטע ואיכא דתני כרם וקי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וכ"כ התוספות וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכתב הגאון ר"א משבחא ז"ל דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי ליה בגזירה שוה דתבואת הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידית לא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא גבי כלאים נמי לא בעינן כרם שלם דכל שזרע חטה ושעורה וחרצן חייב אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפילו גפן יחידית בכלל דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו בגפן יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וא"כ ה"ה נמי למאן דנפקא ליה מג"ש דתבואת הכרם דהא לא אשכחן דפליגי במידי ותרוייהו כרם רבעי תנו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהגת בחו"ל כלל ואפילו בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ולמד הרב ז"ל דבר זה קל וחומר מסוריא שאף על פי שמעשר ושביעית נוהגין בה מדבריהם אין רבעי נוהג בה וכל שכן בחוצה לארץ וסוגית הירושלמי בפרק ה' ממעשר שני מוכחת כדבריו:  

דף ב עמוד בעריכה

והא דאמרי' ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. איכא מ"ד דדוקא נטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה שלשים יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירין עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן והיינו דאמרינן פירות נטיעה זו דמשמע דוקא זו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שכך הדין בכל נטיעה ואפילו באותה שלא הקלנו עליה בתחלתה וכי קאמר ופירות נטיעה זו היינו לומר שהנטיעה שהיא גורמת לה איסור ערלה היא מושכתה עד ט"ו בשבט. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסי' התם ר' אבא בר ממל קומי ר' זעירא נראין הדברים בשנטען ל' יום לפני ר"ה כלומר הא דקתני אסורין עד חמשה עשר בשבט דוקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילת' והיינו בשנטעה שלשים יום לפני ר"ה שעלה לה שלשים יום בשנה שלימה אבל נטען פחות מל' יום לפני ר"ה את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין כלומר שיהא נוהג אסורו עד ט"ו בשבט א"ל כן הוא אפילו נטען פחות מל' יום לפני ר"ה אסור מאי כדון א"ר מונא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו וה"נ מסתברא משום דהא מילתא בטעמא תליא ולאו משום חומרא בעלמא והיינו טעמא דמילתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין בתשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הן כאילו חנטו קודם תשרי דחנט' זו משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמ' דמילתא ליכא לאפלוגי בין נטעה שלשים יום לפני ר"ה או פחות מכן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי י"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה ל' יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה:    ובדין הוא דליבעי שלשים וא' יום. משום דכל זמן שלא נקלטה כמאן דמנחא בביתא דמיא ומש"ה בדין הוא דנבעי יום א' לאחר שנשרשה שיהא חשוב שנה אלא דקא סבר ר"מ יום ל' עולה לכאן ולכאן:    לדברי האומר שלשים. לדברי האומר דבעי' ל' יום לקליטה לענין ערלה:

 צריך שלשים ושלשים. ל' לקליטה ול' שיהו חשובין שנה ונימא דעלתה לו שנה משום דלא סבירא לן כר"מ דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה אלא כר' אליעזר דאמר דלחשיבו' שנה בעיא שלשים יום כדאיתא בגמרא:    הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. דאמר בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא או נקבה היא:

 ובהרכבה. דאמרינן שהיא נקלטת בב' שבתות הלכך כיון דקי"ל הכי וקי"ל כר"א דבעי ל' יום לחשיבות שנה נקטינן דאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שתי שבתות ול' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה פחות מכן לא עלתה לו שנה:    תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו'. בגמרא יליף להו מקראי:

 נולדו אבות. אברהם ויעקב דאילו יצחק בפסח נולד:

 נפקדה שרה ורחל וחנה. נגזר עליהן להריון:

 בטלה עבודה. ששה חדשים לפני גאולתן פסק השעבוד:

 רבי יהושע אומר בניסן נולדו אבות. בגמ' יליף הכי מקראי:

 בפסח נולד יצחק. איצטריך למימר הכי דלא תימא כי היכי דאבות דר"א אברהם ויעקב בלחוד ה"נ אבות דרבי יהושע ונ"ל משום דאברהם ויעקב לרבי יהושע לא מוכחינן בגמרא אלא דבניסן נולדו אבות ולא ידעינן באיזה זמן בחדש ומיצחק מוכחינן טפי דבפסח נולד מהדר ואמר בפסח נולד יצחק:    תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים. דר"ה דידהו באחד בתשרי:

 ולירקות. היינו לענין מעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מירק הנלקט קודם ר"ה על ירק הנלקט אחר ר"ה משום דהוי מן החדש על הישן דבירק אזול רבנן בתר לקיטה משום דגזיז ליה כל שעתא והדר צמח ונמצא גדל על מי גשמים של שנת לקיטה ולפיכך כל שהפסיק ר"ה בינתים אין מעשרין מזה על זה:

 ולמעשרות. מעשר דגן ותנא מעשר ירק דרבנן ברישא איידי דחביבה ליה והדר תנא מעשר דאורייתא:

 בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שאין אדם נודר אלא באותו לשון שהוא רגיל לדבר ובלשון בני אדם תשרי מקרי ר"ה: ותנא דידן דלא קתני לנדרים משום דבר"ה דהתחלה מיירי בר"ה דהפסקה


דף ג עמוד אעריכה


כי האי לא קא מיירי וכה"ג משנינן בגמרא בפירקין בעניינין אחריני:    מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. תמהני בשלמא אדם נדון בר"ה מדברי קבלה למדנו דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נדון מה יהא בסופה וילפי' דתשרי הוא מדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל וכדאיתא בגמרא בפרקין [דף ח ב] אלא הני שלשה פרקין אחריני מבעיא לי מנא להו לרבנן ומסתברא לי דילפינן להו מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת ונסכו מים לפני בחג וכדתניא לקמן אלמא בזמנים אלו העולם נידון בדברים הללו ולפיכך צוה הקב"ה להביאן כדי שיתברכו ותו קשיא לי כיון שהאדם נדון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו כיון שכן הכל נדון בר"ה וניחא לי שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו השנויין במשנתנו וילפי' הכי מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו:    בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. מפרש בגמ':

 [שנאמר היוצר וכו'. מפרש בגמ'] דה"ק היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון כדאמרי' בגמ' דפסח זמן תבואה הוא ועצרת זמן פירות האילן וחג זמן גשמי שנה אבל אדם למה הוא נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק דרשו ה' בהמצאו דתניא בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצא אומר בר"ה נברא אדם הראשון שעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה בח' הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה' ולפי זה הא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר על יצירת אדם קאמרינן אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא ולכך נהגו בברצלונ"ה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול ומיהו ה"מ כר"א אתיין דאילו לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל ואע"ג דתניא בגמ' [דף יב א] דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר"י אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם איכא למימר דכי מנינן לתקופה כר' יהושע לאו משום דסבירא לן כוותיה במאי דאמר דבניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו ומיהו אכתי תמיהא לי דתינח לר"א אבל לר"י דאמר דבניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתה למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי ר"א ועוד דההיא דתניא ולתקופה כר"י אתיא הכא כפשטה דסבירא לן דבניסן נברא העולם והא דאמרי' בפרק ראוהו ב"ד [דף כז א] כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וגו' כתבתי עליה במקומה בס"ד ולפי זה אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול ולפיכך נהגו בגירונ"ה וגלילותיה שלא לקום עד ר"ה ומיהו יש מקומות שמקדימין באחד באלול ויש סמך למנהגן לפי שבו התחילו מ' יום שנתרצה הקב"ה למשה:    גמ' תניא תבואה שאירע בה קרי. כגון ברד ושדפון:

 נידונית לשעבר. קודם שנזרעה כלומר בפסח של אשתקד נגזר עליה:

 להבא. ביוה"כ זה שעבר עכשיו מקרוב וכן לשון משנה במסכת נדרים:

 תרי דיני מתדנא. קודם זריעותה וסמוך לקצירתה:    תניא רבי יהודה אומר וכו' שהפסח זמן תבואה הוא. שהיא נידונית בו:

 שתי הלחם. רצוי על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם שתי הלחם שהם בכורי קציר חטים א"נ אתיא כמ"ד עץ שאכל אדה"ר חטה היתה:    אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל. וא"ת מנ"ל דבעינן שופר של איל דקאמר למה תוקעין בו י"ל דאין הכי נמי דבשום דוכתא לא תנן הכי אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל ומש"ה קאמר למה נהגו לתקוע כן ודכוותיה אמרי' בתעניות [דף טז א] למה מתכסין בשקים ולא נשנית כלל אלא מנהגם היה לעשות כן:    למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. פירוש כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן פירוש להכניע את היצר כדכתיב (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצר הרע וכדריש לקיש דאמר [בב"ב דף טז א] הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר אבל בספר הערוך כתב דבירושלמי גרסי' כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכדתניין ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע בשופר גדול ומטא זימניה להתבלע ומרתע ומתערבב ולית פנאי למעבד קטגוריא. ונ"ל שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר הברכות והקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר


דף ג עמוד בעריכה


יצאו ידי חובתן כשהן יושבין הוה ליה שלא בזמנו ואסיק רבא לקמן בפרק ראוהו ב"ד [דף כח ב] לעבור שלא בזמנו בעי כוונה אכתי לא סגי דהכא נמי מתכוין למצוה הוא וקא עבר משום בל תוסיף ותירצו דלא שייך למימר בל תוסיף בעשות המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לצבור אין זה משום בל תוסיף אא"כ מוסיף ברכה משלו כגון אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכיוצא בו וכן אם נטל הלולב וחזר ונטל הלולב ביום אחד או אכל מצה וחזר ואכל מצה כמה פעמים ביום אחד אין זה בל תוסיף וכן הניתנים מתנה אחת אם נתן באותה קרן אפילו מאה פעמים ליכא משום בל תוסיף וה"נ אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפילו מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף:    ואמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה. כתוב בהלכות גדולות לאו דאיקלע בשבת אלא דאיתיליד אונסא:    ואמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ואפילו עתיד להרשיע לאחר זמן שנאמר באשר הוא שם ומצינו בבראשית רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנא' (ישעיה כא) משא בערב וכתיב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת ישראל הגולים כל מיני מאכל מלוחים ונודות נפוחים וכו' כדאיתא התם אמר להם השעה הזאת צדיק או רשע אמרו לו צדיק אמר להם באשר הוא שם איני דן את האדם אלא לשעתו:    ואמר ר' יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי. ועובר תחתיו שאומרים כלום ראוי הוא זה לעשות לו נס ומתוך כך מזכירין עונותיו:

 עיון תפלה. סומך על תפלתו ובוטח שתהא נשמעת והא דאמרינן בפ' גט פשוט (דף קסד ב) על ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום וחד מנייהו עיון תפלה ההוא עיון תפלה דהתם לאו כעיון תפלה דהכא דאי הכי היכי קאמר דאין אדם ניצול ממנו בכל יום הרי כמה בני אדם שאין סומכין על תפלתם בכל יום אלא ההוא עיון תפלה דהתם היינו שאינו מעיין בתפלתו ומש"ה קאמר שאין אדם ניצול ממנה דליכא דמכוין כדבעי כדגרסי' בירושלמי דברכות א"ר חייא אנא מיומי לא כוונית חד זמן אתאי למכוינא והרהרית בלבי ואמרי מאן עאל לגבי מלכא קדמיא ארקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא רבי בון בר' חייא אמר אנא מנית דמוסיא אמר רבי מתניא אנא מחזיק טיבותא לראשי כד מטא למודים כרע גרמוי והיינו דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (דף קיח ב) תיתי לי דקיימית עיון תפלה והיינו דאמרינן בפרק מפנין (דף קכז א) ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וחד מינייהו עיון תפלה כלומר שמעיין ומכוין בה:    ומוסר דין על חבירו. כמו ישפוט ה' ביני ובינך שאומרים כלום ראוי הוא זה שיענש חבירו על ידו:

 שנאמר ויבא אברהם. הוא קבר אותה ואמרינן התם בפרק החובל (דף צג א) דלא אמרן אלא דאית ליה דיינא בארעיה דהוה ליה למיזל קמי דיינא מקמיה דלימא לקודשא בריך הוא אבל ליכא דיינא בארעיה לית לן בה ושרה נמי להכי איענשה משום דהוה לה דיינא והוה לה למיזל קמיה דהיינו בית דינו של שם א"נ הוה לה למימר לאברהם מקמי הכי דאע"ג דליכא דיינא מיבעיא ליה למימר לההוא פלניא מקמי דלישויה להקב"ה דיינא עליה:    ואמר רבי יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם. אלו הן:

 צדקה. כדכתיב (משלי י) וצדקה תציל ממות:

 צעקה. כדכתיב (תהלים קו) ויצעקו אל ה' בצר להם:

 שנוי מעשה. שב מרעתו דכתיב (יונה ד) באנשי נינוה כי שבו מדרכם הרעה וגו':

 שנוי השם. משנה שמו וטעמא דמילתא דשנוי השם גורם לו לעשות תשובה שיאמר בלבו איני אותו האיש שהייתי קודם לכן וצריך אני לתקן מעשי:

 שינוי מקום. מאברהם שלא זכה לבן עד ששנה מקומו והלך לארץ ישראל ושינוי מקום היינו טעמא לפי שכשאדם גולה ממקומו לבו נכנע ואידך דלא חשיב ליה שינוי מקום אמר לך זכותא דארץ ישראל גרמא ליה:    צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. מדקאמר בינונים משמע דצדיקים דקאמר היינו שזכיותיהם מרובים מעונותיהם ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכיותיהן ואי הכי קשיא טובא דהא כמה צדיקים שזכיותיהם מרובים מעונותיהם נכתבים למיתה וכמה רשעים שעונותיהם מרובים נכתבים לחיים אלא עיקרן של דברים כמו שכתב רבי ישעיה הזקן מטראני ז"ל דצדיקים ורשעים בדין זה קאמר שאותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות מיקרו הכא צדיקים גמורים שצדיקים גמורים הם בדין זה ואע"פ שעונותיהם מרובין מזכיותיהם כיון שהם זוכין בדין לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם שכר בעולם הזה אי זה זכות שעשו וכן נמי צדיקים שזכיותיהן מרובים מעונותיהן כיון שהן מתחייבין בדין ואפילו מפני עבירה קלה שעשו לגבי דין זה רשעים מיקרו וכדכתיב (דברים כה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר ובינונים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהם מעוין ושקול מר"ה שהן תלויין ועומדים עד שהן מכריעין עצמם לזכות או לחובה מר"ה עד יוה"כ וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשער הגמול דצדיקים ובינונים ורשעים דקאמרינן הכא בדין זה קאמר ומיהו הא דאמרינן לקמן שלש כתות ליום הדין וכו' הנהו צדיקים ורשעים ובינונים כפי כל מעשיהם קאמר:    תנן התם בקדושין (דף לט ב) מטיבין לו. בהאי עלמא:

 ונוחל את הארץ. חיי עולם הבא:    ת"ר לעולם יראה אדם את עצמו וכו' כאילו כל העולם תלוי בו. שאפשר שכל העולם כולו שקול כמחצה צדיקים וכמחצה רשעים ומעשיו שקולין מחצה על מחצה:

 עשה מצוה אחת. נמצאו זכיותיו מרובין ונמצא צדיק ועל ידו הוכרע כל העולם להיות רובן צדיקים:

 ונהוי. האי צדיק שמרד באחרונה:

 כמחצה עונות וכמחצה זכיות. ולמה אבד את הראשונות:

 בתוהה. ומתחרט על הטובה שעשה:    תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין. לאחר תחיית המתים והוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא:

 אחת של צדיקים גמורים. דאית להו רובא זכיות:

 ואחת של רשעים גמורים. רובא עונות:

 ואחת של בינונים. מחצה על מחצה:


דף ד עמוד אעריכה


מצפצפין. צועקין ובוכין מיסוריהן שעה אחת ועולין:

 מטה כלפי חסד. הואיל ומחצה על מחצה הן מטה את ההכרע לכף זכות ואין יורדין לגיהנם ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה:

 דלותי ולי יהושיע. כדדרשינן בגמרא אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע:    בינונים דקא אמרי בית הלל וכו' ומאי היא קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופו שלא קיימן מעולם כגון שלא קרא קריאת שמע ולא בירך על המזון אחריו מעולם וכתב ר"ת ז"ל דדוקא בשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם ירא להניחם מחמת שתפילין צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל להזהר בהן אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן ותניא במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין ואפשר דטעמא דמלתא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצו' א"נ שהעוסק בתורה א"צ אות שדברי תורה הן עליו לאות:    אבל שעונותיהן מרובין מזכיותיהן וכו'. וא"ת והא ברישא דהך ברייתא משמע דכל היכא דאיכא רובא עונות אף ע"ג דלית בהו עון פושעי ישראל בגופן לית להו תקנתא כלל דהא תני דרשעים גמורים דהיינו רוב עונות נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם ומשמע דנידונים שם לעולם מדמייתי קרא דכתיב ואלה לדראון עולם י"ל דלעולם לאו דוקא אלא י"ב חדש בלבד ואח"כ עולין כדאמרי' בעדיות משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש אבל הני שעונותיהן מרובין ובכללן עון פושעי ישראל בגופן חמיר דינייהו טפי דלאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת:    אבל המינין. שאומרים שתי רשויות הן:

 והמסורות. שמוסרין ממון ישראל לנכרים:

 ואפיקורסין. מבזה ת"ח:

 ושכפרו בתורה. שאומרים אין תורה מן השמים:

 ושפירשו מדרכי צבור. כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' ליה דהיינו כל הני דלעיל והך מתניתא בסדר עולם וה"ג לה התם מי שפירשו מדרכי צבור כגון המינין והמסורות. אבל הרב אלפס ז"ל גריס ליה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תשובה הפורש מדרכי צבור אע"פ שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתם ולא מתענה בתעניתם אלא הולך בדרכו כאחד מעמי הארץ וכאילו אינו מהם אין לו חלק לעולם הבא וכתב הר"ז ז"ל דכל ה"מ דוקא שמתו בלא תשובה:    נושא עון ועובר על פשע. בעי בגמרא לב"ה דאמרי ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אלעזר אמר כובש שנאמר יכבוש עונותינו רבי יוסי ברבי חנינא אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר ודרבי יוסי ניחא מדר' אלעזר:    נושא עון ועובר על פשע תנא דבי ר' ישמעאל. ור"א הוא דפריש מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה פירשה הרב אלפסי ז"ל בהלכות וכתב בה עוד פירוש אחרון לגאון והדברים סתומים מה הפרש יש בין שני הפירושין ולא ראיתי לאחד ממפרשי ההלכות שפי' בזה כלום וזהו דעתי כי לפירוש ראשון של רב אלפסי ז"ל שהוא מפרש דכי קאמר תנא דבי ר' ישמעאל וכך הוא המדה קאי אמאי דכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והיינו שהקב"ה מוחל ג' עונות ראשונים וכדתניא פ' בתרא דיומא (דף פו ב) תניא ר' יוסי בר"י אומר עובר אדם עבירה אחת מוחלין לו פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו ולפי' זה ע"כ כי אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו ה"ק דאי איכא רובא עונות בר מג' ראשונות הנך ג' ראשונות מיחשב בהדייהו דלא מצינן למימר דכל היכא דאיכא רובא עונות ואפי' בהדי ג' ראשונות דנימא


דף ד עמוד בעריכה


דמתחשבי כולהו דאי הכי מאי איכא בין עונות ראשונים להנך בתראי אי איכא רובא זכיות [אפילו בתראי לא מתחשבא ואי מחצה על מחצה] הא קי"ל דרב חסד מטה כלפי חסד ואפילו בהנך בתראי ואי איכא רובא עונות הא אמרת דאפילו תלתא קמאי מיחשבי ומאי וכן היא המדה דאמרי' מדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים אלא ודאי כי קאמר רבא [ועון עצמו אינו נמחק] דאי איכא רובא עונות מיחשבי בהדיה היינו אי איכא רובא מג' ואילך אבל לפירוש אחרינא לגאון שפי' שכך היא המדה קאי ארב חסד מטה כלפי חסד כי קאמר ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו ה"ק דאי איכא רובא עונות ואפילו בהדי ג' עונות ראשונים מיחשבי כולהו דלפירושא דגאון ז"ל לא הוזכר כאן קולא בשלש עונות ראשונים כלל והרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תשובה תופס דרכו של הרב אלפסי ז"ל:    וכתב הרב אלפסי ז"ל שזו היא מדה ששית משלש עשרה מדות. ונראה מדבריו שאינו מונה ה' ה' שתי מדות וכן פי' רבינו נסים ז"ל דהשם הראשון הוא ספור דברים וה"ק ויקרא ה' י"ג מדות ונמצא חסד זו מדה אחת ולאלפים מדה שנית דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אבל ר"ת ז"ל כתב דשני שמות הראשונים שתי מדות הן כדדרשינן בגמרא אני הוא קודם שיחטא ואני הוא לאחר שיחטא וישוב כלומר שמרחם קודם לכן ולאחר מכן:    אמר רבא כל המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערין אותו ומניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על המצות אין מעבירין על האוכלין כלומ' שלא יניחם וילך:

 מעבירין לו על כל פשעיו. שאין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת:    ומיהו תלמיד חכם דמבזו יתיה כל היכא דלא מפייסי ליה מיבעי ליה למינקט מילתא בליביה משום כבוד תורה דאמרי' ביומא בפ' בראשונה (דף כג א) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת"ח דכי כתיב לא תקום ולא תטור בממון הוא דכתיב כדאיתא התם ואקשינן מדתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומפרקינן לעולם דנקיט ליה בליביה ומקשי' והא אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ומפרקי' ההוא דמפייסי ליה ומפייס אלמא כל היכא דלא מפייסי ליה בעי למנקט בליביה והא דאמר בפרק בני העיר (דף כח א) מימי לא עלתה עמי קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוי שרי ומחיל לכל דמצערון ליה משמע אע"ג דלא מפייסי ליה ההיא דמצערו ליה ולא מבזו ליה א"נ דמבזו ליה בצנעא דליכא בזיון תורה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ת"ת:    מלמד שנתעטף. כך הראהו הקב"ה למשה במראית הנבואה:

 ברית כרותה לי"ג מדות. שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינם חוזרים ריקם:

 הנה אנכי כורת ברית. על האמור למעלה:

 בינתים. בין ר"ה ליוה"כ:

 שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. גזר דין דעלי דצבור הוא כיון דנפקי רבים מיניה דהא כוליה זרעיה קא לייט:

 ור' יצחק אמר יפה צעקה לאדם. דאפילו היכא דלא מקרע גזר דין ממעטת את הפורענות:

 ויחיד אימתי. מצוי לו דכתיב בהמצאו:

 כבני אימרנא. שמונין אותן למעשר ויוצאין בזה אחר זה בפתח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד:

 כמעלות בית חורון. שהדרך קצר ואין יכולין שנים לילך זה בצד זה:    מתני' על ששה חדשים שלוחין יוצאין מפני הפסח. הולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבספירת העומר תליא מלתא:

 ועל אב מפני התענית. והולכין כל שמונה ימים חוץ מן השבת:

 ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי קדשו ב"ד אלול ועושין ר"ה ביום ל' באלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו ב"ד א"א לדעת על כרחין הולכין אחר רוב השנים ואם לא ידעו מתי מתחיל לא ידעו יום ל' שלו:

 ועל תשרי מפני תקנת המועדים. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכים עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעין אותם אם עברו ב"ד את אלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביוה"כ ובסוכות:

 פסח קטן. פסח שני לטמא וכשהוא בדרך רחוקה בראשון:    ומקשי' בגמ' וליפקו נמי אתמוז ואטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אר"ש חסידא מאי דכתיב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה אלא לאו הכי קאמר בזמן שיש להם שלום יהיה לששון ולשמחה אין שלום צום אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה כלומר שאין העובדי כוכבים תקיפה על ישראל יהיו לששון ולשמחה כלומר שאסורים בהספד ובתענית יש גזירה יש צום אין גזירה ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין.  פירוש וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחין עלייהו ומקשי' אי הכי ט"ב נמי אמר רב פפא שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות דאמר מר ט"ב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר:    ודאמרי' הכא דהני שאר צומות בר מט"ב ברצו תליא מסתברא דאפילו הורגלו להתענות לא אמרינן דשוינהו עלייהו חובה דהא מדאקשי' וליפקו נמי אתמוז ואטבת משמע שהורגלו להתענות בהם ואפ"ה מסקינן דרצו אין מתענין וליכא למימר דכיון דמעיקרא ברצו תליא מלתא אע"ג דהשתא קבלינהו חובה לא חמירי כולי האי דליפקו שלוחים עלייהו דאם איתא דחובה נינהו אמאי לא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה האידנא הנך צומות בר מט"ב ברצו תלו אלא שהרמב"ן ז"ל כתב


דף ה עמוד אעריכה

בספר תורת האדם דרצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות קאמרינן שאין ב"ד מטריחים עליהם להתענות ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרם וכ"ש בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש גזירה בישראל ואין שלום הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים:    וכתב עוד דמדינא כולהו ד' צומות אסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בהם מבעוד יום כט"ב דלא גרעה [גזירת] נביאים מגזירת [ב"ד] בתעניות אמצעיות ואחרונות דאסירי בכל הני כדאיתא בגמ' במס' תענית [דף יב ב] ועוד דכל דתיקון נביאים כעין דאורייתא תקון ועשו ארבעה צומות כיום הכפורים לענוי וכן לגבי צום אסתר אמרו במדרש תהלים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעו"י ובתוספתא במסכת תענית תניא כל אלו שאמרו אוכלים ושותים מבעו"י אסורים במלאכה וברחיצה מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים אלמא משמע שכל תענית שהוא נקבע על הצבור מפסיקין מבעו"י וה"ה שהוא שוה לשאר חומרי ענוי דט"ב והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ה א) רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב [כלומר שעקר י"ז בתמוז] לפי שאין גזירה ואין שלום היה בימיו ומש"ה רחץ משמע דהא מעיקר דינא אסור ברחיצה למתענין בו וליכא למימר שרחץ והתענה בו דהא אפילו ט"ב בקש לעקור אלא מאי דאמרינן התם ורחץ דמי למאי דאמרינן בשמעתין בגמרא מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר"א ורחץ כדי לעקור את התענית משמע דהא למתענין בו אסור ברחיצה והא דלא מדכרינן בגמרא הני חומרי אלא בט"ב בלחוד משום דשארא ברצו תלו:    והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו הרשות בידן אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין בכולן:    גמ' בטלה מגילת תענית. י"ט שקבעו חכמים ע"י נסים שארעו בהם ואסרום בתענית ויש מהם אסורים אף בהספד וכתבום במגילה אחת אלין יומיא דלא להתענאה ודלא למספד בהון וכו' עכשיו שחרב בה"מ בטלו ומותרין בהספד ותענית:

 כאן בחנוכה ופורים. כיון דמיפרסם ניסייהו לא בטלי וא"ת כיון דלחנוכה ופורים לא בטלה מגלת תענית היאך מתענים ביום שלפני הפורים והתניא הימים האלה הכתובים במגילת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם כלומר שאסור להתענות בהן איכא


דף ה עמוד בעריכה


למימר משום דפורים דברי קבלה ודברי קבלה דמו כדברי תורה והוה ליה כשבתות וי"ט דתניא הן אסורים לפניהם ולאחריהם מותרים לפי שהן דברי תורה ודברי תורה אין צריכין חזוק:    מכריז רבי יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי. שב"ד שולחים לגולה להודיע יום שקידשו ב"ד את החדש וכל מה שהן יכולים לילך עד הפסח הולכים וכן בתשרי עד סוכות חוץ משבתות ויו"ט שלא נתנו לשלוחים לחלל לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעים שהרי אין יו"ט בינתים לעכבן:

 ליעבדו. בפסח:

 תרי יומי. ואע"פ שהגידו להם השלוחין יום קביעותו:

 גזירה ניסן אטו תשרי. שאם תנהיגם לעשות פסח יום אחד ינהגו כן בתשרי שלא ע"פ השלוחים ופעמים שיטעו:

 סליקו להו ארבעה ראשי שנים    ראוהו ב"ד: