ויקיטקסט

מלאכת שלמה על ראש השנה א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

כתב הרב האלהי מורנו הרר"ח ויטאל ז"ל ליל ר"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר"ה עכ"ל ז"ל:

ד' ראשי שנים הן:    בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז"ל:

באחד בניסן:    פ"ק דע"ז דף י':

בפי' ר"ע ז"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא ואע"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא:

בפי' ר"ע ז"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע"כ ופי' רש"י ז"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ"ל רש"י ז"ל ותוס' והר"ן ז"ל האריכו בזה ע"ש. גרסי' בגמ' ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים:

ולרגלים:    ה"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר"ש היא וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת"כ פט"ו דפ' אמור. ור"א בר"ש פליג נמי אאבוה וס"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר"א בר"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר"א בר"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע"כ. וביד פי"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י"ג פסק דלא כר"ש:

באחד באלול ר"ה למעשר בהמה:    בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד בתשרי וט"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה הוו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י"ו בניסן ר"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב היא דאמר מר"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב"ש דאי ב"ה הא אמרי בט"ו בו ומשני ה"ק שלשה לד"ה בא' בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב"ה קאי וכתבו תוס' ז"ל שלשה לד"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר"מ ע"כ ונלע"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי:

ר"ה למעשר בהמה:    ת"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז"ל באחד בתשרי ת"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר"ש ות"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח"כ ראיתי שהגיה בתוספת י"ט דאמרי באחד בתשרי ת"ק וכו' ואע"פ שמתיישב מ"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי:

באחד בתשרי:    פ"ק דע"ז דף י':

ר"ה לשנים:    ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב:

ולשמיטין:    ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה:

וליובלות:    בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה:

ולנטיעה:    והכריח הר"ן ז"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי וי"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה ע"כ:

ולירקות:    גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע"כ: ותשרי הוי ר"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

באחד בשבט ר"ה וכו' ובה"א וכו':    בפ"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב"ה דאמרי עד ט"ו בו לא הוי ר"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע"כ. פירש דאי לב"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ"ט א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז"ל מפ' נמי לב"ה כמו לב"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר"ה שלו אימתי א"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א"ל דחדשים פי' תוס' ז"ל דאע"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע"ב) בששה בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך ע"כ נראה לע"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג"כ בלבנה ובחמה. וביד פ"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ"ט סי' ח' ובפ"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד':

משנה ב עריכה

בפסח על התבואה:    בפ' מי שמתו גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר"ה משמע דבראש השנה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א"נ כר' יהודה דאמר הכל נדונין בר"ה וגזר דין בפסח על התבואה תוס' ז"ל: ובגמ' פריך הי תבואה אילימא האי תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדן ומסיק תרי דיני מיתדנא קודם זריעתה וסמוך לקציר. ועוד פריך בגמ' מני מתני' לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם ביום הכפורים דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר שלו נחתם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים ר' נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני ד' פרקים אגזר דין אי הכי קשיא אדם ומשני אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אבל אגזר דין דאדם ביום הכפורים:

בעצרת על פירות האילן:    ס"פ בני העיר כתוב בתוס' י"ט כתב הר"ב מדאמרה תורה כו' עד ומיהו רש"י והר"ן ז"ל כתבו גם זה הטעם ע"כ. וק"ק עוד לפי' זה דבשלמא חטים מצינן למימר דר' יהודה דדריש הכי בברייתא בגמ' אזיל לטעמיה דס"ל דעץ שאכל אדם הראשון חטה היה אלא שעורים שמביאין מהם בכורים היכן מצינו שנקראו עץ ושמא משום דאזלינן בתר רובא ושעורים הוו טפלות לגבי שאר שבעת המינים. ועיין בזוהר החדש דף כ"ד ע"ב אכולה מתני' ותשמח ותגל והילך בקיצור מופלג בפסח על התבואה כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההיא תבואה דהוות בשתא שעברה אי לא מעשרי לה ולא יהבי למיכל מינה למסכיני וליתמי ולארמלתי. בעצרת על פירות האילן על עון פירות האילן שלא המתינו ערלתם ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר. בר"ה דן את כל העולם כולו גופות בני האדם והנשמות ופוקד אותם ודן אותם על מה שעשו כל השנה כולה. ותאנא אפי' צעדיו של אדם נמנין ובאים בדין באותו היום הה"ד וכל צעדיו יספור. ובחג נדונין על המים על ענין המים על שהם מבזבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם במים על כך נידונין על המים על ענין המים ע"כ והיא שם במדרש הנעלם ועיין ג"כ בזוהר דפ' אמור דף צ"ז. ובזוהר פרשת ויחי דף רכ"ו דייק בעצרת על פירות האילן פירות האילנות מיבעיא ליה מאי פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא פירות האילן כמה דכתיב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא ע"כ:

כבני מרון:    ר"ש בן לקיש מפ' בגמ' כמעלות בית מרון שהדרך קצר ואין יכולין שנים לילך זה בצד זה ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד וכבני מרון כבני חיילות של המלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה אבל מרון דבפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ב) מוכח דהתם הוי דוקא כפירוש ריש לקיש:

בפי' ר"ע ז"ל שאע"פ שעוברין לפניו אחד אחד זה אחר זה מכל מקום כולן נסקרין בסקירה אחת ובגמ' אף אנן נמי תנינא דכולן נסקרין בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למילתיה מקרא דהיוצר יחד לבם אע"ג דעיקר ראייתו היא מקרא דלעיל מיניה דהיינו ממכון שבתו וכו' וכתב הר"ן ז"ל דלר' יהושע דקיימא לן כותיה דבניסן נברא העולם אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים לפי שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדין את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביום הכפורים הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר ה' שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ובינוניים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל ה' ואפשר עוד שמר"ה ועד יום הכפורים התחיל השם להתרצות למשה וביום הכפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה עכ"ל ז"ל:

ובחג נידונין על המים:    והא דהדר קתני הכא נידונין נלע"ד משום שהאריך בענין ראש השנה הוצרך למיהדר ולמיתני גבי חג מלת נדונין וכיון דקתני גבי ר"ה כל באי העולם לשון רבים קתני הכא נמי נדונין לשון רבים דקאי אדסליק דהיינו אבאי עולם שהם לשון רבים ואע"ג דבברייתא במילתיה דר' ישמעאל תנא ובחג נדונין על המים אע"ג דלא קתני במילתיה באי עולם וכמו שהעתקתי אפשר דהתם נקט לישנא דמתני' בלבד:

משנה ג עריכה

על ששה חדשים וכו':    ביד פ"ג דהלכות קדוש החדש סי' ט'. ונלע"ד דבדין הוא דברישא ה"ל למיתני בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין ובתר הכי ליתני על ששה חדשים וכו' אלא איידי דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים תנא נמי על ששה חדשים על שני חדשים וכו' והדר תנא באידך פירקא בראשונה היו משיאין וכו' ותימה קצת אמאי לא תני בששה חדשים שלוחים יוצאים בניסן וכו' וכן כולהו ואפשר דהא קמ"ל דמיד בכניסת החדש צריכין להזדרז לשלוח שלוחין וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל ויהיה על לשון תרגום ולזה גם הרמב"ם ז"ל כתב כלשון משנתנו ממש ואכתי איכא למידק אמאי קתני השלוחין יוצאין ולא קתני ב"ד שולחין שלוחין וגם על הרמב"ם ז"ל דנקט האי לישנא ממש יש לתמוה אח"כ מצאתי שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ביד סי' י' שלוחי ניסן ושלוחי תשרי אין יוצאין אלא ביום ר"ח אחר שתעלה השמש עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ע"כ ובמה שכתב עליו שם המפרש ז"ל ידוקדק מלת יוצאין וז"ל שם ברור הוא שצריכין אנו באלו השני חדשים שיתאמת להם הדבר יותר משאר החדשים מפני המועדות שבהן ובשאר מהששה חדשים אינם צריכים לכך שאע"פ שלא שמעו השלוחין מפי ב"ד מקודש יש להם לילך ולהודיע מאח' שנראה הירח ומה שאמרו ז"ל אין יוצאין אלא ביום ר"ח וכו' זה לא יתכן אלא בשלוחי ניסן אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין ביום ר"ה לפי שהוא יום טוב והיה לו לומר שלוחי ניסן אין יוצאין אלא ביום ר"ח וכו' אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין אלא ביום ב' לפי שיום ראשון י"ט ולפיכך לא יתכן זה הדין אלא בר"ח ניסן בלבד ונ"ל לפי ע"ד שיתכן לצאת ביום ר"ה אבל אינם מגיעין אלא עד התחום וישבו לפנים מן התחום עד שתשקע החמה ואחר שתשקע החמה אם יכולין לילך ולא יהיה להם עכוב הולכין ואם יש להם עיכוב בדרך יוצאים למחר והוא יום ב' של תשרי [ומה] שאמרו יוצאין פי' יוצאין מירושלם חוצה לה ואם רצו הולכין עד התחום עכ"ל ז"ל: ובגמ' פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר בזנא אר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום ומשני אמר רב פפא ה"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום פי' שהוא חובה להתענות בהן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין (הגהה פי' הרא"ש ז"ל רצו אין מתענין פי' לא רצו הצבור אבל היחיד אין לו לפרוש מן הצבור כל זמן שלא נמנעו הצבור שלא להתענות ע"כ. ומצאתי שפי' הרמב"ם ז"ל וז"ל ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא י"ז בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא יהיו יוצאין על טבת ועל תמוז אמר השם ית' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגומר נראה כמי שנתן בידם הבחירה רצו מתענין רצו אין מתענין ע"כ משמע דס"ל ז"ל דמתני' מיירי אפי' בזמן שבית המקדש קיים אע"ג דסיפא מפורש בה בזמן בית המקדש ודלא מרש"י ז"ל שפי' ומתני' בזמן הזה מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' ע"כ וכבר אפשר ליישב דלא פליגי דגם רש"י ז"ל יודה דלמסקנא דרב פפא מתפרשת שפיר רישא דמתני' בכולל אפי' בזמן שבית המקדש קיים) וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו ופרכינן אי הכי ט' באב נמי ומשני א"ר פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרו' דאמ' מר בט' באב חרב הבית בראשונ' ובשנייה וכו':

ובפי' ר"ע ז"ל ושלוחי ב"ד אין מחללין לא את השב' ולא את י"ט פי' דכתי' אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן:

על אב מפני התענית:    והולכין כל כל ח' ימים חוץ מן השבת רש"י והר"ן ז"ל:

על אלול מפני ר"ה:    מודיעין מתי מתחיל אלול ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפרק קמא דביצה ובפ' בכל מערבין שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דילמא עברוה לאלול ומ"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו מתי יום שלשים תוס' ז"ל: ובגמ' פריך כיון דנפקו להו באלול בתשרי למה להו וכי תימא דילמא עברוה לאלול והאמר ר' חנינא בר כהנא אמר רבי מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשני לא מצינו דלא איצטריך הא איצטריך מעברינן ליה ופריך והא מקלקל ר"ה דנמצא שלא עשו אותו בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול ומשני מוטב תתקלקל ר"ה ולא יתקלקלו כולהו מועדות דייקא נמי דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר"ה מקולקל לגולה דקתני על תשרי מפני תקנת המועדות ולא קתני מפני המועדות ש"מ:

על אדר מפני הפורים:    גמ' ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים ובהא קא פלגי דמ"ס עבור שנה שלשים יום פי' ימי אדר הראשון שעושין אותו עבור לשנה לעולם הוא שלשים יום ואין צריך לחזור ולשלוח שלוחין על יום קדוש אדר השני דידעי בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום שלשים ואחד נתקדש ומ"ס רצו חדש רצו שלשים לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר והקשו תוס' ז"ל דלתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עברוה קודם אדר יכולין להודיען על ידי שלוחי אדר אבל אם עברוה אח"כ היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד הפורים וי"ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיעו ר"ח ואין שלוחין יוצאין א"כ השנה מעוברת ע"כ:

וכשבית המקדש קיים:    כך הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן ג"כ במתני' דבסמוך. ועיין בסוף מתני' דבסימן ב' דבפירקין דלקמן:

מפני פסח קטן:    י"מ דלפיכך קרי ליה פסח קטן משום דלא הוי אלא יום אחד ועוד יש לפ' מפני קולות שיש בו מה שא"כ בפסח ראשון כדתנן בפ' מי שהיה טמא:

משנה ד עריכה

על שני חדשים וכו':    ביד פ"ג דהלכות קידוש החדש סי' ב' וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' ומן התורה מחללין על כולן וכו' וקשיא דבגמ' תניא מנין שמחללין את השבת ת"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש וההוא קרא בניסן ותשרי כתיב וי"ל דמ"מ איחייבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין גבי דחיית שבת וטומאת שעירי ר"ח איצטריך ליה סד"א הא לא כתיב ביה מועד קמ"ל התם נמי מועד כדאביי ע"כ: ובפירקין דף י"ט ודף כ' מייתי לה ובגמ' פריך על שני חדשים ותו לא נפקי שלוחים אלא אהני דקתני שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין ומשני אמר אביי הכי קאמר על כולן שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד מחר שלוחים יוצאין מב"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי ב"ד אבל על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ונתינת טעם היא דלכך מחללין עליהם עדים שראו איז החדש ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד למחר שאין ב"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר אבל בשאר חדשים אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעים שיום קדושו למחר והשלוחין יוצאין משתחשך לומר שיעברו את החדש ע"כ. והקשו התוס' ז"ל וא"ת ומה טעם דמתני' לניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ"ט או בליל בלשים אע"ג דודאי יקדשוהו ב"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר דחיישינן דילמא ממלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום שלשים ליפקו ביום שלשים ואחד שאי אפשר לדחותו יותר מיום שלשים ואחד וי"ל דגזרו האי משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב ע"כ: [הגה"ה. אכן מצאתי בפי' הרז"ה ז"ל בספר המאור שכתב וז"ל וכן זה שאמרו שאין שלוחין יוצאים מבערב עד שישמעו מפי ב"ד מקודש נ"ל שלא אמרו אלא בזמן שנראה החדש בזמנה ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו מפני תקנת המועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד הלא בידוע שהחדש מעובר וכגון זה יוצאין בניסן אפי' מבערב וזה שאמרו שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנין את המועדות אין יציאת השלוחין טעם לחלול השבת ע"י עדים ואין ביציאת השלוחין שום סמך וסעד לעדות העדים אלא הרי הוא כמונה והולך המעלות שיש לניסן ותשרי על כל החדשים כאילו אמר הן הן החדשים שבהם שלוחין יוצאים לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש והם הם שיש בהם תקנת המועדות כל אלו המעלות יש בהן ואילו אמר ובהן שלוחין יוצאין ובהם מתקנים את המועדות גם הוא היה נכון ודומה לזה מה ששנינו במקום אחר שאילו מתחלה מצאו נוטלו ואת חפיסתו וה"ר שלמה ז"ל מפ' שיש ביציאת השלוחי' סמך וסעד לחילול השבת ובעיני אין צריך לומר כן עכ"ל ז"ל ע"כ הגה"ה]: וצריך לדקדק אמאי לא קתני במתני' בקיצור על ניסן ועל תשרי מחללין את השבת שבהן שלוחין וכו' וי"ל דאגב דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים על ו' חדשים תנא נמי על ב' חדשים אע"ג דלא איצטריך ועוד נלע"ד דאפשר לומר משום דרצה לשנות מניינא למעוטי דאי לא הוה תני אלא על ניסן ועל תשרי וכו' ה"א דהני לאו דוקא דהה"נ לכולן והראיה שהרי בזמן בית המקדש היו מחללין אף על כולן אלא דהני חובה והשאר רשות אמטו להכי תני בהדיא על שני חדשים לאשמועינן אבל על השאר המחללו נענש כדין כל מחלל שבת ובזה ידוקדק הפסקא דנקט בגמ' על ב' חדשים ותו לא שיש לעורר פסקא ארישא דמתני' אמאי איצטריך ולא זו בלבד אלא שהרי עיקר הקושיא היא אמאי דקתני שבהן השלוחין יוצאין ושם היה לו לתפוס אלא ע"כ נראה שהרגיש מה שכתבתי ורמז בזו הפסקא דהוי לשון מעוטא ומשני אה"נ דהוי לשון מעוטא אף שבזמן הבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן ובגמ' ת"ר בראשונה היו מחללין על כולן משחרב בית המקדש אמר להם ריב"ז וכי יש קרבן התקינו שלא יהא מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ויש לדקדק בלשון משנתנו דקתני וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן דה"ל למיתני היו מחללין אלא נלע"ד שבא לרמוז לנו מחר בעה"י יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לכמות שהיה והיינו נמי דקתני בברייתא וכי יש קרבן משמע למידק הא כשיבא זמן שיהיה קרבן ר"ח מחללין אף על כולם ואי גרסי' וכשבית המקדש קיים כמו שכתבתי במתני' דלעיל ניחא שפיר טפי מה שכתבתי:

שבהן השלוחין יוצאין לסוריא:    והא דתנן לקמן פ' שני סי' ד' עד שהוא רואה את כל הגולה דהיינו בבל דמסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחין לאתר התקנה פי' בתוספת י"ט ל"ק דדרך סוריא היו הולכים לבבל שכן אברהם אע"ה יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים ע"כ: עוד גרסי' בגמ' שם בדף י"ט שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ורב נחמן בלישנא קמא דאיכא בגמ' בעי למידק ממתני' אפכא דזימנין מלא וזימנין חסר מדשרינן לעדים לצאת חוץ לתחום בשבת ולבא להעיד לפני ב"ד אם ראוהו ביום שלשים שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב"ד עד מחר ויעשו ב"ד את החסר מלא אלא אי אמרת לעולם חסר למה להם לחלל שבת ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא ומשני משום דמצוה לקדש על פי עדים כדכתיב החדש הזה כזה ראה וקדש: וללישנא בתרא סייעתא ודחי לה עיין עליו ומ"מ לבסוף מסקינן תיובתא למר עוקבא:

משנה ה עריכה

בין שנראה בעליל:    פ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ג) ור"פ ר' ישמעאל דמנחות אמר רב אשי ר' ישמעאל דאמר התם דעומר לא היה בא בשבת אלא משלש סאין ור' יוסי דהכא אמרו דבר אחד דמי לא אמר ר' יוסי הכא דכיון דאפשר דראוהו ב"ד דהא בעליל נראה לא טרחינן גבי עומר נמי כיון דאפשר להביאו משלש סאין לא טרחינן להביאו מחמש אע"ג דהוי משובח טפי ודחינן ליה ממאי דילמא ע"כ ל"ק ר' ישמעאל אלא דליכא נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא גבי לבנה דאיכא מכשילן לע"ל דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שאנו ראינוהו כן ראוהו ב"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו אי נמי ע"כ לא קאמר ר' יוסי הכא אלא דליכא צורך גבוה ולא ניתנה שבת לידחות אותו היום משום דבר אחר אבל גבי עומר דאיכא צורך גבוה דבחמש סאין שכיחא סלתא טפי ועוד דניתנה שבת לידחות אצל השלש סאין ומגו דנדחית מפני השלש נדחית נמי מפני החמש ואי ס"ל דעשרון מובחר אינו אלא מחמש אפי' בשבת יביא מחמש וכרבנן אפשר דס"ל. ועיין במ"ש שם ראש הפרק: ובגמ' מאי משמע דהאי עליל לישנא דמיגלי הוא א"ר אבהו אמר קרא אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ פי' גלוי לכל: ואשכחן דוגמתה בר"פ עגלה ערופה ובפ"ק דסנהדרין דף י"ד שאפי' נמצא בעליל צריך לעסוק במדידה פי' במפורסם לכל שקרוב הוא לעיר זו מכל עיירות: ובתו"כ פרק עשירי דפ' אמור ולפי זה הבי"ת דמלת בעליל דקרא היא שמושית דלמאן דמפ' התם במקרא לשון בעל כלומר אדון הבית שרשית:

משנה ו עריכה

יותר מארבעים זוג ועכבן ר"ע בלוד:    וז"ל הירושלמי בפירקין ובס"פ שני דמגלה ובר"פ ואלו מגלחין מפני שהן ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נדוי א"ר יהודה הנחתום ח"ו לא נתנדה ר' עקיבא אלא ראש גולה עכבן ושלח ר"ג והעבירוהו מרשותו ע"כ: אבל בירוש' שבדפוס גרסי' אלא ראש גדר היה ושלח וכו' מראשיתו:

משנה ז עריכה

ילכו:    משמע אפי' בשבת ובגמ' איתא דרב חנן בר רבא הוה תני קמיה דרב ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש א"ר שמעון מעשה וכו' ומש"ה נמי כשהיה אומר לפניו הלכה כר"ש לא א"ל ולא מידי: ונלע"ד דצריך להגיה בגמ' אמר שמואל אין הלכה כר"ש שכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל גם ביד שם:

משנה ח עריכה

אלו הן הפוסלין וכו':    בגמ' משמע שכל הפוסלין דמתני' דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ"ד בפ' זה בורר לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ"ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה בריבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאינשי איסורא כיון שנותן לו מדעתו ולא משכנו בעל כרחו ומפריחי יונים למ"ד אי תקדמך יונך ליון היינו משחק בקוביא ולמ"ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא:

וסוחרי שביעית:    מיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כדאשכחן בפ' השולח א"נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר גבי ממציא מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו:

והעבדים:    בפ' זה בורר לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובין לר"ש מתוספות ז"ל ועיין בתוס' דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט:)

משחק בקוביא:    ופי' רש"י ז"ל בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"א) משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר"ן שם דף שי"ו:

וְהַמִלְוָה ברבית:    נראה דגרסי' והמלוה בקמ"ץ תחת הוי"ו של מלוה ועיין במ"ש בפ"ג דסנהדרין גבי פסולין: ונלע"ד דכמו דמלת מלוה הויא כוללת בין המלוה בין הלוה דהא מלוה הבאה ברבית קתני כדכתיבנא התם גם משחק בקוביא קאי בין למי שמרויח בין למי שמפסיד וכן מפריחי יונים וגם סוחרי שביעית קאי בין למוכר בין לקונה אם רגיל בכך. והא בכל דוכתא במשנה קתני משחק בקוביא לשון יחיד נלע"ד לגלויי על מלת מלוה שאע"פ שהיא ודאי לשון יחיד צריך לפרשה לשון רבים כיון דקאי נמי אלוה כדכתיבנא אבל במשחק בקוביא ודאי ליכא למיטעי דהא ודאי מ"ש האי מהאי הא שניהם אינם עוסקי' בישובו של עולם ואם זה מרויח עתה פעם אחרת ירויח חברו אי נמי י"ל דגבי מפריחי יונים איצטריך למיתני לשון רבים משום ששניהם מפריחין ביחד בפרט למאן דמפרש אי תקדמה יונך ליון אבל משחקי בקוביא בשעה שזה משחק חבירו מסתכל בו ומאן דגרים מלוי ברבית ביו"ד הרבים טעות גמורה היא בידו כך נלע"ד:

ומפריחי יונים:    דוקא המפריחים אוחם בישוב הם פוסלין אבל במדבר דליכא משום גזל שרי ונלע"ד דמש"ה לא תננהו למשחקי בקוביא ולמפריחי יונים בהדי הדדי אע"ג דתרוייהו מין שחוק הוא משום דמשחקי בקוביא שייכי בין במדבר בין בישוב א"נ המצוי יותר תנא ברישא דהא סוחרי שביעית אינם אלא אחת לשבע שנים דוק:

ומפריחי יונים:    ירושלמי דפירקין ודפ' זה בורר ודפ' כל הנשבעין בעי אי מתני' דוקא כר' אליעזר דאמר בפ' שני דעדויות ומפריחי יונים פוסלים לעדות ומשני דדברי הכל היא דיודעין אנו שהוא פוסל מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות ועדי החדש כעדי נפשות אינון אין דהא תנן זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ולרבנן כיון דלגבי עדות החדש תניתה לההיא דסנהדרין אוקמת לה כרבנן ואמאי רבנן נקטי כר' אליעזר ומסיק דמודו ליה בחדא ופליגי עליה בחדא ור' יונה מוקי לה התם כר' אליעזר. והתם בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ז) מוקמינן מתני' דלא כר' יוסי דאמר התם דעד זומם אם הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות פי' דאע"פ שהוחשד לקל לא הוחשד לחמור ואי ר' יוסי היכי קתני כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן כלומר פסולין הללו הנזכרים אינם כשרים לה הא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והם כשרים לה אלא לאו ר"מ היא דס"ל התם דאפי' הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות. ובזה מתיישב זה הכלל לאתויי מאי כ"ש דטובא פסולי נינהו כדאיתא בהלכות עדות פ"ט ועשירי ואחד עשר: בפי' ר"ע ז"ל אבל פסולין לעבירה מן התורה וכו' פי' כגון העובר על עבירה שיש בה מלקות וביד פ"א דהלכות סוטה סי' ט"ו וברפ"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש יותר:

משנה ט עריכה

מי שראה את החדש וכו':    ראש פ"ג דהלכות קדוש החדש וסי' ד':

ואם צודה להם כו':    וכתב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקכ"ג דגרסי' בירוש' א"ר יצחק דברה תורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שמחזיק סאתים ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות ושלשה עניינים אמר ולפי שאמרה המשנה לשון זה ושהא בא בכל מקום בענין אחר א"ר יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד אמר שהתורה ג"כ אינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה שבכל מקו' אותו לשון מלשון שואה ושאיה יוכת שער ועכשיו דברה תורה באותו לשון בענין עיכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל ויש מתרגמינן וגברא שהי והכל מלשון המתנה וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר וכמו שאמרו כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאו גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל חבית או כל כלי ומה שאמרו שלש מאות גרבי יין ושלש מאות גרבי שמן אינו בענין זה שהיין והשמן שהזכירו עמהם מגלים עליהם וכן כאן שאמרו צודה להם היה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפ"ה לא נמנעו מלהוציא הענין בלשון זה זהו מה שאני מפרש בו עד שנשמע בו טוב מזה ע"כ:

שעל מהלך:    הוא נתינת טעם למאי דקאמר בכולה מתני' ואיתה בירוש' ס"פ טרף בקלפי וס"פ שני דמגילה:

מחללין את השבת:    עדים שראו את החדש ואפי' עדים המעידין עליהם כשאין ב"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח לקמן ר"פ שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא להעיד עליו תוס' ז"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=מלאכת_שלמה_על_ראש_השנה_א&oldid=2682619"