ויקיטקסט

חידושי הרמב"ן על הש"ס/ראש השנה/פרק א

< חידושי הרמב"ן על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ט עמוד ב עריכה


הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. פרש"י ז"ל עלתה לו שנה במנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ואם ערב שביעית הוא אסור לקיימה משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקדש. וכן פרש"י ז"ל הא דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלשים ושלשים, דצריך שלשים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלשים לתוספת שביעית וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. וכן פירש עוד בפ' הערל כל שלשים יום לפני שביעית כשביעית דמי דנפקא לן מבחריש ובקציר במשקין (דף ג') ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור.

וראיתי בתוספות שר"ת ז"ל השיג על זה חדא דלישנא דמתני' דקתני פחות מל' לפני ר"ה לא משמע שלשים ושלשים. ועוד דא"כ מאי קשיא ליה בגמ' אלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי כי היכי דמתני' דשביעית קתני שלשים יום לפני ר"ה והיינו שלשים דקליטה חוץ משל תוספת הכי נמי ברייתא שלשי' דקליטה קתני חוץ משל תוס' בתרווייהו חד לישנא תנינן וחד פירושא אית להו ועלה דההיא מתני' איתניא הך ברייתא בתוספתא דשביעית ועוד השיב מהא דתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן בגמרא האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית כו' ואע"פ שהשרישו בזמן זה של תוספת שביעית. ואף לדידי קשיא לי הא דאמרינן לקמן אלא לעולם ר' מאיר וכי קאמר שלשים לקליטה אי הכי שלשים ואחד בעי כלומר שלשים לקליטה ויום אחד לחשיבות שנה והיכי סגי ליה בהכי והא קליטה בזמן תוס' שביעית.

ומראין דבריו של רש"י דר"א הוא דאית ליה תוספת שביעית שלשים אבל לר"מ לית ליה תוספת אלא יום אחד שהוא חשוב שנה ולאו מילתא היא דתוספת שביעית שלשים יום הלכתא גמירי לה לר' ישמעאל וקראי ליה לר"ע כדאיתא בפ"ק דמשקין ולא שייכא בפלוגתייהו ר"מ ור"א כלל וסוגיין יום אחד בשנה חשיב שנה בין בדאוריי' בין בדרבנן ואלו תוספת שביעית הויא טפי טובא. כדתנן התם עד הפסח ועד העצרת.

ור"ת ז"ל פירש דאין תוספת לשביעית אלא בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כלומר שלא יחרוש ערב שביעי' כדי שתועיל חרישה שלו לשביעית שהיא עבודת קרקע לצורך שביעית אבל ליטע ולהרכיב ערב שביעית מותר ובלבד שתקלוט קודם שביעית לר' יהודה ג' ימים לפני ר"ה ולר' יוסי שתי שבתו' וכן מותר לזרוע ערב שביעית בכדי שישריש קודם ראש השנה כדאמרינן באורז ופרגין והא דא"ר נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ה"ק לדברי האומר בשביעית שלשים לענין ערלה דקתני ברייתא דלעיל צריך שלשים ושלשים לקליטה שלשים ולעלות לו שנה שלשים כך פר"ת ז"ל.

ומיהו בפרק הערל (יבמות פג:) אמרי' הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דתנן אין נוטעין ואין מרכיבין כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים התם לא מדכרי בגמ' ערלה וקא מייתי לה לדרב נחמן עלה דמתניתין דשביעית הא משמע דלפרושי למתניתין איתמר הרי אמרו בתוספות לאו דר"נ לפרושי מתני' דשביעית אתא אלא מייתי דלענין שביעית וערלה הלכה כר' יוסי בהרכבה וזו השיטה מתחוורת לזה הפי' כהוגן.

ותו קשיא לי הא דהוינן בגמ' לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דקס"ד דהני שלשים דקתני לחשיבות דערלה קא בעי להו וקשיא ליה דביום א' סגי ליה לחשיבות שנה והא ל' דשביעית ע"כ לקליטה קתני להו וכיון שכן שלשים דערלה ודאי דקליטה נינהו ולא הוה ליה לאקשויי אלא פרכא דלקמיה דשלשים ואחד בעי.

ויש לפרש ולומר דודאי אסור ליטע ערב שביעית אלא בכדי שתקלוט ותעלה לנטיעה זו שנה קודם שביעית לא משום תוספת שביעית שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית אלא גזרת חכמים היא מפני שאדם מונה שנים לערלה ולרבעי וכל שנה ראשונה שלו שביעית היא יאמרו בשביעית נטע לפיכך יעקור אא"כ קלטה ואחר קליטה עלתה לו שנה לנטיעה זו בל' או ביום אחד כדי שתמנה שביעית שנה שניה שלה. וכענין הזה ראיתי להר"מ במז"ל.

ומצאתי במס' תרומות בפ' שני אהא דתנן הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומפרש בירושלמי מה טעמא דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעי' ונכנס' שביעית אין תומר חשד אין כאן חשד ואין תומר מונין יש כאן מונין נטע פחות ל' יום לפני שביעית ונכנסת שמינית אם תימר חשד יש כאן חשד ואתיא כמאן דאמר מפני מונין ברם כמ"ד מפני חשד וקנסו שוגג מפני מזיד. ע"כ הסוגיא הזו שנחלקו בחומר שביעית יוחד מן השבת. ומ"מ נראה דמודים בנוטע במזיד פחות משלשים לפני שביעית דיעקור מפני המנין ונתבאר מכאן הטעם שפירשתי וגם זו תשובה לדברי רש"י ז"ל שאמרו אין כאן חשד משמע שאין איסור שביעית בשלשים שלפני ר"ה כלל.

ומה שהוקשה לר"ת ז"ל מלישנא דמתני' דלא קתני אלא ל' ועוד למה לא העמידו ברייתא דלעיל בל' של קליטה בלבד חוץ משלשים של חשיבות שנה כמתני' שביעית דיש לנו לתרץ בכל זה ולומר דמתני' לר"נ ה"ק אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית עד שיהו להן לנטיעה ולהרכבה זו דהיינו קליטה שלשים יום קודם ר"ה ופירשו בברייתא שכל נטיעה שלא עלתה לה שנה אסור לקיימה בשביעית לומר דמתני' ל' יום דקליטה בלחוד קתני וצריך שתעלה לו שנה אח"כ ואע"ג דקתני פחות מל' יום לפני ר"ה לא שלשים הסמוכין לר"ה קתני אלא עד שיהא לפני ר"ה כדי שיתן לקליטה ל' ויהא לחשיבות שנה כדי שצריך לה או שלשים או יום אחד דמתני' לא קתני בחשיבות שנה כמאן ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דבעינן שתעלה לו שנה ותהא שנה שביעית נמנית שניה דודאי מדקתני ברייתא עלתה לו שנה לחשיבות נמי קתני דהא פריש שנה זו עולה לו ושביעית נמנית שניה וליכא למימר דברייתא נמי נתני שלשים דקליטה דא"כ עלתה לו שנה דקתני לא פריש בכמה ומסקנא אלא לעולם ר"מ וכי קא בעי שלשים לקליטה והני ל' דקליטה נמי דקתני ברייתא וקסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן והשתא ניחא נמי מתני' דשלשים של קליטה קתני ור"מ היא ודומיא דברייתא ומיהו לא מסיימי בגמ' מנו דמ"מ מתניתין שפיר אתיא ליה [נמי] למאי דס"ד מעיקרא.

והא דאמר ר"נ לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לאו לתנא קמא דמתני' קאמר אלא קאמר סתם דבעי' שלשים לחשיבות שנה ובעינן קליטה קודם לכן וכיון שמצינו ג' מחלוקת בקליטה מתני' ותנא דברייתא דלעיל בעו ל' ר' יהודה ור' יוסי כל חד בשעוריה קא מפרש להו ר"נ אליבא דר"א דבעינן שלשים דחשיבות שנה וזמן הקליטה ומשמע דר"נ כר"א סבר ליה דשלשים בשנה חשובין שנה ומוקי לשעורי דתנאי כותיה דהא אנן לא שמעינן להו לחד מהני תנאי דסבירא להו כר"א אי נמי מתני' לדר' נחמן שלשים ושלשים בעי וכדקא סלקא דעתין מעיקרא דלא ליסתיימא כר"מ דהא רב נחמן כר"א ס"ל:


דף י עמוד א עריכה


הא דאקשינן למימרא דלא כר"מ דאי ר' מאיר הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה. משום דהני שלשים דחשיבות שנה נינהו כדקתני עלתה לו שנה וקס"ד בקליטה אי כרבי יהודה אי כר' יוסי ולהכי מקשי לחשיבות שנה ביום אחד סגי הילכך בין לקליטה בין לחשיבות שנה לא מצטריך שלשים והאי דפריך הכי ולא מסיק אדעתיה דר' מאיר בקליטה שלשים בעי משום דא"כ שלשים ושלשי' הוו (לפום ברייתא דקתני שלשים בעלתה לו שנה) ולקמן כי אמר דהני שלשים דקליטה נינהו פריך דא"כ טפי הוו משום הכי מקשינן תרתי אי ר' מאיר קליטה מועטת אית לי' אמאי בעי שלשים ואי קליטה מרובה אית ליה א"כ היכי סגי בשלשים אבל בפירכא דפרכי לר' אליעזר קאמר חדא שיטה דעל כרחין טפי בעינן שלשים ושלשי' בקליטה לת"ק ואפי' כר' יהודה נמי ל' (ול') מיהא בעינן:


דף י עמוד ב עריכה


ופי' מבריך ומרכיב (וקאמרי') [דקאמרי'] ערלה נוהגת בהן דוקא כשהבריך והפסיק הבריכה מן האם שלה כענין ששנינו בפ"ק דערלה אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנה חזרה זקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מות' ר"מ אומ' מקום שכחה יפה מות' ומקו' שכחה רע אסו' וכן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתי' אסור קתני רישא מונה משעה שנפסקה וסיפא והיא מליאה פירות אם הוסיף אלמא דין ערלה בהרכבה משעת הפסקה חל עליה ולא משעת הברכה ופי' מרכיב כגון שמרכיבין יחור של אילן יפה באילן אחר ובפ' משוח מלחמה לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומתרצינן לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר כלומ' מפני הרכבת איסור אינו חוזר אע"פ שערלה נוהגת בה אבל מפני הרכבת היתר חוזר ואקשי' האי הרכבת היתר ה"ד אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנ' והא"ר אבהו ילדה שסבכ' בזקנ' בטלה פירוש שנסתבכה בזקנה והורכבה עליה ונעקר שרשה מאיביה והיא חיה מן הזקנה וכ"ש בשהרכיבה (הוא) דבטלה לה ומתרצי' א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה.

ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכב' לעשות' כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל בין שהוא לקורו' שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה והכי תני לה מפורש בתוספתא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו הילכך לאו בת מהדר היא למנות לה משעת הרכבה דאלת"ה לוקמה ילדה בילדה של שתי שנים שתחזור ליה ההרכבה לאחר שיצאו שני חזרה של ראשונה אלא כולן למנין ראשון הן נמנין.

ואי קשיא לך הא תינח לענין ערלה אלא מרכיב ערב שביעית אמאי יעקור תבטל בזקנה מרכיב ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקירות כל שערלה נוהגת בהן ואינה בטלה לערלה ולרבעי הוי ליה כנוטע בשביעית ואסור כפי הענין שפירשנו למעלה א"נ שביעית בכל הרכבה אוסרת אפי' ילדה בזקנה דטפי מאברויי אילנא הוא ורש"י ז"ל פי' שם בפ' משוח מלחמה דהרכבה שנוהגת בה ערלה האסירה בכל מקום היינו ייחור שנתלש מזקנה והרכיבו בילדה ובא לומר שאף הפירות שבאותו ייחור אסורין משום ערלה שהרכבתו זו היא נטיעתו. ועוד ראיתי לו לרש"י ז"ל שכתב בפ' ג' דע"ג בהא דתניא התם ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר כלומר אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם הוא והכי אמרי' בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מוארת אלו דברי הרב. ואינן דברי' נכונין דילדה שסבכה בזקנה מותרת לאו לרבי יוסי בלחוד איתמר ומשום ביטול נגעו בה דהא סוגין בפ' משוח מלחמה לכ"ע חזינן ולאו לרבי יוסי בלחוד וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא יאפי' לרבי יוסי דאי מימליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החיוב מושך את הפטור שאיפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל.

ומצאתי סוגיא ירושלמית בזה הענין תני א"י שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי מונה לה משעת נטיעתה ריש לקיש אמר ובלבד דברים שבאין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובה גדודה אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' סבר ריש לקיש דכי קתני ברייתא במרכיב אילן מאכל על אילן סרק שאע"פ שהוא חייב בעצמו בערלה אין מונין לו משעת הרכבה אלא משעת נטיעה לא אמרו אלא באילן שהוא עושה פירות שאינן חשובין כגון חרובי צלמונה שהן חשובין כאילן סרק לענין ערלה וכן מיעטו אותן שאינן חייבין במעשר מפני שאין פירותיהן נאכלין כדדריש בספרי מפרי העץ ולא כל פרי העץ ואפשר שעיקר נטיעתן לסייג ולקורות או שהן עולין מאיליהן במקום חורשין ופטורין הן מדין ערלה כדמפורש התם בירוש' דאם חושב עליהן ערלה נוהגת בהן וכיון שהן באין למחשבת חיוב אם הרכיב עליהן אילן מאכל חשוב ערלה נוהגת בהן אלא שמונה משעת נטיעה דראשון אבל אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק גמור שאין עושה פירות כלל כגון ערבה כנוטע בארץ דמי ומונה משעת הרכבה ר' יוחנן פליג דאפי' ערבה קתני מונה משעת נטיעה.

והוו בה התם בירוש' והא תנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור על דעתיה דריש לקיש דפתר לה בערבה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אפי' ערבה למה לו יעקור ומתרץ שניא היא שהן מתאחין בשביעית והדר פריך והידא אמר דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימה בשביעית אבל פחות לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה בשביעית אבל פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ומתרץ תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב א"ר בא אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא.

ואין פי' דברי ר' בא ברורין לי אבל מ"מ לדעת ר' יוחנן הרי מעלין שאין ערלה נוהגת בהרכבה לעולם למנות לה משעת הרכבה אלא משעת נטיעה דראשון וזה אמת הוא לפי גמרא שלנו דלעולם הרכבה בטלה בעיקר אילן אלא בכל מקום במרכיב ילדה בילדה הדברים אמורים ושתיהן נמנין למנין אחד ומשום דהוו להו כעולין מאיליהן קאמרי' דנהגא בהו ערלה כדפרישית ולפי זה הענין מה שאמרו צריך שתי שבתות ול' בין לערלה בין לשביעית אינו אלא בנוטע ומבריך אבל הרכבה כל שהרכיב קודם לכן דיו לשתי שבתות בילדה שנטעה ל' יום קודם לכן דהא אין מונין אלא משעת נטיעה וכן לסייג ולקורות כדפרישית ומיהו מ"מ שתי שבתות ושלשים יום הוו נמנין בכולהו

ושוב מצאתי נוסחא שכתוב בה אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. ולפי זה י"ל דכיון דלא מיתוקם בירושלמי מרכיב אלא לדברי ריש לקיש ובגמרא דילן תנן מרכיב אלמא כריש לקיש דירושלמי ס"ל דמונין להרכבת אילן מאכל על גבי אילן סרק משעת הרכבה והאי דלא מוקמינן בסוטה חוזרין מעורכי המלחמה בהכי משום דהרכבת איסור היא ואין חוזרין עליה. וזה עיקר שהרי אפי' לר' יוחנן הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך שלש שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל ההרכבה זו ומדמהדרי בגמ' התם לאוקמא במרכיב על גבי ירק אליבא דיחידאה ולא מוקמי בהכי ש"מ אין חוזרין עליה דהרכבת איסור היא.

ושוב מצאתי בתורת כהנים הענין הזה מבואר דתניא התם מנין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמורו ונוסחא שלנו בירוש' משובשת.

עוד ראיתי שם סוגיא אחרת בענין הזה גבי מתניתין דתנן אילן שנעקר וכו' צריכה כו' א"ר מונא א"ר חנינא ילדה שספקה לזקנה טהרה הילד' א"ר חייא בר אבא מתני' אמרה כן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחשלומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה א"ר חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא עד שלא תשריש ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשין אין בהם ממש א"ר זירא לרבי יוסי בפירוש שמעתא מרבי יוחנן או מן שיטתיה דא"ר יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין הקדש פטור וזקנה פטור ולא דמיא הקדש הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקנה ראוי לחשוב עליה ולחייבה. זוהי הסוגיא הזו.

וכך פירושה: ילדה שסבכה בזקנה כגון שסבכה בה והורכבה עליה טהרה הילדה ובטל בזקנה כדר' אבהו בגמ' דילן ור' חייא בר אבא מייתי לה ממתני' דתנן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק כלומר שלקח ענף גפן תלושה וקשרה על גבי אחרת מחוברת והאריך אותה בזו היוצאה וכן גפן על גפן בכל אחת קשר באמצע גפן אחרת להאריכן ולהמשיכן לעשות מהן ערים וכיוצא בהן והגפנים כולם מתברכין והן זה על זה והן מוציאין ציץ אחר וענף גדול ועבה ודרך הרכבה היא זו וקתני אעפ"י שהבריך הספוק הזה של כל הגפנים בארץ אין ערלה נוהגת בהן לפי שכולן מורכבין הן על הזקנה הראשונה שמחוברת בקרקע ובטלות אגבה, ש"מ דילדה שסבכה לזקנה בטלה ומקשי במבריכן בארץ דמתני' למה מותר ניחוש שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתאחה מן הזקנה, ומתרץ רבי חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא בזקנה הילדה דקאמ' א"ר יהודה כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת והדבר ידוע שאינה מוציאה שרשין ממש בג' ימים ור' יוסי מתרץ בשם רבי יוחנן שרשים אין בהם ממש וא"ל ר' זירא לר' יוסי בפי' שמעתה לזו מר' יוחנן דקאמ' שרשין אין בהם ממש כלל לומר דאפי' לרבנן אין חוששין להן ואפי' השרישה תחלה כיון שחזרה ונתאח' לזקנה ועיקר חיותה מן האחוי פטורה או שמא לא שמעתה לזו בפירוש אלא משיטתיה דרבי יוחנן קא ילפת לה דאיהו אמר בדוכתא אחריתי התם בריש ההוא פירקא שרשין אין בהם ממש ודילמא לאו לגמרי קאמר אלא שאם נתאחה תחילה כרבי יהודה שוב אין השרשין אוסרין אותה ותני כן בהקדש נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה, ואף על פי שהשרישן לאחר הקדש, אלמא אין הקדש פוטר עד שיהו נטיעה והשרשה הכל בפטור קודם השרשה ולא דמיא התם ראוי הוא לחשוב עליו ולפדותו ולחייבו והולכין בהן אחר הנטיעה להחמיר אבל גבי זקנה לעולם היא פוטרת שעיקר חיותה מן הזקנה.

ויש לפרש ילדה שספקה לזקנה בילדה קודם ההשרשה שספקה לזקנה ועלה מקשה כיון שלא נעקרה הילדה ממקום נטיעתה ליחוש שמא השרישה קודם שתתאחה לזקנה וכיון שהיא יכולה לחיות מן השרשין שלה תאסר לעולם וקא מתרץ רבי חנינא דלרבי יהודה מתאחה היא תחלה כיון שהרכיבה סמוך לנטיעתה ורבי יוחנן מתרץ דשרשין אין בהם ממש וכן מפרש"י ילדה אעפ"י שהיא מחוברת בשרשין שלה וכדר"י בירושלמי ולשון שפירשתי הגון יותר ואין זה אלא ספוק גפנים שעיקרן הרכבה אבל בנטוע ומושרש מעיקרו שנתאחה לזקנה ודאי חייב בערלה כענין ששנינו לעקור אם חייב בערלה יכול להיות פטור ואם לאו חייב כו' מתניתין כנ"ל בפי' המשנה והסוגיא הזו.

וראיתי לרבינו שמשון ז"ל בפי' סיפוק גפנים כו' שהיא הרכבה ולשון ספוק בגפנים כלשון הברכה באילן וכן ראיתי להר"מ במז"ל.

אבל ענין הסוגיא אינו מתפרש להם יפה ועוד לשון ספוק בכל מקום אלא במקצר ומאריך כדתנן אזוב קצר מספקו בכוש וכן תנן בכלאים ספקה בחבל או בגמי מאילן כו' ועוד מאי אעפ"י שהבריכן בארץ ספוק על גבי ספוק מבריכן בארץ הוא אלא כדפרישית עיקר. וכן מצאתי בגליוני משניות ישנות של ארץ ישראל שפירשו לשון ספוק בלשון ערבי עדא רכבו עדא עלי עוד ומכלל הדברים ודאי שערלה נוהגת בהרכבה של ילדה בילדה ולא של ילדה בזקנה כלל.

אבל נ"ל שעכשיו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בהרכבה והברכה כלל דהתם בפרק משוח מלחמה מסקינן בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי כרם כמשמעו נוטע אין מרכיב ומבריך לא אלמא לר' אליעזר בן יעקב לית ליה דנהגא ערלה בהברכה ובהרכבה כלל מדאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וליכא למימר דערלה ורבעי נוהגין בהן אלא שאינו חוזר עליהן דומיא לארבע אילנות דת"ק דערלה ורבעי נוהגין בהן ואינו חוזר עליהן מעורכי המלחמה. חדא דהתם לא חשיבי והוי כולהו כבית שער לבית שאינו חוזר עליו אבל הכא אי הברכה והרכבה כנטיעה לענין ערלה ורבעי למה לא יחזור עליהן כיון דאיכא בהו כרם חשוב, ובר מן דין גבי ערלה נמי בנטיעה נטיעה כתיבא ונטעתם וכי היכי דמשמע ליה לר' אליעזר בן יעקב נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ותניא בתורת כהני' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אמרו ספוק גפנים על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' היינו לת"ק דר' אליעזר בן יעקב דעבד הברכה גמורה כמספיק והרכבה כנטיעה ולא משמע ליה ונטעתם אלא להוציא אלו שאין בהם הרכבה והברכה גמורה כמו שפי' קרא לר' אליעזר בן יעקב ונטעתם כמשמעו פרט לכל מבריך ומרכיב שאין ערלה נוהגת בהן לעולם שאם תאמר יש בכלל ונטעתם הברכה והרכבה היאך אר"א בן יעקב נטע כמשמעו פרט למבריך ומרכיב הא יש במשמע נטיעה הברכה והרכבה.

ואם תשאל אם ערלה נוהגת בהן למה לי למעוטינהו גבי חוזרי המלחמה מאשר נטע תיפוק לי' מונטעתם קראי הכי כתיבי אשר בנה אשר נטע ואעפ"י שלא בנה ולא נטע כגון ירש או לקח או נתן לו במתנה חוזר ולאו מיעוטא הוא אלא לישנא דמשתעי בהו תורה הוא ולגופיה איצטריך אלא מ"מ לר' אליעזר דמשמע ליה נטיעה כמשמע' פרט למבריך ומרכיב בנטיעה דכתיבא גבי ערלה נמי אין במשמע מבריך ומרכיב כלל והא דא"ר אליעזר גבי כרם כמשמעו יש לפרש דס"ל כמאן דתני כרם רבעי בפרק כיצד מברכין ופירש רב אחא משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה מג"ש הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל גפן יחידית אינה צריכה פדיון כלל. ואין הפירוש הזה מתחוור לי דא"כ ג"ש גמיר לה התם נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם ולמאי איצטריך ליה הכא למימר מכרם כמשמעו קאמר משום דהכי הוא ועיקרא משום ג"ש דאין בהן רבעי כלל ודברי הגאון עצמן אינן מכוונים אצלי דהא גבי כלאי הכרם נמי גפן יחידית בכלל כלאים הוא וכל שזורע חטה ושעורה וחרצן קדש אלא לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות הא במין דכרם אפילו גפן יחידית נוהג בה רבעי ובין מאן דנפקא ליה מג"ש בין מאן דנפקא ליה מהלולים תרוייהו כרם רבעי נוהג וגפן יחידי' בכלל.

וכן ראיתי עוד לרש"י שפירש שם במסכת סוטה דלמאן דתני כרם רבעי אין ערלה נוהגת אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזו קשה מן הראשונה דודאי ערלה אפילו בשאר אילנות נוהגת ולא שמענו לר' ולר' אליעזר דפליג אכולהו תנויין דאמרינן גבי ערלה בכל האילנות וג"ש דותבואת הכרם ליתא אלא לרבעי ואינה נדחית לפני פניו דמקרא מלא דבר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל.

ויש לי ראיה מפורשת שם בפ' כיצד מברכין מסוגיא דצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר"ע משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואיתמר עלה נמי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר' עקיבא משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וליעבד מר כבית שמאי דמקיל טפי דמספקא להו ותנן ספק ערלה בארץ ובחוצה לארץ יורד ולוקח כו' ומתרץ לה משום דב"ש במקום בית הלל אינה משנה הא למדת שאין בערלה מקיל להתיר בשאר אילנות חוץ מכרם שא"כ פסקנו הלכה כמותו בחוצה לארץ ובין אביונות בין קפריסין ואפי' פירות של שאר אילנות מותר משום דהלכה כדברי כל המקיל בח"ל וכ"ש דפלוגתא דר' חייא ור' שמעון ברבי היא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ור' תני כרם רבעי וגמר לה ג"ש והלכה כר' עבדינן בשאר מקומות וזו ראיה נכונה. וההיא דאיתמר בפרק משוח מלחמה לענין ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית לה לומר שאף בכרם קטן של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב גזרו דלית ליה קלא וכ"ש בגפן יחידית אבל בכרם גדול בלבד התירו משום קול וכן הענין נראה שלזה לדברי רש"י ז"ל גפן יחידית אין בה ערלה וכרם שלם קלא אית ליה אין גזרתם (לא) בשתים כנגד שתים ואחת זנב פחותין מטפח מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בהן ומכל הדברי' אין לנו היתר בהם אלא בשאר אילנות בח"ל שאין רבעי נוהג בהן ואפשר בארץ הל' כר' דגמר ג"ש וכמאן דתני כ"ר דלא אשכחן בהדיא דרבי פליג עלי' אבל בגפן יחידי' רבעי נוהג וערלה נוהגת בכולן בנטיעה אבל בהברכה והרכבה כפי דברינו למעלה אין בהם משום ערלה בחוצה לארץ. וכן ראיתי במקומות הללו והסמוכין לנו שמבריכין וחוזרין ומבריכין שנה אחר שנה ואין חוששין לערלה ושמא סמכו ראשוני' שבדורות שעברו על מה שפירשנו אנו וראו כדברינו והענין צריך עיון.

והר"מ במז"ל חידש עוד ואמר נ"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריה' אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהל' מעשר שני חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים ז"ל שכרם לבדו פודין אותו בח"ל ואח"כ הוא מותר באכילה ואין לד"ז עיקר אלו דבריו ז"ל.

ובודאי שזה ק"ו שאין עליו תשובה אם אין רבעי נוהג בסוריא כל שכן בחוצה לארץ אבל מנין לנו שאין נוהג בסוריא וכמדומה לי שלמדה מן הירושלמי דאיתמר התם בפרק חמישי ממסכת מעשר שני תמן תנינן ר' יודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר' ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתיה דר' כמה דב"ש חומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כו'.

פי' ר' קאמר התם אליבא דב"ש בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כרם לב"ש יש לו חומש ויש לו ביעור ומפרשי לה התם על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והשתא קאמרי' דר' יודא כב"ש אליבא דר' ס"ל דגמרי נטע רבעי ממעשר שני לומר שאין זה נוהג אלא בזמן שזה נוהג כמה דב"ש אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית ר' יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא אמר ליה מימר אמר שאין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברי' יש לו ר' יודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא.

פי' ר' זירא קא מהדר ליה לר' ביבי דר' יהודא לאו בשיטת ב"ש הוא דב"ש לא אמרי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית אבל נוהג הוא רבעי בשביעית ור' יהודא קאמר לגמרי שאין נטע רבעי בסוריא. ועוד האריכו באותה סוגיא ואמרו תני ר"א ור' יוסי אמרו לא נתחייבו בו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשר שכבשו וחלקו. א"ר חסדא אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת ר"י אבוי כמה דר"י אמר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכותה אין נטע רבעי בסוריא. כן ר' יוסי אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכותה אין נטע רבעי אלא לאחר י"ד כו' זו היא הסוגיא דשם.

ובודאי מה שלמדין רבעי ממעשר שני לפוטרו בסוריא וכ"ש בחוצה לארץ אם לומר שאינו חייב מן התורה כבר ברור הוא שכל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת בח"ל ואין מעשר שני פשוט לפטור יותר מן הרבעי אלא על כרחנו לומר דמשום ערלה בח"ל הלכה והם סבורין שהיא הלכה למשה מסיני למדו הרבעי לפטור מן המעשר לומר שאינו נוהג בח"ל וכיון שר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר כולהו ס"ל דנטע רבעי למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כותייהו משום דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ש דגמרא דילן בפרק האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קדש קדש ממעשר שני הילכך אין רבעי נוהג בח"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' וכלאים ותנן נמי החדש אסור מן התורה בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מצוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה, אלמא אין רבעי אלא בארץ.

וזו שאמרו בירושלמי במעשר שני שאינו נוהג בסוריא יש מפרשים דמן התורה קאמר, אבל מדבריהם נוהג כשאר מעשרות שנוהגין שם, ואפילו בח"ל יש מקומות שנוהגין כדתנן במס' ידים בכל מעשר שני בשביעית ומיהו במעשרות תקנו אבל רבעי לא תקנו שם כלל וזה דעת הראב"ד ז"ל.

וה"ר משה ז"ל סובר שכיון שהוא טעון הבאת מקום לא גזרו בו שינהגו כלל ושאר מעשרות נוהגין שם מפני שעשאוה כארץ ישראל לרוב הדברים אבל בח"ל מתוך שרצו לקבוע שם מעשר שני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית תקנו שם כל המעשרות. עד כאן הביא אותנו משך העניינים להאריך בדין ערלה ורבעי על השמועה זו שבפרק ראשון דראש השנה. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:


דף יג עמוד ב עריכה


עוד אכתוב מעט בזה הפרק בשיטה זו שאמרנו בגמ' אמר ליה רבי שמעון שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה. ויש כאן קושיא מפורשת לרבי שמעון שזורי הני כמאן שוינהו רבנן ומדר' שמעון שזורי נשמע לרבנן דלאו טעמא הוא כדרבה. והמפרשים האריכו בתשובת שאלה זו ולא עלתה בידם כלל.

והריני מפרש שיטה זו מתחילתה שהיא צריכה להתלבן מעיקרא הכי מתמה רבה היכן מצינו השרשה לענין מעשר הא בדברים שזרען נאכל והם אין נאכלין אחר התחלת פרי הלכו בהן כגון חנטה באילן ושליש בתבואה וזיתים ובדברים שהן נאכלין ואין זרען נאכל אחר לקיטה הלכו בהן כגון ירק ואלו אם זרעם עיקריהו כתבוא' ואם ירקן עיקריהו כירק ומתרץ מפני שאי אפשר שהתבואה הבאת שליש שלה כולו כאחת והירק אע"פ שאילו לקיטתו כאחת אין אדם עושה גורן אחד משני לקיטות שלו אבל אלו עושין פרכין פרכין ונלקטין פרכין פרכין ואדם כונס מכולן גורן אחד והרבה פעמים נמצא תורם מן החדש על הישן לפיכך הלכו בהן אחר השרש' שהיא נעשית כאחת. ואפשר שהוא מדבריהם שהמעשר שלהן עצמו מדבריהם הוא כדברי רש"י ואע"ג דתני שביעית י"ל שאין לך חייב בשביעית מן התורה אלא גדל בחיוב ונלקט בחיוב ולקיטה וחנטה מדבריהם הוא או שי"ל דדין תורה הוא הואיל ועושין פרכין פרכין שנלך אחר דבר שיש לו גורן אחד בין למעשר בין לשביעית דהיינו השרשה ותניא בתורת כהנים לענין שביעית מנין לאורז ולדוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה כונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעי' ששה אספים לא ששה זרעים ושבעה אספים ושמא מכאן למדו שנלך אחר אסיפה שהיא כאחת. זו היא שיטת השמועה הזו.

ולענין הקושיא שאמרנו מדברי ר"ש שזורי אני אומר דרבה הכי קאמר ר"ש שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ולדבריו לא קאמינא דאיהו ודאי כיון דמוסיף פול המצרי והוא אינו עושה פרכין פרכין אלמא לדידי' טעמא אחרינא הוא אלא לרבנן קאמינא דלית להו אלא הני וקאמר דעל כרחך לא משתני הני אלא משום דעושין פרכין פרכין וקא סברי אין בילה וכיון דאיתריץ טעמיה דרבה לרבנן לא חשו בגמרא לפרושי טעמא לרבי שמעון שזורי ואפשר דאיהו אית ליה השרשה במעשר בירקות כגון הני ובצלים הסריסין ולא הלכו בירק אחר לקיטה אלא בנוטע לירק וירקו נאכל ורבה לרבנן קא מתמה ולרבנן קאמר וה"נ מסקי' דהכל הולך אחר גמר פרי (כפול) המצרי והיינו לרבנן משום דפריו נגמר כאחד ודמי לשליש דתבואה דהוא נמי כיון שהביא שליש גמר פרי הוא שזורעין אותו ומצמיח וכן מפורש בירושלמי (שביעית ב,ה):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/ראש_השנה/פרק_א&oldid=1051762"