משנה קידושין ב ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק ב · משנה ט | >>
המקדש בערלהכה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי מצורע, ובשער נזיר, ובפטר חמור, ובבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה, אינה מקודשת.
מכרן וקידש בדמיהן, מקודשתלב.
- הַמְּקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה,
- בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם,
- בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה,
- בְּצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר,
- וּבְפֶטֶר חֲמוֹר,
- וּבְבָשָׂר בֶּחָלָב,
- וּבְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה,
- אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
- מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן,
- מְקֻדֶּשֶׁת:
המקדש בערלה, ובכלאי הכרם,
- ובשור הנסקל, ובעגלה ערופה,
- ובציפורי מצורע, בשיער נזיר,
- ובפטר חמור, ובבשר בחלב,
- ובחולין שנשחטו בעזרה,
- אינה מקודשת.
- מכרן וקידש בדמיהן - הרי זו מקודשת.
אלו הדברים שזכר כולם אסורים בהנאה, וזה מעיקר תורתנו, כל מקום שנאמר "לא תאכל" "לא תאכלו" אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, וכל מה שאנו אוסרין אכילתו ומתירין ליהנות בו, יש ראיה על כל פנים על היתר הנאתו או מלשון התורה או מן ההיקש.
וכתוב בתורה בערלה "שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל"(ויקרא יט, כג).
ונאמר בכלאי הכרם "פן תקדש"(דברים כב, ט), פן תוקד אש, וכבר בארנו זה בסוף כלאים.
ואמר בשור הנסקל "ולא יאכל את בשרו"(שמות כא, כח).
ואמר בעגלה ערופה "ונכפר להם הדם"(דברים כא, ח), ואמר כפרה כתיב בה כקדשים.
וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע ומעשיהם חוץ למקדש כמו שמבואר בתורה, וכמו כן עגלה ערופה מכפרת והיא חוץ למקדש, ואשם מצורע גם כן הוא ממכשירי מצורע והוא בפנים רוצה לומר במקדש, וכמו כן חטאת מצורע מכפרת והיא בפנים, [כמו] שדין המכפר והמכשיר שבפנים אחד והוא אשם מצורע וחטאתו, כמו כן דין המכפר והמכשיר שבחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה. וצפורי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה, רוצה לומר הצפור השחוטה בלבד. ועגלה ערופה, ירידתה אצל נחל איתן אוסרתה.
ונאמר בנזיר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו"(במדבר ו, ה), ואמרו גידולו יהיה קדוש.
ופטר חמור נאמר בו "וערפתו"(שמות יג, יג), וכתיב "וערפו שם את העגלה"(דברים כא, ה), ולא יאסר בהנאה אלא אחר עריפה.
ונאמר בבשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אמו"(דברים יד, כא) שלוש פעמים, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בשול.
וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין "כי ירחק ממך המקום"(דברים יב, כא), ואמרו בתורת כוהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, פרט לחולין שנשחטו בעזרה, ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב, תלמוד לומר "לכלב תשליכון אותו"(שמות כב, ל), אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
ואם מכר שום דבר מאלו שהם איסורי הנאה כבר עבר, אבל דמיהן אינן אסורין בהנאה, לפי שאין אצלנו שום דבר שיהיו דמיו במקומו אלא עבודה זרה ופירות שביעית. נאמר בעבודה זרה "והיית חרם כמוהו"(דברים ז, כו), כל מה שאתה מחיה אחריו הרי הוא כמוהו, פירוש כל מה שנשאר מחליפיה הרי הוא כמותם. ונאמר בשביעית "קודש היא"(ויקרא כה, יב), מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. וכבר בארנו זה בשלימות בפרק שמיני משביעית. ואין מלמדין מעבודה זרה ושביעית לשאר האיסורים לפי שהן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לפי עיקרי ההיקשים שבידנו:
המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת - דכולהו איסורי הנאה נינהו. ערלה, דכתיב לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:
ובכלאי הכרם - דכתיב (דברים כב) פן תקדש, פן תוקד אש:
ובשור הנסקל - דכתיב ביה (שמות כא) ולא יאכל את בשרו כו:
ובעגלה ערופה - דכתיב ביה כפרה כקדשים כז, שנאמר (דברים כא) ונכפר להם הדם:
בציפורי מצורע - דתניא, נאמר מכשיר ומכפר בפנים, אשמו של מצורע שהוא מכשיר אותו לאכול בקדשים, וחטאתו שמכפר, ושניהם נעשים בפנים. ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מכשיר, צפרי מצורע שמכשירין המצורע לבא אל תוך המחנה, ומכפר, עגלה ערופה, שנאמר בה ונכפר להם הדם, ושניהם נעשים חוץ לעזרה. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, שהם אשמו וחטאתו של מצורע, עשה בו מכשיר כמכפר, דתרווייהו קדשים נינהו ואסורים בהנאה, אף מכשיר ומכפר האמורים בחוץ, שהם צפרי מצורע ועגלה ערופה, עשה בו מכשיר כמכפר להיות אסורים בהנאה. ומאימתי אסורין צפורי מצורע בהנאה, משעת שחיטה. והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה כח. ועגלה ערופה, ירידתה אל נחל איתן אוסרתה:
ובשער הנזיר - דאמר קרא (במדבר ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גדולו פרע שער ראשו יהיה קדוש כט:
ופטר חמור - נאמר בו (שמות יג) וערפתו, ונאמר בעגלה ערופה וערפו, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף פטר חמור אסור בהנאה. ואינו אסור בהנאה אלא אחר עריפה ל:
ובבשר בחלב - נאמר ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול:
ובחולין שנשחטו בעזרה - דכתיב (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום לא. יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלבים, ת"ל (שמות כב) לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה:
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת - שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. עבודה זרה, שנאמר (דברים ז) והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו. ושביעית, שנאמר קודש היא, תופסת דמיה כהקדש. והוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין:
המקדש בערלה כו'. והאי דלא תני אסורי ע"ז משום דבעי למתני מכרם וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ע"כ לשון הר"ן. ותוס' כתבו דבקדשים לא קמיירי. ובחמץ סבירא ליה כר"י הגלילי דשרי בהנאה. [כדאיתא בפ"ב דפסחים דף כ"ג]. [*ועיין בפירוש הר"ב בריש פ"ג דערלה]:
המקדש בערלה. כתב הר"ב ערלה אסור בהנאה. דכתיב לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. גמ'. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. ופירש"י דמדאיצטריך לפרש בנבילה (דברים י"ד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה. ולא נכתב בו אלא לא תאכלו. ש"מ לא תתננו איסור הנאה הוא. ובפסחים דף כ"א פרכינן עליה טובא. ע"כ:
בשור הנסקל. כתב הר"ב דכתיב ביה ולא יאכל את בשרו. ואת בשרו אע"ג דשחטיה. כעין בשר. גמ':
ובעגלה ערופה. כתב הר"ב דכתיב בה כפרה כקדשים. פירש"י וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן. ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו [כדלקמן] דאין משיבין על ההיקש. ע"כ:
בציפורי מצורע. כתב הר"ב והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. וכ"כ הרמב"ם. גם רש"י אדרבי יוחנן דסבר משעת שחיטה. כתב והמשולחת מותרת. ואילו בדריש לקיש דאמר משעת לקיחה כתב נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וקשיא לפי זה לישנא דצפורי מצורע. וכן תנן נמי במשנה ד' פ"ז דתמורה. והל"ל צפור. אבל התוספות כתבו וז"ל משעת שחיטה. פי' ומשולחת [נמי] מתסרא משחיטת חברתה עד השלוח. ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל. דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרווייהו. ע"כ. ול' הרמב"ם בחבורו פי"א מה' טומאת צרעת. צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים. מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה. אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. ומאימתי תאסר משעת שחיטה. ע"כ:
ובשער נזיר. כתב הר"ב דאמר קרא קדש יהיה. גמ' אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין. אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאינו תופס דמיו. ומשני מי קרינא קדש דמשמע שם קדושה קדוש קרינן משמע הוא קדוש. ועיין בפירוש הר"ב משנה ט' פ"ה דע"ז. ומ"ש שם בס"ד:
[*ופטר חמור. כתב הר"ב דאינו אסור אלא לאחר עריפה. דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמו שאכתוב בס"ד במשנה ג' פ"ק דבכורות]:
וחולין שנשחטו בעזרה. כתב הר"ב דכתיב כי ירחק וכו'. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר. ת"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל במה שאתה זובח במקום קרוב. גמ'. ומרבינן נמי בגמ' דף כ"ח בעלי מומין שאינן ראוים להקרבה. וכן חיה וכן עוף. [ועיין משנה ד' פ"ז דזבחים מ"ש שם] ומ"ש הר"ב אותו אתה משליך לכלב כו'. פירש"י ודריש הכי אותו הוא דנאסרה ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה. ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרים ע"י כניסת מחיצה. דאסורים אף בהנאה. ע"כ. ובפ"ב דפסחים [דף כ"ב] ביאר דזה דאמר דנאסר ביציאת מחיצה משום דמהאי קרא ובשר בשדה טריפה. נפקא לן איסור [חוץ ל] מחיצה כגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה [דף ע"ג]:
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הר"ב שאין לך דבר התופס את דמיו וכו'. ושביעית שנאמר קדש היא תופסת דמיה כהקדש גמ'. ותמה אני למאי איצטריך ע"ז הא הוו שביעית וקדש ב' כתובים כיון דמשביעית מצי למילף אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן ה"ל ב' כתובים שכן כתבו התוס' וז"ל תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד. הא לא אתו שביעית מע"ז דאיכא למפרך מה לע"ז שכן אסורה בהנאה. וי"ל מ"מ לכתוב שביעית וניתי ע"ז מינה וכה"ג מקרי שפיר ב' כתובים הבאים כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד. ע"כ. וה"נ כיון דקדש משביעית מצית למילף הוו ב' כתובים. ונ"ל די"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית לא כתב אלא בלשון קדש לא הוו ב' כתובים דהא קדש גופיה איצטריך למכתב. דאל"ה לא הוה ידעינן קדש הוא דבשביעית מאי ניהו:
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הרא"ש וא"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי"ל דמיירי כשמכרו לנכרי. או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. ע"כ:
(כה) (על המשנה) בערלה. והא דלא תנא איסורי עבודת גלולים. משום דבעי למתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח נותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת, מכרן כו' מקודשת. הר"נ:
(כו) (על הברטנורא) את בשרו. אע"ג דשחטיה, כעין בשר. גמרא:
(כז) (על הברטנורא) וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן:
(כח) (על הברטנורא) והמשולתת מותרת. ולפי"ז קשיא לישנא דצפורי דהול"ל צפור. ומה"ט כתבו התוספ' ומשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה עד השילוח. עתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) אי מה קדש תופם את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאין תופס דמיו. ומשני מי קרינן קודש דמשמע שם קדושה, קדוש קרינן משמע הוא קדוש. גמרא:
(ל) (על הברטנורא) דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמ"ש במשנה ג' פ"ק דבכורות:
(לא) (על הברטנורא) יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ת"ל כי ירחק ממך וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל. ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב. גמרא. ועתוי"ט:
(לב) (על המשנה) מקודשת. וא"ת והא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי"ל דמיירי כשמכרו לנכרי או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. תוספ':
המקדש בערלה: וכו' ביד רפ"ה דהלכות אישות וסי' ב'. ובטור א"ה סוף סימן כ"ט:
בערלה: וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפ' כל שעה דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאתה גבי חולה אע"פ שאין בו סכנה שרי אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מיחסרא אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן קיימא לן דאם קידש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל כשאין באפרה ש"פ והאי דלא תנא איסורי ע"ז משום דבעי למיתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובאסורי ע"ז מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובע"ז ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ז כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת פי' שהרי ע"ז תופסת ושביעית אחר הביעור ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופיגול שאם קידש בדמיהם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת הר"ן ז"ל. בפי' רעז"ל והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. אמר המלקט אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה ובברייתא מסמך לה אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת:
וצפרי מצורע: גמרא אתמר צפורי מצורע מאימתי אסורים ר' יוחנן אמר משעת שחיטה וריש לקיש אמר משעת לקיחה ושי' רש"י ז"ל משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת ונתרת בשלוחה ע"כ. אבל התוס' ז"ל כתבו דגם לר' יוחנן אינה אסורה המשולחת אלא עד שתשתלח וז"ל משעת שחיטה פירוש ומשולחת נמי תאסר משחיטת חברתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא וצפורי מצורע דמשמע תרוייהו ע"כ. וכן הוא ג"כ בפי"א מהלכות טומאת צרעת וז"ל צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה ומאימתי תאסר משעת שחיטה ע"כ:
ובשער נזיר: ובגמרא פריך אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן פי' דאע"ג דחסר וי"ו הוא מיהו להכי אהני דקרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליהן. [ופטר חמור] לאחר עריפה לכ"ע אסור בהנאה ומחיים פלוגתא דר' יהודה ור"ש בפ"ק דבכורות וכמו שכתבתי שם סימן ג'. בהרע"ב ז"ל ובשר בחלב וכו' עד ואחד לאיסור הנאה. אמר המלקט ומתני' דלא כר"ש בן יהודה דאמר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה דכתיב ביה כי עם קדוש אתה וכו' וכתיב בטריפה ואנשי קודש מה להלן מותר בהנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו אף כאן. ואיתא למילתיה דר"ש בן יהודה ג"כ בפ"ק דבכורות דף י'. וכתבתיה ג"כ בפ' כל הבשר סי' ד':
ובחולין שנשחטו בעזרה: דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה אוכל מה שאתה זובח ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום יכול וכו' כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל או אפשר דרישא דברייתא נקט. ותו גרסי' בברייתא בגמרא ואין לי אלא תמימים הראויין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות יכול וכו' עד יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה פי' רש"י ז"ל דריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו בגלוי כשדה וכגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה הרי הוא כטריפה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאותן אסורין אף בהנאה ע"כ בשינוי לשונו קצת. ובגמ' תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומוקי לה רבא לחולין שנשחטו בעזרה כגון שנשחטה ונמצאת טריפה ור"ש לטעמיה דאמר לענין כסוי הדם ואותו ואת בנו ותשלומי ד' וה' שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה אבל אי לא נמצאת טרפה מודה ר"ש דאינה מקודשת דהא תנן בס"פ בתרא דתמורה ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכו' דמשמע דחולין בעזרה לר"ש מדאורייתא בהויא בשריפה דאי דרבנן לא הויא בשריפה כן פי' רש"י ז"ל כאן אלא דבפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ה) מדקדק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדקתני וכן חיה שנשחטה בעזרה דאי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש דאורייתא היינו דקתני וכן דגזרינן חיה אטו בהמה אלא א"א דרבנן בהמה מ"ט בעי שריפה דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ פי' דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ אתי למישרי אכילת קדשים בחוץ א"כ בהמה גופה גזרה ואנן ניקו וניגזור גזרה לגזרה: ועוד יש לפ' סוגיא דהתם פ' כסוי הדם דה"ק אא"ב בין בהמה בין חיה ועוף דאורייתא כדיליף להו הכא בפירקין בגמ' מקראי היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה ולא סגי להו בקבורה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזרה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהן בשריפה ובחיה ליכא למיטעי אטו קדשים אפ"ה לא חשיבא גזרה לגזרה כיון דאסורה מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזרה. אא"א דרבנן אמאי חיה בשריפה כל זה פירשו תוס' ז"ל:
מכרן וקידש בדמיהן מקודשת: בנדרים פ' השותפין (נדרים דף מ"ז) ור"פ בתרא דע"ז ותוס' פ"ק דחולין דף ד' ועיין בהר"ן ז"ל שכתב בשם רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין דכי אמרינן דדמי איסורי הנאה מותרין שאין תופסין דמיהן ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניח בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים. ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות מהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכו' ע"ש. וכתב בסוף דבריו ומסתברא דלדידן דקיימא לן דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לנכרי או אפשר דאפילו במוכר לישראל כיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות עכ"ל ז"ל. ובר"פ בתרא דע"ז כתב שמן הירושלמי שהביא שם נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאין כל איסורי הנאה דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו חוץ מע"ז ושביעית וזה דלא כדברי רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. בסוף פי' רעז"ל וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. אמר המלקט ולמ"ד מלמדין מיעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא היא אין מידי אחרינא לא. ואיתא בפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ד:
יכין
בשור הנסקל: משנגמר דינו נאסר בהנאה [קידושין ד"נ ע"ב]:
ובעגלה ערופה: משירדה לנחל איתן נאסרה [כריתותכ"ד ב']:
בצפורי מצורע: שחוטה, נאסרה בהנאה משנשחטה. וגם משולחת נאסרה בהנאה משנשחטה חברתה עד שתשולח היא:
וחולין שנשחטו בעזרה: שכולן אסורין בהנאה:
מכרן: לעכו"ם, או לישראל והודיעו שהוא איסור הנאה. דבלא הודיעו, הרי המעות גזל, ובל"ז אינה מקודשת:
וקידש בדמיהן מקודשת: דאין תופס דמיו רק יי"נ, שביעית, ע"ז, הקדש, ישעה סימן, [כספ"ז דשביעית, וע"ז דס"ב א'. והר"ב השמיט הקדש ויי"נ ואע"ג דבש"ס נמי לא הזכיר רק שביעית וע"ז. היינו משום דיי"נ כלול בע"ז [כרש"י בע"ז דס"ב א']. ושביעית ילפינן מהקדש. אבל הר"ב שכתב אין לך דבר שתופסדמיו אלא וכו', דמשמע דזולת אלו אין שום דבר שתופס דמיו מדד לנו במדה מחוקה אחמ"כ יותר מדאי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת