פני יהושע/קידושין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א

האיש מקדש פרק שני

תוספות בד"ה השתא בשלוחו מקדש כו' ואין שייך לתרץ לא זו אף זו כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דמשנינן בעלמא לא זו אף זו היינו שיש מיהא שום חידוש הדין בבבא דרישא דזה לשון לא זו בלבד יש חידוש הדין אלא אף גדולה מזו משא"כ הכא דמה שמקדש בעצמו מקרא מלא הוא כי יקח איש אשה לא שייך לא זו אף זו:

גמרא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. נראה דלהאי לישנא בבא דסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה היינו נמי משום דמצוה בה יותר מבשלוחה ואיצטריך לאשמעינן דאף על גב דאיתתא לא מיפקדא אפ"ה מצוה מיקרי וסיפא דסיפא איצטריך לאשמעינן בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כדלקמן דף מ"ד. והא"ש נמי דלהאי לישנא נמי ע"כ אית ליה לרב יהודא אמר רב דבאין מכירה איסורא נמי איכא. אלא דס"ל דכה"ג לא איצטריך למתניתין לאשמעינן דמילתא דפשיטא היא דאי ס"ד דמתניתין אתי לאשמעינן איסורא ובאין מכירה איירי אם כן השתא נמי לא שמעינן מידי דהאיכא למימר דליכא איסורא אלא מצוה בעלמא דומיא דסיפא והא דקתני תרתי היינו לא זו אף זו. אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא ואיסורא לא איצטריך לאשמעינן דמסברא ידעינן לה. וע"כ איירי מתניתין במכירה. משא"כ לאיכא דאמרי סובר דאדרבא יותר יש לנו לומר דרישא איירי באין מכירה ומשום איסורא אף ע"ג דלא הוי דומיא דסיפא אפ"ה טפי ניחא לן בהכי ממה שנאמר דתרווייהו משום מצוה איירי ולא זו אף זו קתני כן נ"ל וק"ל:

שם דתניא ושילח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ואף על גב דהוקשה אשה לאיש לכל דינין שבתורה מ"מ איצטריך הכא תרי ריבויי דלא תימא דוקא בדידיה שייך שליחות כיון שמוסר לו הגט משא"כ בדידה הוי לה מילי דקי"ל דלא מימסרו לשליח קמל"ן דאפ"ה עושה שליח דדוקא בשליח ראשון לשליח שני קי"ל דמילי לא מימסרן משא"כ לענין שליח הראשון. ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דלשיטת הפוסקים דשליח לקבלה אין עושה שליח משום דה"ל מילי ע"כ דהא דילפינן מושלחה בתרא בסיפא דשליח עושה שליח היינו דוקא בשלוחו ולא בשלוחה והא דדריש מקרא קמא תרתי ומקרא בתרא חדא היינו משום דחדא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת ויתיישב קושיית התוספות אלא דלפ"ז קשה איפכא לשיטת הפוסקים דשליח קבלה עושה שליח ולא מיקרי מילי ואפ"ה דרשינן קרא קמא בתרתי משום דאיצטריך לאשמעינן מיהא בעיקר דין שליחות שאין לחלק בין היכא שמוסר לו גוף השליחות בידים דומיא דשליח להולכה ובין היכא שאין מוסר לו שום דבר. וא"כ לפ"ז מכל שכן דאיצטריך לאשמעי' כה"ג בתרתי לענין שליח עושה שליח דעיקר החילוק לקושטא דמילתא אף במאי דהוי מילי ממש היינו לענין שליח עושה שליח וא"כ ע"כ דסיפא דברייתא דקתני ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו נמי דתרתי דריש חדא מושלח ששלוחו עושה שליח ומייתורא ה"א דושלחה דריש ששלוחה עושה שליח וא"כ אכתי האי דמשלחה ואינה חוזרת מנא ליה. ויש ליישב לפי מה שאפרש בסמוך. ועי"ל דלעולם לענין מילי לא איצטריכו תרי קראי למאי דמהני לקושטא דמילתא. אלא הא דאיצטריך קרא להאשה עושה שליח והיינו משום דמשלוחו לא ידעינן אלא דשליחות מהני בעלמא ונגמר בדיבור להיות עשייתו כעשיית הבעל דבר אבל אכתי לא שמעי' באשה דכתיב בה ונתן בידה ומהיכא תיתי נאמר ביד השליח מיקרי ידה ממש ועוד דלענין סמיכה דרשינן ידו ולא יד שלוחו מש"ה איצטריך קרא דהיא עושה שליח ומיקרי ידה. ולפ"ז ענין שליח עושה שליח בחד קרא סגי ודו"ק ועיין בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה ושילח כו' פ"ה דתרי ושלחה כתיבי בפ' וא"ת הא איצטריך לכדדרשינן כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דמושלחה קמא דריש ברייתא להדיא תרי מילי א"כ פשיטא דמאידך ושלחה נמי ילפינן תרתי דרשות וכדמשמע בהדיא לישנא דסיפא דברייתא ושלח ושלחה מלמד שהשליח משמע דמיתורא דה"א קדריש וליכא למימר דמשמע להו לתוספות דלענין שליח עושה שליח גופא איצטריך תרי דרשות דא"כ לא משני התוס' מידי דסוף סוף היאך ילפינן מושלחה בתרא שלשה דרשות ואם נאמר מדמייתר לגמרי ושילח בתרא שמעינן חדא דבעינן משלחה ואינה חוזרת ואכתי מדהוי מצי למיכתב וגירש דהוי שמעינן נמי מגרשה ואינה חוזרת וכתב ושילח ילפינן ששלוחו עושה שליח ומייתורא דה"א ילפינן ששלוחה עושה שליח דאכתי קשה הא דבעינן משלחה ואינה חוזרת מנא לן הא איצטריך למכתב ושלחה לאשמעינן תרי דרשות לענין שליח עושה שליח גופא ועוד דמלשון התוספות בתירוצם שכתבו ויש לומר דושלחה בתרא יש ב' דרשות דמשמע דמעיקרא הוו סברי דלא הוי אלא חד דרשא ומהיכא תיתי הא מושלחה קמא דרשינן תרתי. ומהאי טעמא גופא לא ניחא לי במה שפירש מהרש"א ז"ל דמלבד שפירושו דחוק אלא דלשון התוספות קשה יותר לפירושו דכל האריכות בתירוצם הוא אך למותר דלא הוי להו לתרץ אלא דושלחה בתרא נמי דרשינן שני דרשות וממילא ידעינן דהיינו דומיא דושלחה קמא. והנלע"ד בכוונת התוס' דמושלחה קמא לא דרשינן אלא חדא ולעולם לא משמע לן לדרוש מחד ושלחה שני ענייני שליחות נפרדים אלא כך פירוש הברייתא ושילח מלמד שהוא עושה שליח פירוש אי הוי כתיב ושילח הייתי אומר דלאשמעינן שהוא עושה שליח אבל שהיא עושה שליח לא הוי ידעינן אי משום דקס"ד דמיקרי מילי או משום דסד"א דבעינן בידה ממש כדפרישית אבל השתא דכתיב ושלחה משמע דקרא בדידה איירי דושלחה לשון נקבה הוא ולאשמעי' דהיא עושה שליח והשתא דאשמעינן שהיא עושה שליח וממילא ידעינן דכ"ש שהוא עושה שליח ואפי' לכל התורה ילפינן שליחות מהכא וכמו שאפרש ולפ"ז דמושלחה קמא לא ילפינן אלא חדא מקשו התוספות שפיר מושלחה בתרא היאך ילפינן שום ילפותא לענין שליח עושה שליח הא איצטריך למשלחה ואינה חוזרת וע"ז מתרצים התוספות שפיר דמושלחה בתרא דרשינן שני דרשות כיון דמייתר לגמרי משא"כ מושלחה קמא דאיצטריך לגופא לא ילפינן אלא חדא כדפרישית כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ודו"ק:

שם וא"ת הא איצטריך חד ושילח למדרש דקטנה כו' עכ"ל. ואע"ג דר' ינאי יליף לה מונתן בידה מ"מ מקשו שפיר דתנא דבי ר"י דיליף מושלחה א"כ האי דרשא דהכא מנא ליה. מיהו לפמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ב דלשיטת רש"י שם ע"כ ר' ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי ותרתי איצטריכו למעט קטנה חדא שאינה מתגרשת ע"י עצמה משום דמשלחה ואינה חוזרת ונתן בידה איצטריך למעט שאינה מתגרשת ע"י אביה אע"ג דמשלחה ואינה חוזרת שאביה משמרה אפ"ה ממעטינן דדרשינן ונתן בידה מי שיש לה יד יכולה להתגרש ע"י אחר או אביה משא"כ זו שאין לה יד ע"י עצמה כדממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל אלמא דמי שיש לה יד מתגרשת מיהא ע"י אביה אע"ג דלא מתקיים ונתן בידה אע"כ משום דאביה הוא שלוחה כדאמרי' בגיטין שליחות נמי אשכחן בע"כ שהאב מקבל גט לבתו בע"כ בתורת שליחות שמעינן מיהא דין שליחות דמיקרי ידה וברייתא נמי ה"ק מדכתיב ושלחה למשלחה ואינה חוזרת אע"ג דכתיב ונתן בידה אע"כ דתרתי איצטריכו למעט קטנה ע"י אביה מכלל דגדולה מיהא מתגרשת ע"י אביה משום דמיקרי ידה וממילא שהאשה עושה שליח דהא שלוחו של אדם כמותו ילפינן משלוחו אלא דקס"ד דאכתי לא מיקרי ידה ומהכא ילפינן דמיקרי ידה כן נראה לי בשיטת רש"י והתוספות לשיטתייהו בגיטין שם כמבואר בחידושי שם:

דף מא עמוד ב

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה מנ"ל. ונ"ל דהוצרך לאתויי סיפא דמתניתין דמרישא לא מוכח מידי דמדין שליחות אתינן עלה דאיכא למימר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בגופו מ"מ כיון דגלי דעתא דלא איכפת ליה דהא צא ותרום קאמר מש"ה יכול לתרום דזכין לאדם ולא מטעם שליחות היכא דאיכא צד חובה בגוף הענין ואף ע"ג דזכין לאדם גופא הסכימו רוב המפרשים דהוי מטעם שליחות מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כמו שאפרש לקמן מש"ה מייתי מסיפא דמתניתין דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה אלמא אע"ג דאיכא צד חובה אפ"ה מהני כיון דא"ל צא ותרום ומצי למימר בהכי אמדתיך אלמא דהיינו מטעם שליחות כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מה לגירושין כו' אבל לא מצי למימר שכן ישנן בע"כ כו' עכ"ל. ואיכא למידק היאך שייך הכא האי פירכא דבע"כ דבשלמא לעיל לענין קידושין מגירושין שפיר קאמרינן מה לגירושין שכן ישנן בע"כ דאי משליח להולכה לא מצינן למילף שכן הבעל יכול לגרש בע"כ וכיון שהמעשה מסור כ"כ ביד הבעל שיכול לגרש בע"כ של האשה מש"ה מצי למיעבד שליח משא"כ בקידושין ומשליח קבלה נמי לא מצינן למילף דכיון שמתגרשת בע"כ לא איכפת לן כ"כ בשליחות דאפילו זרק לחצירה מהני משא"כ בקידושין אבל הכא לענין תרומה שפיר מצינן למילף שליח להולכה ואי משום דיכול לגרש בע"כ ואין מוחה בידו ה"נ יכול לתרום את שלו באין מוחה ומעכב ויש ליישב בדוחק מיהו למאי דפרישית לעיל דמשליח להולכה לא מצינן למילף אלא היכא שמסר לשליח שום דבר דומיא דגט משא"כ היכא שאינו מוסר לו שום דבר אלא דברים בלבד כגון בתרומה דא"ל צא ותרום אפשר דלא מהני דהו"ל כעין מילי וא"כ ע"כ הא דבעי למילף תרומה מגירושין היינו משליח לקבלה דהו"ל נמי כעין מילי וא"כ כתבו התוס' שפיר דמשליח לקבלה נמי לא מצינן למילף כיון שמתגרשת בע"כ וכדפרישית כן נ"ל אלא דהתוס' לא נחתו להאי סברא כדפרישית לעיל ועוד דא"כ לא יתיישב במה שכתבו בסמוך בד"ה שכן ישנה במחשבה דמצינן למילף קידושין מגירושין ומתרומה ואמאי הא כי היכי דלא מצינן למילף קידושין מגירושין לחוד במה הצד משליח להולכה ושליח לקבלה אע"כ כדפרכינן דגירושין שכן ישנן בע"כ והיינו דשליח להולכה משום שהבעל יכול לגרש בע"כ באין מוחה ושליח לקבלה כיון שמתגרשת בע"כ וכולה חדא פירכא מיקרי א"כ מה"ט נמי לא מצינן למילף קידושין מגירושין ותרומה דתרומה נמי יכול לתרום באין מוחה משא"כ בקידושין שאין הדבר תלוי בדעתו לבד וכיון שאין הדבר מסור בידו לעולם דאין יכול לעשות שליח אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא וסוברים דבתרומה לא הוי בע"כ כמו בגירושין וצ"ע:

גמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו' מנא לן ופרש"י מנ"ל דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל. ומשמע לכאורה דמשחיטה עצמה קמיבעיא ליה דאי לאו דשלוחו של אדם כמותו היו הבעלים עצמן צריכין לשחוט קדשים שלהם ואע"ג דע"כ ליכא למימר הכי דהא ילפינן מאיש איש שעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל וע"כ אין יכולין לשחוט קדשים שלהם בעצמם דלאו בני שחיטה נינהו ואפילו למסקנא דקי"ל דשליחות מהני בקדשים מ"מ הא קי"ל דעכו"ם לאו בני שליחות נינהו ולא מצי למיעבד שליח כדאיתא באיזהו נשך מ"מ איכא למימר דשאני התם דאי אפשר בענין אחר וא"כ כל מי ששוחט הוי שלוחא דרחמנא ויותר נראה כיון דבקרבנות עכו"ם לא כתיב ושחט אין אנו צריכין לטעם שליחות וכל אדם יכול לשחוט וגדולה מזו כתבו התוס' בגיטין דף כ"ב דאע"ג דכתיב וכתב ספר כריתות מ"מ לא משמע דוכתב אבעל קאי ואין צורך לשליחות אלא דוקא בפסח קשיא ליה לגמרא כיון דכתיב ושחטו אותו משמע דאבעלים קאי או אפי' בשאר קדשים היכא דכתיב להדיא ושחט ופשטא דקרא משמע דאבעלים קאי ועיין בסמוך מה שאפרש בלשון התוס' מיהו קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס מחבורה שאבד פסחה מנא לן דאחד יכול לשחוט בשביל כל החבורה ותיפוק ליה מגופא דקרא דכתיב בפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו ואי אפשר ששניהם כא' שוחטין דהכתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים ואפילו בדיעבד השחיטה פסולה (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע כמ"ש תוס' ביומא דף ח' מיהו התוס' דחולין פ' השוחט דף כ"ט ע"ב בד"ה תרי זיבחי כתבו להיפך דבדיעבד כשר ובלא"ה דבריהם ביומא צ"ע דהא לרבנן דהרשב"א משמע דמותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"כ ניחא לתלמודא לאקשויי אליבא דכ"ע דאכתי ה"ל שחיטה באחר ומה שכתבתי כאן הם לפי שיטת התוס' ביומא) ואפשר דאכתי אי לאו דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בהכרח הייתי אומר דאף על גב דבשאר קדשים אין שנים שוחטין אפ"ה בפסח כל בני החבורה צריכין לשחוט בסכין ארוכה מדכתיב ושחטו אותו אבל מדר' יהושע בן קרחה ילפינן שפיר דכיון דכתיב כל קהל עדת ישראל דמשמע שכל עדת ישראל שוחטין וזה ודאי אי אפשר בקרבן אחד אע"כ דשלוחו של אדם כמותו כן נ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל. משמע מלשונו בפשיטות דלקושטא דמילתא בעינן שליחות מיהא בכל הקדשים דכתיב בהו ושחט וכ"ש בפסח אמנם בירושלמי דשמעתין איתא להדיא דלשחיטה לא בעינן שליחות ואדם שוחט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו אלא דמהירושלמי ליכא ראיה דהתם באמת בעי למידחי דלא ניליף מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת כו' אע"ג דאין שוחט אלא אחד דשאני שחיטה שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ משמע אדרבה מדילפינן בשמעתין מפסח אלמא דשחיטה בעי שליחות וא"כ איכא למימר דה"ה לשאר קדשים דכתיב ושחט אלא דלכאורה נ"ל דתלמודא דידן נמי ע"כ סבר דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים כשיטת הירושלמי והיינו מדגרסינן בנדרים דף ל"ז אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא על בניו ובנותיו כשהן קטנים ולענין הפרשה איירי התם ומקשינן אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו אלמה אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ תיקשי למאי דס"ד דשה לבית אבות דאורייתא מאי קשיא ליה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים דסוף סוף הא ילפינן בשמעתין מייתורא דקראי דשחיטה מטעם שליחות אתינן עלה והיאך ישחוט בשביל בניו הקטנים הא לאו בני שליחות נינהו לפי סברת המקשה מדקשיא ליה אהפרשה מכל זה היה נלע"ד דמצד עיקר השחיטה לא בעינן שליחות בקרבן דשחיטה לאו עבודה היא וכיון שהוא מופרש ועומד ודאי ניחא ליה אם לא היכא דשייך סמיכה בבעלים וכשיטת הירושלמי אלא כל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין פסח דקי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט א"כ לאו מופרש ועומד הוא לגביה דלמא יזדמן לו פסח אחר וימשך מזה ויתמנה על אחר והיינו דקשיא לן דוקא ממתניתין דחבורה שאבד פסחה דקתני אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו ואם שלהם נשחט ראשון משמע דוקא אם שלהם נשחט ראשון אבל אם שלו נשחט ראשון אע"פ שהם לקחו כבר פסח אחר אפ"ה אוכלין משלו ואמאי הא מכיון שלקחו פסח אחר וגלי דעתייהו דניחא להו טפי הו"ל חזרה לגבי דהיאך אע"כ משום דשלוחו של אדם כמותו ומטעם שליחות אתינן עלה ומש"ה לא מהני חזרה דידהו במה שלקחו פסח אחר דאכתי לא בטלו שליחותייהו בהכי כיון שיכולין לימשוך עד שישחט ובמעשה ראשון תליא מילתא כמו שנבאר לקמן אי"ה בענין ביטול שליחות והשתא מקשה שפיר מנא לן דאי מקרא דולקח הוא ושכינו לא שמעינן מידי דהתם בעומד על גביו מצי איירי דלא הדרו בהו בשעת שחיטה וע"ז מייתי שפיר מדר' יהושע בן קרחה דקרא יתירה הוא לאשמעינן דשלוחו של אדם ממש כמותו לגמרי והא"ש נמי סוגייא דנדרים דמקשה אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו דזכות הוא לו מאי אמרת דלמא ניחא לחבירו בפסח אחר ודאי דהכי הוא אלא מיהא אם יתרצה חבירו בסוף קודם שחיטה לימא דמהני דזכות גמור הוא לו שהרי לעולם יכול למשוך ולהתמנות על איזה שירצה וע"ז מייתי המקשה שפיר ראיה ממה שמביא על בניו הקטנים אע"ג דלאו בני שליחות נינהו אע"כ דבלאו שליחות נמי מהני בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה דזכות גמור הוא להם כיון שא"א להם להביא קרבן אחר וא"כ הכי נמי דכוותה אע"כ דאין דנין אפשר משא"א או שנאמר דקטנים בני שליחות נינהו היכא דשייכי בדנפשייהו כמו שנבאר וא"כ במחוסר כפורים נמי איכא למימר הכי כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שרש"י ותוס' לא פירשו כן והנראה מזה דלשיטתם אזלי דזכיה גופא לא הוי אלא מטעם שליחות אלא דלקמן מוכח דאף לשיטת הסוברים כן לפי האמת מ"מ בשקלא וטריא דשמעתין לעולם מצינן למימר שיש סברא דזכיה עדיף משליחות וא"כ אתי שפיר הא דמקשינן הכא מנא לן דוקא בחבורה שאבד פסחה דלא שייך זכייה וקצת מזה ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהבליע בנעימת לשונו בין הפרקים ודוק היטב ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים. ומשמע מדבריו דלענין שחיטת קדשים בעינן דעת בעלים וכתבתי מלשון ירושל' דשמעתין משמע דבשחיטת קדשים לא בעינן דעת בעלים כי אם בקרבנות דשייך בהו סמיכה משא"כ בפסח ודכוותיה וכתבתי ג"כ דמסוגיא דנדרים דף ל"ז מוכח כן לכן פירשתי סוגיא דשמעתין ודנדרים לנכון ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה נפקא ליה מדריב"ק וא"ת אמאי לא יליף מדאיצטריך בשחיטת פרו של אהרן כו' נראה דמה שסמכו קושיית' על התרצן ולא על המקשן משום דמצינן למימר דבפרו של אהרן איצטריך למעט שלא יהא אחר שוחט ואהרן רואה ובכה"ג אפשר דפשיטא לן דהוי כמותו מטעם זכיה ודוקא בחבורה שאבד פסחה קשיא ליה כיון דאמר צא ושחוט משמע דאין עומדין על גביו בשעת שחיטה אבל על התרצן מקשו שפיר מדמייתי ראיה מושחטו כל קהל עדת ישראל דלמא התם נמי בעומדין על גביו איירי דהפסח נשחט בג' כיתו' ילפינן מהאי קרא אע"כ דלא משמע לתלמודא לחלק בהכי וא"כ מקשו שפיר נילף מדאיצטריך בפרו של אהרן. מיהו למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוס' ואף למאי דפרישית נמי בשיטת רש"י דדוקא היכא דכתיב ושחט קשיא לן דליהוי דוקא בבעלים אי לאו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אין ראייה מפרו של אהרן דאף אי בעלמא בעינן בעלים דוקא איצטריך למיכתב ושחט בפרו של אהרן דאי לא ושחט הוה אמינא דלא בעינן אפילו שליחות כלל דשחיטה לאו עבודה היא והנראה מזה דלא נחתו התוס' לסברא זו לחלק בין היכא דכתיב ושחט או לא וצ"ע. ובעיקר דבריהם בענין פרו של אהרן תלמוד ערוך היא במנחות דף י"ח אהא דמקשינן התם אהקישא דוסמך ושחט נילף מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני הש"ס מדאיצטריך למכתב בפרו של אהרן כו'. ואע"ג דלמאי דמתרצין התוספות כאן לא מהני האי שינויא אלא דומיא דפרו של אהרן מ"מ משני התם שפיר דאי ס"ד הקישא דוסמך ושחט מהני לענין בעלים א"כ אמאי איצטריך למיכתב בפרו של אהרן תיפוק ליה מהקישא דבכל הקרבנות שטעונין סמיכה צריך שחיטה בבעלים ואין משיבין על ההיקש משא"כ התוס' כאן דלא איירי מהקישא אלא דקשיא להו דע"כ מסברא ידעינן דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו מדאיצטריך בפרו של אהרן ע"ו מתרצין שפיר דהתם בלא"ה איצטריך לאפוקי מסברא אחריתא כן נ"ל ודו"ק ודאתינן עלה מיהא דבסמיכה בעינן בעלים דוקא דכתיב ידו ולא שלוחו ואפ"ה לא תיקשי אמאי לא ילפינן בשמעתין דבקדשים מהני שליחות מדאיצטריך למעט שלוחו בסמיכה דאיכא למימר דהא דממעטינן שלוחו בסמיכה לאו מייתורא דאיצטריך למעט שאר מילי כדאיתא התם אלא דכולהו מימעטו מפשטא דקרא דכתיב ידו ואע"ג דבגירושין נמי כתיב ונתן בידה ואפ"ה מרבינן שלוחה נראה משום דכתיב ונתן ומרבינן אפילו חצירה וא"כ ע"כ דידה לאו דוקא אלא ידה היינו רשותה כדאיתא בהזהב דף נ"ו משא"כ בידו דסמיכה לא שייך רשותא וע"כ דוקא הוא והא דאמרינן נמי בסמוך וצריכא בקדשים ולא אמרי' דאיצטריך דלא ניליף בבנין אב מסמיכה דלא מהני שליחות הא ליתא דהא אפילו הקישא איכא ואפ"ה לא ילפינן שחיטה מסמיכה מדאיצטריך בפרו של אהרן וכדפרישית אלמא דגלי לן קרא דלא נילף מסמיכה כל עיקר כן נ"ל ודו"ק. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל אקושית התוס' מדאיצטריך בפרו של אהרן ואדרבא נימא איפכא נ"ל שאין מקום לקושיא זו דמפרו של אהרן לא מצינן למילף דשאני עבודת יום הכיפורים דכתיב חוקה ואפי' הני כהני דשלוחי דרחמנא נינהו לא מצי למיעבד וזה ברור אלא דבלא"ה תירץ מהרש"א ז"ל שפיר ודו"ק:

שם בגמרא אלא לא ליכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך אין ה"נ אלא אתם גם אתם ל"ל מיבעיא ליה לכדר' ינאי דא"ר ינאי מה אתם בני ברית כו'. וכבר הקשיתי לשאול בחידושי לגיטין דף כ"ג ע"ב דאכתי אמאי איצטריך הא דר' ינאי כלל לא ליכתוב גם אתם בתרומה וע"כ נילף עיקר שליחות מגירושין וקדשים וא"כ ממילא אימעוטי עכו"ם אפילו בתרומה כיון דלא אתיא לן אלא מהנך ובהנך עכו"ם לאו בני שליחות נינהו וכמו שכתבו התוס' שם אליבא דר' שמעון ומה שכתבתי שם מלבד שהוא דוחק לומר כיון דעכו"ם איתא בקדשים אע"ג דליתא בגירושין נילף תרומה מיניה אלא דלפי סוגי' דשמעתין משמע דקדשים היינו פסח וא"כ הא עכו"ם ליתא בפסח ועוד הקשיתי בלשון התוס' דגיטין דף ס"ד ע"ב שכתבו בהדיא דלא ממעטינן קטן משליחות אלא דומיא דתרומה היכא דליתא בדנפשיה וזה ממש היפך דבריהם בפ' כל הגט לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי אליבא דר' שמעון כיון דאתם גם אתם בתרומה לא איצטריך ליה כלל לא לענין שליחות ולא לענין מיעוט העכו"ם א"כ שפיר אמרינן מסברא למעט עכו"ם בכל התורה אפילו היכא דשייך בדנפשיה דסוף סוף לא מצינן למילף שליחות בשום ענין אלא למאן דאיתא בגירושין וקדשים כיון דמהתם ילפינן עיקר שליחות משא"כ לרבנן דילפי אתם גם אתם לכדר' ינאי א"כ מדאיצטריך האי קרא ע"כ דקרא אתא לגלויי דאפילו מאן דליתא בגירושין וקדשים מ"מ היכא דשייך בדנפשיה מצינן למילף שליחות אלא דבעכו"ם מיעט הכתוב בפירוש דאע"ג דאיתא בתרומה אפ"ה מימעט ומינה ילפינן לכל התורה כולה דאפילו היכא דאיתא בדנפשיה לאו בר שליחות הוא משא"כ לענין קטן אע"ג דליתא בגירושין ולא בקדשים למאי דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה לא ממעטינן להו אלא היכא דליתנהו בדנפשיה משא"כ לענין ממון למאן דסובר דאית להו זכיה מדאורייתא זוכין אף לאחרים כדברי התוס' בגיטין ואף דמלשון התוס' שם משמע דקטנים נמי ממעטינן מאתם ע"כ לאו ממיעוטא דקרא משמע להו הכי דמהיכא תיתי אלא דבלשון קושייתם שפיר כתבו דממעטינן לקטנים מדלא ילפינן שליחות אלא מתרומה וקטנים לאו בני תרומה נינהו וה"ה דהוי מצי לאתויי גירושין וקדשים אלא דלשון הגמרא דאיזהו נשך נקטי' וע"ז מתרצין שפיר שם דאפ"ה לא ממעטינן קטן אלא היכא דליתנהו בדנפשייהו אבל היכא דאיתנהו בדנפשייהו לא ממעטינן להו והיינו מהאי דהכא גופא מדאיצטריך לרבנן אתם גם אתם למעט עכו"ם כנ"ל נכון ליישב שיטת התוס' דגיטין דלא ליקשי אהדדי וממילא רווחא שמעתין ודו"ק:

שם דאמר ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני ברית. נראה דאיצטריך למכתב גם אתם דמאתם לחוד לא הוי שייך למעט ממשמעות דקרא עכו"ם משליחות דמה ענין שליחות לכאן אלא הוי דרשינן מהאי קרא גופא דבעכו"ם ליתא בתרומה דנפשיה אבל עכשיו דכתיב גם והאי גם איירי משליח ואע"ג דלא איצטריך לגוף השליחות אתא לגלויי אאתם דכתיב בתרומה דקאי אשליח דוקא אבל בתרומה דנפשיה איתא כיון דאשכחן דאיתא אפי' בקדשים דנודרין נדרים ונדבות וכמ"ש התוס' והכי איתא בירושלמי דתרומות כן נ"ל אליבא דרבנן ולפ"ז נאמר דלרבנן לא איצטריך למעט תורם את שאינו שלו דמהיכא תיתי ולמעוטי שותפין ואריסין ואפוטרופסין לא משמע להו דבאמת תורמין תרומה כדאיתא במשניות דתרומה ובגיטין דף כ"ב לענין אפוטרופוס דמוקמינן התם דאתם ולא שותפין ולא אפוטרופסים היינו להניח ובירושל' משנינן כאן להלכה כאן למעשה ולכולהו שינוייא ע"כ מיעוטא דשותפין ואפוטרופסים מאתם היינו אסמכתא בעלמא וכ"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ש וטפי משמע לרבנן קרא דאתם למעט שליחות העכו"ם משא"כ לר' שמעון דעכו"ם ליתא בדנפשייהו מדאיתקוש לקדשים וממילא דליתנהו בשליחות וא"כ ע"כ דריש אתם למעט שותפין ואריסין ואפטרופסים דשקולין הם ויבואו כולם ולמעט תורם שאינו שלו לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי ואגב גררא דאינך נקיט ליה בסמוך ולפ"ז הא דאמרינן בסמוך כיון דאמר מר אתם ולא שותפין כו' משמע דמימרא פשוטה היא לכ"ע מדנקט בלשון אמר מר מ"מ אליבא דרבנן לאו דדשא גמורה היא אלא אסמכתא ולר"ש דרשא גמורה ולפ"ז בגיטין גבי אפוטרופסים דמפלגינן בין להאכיל בין להניח היינו אליבא דרבנן דוקא. אלא דלפ"ז קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ד דתרומות כתב דשותפין ואריסין ואפוטרופסים בדיעבד תרומתן תרומה משמע דהיינו כרבנן דלר"ש כיון דדרשא גמורה היא לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס ובאותו פרק כתב דההיא דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה דהיינו כרבנן וע"כ לא מיתוקמא אלא כר"ש דלרבנן ע"כ תרומת עכו"ם מדאורייתא כדמוכח בשמעתין ובסמוך אפרש לנכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בגמרא דתנן העכו"ם וכותי שתרמו תרומתן תרומה והקשיתי דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפרק ד' דתרומות כתב דשותפין והאריסין האפוטרופסין תרומתן תרומה משמע דהיינו כרבנן דלר"ש דדרשה גמורה היא לא שייך לחלק בין תחילה לדיעבד ובאותו פרק עצמו כתב דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה. וע"כ לא מיתוקמא אלא כר"ש וכתבתי ליישב עיין בפנים מ"ש בלשון התוס' בד"ה העכו"ם והכותי:

תוספות בד"ה העכו"ם והכותי כו' עד סוף הדיבור. ובאמת מצינן למימר דלפרש"י נמי למ"ד בהשולח יש קנין ע"כ מוקי לפלוגתא דר"ש ורבנן כשיטת התוס' אלא דפרש"י כאן הם אליבא דמ"ד בהשולח אין קנין דהכי קי"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולהאי מ"ד א"ל דר"ש ורבנן איירי בכל גווני וכולהו סברי נמי דאין קנין אלא דר"ש פוטר משום דמירוח העכו"ם פוטר וכן נראה להדיא מלשון רש"י. והנראה בעיני דהרמב"ם ז"ל נמי סובר כשיטה זו דההיא דתרומת העכו"ם מדמעת היינו נמי בכה"ג דוקא אבל ההיא מתניתין דהעכו"ם והכותי שתרמו שהיא רישא דמתני' משמע ליה להרמב"ם דאיירי בתבואת העכו"ם ממש והיינו טעמא דלא פליג ר' שמעון ברישא אלא בסיפא דוקא מדמחייב בחומש אלמא דמדאורייתא איירי ור"ש סובר דלעולם לא מחוייב עכו"ם בתרומה מדאורייתא אלא מדרבנן משום בעלי כיסין כדאיתא במנחות דף ס"ו אליבא דר"ש גופא כמ"ש התוספות שם והר"ר שמשון בפי' המשניות. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דלעולם דר' שמעון פוטר לגמרי אפילו מדרבנן משום דהא בהא תליא דהא דגזרינן בתבואת העכו"ם ממש דליחייב משום בעלי כיסין ואמרינן נמי דתרומת העכו"ם שתרם בעצמו מהני היינו כיון דאשכחן מיהא דעכו"ם איתא בדנפשיה מדאורייתא כגון שקנה מיד ישראל לאחר שהביא שליש ובכה"ג ודאי מהני הרמת העכו"ם בעצמו לרבנן דילפינן חטא חטא מקדשים דנדריהם והקדישן הקדש וה"ה לענין תרומה וא"כ בההיא גזירה דמשום בעלי כיסין דמחייבינן אפילו במירוח העכו"ם מהני נמי הרמת העכו"ם עצמו משא"כ לר"ש דעכו"ם ליתא בתרומה כלל דיליף חטא חטא מקדשים דהרמת העכו"ם לאו כלום הוא א"כ מאי ענין הרמת העכו"ם דליהוי תרומה לענין גזירה דבעלי כיסין אלא הא דמוקמינן במנחות ההיא דתרומת העכו"ם תרומה משום בעלי כיסין לאו אליבא דרבי שמעון היא אלא אליבא דרבי יוסי דקאי בשיטתא דר' שמעון התם לענין מירוח העכו"ם ואפ"ה הוי תרומה מדרבנן אף לענין ישראל שלקחו ממנו דמחייב משום בעלי כיסין ומהני נמי הרמת העכו"ם לר' יוסי דהא הא מילתא דרבי יוסי בר פלוגתא דר"ש הוא בזבחים דף מ"ה דלר' יוסי קדשי העכו"ם חייבים עליהם וא"כ ה"ה לענין תרומה בג"ש דחטא חטא כדברי התוס' כאן כן נ"ל נכון ובזה נתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

גמרא הניחא לריב"ק אלא לר' יונתן מא"ל. נראה שסמכו קושייתם כאן משום דעיקר קושיא לר' יונתן דלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו וא"כ איכא למימר דלעיל מעיקרא לא סליק אדעתיה לחלק בין שותף לאינש דעלמא דמהיכא תיתי משא"כ השתא דמייתינן אתם ולא שותפים אלמא דמסברא הוי אמרינן דשותף מהני אפילו בלא שליחות ולרבנן לקושטא דמילתא מהני כדפרישית וא"כ מקשה שפיר בקדשים מנא לן דלמא שאני פסח דאית ליה שותפות בגוייהו ומהני מיהא היכא שא"ל צא ושחוט כן נ"ל:

דף מב עמוד א

גמרא ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו. נראה דהיינו שותף שעשאו שליח דאי שותף בלא שליחות הא אמרינן בסמוך דלרבי שמעון גרע שותף בלא שליחות משליח דעלמא אלא ע"כ דהכא בשותף על ידי שליחות איירי וכי מוקמינן לה נמי למסקנא באם אינו ענין לא מצי לאוקמי חדא לשותפות ע"י שליח ואידך לשותפות בלא שליחות דאדרבא אית לן לאוקמי טפי לשליחות בלא שותפות דעדיף משותף בלא שליחות כמו שהוכחתי:

תוספות בד"ה ודילמא כו' ואין לומר דאין ה"נ כו' דהא תנן בפ' האשה כו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא ר' יונתן לית ליה האי מתניתין ומתניתין כריב"ק ובפשיטות הוי מצי לשנויי דממעשים בכל יום מקשינן דמהני שליחות בקדשים בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה ומדפשיטא לן נמי בכולה תלמודא דטמא וערל משלחין קרבנותיהם מיהו אכתי קושיית מהרש"א ז"ל במקומה אמאי לא מקשינן לעיל ממתניתין דעבד שהיא רישא דמתניתין. ולמאי דפרישית לעיל נתיישב הכל דעיקר הקושיא ממאי דתנינן אם שלהם נשחט ראשון דמשמע אע"פ שלקחו פסח אחר אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו והיינו ע"כ בתורת שליחות משא"כ ממתניתין דעבד לא מצינן לאקשויי מידי דלמא משום זכייה אתינן עלה ולא שייך לומר דחובה היא דאיכא דניחא לה בגדי ואיכא בטלה וכיוצא בזה דהא אוקמינן התם במלך ומלכה דלא קפדי ודוקא היכא שמשנה בפירוש על דברי רבו הוא דאמרינן התם יצא לבית השריפה או שמתנה משא"כ הכא נהי דא"ל רבו מעיקרא ודאי מהני לענין שיכול העבד לשחוט בתורת זכיית אותו קרבן שאמר לו רבו וליכא למיחש דלמא השתא הדר ביה והו"ל חובה דהא מלך ומלכה מסתמא לא קפדי אם לא היכא דאתינן עלה בתורת שליחות דכה"ג כיון שעבר על דעת משלחו נתבטל' השליחות אפילו במלך ומלכה ודוק היטב:

בד"ה איש זוכה כו' וי"ל דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים כו' עכ"ל. ואע"ג דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא מ"מ סד"א דאפ"ה מיקרי איתא בדנפשיה כיון דשייך באכילת פסחים רשות ובפ' התקבל כתבו התוס' עוד דהא גופא קמל"ן דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולקושטא דמילתא אין הקטן זוכה ולא קרינן ביה איתא בדנפשיה ואע"ג דבתרומת עכו"ם אמרי' לעיל דמיקרי איתא בדנפשיה אע"ג דלית ביה צד חיוב מדאורייתא לתרום אלא רשות דומיא דנדרים ונדבות כדפרישית לעיל מ"מ אפשר דשאני התם כיון דתבואת העכו"ם מיהא חייב לגבי ישראל כן נ"ל או שנא' דאע"ג דקטן בפסח מיקרי איתא בדנפשיה אפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דאף במאי דאיתא בדנפשיה לא מצי למיעבד שליח ואין זוכין לו משום דשאני קדשים דחמירי משא"כ עכו"ם דליתא בכל התורה כולה ילפינן שפיר מתרומה אלא דאכתי קשה מזכיית ממון דקי"ל דאין זכייה לעכו"ם אע"ג דאיתא בדנפשיה ויש לחלק וצ"ע ומה שיש לדקדק בסוגיא זו יבואר בפסחים אי"ה:

גמרא ואלא הא דא"ר גידל אמר רב כו' תיפוק ליה שליחות מהכא. ויש לדקדק דלמא רב ס"ל כרבי יונתן וס"ל נמי שוחטין את הפסח על היחיד וא"כ יליף שליחות דכל התורה מגירושין ומנשיא אחד כי היכי דנייתר לן תרומה למידרש מיניה מה אתם בני ברית ויש ליישב דאי ס"ד דרב ס"ל כרבי יונתן אכתי מנ"ל למעט עובד כוכבים בתרומה דהא תרומה איצטריך לגופא דמגירושין וחלוקת הארץ לא ילפינן תרומה מה להנך שכן חול ואם נאמר דרב לא איצטריך למעט עובד כוכבים כדפרישית אליבא דרבי שמעון א"כ ממ"נ מקשה שפיר קרא דנשיא אחד ל"ל ניליף מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ודו"ק:

רש"י בד"ה והא הוי נמי קטנים כו' והלא אין שליחות לקטן דגבי ושילח כתיב איש ומינה ילפינן כו' עכ"ל. כוונת רש"י בזה ליישב הא דלקושטא דמילתא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין שליחות לקטן והיינו משום דשליחות דכל התורה ילפינן מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ובכולהו ממעטינן קטן דליתא בדנפשיה דאיש כתיב בכולהו והשתא מקשה הש"ס שפיר ותסברא אי ס"ד דההיא דרב גידל לענין שליחות הוא נילף מהכא דלענין ממון יש שליחות לקטן כדאשכחן בחלוקת הארץ ומדחזינן מעשים בכל יום דאין שליחות לקטן אלמא דההיא דרב גידל לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם זכייה ואף על גב דלענין זכייה נמי לפי שיטת רש"י באיזהו נשך ובפרק התקבל ובדוכתי טובא ולרוב המפרשים דקיימי בשיטתיה דמדאורייתא אין זכייה לקטן מ"מ לא מצינן להקשות ממעשים בכל יום דהא אדרבא מעשים בכל יום דזכין לקטן מיהא מדרבנן כדאיתא באיזהו נשך ובפרק מי שמת דף ק"מ וא"כ שפיר אית לן למימר דלרב ה"נ דזכין לו מדאורייתא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא אלא כדרבה בר רב הונא כו' דאמר משמיה דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם כו'. פירוש דלענין קטנים מהני בתורת וכייה אף על גב דליתנהו בשליחות דלפי סברא דהשתא ע"כ זכייה עדיף משליחות ממעשים בכל יום דיש זכייה לקטן ואין לו שליחות ואפ"ה לא קשיא לן דרב גידל אמר רב אאידך דרב גידל אמר רב דלעיל דיליף שליחות מקרא דהכא דממילא ילפינן מיניה שליחות לגדולים שהיו בחלוקת הארץ וע"כ שהנשיאים היו שלוחים שלהם ולאו בתורת זכייה מדאמר רחמנא ונשיא א' תקחו משמע שהם היו בוררין לעצמם להיות שלוחים אלא דאכתי גופא דקרא לא מיותר דנשיאים איצטריכו בשביל קטנים וע"ז מקשה הש"ס שפיר ותסברא אטו זכות הוא כו' ומסיק אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב ופרש"י כלומר לאו זכות גרידא איכא למישמע מיניה לגדולים כולי ונראה לי כוונתו בזה דודאי כולהו תלת מימרי דרב גידל קושטא נינהו דעיקר מילתא דאפילו חובה ע"מ לזכות יכולין לעשות בשביל קטנים כיון דלא סגי בלאו הכי ודוקא כשהן בית דין או שלוחי ב"ד משום דב"ד אלימי טפי אבל בגדולים מילתא דפשיטא היא שאין חבין שלא בפניו אפילו ע"מ לזכות אע"כ דמחלוקת הארץ של גדולים על ידי נשיאים שמעינן מיהא שליחות כדפרישית ומהכא נמי יליף דזכין לאדם שלא בפניו בזכות גמור משום דזכייה מטעם שליחות היא לשיטת הסוברים כן או אפשר דעדיף משליחות מ"מ עיקר קרא לחוב ע"מ לזכות בקטנים אתא ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף מב גמרא דאמר רבה בר רב הונא א"ר גידל אמר רב מנין ליתומים שבאין לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס כו' ת"ל נשיא א'. וכתבתי לפרש דמשמע הכא דאפילו לשיטת הרמב"ם דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים כיון דלית להו שליחות אפ"ה ע"י הב"ד שפיר יכולין לזכות בשביל הקטן ואפילו לחוב ע"מ לזכות וכבר כתבתי בזה ג"כ בכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין ע"י ב"ד ליישב שם קושית התוספות ובזה נתישב לי ג"כ מה שהקשה בספר בתי כהונה חלק ב' סי' ד' בשם גדול אחד מוהר"ר יעקב לוי שהקשה על שיטת הר"ן ז"ל דקטן אין לו זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים א"כ מאי מקשה הש"ס בפרק יש נוחלין לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומאי קושיא דילמא איצטריך קרא דיכיר לענין בנו קטן דודאי לא מצי יהיב ליה במתנה ע"ש באריכות גדול ולענ"ד באמת היא קושיא עצומה. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דאפ"ה מצי יהיב ליה במתנה ולזכות לו ע"י ב"ד שיעמידו לו אפוטרופוס. ולענ"ד סברא פשוטה היא דכ"ע מודו בכה"ג דכיון דעיקר הטעם דאין יכולין לזכות לו ע"י אחר היינו משום דזכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן לפי שאינו בן דעת א"כ נראה דהיינו דוקא ע"י איניש דעלמא משא"כ בב"ד שאין צריכין להימנות מדעתו אלא שלוחי דרחמנא נינהו דב"ד אבוהון דיתמי קטנים נינהו כדאי' פרק שור שנגח דף ל"ט לענין שור תם של חש"ו שנגח שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס א"כ נראה כ"ש שהב"ד שלוחי דרחמנא נינהו לטובת הקטן שיעמידו אפוטרופוס שיהא שלוחו של הקטן ולזכות לו מיד המקבל מתנה. עוד נראה לי ליישב קושיא הנ"ל בדרך אחר דנהי דאיכא מ"ד דאין זכייה לקטן ע"י אחר נ"ל דהיינו דוקא לענין שהנותן יכול לחזור בו אף לאחר שהגיע ליד הזוכה והטעם מבואר דכיון דהזוכה לאו שלוחו דקטן הוא דאין לו שליחות וא"כ מה"ט אין יכול לזכות לקטן בע"כ של הנותן כדאיתא בגיטין דף י"א ע"ב לענין תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ומשמע שם דכ"ש לענין מתנה והיינו מטעמא דפרישית כיון שהוא חוב גמור להנותן משא"כ לגבי דאחרינא כל זמן שלא חזר בו הנותן ודאי מהני לזכיותו דהא לגבי דאחרינא לא שייך לומר דהוי כחב לאחרים כיון שלא נתחייב להם הנותן כלום וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר בפרק י"נ יכיר למה לי דמכיון שמת הנותן ולא חזר בו ממילא זוכה הקטן ע"י האחר ובזה נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פ' בן סורר גבי קטן שידוע שאין לו גואל והקשו שם מנ"ל להאי קטן ממון למ"ד אין זכין לקטן ולמאי דפרישי א"ש דמשכחת ליה לקטן ממון בכה"ג כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע:

שם אמר רב נחמן אמר שמואל כו' ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות. נראה דההיא מימרא דהכא נמי נפקא להו מההיא דרב גידל אמר רב אלא דרב נחמן דידיה סובר דבחלוקת הארץ נמי לא היו יכולין למחות ומשמיה דשמואל סובר שהיו יכולין למחות ואף על גב דלענין שבאו כתבו התוספות דאין להביא ראיה מחלוקת הארץ נראה לי דהיינו משום שהיה ע"פ הדיבור ה"ל כמו שבאו ונתרצו אבל לענין שתהא חלוקה קיימת לעולם עד שיגדלו שפיר מצינן למילף מחלוקת הארץ אי כח ב"ד יפה או לא דאלת"ה היכי ילפינן מיניה לעיל לענין זכין לאדם שלא בפניו דלמא שאני התם דהוי ע"פ הדיבור ואורים ותומים אלא ע"כ כדפרישית ואתי שפיר נמי הא דאמר שמואל הגדילו יכולין למחות אף על גב דקי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא דכאן מתחלה אין לב"ד להפקיר ממון היתומים בחנם אלא לעשות תקנה לקטנים עד שיגדלו שמעי' מיהא מהכא דהב"ד יכולין לחוב ע"מ לזכות בעניני קטנים מדאוריית' אפילו לענין איסור' כמ"ש התוס' כאן לענין תרומה והא דאמרינן לעיל איסורא מממונא לא ילפינן פירשתי במקומו. ובזה נתיישב לי הא דאמר רב הונא בכתובות דף י"א גר קטן מטבילין ע"ד ב"ד והקשו התוספות אמאי הוי קידושיו קידושין הא אין ביד יכולין לעקור דבר מן התורה ונדחקו שם ולמאי דפרישית א"ש דכיון דאין לך לחוב ע"מ לזכות יותר מזה להכניסן תחת כנפי השכינה רשאין הב"ד לעשות כן מדאורייתא כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע:

דף מב עמוד ב

בד"ה הא דטעו כו' ה"ה דמצו למימר הא דטעו בשתו' הא דטעו בפחות משתות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלרב נחמן מודו חכמים בפחות משתות דמכרן קיים והקשה א"כ שמואל דלא כמאן ותירץ דלשמואל פליגי רבנן אפילו בפחות משתות ועי"ל דלשמואל נהי דבדיינים מודו חכמים בפחות משתות מ"מ באפוטרופוס אינו כן כ"ז מל' מהרש"א ז"ל ודבריו נפלאים בעיני דמנ"ל להתוספות גופייהו הא מילתא דלמאלרב נחמן נמי הכי הוא דבפחות משתות נמי פליגי רבנן או שמחלק בין דיינים לאפוטרופוס ומנ"ל לאפושי כל הני פלוגתא בין שמואל לרב נחמן. ולענ"ד יראה להיפוך דנהי דבעלמא מפלגינן בין שליח לדיינים היינו משום שהדיינים יורדין לשומא ברשות ואפי' בע"כ של הבעלי דינים משא"כ בשליח אבל באפוטרופוס של היתומים לא שייך לומר כן דהא ילפינן מקרא דנשיא א' שהב"ד מעמידין אפוטרופוס וא"כ כח אפוטרופוס כמו כח הב"ד עצמו דכולהו שלוחי דרחמנא נינהו אלא עיקר פלוגתא דשמואל ורב נחמן כדפרישית דלשמואל מעיקר הדין אפילו בנשיאים לא אשכחן אלא שתהא החלוקה קיימת עד שיגדלו או משום שהיה בגורל ועל פי הדיבור אבל בעלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתועלת היתומים אלא שיהיו מעשיהם קיימים עד שיגדלו ולרב נחמן ילפינן מנשיאים שמעשה אפוטרופוס שנתמנה ע"פ ב"ד קיים לגמרי וא"כ לא שייך להקשות כלל שמואל דלא כמאן דאדרבה ככ"ע אתי דאפי' לדשב"ג דאמר מכרן קיים משום מה כח ב"ד יפה היינו משום שירדו לשומא ברשות משא"כ באפוטרופוס דמתחלה לא נתמנה אלא עד שיגדלו כדפרישית משא"כ לר"נ מקשה שפיר מכח כ"ש והשתא א"ש מה שמדמין התוס' אפוטרופוס לדיינים לענין פחות משתות:

בד"ה אבל שליח כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אלמנה כו' ור"ת מפרש דהתם בשליח הדיינים כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם מה שליחות הדיינים שייך לענין שומא דהא לענין שומא לעולם צריך שלשה והתם קאמר להדיא מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד וליכא למימר דאיירי שהב"ד עשו שלא כדין דא"כ הא אמרינן התם דהיכא שהשומא היתה שלא כדין ה"ל טועין בדבר משנה וחוזר אע"כ דאיירי שנישום על פי ב"ד הדיוטות וכדמשמע שם מל' התוספות בכתובות וא"כ אמאי הוצרך ר"ת לפרש התם בשליח דיינים דשפיר מצינן לאוקמי בשליח שביררה האלמנה והיתומים וירדו לשומא על פי שלשה הדיוטות דכיון שעשו ברשות ה"ל הב"ד הדיוטות כמו ב"ד מומחה וכדאמרי' בסמוך לענין אי אמרי נפלוג בשומא דבי דינא וצ"ע וכבר עלה בלבי עוד לחלק דהכא איירי במטלטלים דבעלמא נקנה המקח משום מחילה וא"כ לגבי שליח דלא ידע המשלח דלימחול מצי למימר לתקוני שדרתיך משא"כ לענין קרקעות דאין אונאה לקרקעות ולא שייך טעמא דמחילה אלא הא דמפלגינן בין שתות ליתר משתות היינו משום דעד שתות מיקרי כדי שהדעת טועה וה"ל כב"ד שטעו בשיקול הדעת משא"כ ביתר משתות וא"כ היינו טעמא דרבא אמר ר"נ בכתובות דאמר שליח כדיינים כיון שנתרצו היתומים והאלמנה על השליח וטעה בכדי שהדעת טועה מעשיו קיימים ואי משום דלא ידעי דמחלי לא איכפת לן דהא אין אונאה לקרקעות כך היה נ"ל לכאורה לולי שהתוספות לא כתבו כן ובתוספות רי"ד כתב בפירוש דאין טעם לחלק בין קרקעות למטלטלים בכה"ג והנלע"ד כתבתי וצ"ע:

בד"ה ה"ג בקונטרס כו' וקשה לרבינו תם כו' משמע דביתר משתות יש להן אונאה ובפרק התקבל אמר רב נחמן זבין שוה מאה במאתן אין להם אונאה כו' עכ"ל. ובאמת דבפרק הזהב דף נ"ז משמע להדיא דר"נ סובר דיש ביטול מקח בקרקעות אלא שהתוספות כתבו שם ג"כ דמהסוגיא דפרק התקבל מוכח דהיינו עד פלגא כמו שכתבו כאן ולשיטתם צ"ל דשוה מאה במאתן לאו דוקא או דפלגא לאו דוקא וכבר כתבתי בחידושי לפ' הזהב ליישב דההיא דזבין שוה מאה במאתן דאמרינן בפרק התקבל דס"ד דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וקאמר ר"נ אין אונאה לקרקעות איירי במצרן וקשיא לן מאי קס"ד דמצי אמר לתקוני שדרתיך דהא מילתא דפשיטא היא שאם המצרן אין רוצה לקנות דלא אמרינן שהלוקח נעשה שלוחו בע"כ דהא לא א"ל מידי אלא חכמים עשאוהו כשליח לטובת המצרן ומ"ש שם הרא"ש ז"ל דאיירי שהלוקח ג"כ רוצה לבטל המקח א"כ אין זה ענין לטעמא דלתקוני שדרתיך הא מבטל הלוקח בעצמו ודוחק לאוקמי לענין כדי שיראה לתגר לכך העליתי שם דאיירי שהלוקח אומר לדידי שוה מאתן אלא שהמצרן אומר שהלוקח הוא כשלוחו ורוצה שהמוכר יחזיר לו מאה ובהא מסיק ר"נ אין אונאה לקרקעות פירוש דין אונאה שיהא המקח קיים ויחזיר אונאה בפלגא אלא דוקא ביטול מקח יש לו בפלגא וא"כ או יבטל המצרן המקח וישאר ללוקח או שיתן מאתן ומהשתא אין צורך לומר לאו דוקא לשיטת ר"ת וממילא מצינן נמי לקיים שיטת רש"י ז"ל דלר"נ ביתר משתות נמי יש מקח אלא דבפרק התקבל מעיקרא הוי ס"ד דדין ביטול מקח במקרקעות כדין אונאה במטלטלים שיהא המקח קיים ויחזיר אונאה ואמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלא ביטול מקח לגמרי משמע כך נלע"ד לפי שיטת רש"י ודו"ק. ולגירסת ר"ח ור"ת קשיא לי דלא נקיט רבא הכי ולא אמרן כסדר שסידרן ר"נ תו קשיא אמאי פלגינהו רבא לתלת בבי דשתות ויותר משתות הוי מצי לערבינהו ולתנינהו לא אמרן אלא דלא אמרי נפלוג בשומא דב"ד ולא אמרן אלא במטלטלים ויש ליישב:

גמרא והדתניא שליח שלא עשה שליחותו כו' ואמאי נימא אין שליח לדבר עבירה. וקשיא טובא הא בלא"ה ע"כ לענין מעילה לאו מטעם שליחות אתינן עלה דהא אפילו שלחו ביד חרש שוטה וקטן אמרינן התם דבע"ה מעל אף על גב דלאו בני שליחות נינהו כדמקשה הש"ס במעילה ומשני עשוהו כמעטן של זיתים ואפילו שגרו ביד קוף מעל כיון דאתעביד שליחותיה וא"כ לא גרע פקח מחש"ו וקוף וליכא למימר דודאי גרע דבפקח אין לחייב מטעמא דאתעביד שליחותיה דכיון דאין שליח לד"ע סבור שלא ישמע לו משא"כ בחש"ו אלא דא"א לומר כן דהא בע"ה גופא שוגג הוא וא"כ בודאי סבר שישמע לו תו קשיא לי מאי משני הש"ס יליף חטא חטא מתרומה ואכתי כיון דאין שליח לד"ע כללא הוא בכל התורה כולה מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' א"כ לא מהני גזירה שוה להא מילתא לסתור הסברא והכלל כיון דג"ש איצטריך למילי אחריתי כמ"ש רש"י והנלע"ד דהא דאמרינן דאין שליח לד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד כו' לאו מסברא אמרינן הכי ומטעמא דסבור שלא ישמע דהא בפרק הכונס כתבו התוספות דבשוכר שליח לא שייך האי סברא וכבר העליתי שם בחידושי דבסתם שליחות נמי לא שייך האי טעמא אלא דוקא באומר דרך הסתה דומיא דמסית ע"ש וכן משמע בסוגייא דשמעתין ובפ"ק דב"מ דף יו"ד דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא דסבור שלא ישמע נמי אין שליח לד"ע וכ"כ בחידושי הריטב"א והטעם נראה דכיון דלא ילפינן שליחות בכל התורה אלא מגירושין ותרומה וקדשים לית לן לרבויי אלא דומיא דהנך דלית בהו עבירה משא"כ היכא דאיכא צד עבירה לא הוי דומיא דהנך ולא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דלקושטא דמילתא אין לשליח לשמוע דברי התלמיד אלא דברי הרב וה"ל האי מילתא דדברי הרב כמו פירכא על מה הצד דילפינן מתרומה וגירושין. ולפ"ז הא דמקשה הש"ס ממעילת השליח לאו לפטור הבע"ה מהאי סברא דסבור שלא ישמע לו דהא שוגג הוא וסבר שישמע לו אלא הקושיא היא דכיון שאין שום דין שליחות בדבר עבירה ה"ל השליח פיקח כאדם אחר העושה מעצמו ויש לחייב השליח וממילא יפטור הבע"ה דאף על גב דמצינן במעילה דשניהם חייבין היינו היכא שהוסיף השליח אבל שני מעילות בענין אחד לא מצינן ויש לחייב השליח כיון שעשה מעשה יותר מלחייב הבע"ה וכל שכן דאתי שפיר טפי להנוסחא שהביא הריטב"א דגרסינן להדיא ונימעול שליח וע"ז משני הש"ס שפיר שאני מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה וכיון דילפינן מג"ש וקי"ל אין ג"ש למחצה ואין משיבין על הג"ש שהיא מופנה תו לא פרכינן האי פירכא לחלק בין צד עבירה וכ"ש כיון דלא שייך הכא האי טעמא דסבור שלא ישמע לו כדפרישית ועוד דהשתא לפטור השליח קאתינן דכשעשה שליחותו ה"ל ידו כיד בע"ה כשליחות דעלמא בתרומה וממילא יתחייב הבע"ה כן נ"ל נכון ודוק היטב ולפ"ז נתיישבה קושיית התוספות:

תוספות בד"ה אמאי כו' ואור"י דהכא מיירי אפילו בנזכר שליח קאמר דבע"ה מעל והשתא פריך כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אכתי לא פריך שפיר דסוף סוף אין לנו לפטור הבע"ה מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דהא הבע"ה שוגג הוא וכסבור שישמע לו והנראה מזה דסברי התוספות דההיא דדברי התלמיד כו' לאו משום דסבור שלא ישמע לו אלא לענין גוף השליחות קאי וכדפרישית ומה שכתבו בפרק הכונס דטעמא דדברי הרב משום דסבור שלא ישמע לו היינו לענין דיני שמים או כמו שכתבתי דדוקא באומר דרך הסתה שייך האי טעמא דסבור שלא ישמע אבל סתם שליח דמי לשוכר ואע"ג דמייתי שם מהשולח את הבעירה כבר כתבתי שם דהתם נמי לא איירי ששלחו להבעיר בידים בשל חבירו אלא שמסר לו הבעירה וכדמשמע בפ"ק דב"ק והא דמייתינן נמי בשמעתין מההיא דשולח את הבעירה היינו כדפרישית דהיכא דאיכא צד עבירה אין בו דין שליחות כלל כן נ"ל נכון אלא דמלשון התוספות לא ברירא לי אי נחתו להכי והנלע"ד כתבתי:

דף מג עמוד א

גמרא אלא לבית שמאי ניליף מיניה ופרש"י ממעילה. וקשיא לי דלמא אין ה"נ דלב"ש יש שליח לד"ע בכל התורה ואנן קי"ל כב"ה וליכא למימר דסובר הש"ס דלא אשכחן שום תנא דסובר יש שליח לד"ע הא לקושטא דמילתא לשמאי הזקן יש שליח לד"ע כדמייתי בסמוך וליכ' למימר דלשמאי הזקן גופא מקשה אמאי איצטריך לאתויי מואותו הרגת בחרב בני עמון ה"ל לאתויי ממעילה הא מצינן למימר דממעילה לא מצי יליף אלא היכא דלא שייך האי סברא דסבור שלא ישמע לו דומיא דמעילה דבע"ה שוגג הוא ושליח שוגג מש"ה ניחא ליה לאתויי מקרא דואותו הרגת לגילוי מילתא שאין לחלק בכך ובכל ענין יש שליח ויש ליישב דקושיא דהכא היינו למאי דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא דשמאי הזקן לא איירי אלא בדיני שמים וסובר המקשה דהכא כי האי שינוייא ובדיני אדם ליכא מאן דאמר יש שליח לדבר עבירה וק"ל:

שם הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד מלמדין מא"ל. כאן ודאי יש להקשות דלמא האי תנא דס"ל מלמדין סבר בשליחות יד כב"ה וה"ל שלשה כתובים דודאי אין מלמדין כדלעיל דף ל"ה ויש ליישב:

שם דיליף משחוטי חוץ. ואף על גב דבשחוטי חוץ חייב כרת דהיינו דין שמים אפ"ה יליף שפיר בק"ו דאפילו בדיני שמים פטור כ"ש בד"א מיהו בסמוך דמקשינן ולמ"ד אין מלמדין האי ההוא מאי דריש בהו ומאי קושיא הא איצטריך לפטור שליחות בשחוטי חוץ מכרת דהוא דיני שמים ויש לומר דכיון דבשוגג חייב קרבן מיקרי דיני אדם וכ"ש למ"ד דאיכא מלקות בחייבי כריתות כן נ"ל:

שם ואידך ההיא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי איצטריך למעט אנוס ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דסד"א כיון דכתיב דם שפך איתקש לשופכי דמים דיהרג ואל יעבור ולענין שוגג נמי כתב דאסמכת' בעלמא הוא דהא שוגג חייב קרבן ולענ"ד י"ל דאיצטריך למעט מכרת היכא דבתחלת שחיטה היה אנוס או שוגג ולבסוף נזכר וגמר השחיטה או שהעלה במזיד אפ"ה פטור מכרת כיון שכבר נפסל ואין שם קרבן עליו ואפילו למ"ד דחייב על השחיטה ועל ההעלאה היינו לענין קרבן דמ"מ שוגג מיקרי כן נ"ל:

שם מ"ט דשמאי הזקן. אף על גב דקרא קאמר שנאמר ואותו הרגת מ"מ לא מיסתבר לתלמודא לחייב מקרא דדברי קבלה לענין מיתה בידי אדם כיון דמדאורייתא ילפינן בכל התורה אין שליח לד"ע מש"ה מהדר תלמודא למילף טעמא דשמאי הזקן מדאורייתא והא דמייתי קרא דואותו הרגת היינו להוכחה על דבריו מיהא הא דאמרינן ואיבעית אימא שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת סובר דילפותא גמורה היא לענין שפיכות דמים דוקא ובסמוך אפרש בענין אחר:

שם מכלל דת"ק סבר אפילו בדיני שמים פטור כו' שמעינן מיהא דפשיטא לתלמודא דלכ"ע בדיני שמים חייב ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' וכדאמרינן בהכונס דף נ"ז בשוכר עידי שקר לחבירו. אלא דלפ"ז קשה הרי כתבו התוספות שם דוקא שוכר אבל אומר פטור אף מדיני שמים דסבר שלא ישמע לו לכך נראה כדפרישית בהכונס והבאתיו לעיל דמ"ש התוספות אומר פטור היינו דרך הסתה ולא דרך שליחות משא"כ בשולח ה"ל כשוכר שהרי שולחו ע"מ שישמע לו וסתם שליחות נמי בשכר הוא או בטובת הנאה וכ"ש בעובדא דיואב ואורי' דמייתינן עלה או אפשר דהא דמקשה הש"ס מכלל דת"ק סבר עיקר הקושי' דא"כ הא כתיב ואותו הרגת מכלל דבד"ש מיהא חייב דהיינו נמי דמשני ואיבעית אימא שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת פי' דאין ה"נ דבעלמ' סובר ת"ק דאומר פטור אף מדיני שמים אלא דוקא בש"ד חייבי בדיני שמים מדגלי ואותו הרגת אלא דהראשון נ"ל עיקר:

תוספות בד"ה שלא מצינו כו' זה נהנה וזה נתחייב וא"ת והאיכא מעילה כו' והשליח לא ידע. עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא. ולענ"ד נראה דפשיטא להו להתוספות דהא דאמרינן לא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב אי דמצינן כמה חיובי אף על פי שלא נהנה אלא דעיקר הטעם כיון שהלה נהנה פשיטא דחייב וממילא דיש לפטור את זה שלא נהנה דשני חיובי בענין אחד לא אשכחן וכמו שכתבתי לעיל לענין מעילה וא"כ שפיר כתבו התוספות דע"כ הוצרכו לפרש בלשון קושייתם דאשכחן במעילה זה נהנה וזה מתחייב כשהשליח לא ידע דאי ידע השליח הרי פטור ממעילה וא"כ שפיר יש לחייב המשלח אף על פי שלא נהנה. משא"כ שלא ידע המשלח לא הוצרכו התוספות לפרש בלשון קושייתם אבל מ"מ יפה כתב מהרש"ל ז"ל דאיירי ששניהם לא ידעו כן נ"ל וברור ובמה שכתב מהרש"א ז"ל דהשתא אליבא דב"ש קיימינן דבריו נפלאים בעיני דהא רבא הוא דקאמר הכי דאפילו שמאי הזקן מודה בחלבים ובעריות מטעמא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה כו' אלמא דסובר רבא דסבר' פשוט' היא א"כ הקשה התוספות אליבא דכ"ע הא מצינן במעילה דזה נהנה ודברי מהרש"א ז"ל וצ"ע:

גמרא איתמר רב אמר שליח נעשה עד ר' שילא אמר אין שליח כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהשתא דתקון שבועת היסת ה"ל נוגעין בעדותן וא"כ לענין קידושי כסף נמי לכ"ע אין שליח נעשה עד כמ"ש התוס' איכא למימר דרב ור' שילא איירי קודם התקנה לשיטת המפרשים דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר"נ ולשיטת רש"י דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים איכא למימר דרב ורבי שילא איירי לענין קידושי שטר ועיין בסמוך:

שם כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו ה"ל כגופו. קשיא לי דכי הוי נמי כגופו מאי הוי הא אמרינן לקמן דף ס"ד דהא דשניהם מודים לא מהני בעדות אשה היינו משום דמחייבו לאחריני ונראה דלאחריני ודאי לא מהני הודאת הבעל דה"ל כנוגע בעדות וא"כ לא שייך האי סברא ואפילו בהכחשת האשה יש לנו להאמינו דמה לי אם יאמר השליח והעד האחד בפנינו נתקדשה מי לא מהימני השתא נמי ליהמני כדאמרינן לענין גיטין ואי משום דגזירת הכתוב הוא דה"ל כבעלי דבר הא אמרינן דלאו גזירת הכתוב הוא דילפינן דבר דבר מממון דהיכא שהדבר ברור דקושטא קאמר אפילו הבע"ד מהימן אלא משום דאיכא חובה לאחריני אמרינן דלמא לאו קושטא קאמר וא"כ האי סברא לא שייך בשליח דהא אנן סהדי דקושטא קאמר וכן בשניהם שלוחים דמה לי אם יאמרו בפנינו קדשה תדע דהא אפילו בבע"ד אמרינן כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר משום דאנן סהדי דקושטא הוא וא"כ ה"נ נימא לענין שליח ועד אחד או שני שלוחים וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דהא לענין קידושי שטר איירי דכשר בכתב ידו בלא עדים מדאורייתא ולסברת התוספות ביבמות אפילו מדרבנן וא"כ אמאי לא מהני עדות השלוחים שמעידין שנכתב בציווי ושליחות הבעל וצ"ע:

תוספות בד"ה ע"כ לא פליגי תימא כו' כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתא דב"ה כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י יש ליישב דודאי אי הוי פליגי בשנים היה אפשר לומר דהא דלא מהימני לב"ה היינו בקדושי כסף משום דהוי ליה כנוגעים ורב איירי בקדושי שטר משא"כ עכשיו דלא פליגי אלא בתלתא מדקאמר ב"ש א' שליח ושני עדים משמע דאי כולהו עדים לא מהני וע"כ לאו משום טעמא דנוגעים אלא משום דה"ל כגופו וא"כ מקשה שפיר כן נ"ל וק"ל:

דף מג עמוד ב

גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה. ויש לתמוה דא"כ בכל גיטין דעלמא ניחוש הכי אע"פ דתרי לא חשידי וכדתנן עדים החתומים על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה והריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלחתום ודאי לא חשידי או להעיד בב"ד אבל דיבורא קאמרי ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אלא שעדיין לא נתיישבה דעתי בזה דהא בשליח הגט קי"ל דמהימן כבי תרי ובשנים שהביאו אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמה לי אם יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. ועוד דכיון דחיישינן ביה שמא עיניו נתן בה א"כ חשוד על אשת איש כ"ש דחשוד לחתום ולהעיד שקר. ונלע"ד דהאי דינא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דקי"ל שליח שהביא גט בח"ל הרי זה לא ישאנה משום דאפומיה מישתרי וא"כ שפיר יש לחוש שזה השליח היה יחידי ולפי שנתן עיניו בה לישאנה שכר איש א' שיעמוד עמו ויאמר שהוא ג"כ שליח כדי שלא יצטרכו לומר בפ"נ ובפנ"ח ויהא רשאי לישאנה ובכי האי ודאי חשיד דדיבורא קאמר קמ"ל דמשום האי חששא שהוא מילתא דרבנן לא חיישינן כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי. כאן ודאי יש לתמוה מאי סברא זו לחוש דלמא הני מיפלג פלגי דא"כ בכל עדות ממון שבעולם ניחוש שמא נטלו שכר ע"מ להעיד שקר אע"כ דתרי לא חשידי ומוקמינן להו אחזקת כשרות ואפשר דהכא כיון שנמסר להם הממון יש לחוש טפי שמא שלחו יד לצורכן או שפשעו בהן ואין להם לשלם ואשתמוטי הוא דמשתמטי והשני נותן להן אלא דפשטא דשמעתין לא משמע הכי ונראה דהא דקאמר הני מיפלג פלגי היינו משום דסד"א כיון שנמסר המעות לידם והמלוה והלוה אין מכחישין זה את זה בברי וברי אלא הכל ע"פ עדותן של אלו וא"כ הרי לדברי המלוה שלא קיבל מהשלוחים א"כ הרי אומר בברי שנשאר המעות ביד השלוחים ומיפלג פלגי וא"כ אין תורת עדים עליהם וה"ל כמו בעל דבר וקמ"ל דלא אמרי' הכי והיינו כדמסיק במגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כמו שנפרש בסמוך:

שם אלא קסבר כו' ומיגו דיכולין לומר אהדרינהו ללוה וכו'. וקשיא לי למאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דף ח' דהא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וכתבו כל הפוסקים דהכי קי"ל וא"כ מאי מגו איכא הכא דאדרבא אין לנו להוציא העדים מחזקתן לאחזוקינהו ברשיעי אלא שיש לנו לחוש שמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ומש"ה יאמרו פרענו ולא בעו למימר אהדרינהו ללוה לפי שאין להם על הלוה שום ספק מלוה ישנה ולכאורה היה נ"ל דמשום האי חששא דספק מלוה ישנה לא חשידי להעיד שקר וא"כ יותר היה להם להפסיד ללוה ממה שיאמרו פרענו למלוה דבזה תורת עדים עליהם וא"כ הם מעידין שקר ובזה היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואף על גב דבעלמא לא אמרינן מגו בשנים מ"מ האי מיגו דהכא עדיף טפי דודאי כל מאי דאית למיעבד עבדי ונהי דחשידי להפסיד ממון חבירו שלא כדין אכתי לא חשידי לעשות איסור חמור להעיד שקר אלא דלפי לשון רש"י לא משמע כן שכתב בסמוך בד"ה והשתא דתקון רבנן היסת כו' ונוח להם להפסיד ממון חבירו כו' דאף על גב דתשידי אממון לא חשידי אשבועה וא"כ אכתי עכשיו נמי הא אמרינן דחשידי להעיד שקר ואם כן הא קי"ל דמאן דחשיד להעיד עדות שקר ודאי חשיד אשבועה כדאיתא בח"מ סי' צ"ב אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דמכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידם תו ליכא עליהם שום עדות אלא ה"ל כמו בעלי דברים ולא מיקרי עדות שקר כדאמרינן בעלמא יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ולענ"ד היינו טעמא בכל נוגע בעדות דפסול משום דה"ל כמו בעל דבר וכמ"ש הסמ"ע בסימן ל"ז בשם העיר שושן ודלא כמו שהשיגו הסמ"ע והש"ך ואין להאריך כאן והשתא א"ש דמקמי דתקון רבנן היסת ואית להו מגו נמצא שאין נוגעין בעדותן וה"ל כמו עדים אבל השתא דתקון רבנן היסת נמצא שהב"ד נזקקין להם להשביען ה"ל כמו בעלי דברים ולא כמו עדים דעלמא ואפשר שזו סברת התוספות ג"כ בד"ה והשתא כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמקמי דתקון רבנן היסת נמי אמאי אמרינן דאית להו מיגו הא אית לן למימר דנוגעין הם דשמא ספק מלוה ישנה יש להם על המלוה ולא על הלוה וא"כ ה"ל בעלי דברים ולא עדות ואין כאן עדות שקר ואפ"ה לא להימני. מיהו למאי דפרישית בריש פ"ק דמציעא בלשון התוספות בד"ה ובכולהו בעי דלודי וכתבתי שם ליישב שיטת רש"י דהאי חששא דספק מלוה ישנה אינו אלא מדרבנן כמו שהוכחתי ממאי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא מהימן במגו דאי בעי כפר הכל ומאי קושיא דלמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על אותו המקצת שכופר ואין כאן מיגו אע"כ דמדאוריי' לא שייך האי חששא דספק מלוה ישנה אלא דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא אלא היכא דאיכא למימר אשתמוטי דקא משתמיט אבל מדרבנן כיון שתקנו היסת ולא אמרינן מגו דחשיד אממונא דהא בכופר בכל לא שייך אשתמוטי כדאית' התם אע"כ דמדרבנן חיישינן שמא ספק מלוה ישנה כו' וא"כ אתי שפיר הסוגייא דשמעתין דמקמי דתקון רבנן היסת ולא חששו לחששא דספק מלוה ישנה כלל א"כ אין על השלוחים תורת בעלי דבר דמיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה ואין הב"ד נזקקין להם כלל ה"ל כמו עדות דעלמא אבל לבתר דתקון רבנן היסת משום האי חששא דספק מלוה ישנה א"כ אין כאן מגו כלל מטעמא דפרישית וא"כ הדר ה"ל בעלי דברים שהרי צריכין לישבע ואין כאן עדות כלל כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית התוספות אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להאי סברא לחלק בענין מיגו דחשיד אממונא וספק מלוה ישנה בין דאורייתא לרבנן ומש"ה הוצרכו לפרש כאן בענין אחר ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכת' מעיקרא מאי מגו איכא האיכא חששא דספק דמלוה ישנה לגבי המלוה ולא על הלוה וצ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף מג ע"ב גמ' מגו דיכולין למימר אהדדינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה. והקשיתי לשאול דלמאי דמסיק אביי בפ"ק דמציעא דהא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היינו משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ מאי מיגו שייך הכא דשמא אין לו ספק מלוה ישנה אלא על המלוה ולא על הלוה וכתבתי להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא כמו שכתבתי שם בכוונתו בחידושי בבא מציעא באריכות וכמו שכתבתי כאן בפנים עיין עליו:

תוספות בד"ה לעולם קסבר כו' תימא דמשמע דאי הוי אמרינן כו' עכ"ל. מעיקרא על המקשן לא מצי לאקשויי הכי דשמא סבר המקשה דלא שייך מיגו בעדים כלל וכמו שהקשו התוספות בסמוך מההיא דכתובות דלא אמרינן מגו בשנים אבל על התרצן דנחית לסברת מגו מקשה שפיר דאפילו אי הוי סבר דצריך לפורעו בעדים נמי איכא מגו והא דנקטו במלתייהו מגו דהחזרתי ולא כתבו בפשיטות מגו דנאנסו היינו משום דפשיטא להו דאי טענו נאנסו ה"ל בעלי דברים ממש כדכתיב ונקרב בע"ה אל האלקים והיינו שבועת השומרים וא"כ אין לעשותן כמו עדים ע"י מגו דנאנסו משא"כ לענין מגו דהחזרתי יש מקום להקשות ולומר דשייך מגו מדאמרינן הכא להדיא דאי אמרי אהדרינהו ללוה לא ה"ל בע"ד כיון שאין הב"ד נזקקין אפילו לשבועה בטענת החזרתי וע"ז מתרצים שפיר דמ"מ למ"ד צריך להחזיר בעדים בטענת החזרתי אפילו בפקדון שייך שבועה ואם כן ה"ל כמו בעלי דברים וק"ל:

בד"ה והשתא דתקון וא"ת מ"מ כו' עיין בזה בחידושי הרשב"א ובמה שכתבתי לעיל בל' הגמרא ומתוך דבריו יש ליישב ג"כ מה שלא הקשו התוספות קושיית יש מקשים לעיל דלעיל אפשר לומר דהאי מגו דהכא עדיף טפי דנוח להם להפסיד ממון חבירו מלהעיד שקר משא"כ עכשיו דאמרינן בתר דתקון היסת ה"ל נוגעין ואמאי חשבינן להו נוגעין מה להו לישבע שקר או להעיד שקר וכ"ש במ"ש התוספות דאף לאחר שנשבעו לא מהימני ע"פ השבועה כיון שאין נאמנים בדיבור וא"כ אכתי היא גופא תיקשי דהא עכשיו מהימני למפרע בתורת עדות גמור' דהא מאן דחשיד אעדות חשיד אשבועה אלא השבועה אהני דלא ליהוי נוגעים ומ"מ עיקר העדות במקומו ועומד שהרי אין להאמינם בשבועה יותר מע"י העדאת עדים אע"כ דלא מיקרי עדות כלל שאין כאן עדות שקר כיון דה"ל בעלי דברים וא"כ מקשו שפיר מעיקרא נמי מאי מגו שייך כן נ"ל:

גמרא תנן התם נערה המאורסה היא ואביה כו' כבר הארכתי במסכת גיטין בפרק התקבל לבאר שיטת רש"י ותוספות וכאן אבא בקצרה ליישב סוגיא דשמעתין דבמ"ש התוספות שם דרש"י חזר בו במס' קידושין לפרש דנערה וה"ה לקטנה ובאמת דלפי נוסחת רש"י שלפנינו כתב כאן ג"כ שני הפירושים ודוחק לומר שחזר בו תוך כ"ד אם לא שלא היה כן בפרש"י לפי נוסחת התוספות מ"מ מצאתי מקום לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים הואיל ושניהם יצאו מפירש"י ז"ל ונאמר דבהא גופא פליגי רבי יוחנן ור"ל בשמעתין משום דקשיא לי בהא דצוח ר"ל ככרוכיא בשמעתין ויצאה והיתה ומ"ט לא אשגחו ביה ואם נאמר דטעמא דרבי יוחנן דלא שייך הקישא לסתור הסברא דקידושין שמפקעת עצמה מרשות אביה א"כ מ"ט דר"ל ועוד דלמאי דמסקינן דטעמא דר"י לאו משום דמפקעת עצמה אלא משום דקידושין מדעתה נראה שאין זו סברא חשובה לסתור ההיקש דהרי כשהיא מקבלת קידושין איכא דעת עצמה ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לכך נראה לענ"ד דרבי יוחנן סבר דלרבנן נמי יד אביה עיקר והא דאמרינן בהתקבל דלרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא היינו יד עצמה ולפ"ז יש לדקדק היכא אשכחן בגירושין האי יד יתירה דליכא למימר מפשטא דקרא דונתן בידה דאיירי נמי בנערה שיש לה אב הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לרבי יוחנן הא דכתיב כי יקח איש אשה דמשמע ע"י עצמה ע"כ לא איירי בנערה שיש לה אב דהא לר"י אין מתקדשת ע"י עצמה וא"כ הא דכתיב נמי בהאי קרא ונתן בידה לאו עלה קאי אע"כ דהא דזכי רחמנא נערה יד יתירה יד עצמה היינו מסברא דכיון דמתגרשת בע"כ ומכנסת עצמה לרשות אביה לא גריעא יד דידה משליחות של אביה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק התקבל וכיון דלא ידעינן בגירושין יד דידה אלא מהאי סברא ממילא לא שייך הקישא בכה"ג כמ"ש בכמה דוכתי במכילתין דמידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה אלא הכל תלוי בסברא היכא דשייכי נמצא דלפ"ז ע"כ לרבי יוחנן בגירושין אליבא דרבנן נמי לא איירי אלא בנערה משא"כ בקטנה ודאי אין לה יד עצמה דמהיכא תיתי הא לא אשכחן דזכי לה רחמנא לא בהדיא ולא מסברא דהא אין לה יד בשום מקום ואפילו בתורת שליחות ליתא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל משא"כ ר"ל סובר דלרבנן יד דידה עיקר בגירושין דכתיב ונתן בידה ויד יתירה דזכי לה רחמנא היינו יד אביה מדכתיב בקידושין את בתי נתתי ואיתקוש יציאה להווייה וכיון דכתיב בגירושין יד דידה בהדיא ממילא יליף ר"ל אליבא דרבנן בהקישא דויצאה והיתה דבקידושין נמי היא ואביה דאין היקש למחצה וכל שכן דהאי סברא דבקידושין מדעתה לאו סברא אלימתא היא לסתור ההיקש כדפרישית נמצא דלפ"ז לר"ל בגירושין לרבנן לא שני להו בין נערה לקטנה דפשטא דקרא דונתן בידה קאי נמי אקטנה דהא אשכחן מיהא דאית לה יד כשאין לה אב א"כ ה"ה ביש לה אב דהא אית להו לרבנן דשתי ידים זוכות כאחד כך נ"ל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ל:

תוספות בד"ה תנן התם כו' ומיהו קשה דלקמן בשמעתין כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בזה בפרק התקבל דלשיטת רש"י ז"ל נהי דלסברת המקשה ע"כ קטנה יש לה יד עצמה מ"מ לסברת התרצן אין לה יד מטעמא דפרישית התם ובהא תליא נמי פלוגתת רש"י ותוס' בדיבור הסמוך דלפרש"י דבקטנה שיש לה אב אביה ולא היא א"כ ע"כ הא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור גיטה היינו דאפילו ע"י אביה נמי לא דאי ע"י עצמה דלא מאי איריא אינה יכולה לשמור אפילו יכולה לשמור נמי וליכא למימר דכל שאינה יכולה לשמור באין לה אב אתי לאשמעינן דא"כ אמאי נקטיה ברישא דמתניתין דאיירי בנערה וביש לה אב בסיפא דמתניתין ה"ל למיתני דקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע הגט לידה ואיירי באין לה אב למסקנא דלקמן ומכי מטא לידה מיהא מיגרשא והתם ה"ל למיתני דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אע"כ מדתני להאי בבא ברישא דמתניתין משמע דאתי לה לאשמעינן דע"י אביה נמי לא משא"כ התוספות לשיטתייהו דקטנה נמי שיש לה אב לרבנן מתגרשת ע"י עצמה ומשמע להו מהאי מתניתין גופא דנערה וה"ה לקטנה שאין סברא לחלק ביניהם וא"כ אתי שפיר דקתני בהאי מתניתין גופא דדוקא ביכולה לשמור מתגרשת ע"י עצמה אבל באינה יכולה לשמור אינה מתגרשת ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בפ' התקבל כתבתי בזה באריכות ע"ש:

שם בגמ' קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה. כבר כתבתי בריש מכילתין גבי בכסף מנ"ל דלבתר דילפינן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דכסף קידושין לאביה א"כ קאמר הכא שפיר דבקידושין מפקעת עצמה והיינו לענין כסף קידושין גופא דכיון שהתורה זיכתה לאב ואפשר דשקיל תרקבא דדינרא לא מסתבר לומר דשתי ידים זוכות כאחד דלאו כל הימנה להפסיד זכות אביה וכדאמרינן כה"ג לענין מעשה ידיה בכתובות פרק נערה ועיין בחידושינו לעיל דף ג':

דף מד עמוד א

גמרא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר"י בר חנינא כו' קידושין דמדעתה אביה ולא היא. לכאורה יש לתמוה דאדרבה כיון דמדעתה אדרבא אית לן למימר דמתקדשת מדעת עצמה ועוד היאך אתי האי סברא ומפקא מהקישא ולפמ"ש אתי שפיר דבלא"ה לא שייך לרבי יוחנן האי הקישא להכי כיון דבגירושין גופא לא כתיב בהדיא אלא יד אביה משא"כ יד עצמה לא יליף לה אלא מסברא והיינו האי סברא דקאמר הכא דכיון דגירושין בע"כ לא גרע יד דידה מחצר אביה או משליחות אביה כשיטת הרמב"ן ז"ל בפ' התקבל משא"כ בקידושין לא שייך האי סברא ועי"ל דלרבי יוחנן לרבנן אלים להו הך סברא נמי דאין שתי ידים זוכות כא' אלא דבגירושין לא איכפת להו כיון דהוי בע"כ משא"כ בקידושין דמדעתה לא שייך לומר שתי ידים זוכות כא' לפי שאין כל הדעות שוות כן נ"ל:

שם השתא דאתי להכי ר"י נמי לא תיקשי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת. יש לדקדק מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה דמעיקרא הוי סבר דנהי דזקוקה ועומדת מ"מ כיון שיש לאביה זכות בכסף קידושין וה"ה בכסף מאמר מיקרי שפיר מפקעת עצמה כיון דמפסדת לאביה שאפשר שיקבל מאמר מיבם אחר וע"ז משני השתא דמ"מ לא מיקרי הפקעה שהרי זה היבם שעושה בה מאמר יכול להפקיעה בעצמו מרשות אביה כיון שהיא זקוקה לו ויכול לבא עליה בע"כ תו לא מיקרי הפקעה:

שם תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. והקשה הרשב"א והריטב"א ז"ל בחידושיהם דמאי קושייא דלמא ודאי בו ובשלוחו אין אבל בה נהי דמתקדשת ע"י עצמה אפ"ה אינה יכולה לעשות שליח כדפשיט ליה רב נחמן לרבא בסמוך וא"כ שפיר דייקינן דבשלוחה לא אף לריש לקיש ותירצו דאכתי ה"ל למיתני בה לחוד ע"ש ולכאורה הוא דוחק ועיין במהרש"א. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב בפשיטות דהא דפשיט רב נחמן לקמן דנערה שיש לה אב אין עושה שליח הא אסיק בטעמא דלא אלימא ידה כיד אביה לאשווייה שליח וא"כ היינו דווקא למאי דקי"ל כרבי יוחנן וכדפרישית דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל בשמעתין היינו דר"י ס"ל יד אביה עיקר משא"כ לר"ל דס"ל דלרבנן ע"כ ידה עיקר ומש"ה פשיטא ליה דפליגי נמי בקידושין והיינו משום דמוקי לפשטא דקרא דכי יקח איש אשה בכל נערה אף שיש לה אב ועלה כתיב ונתן בידה והא דס"ל לרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא סבר ר"ל דהיינו יד אביה ולפ"ז ודאי לר"ל אליבא דרבנן כיון דאביה עושה שליח כ"ש היא עצמה דהא ידה עיקר ואלים טפי מיד אביה ועוד כיון דקרא איירי בנערה שיש לה אב לר"ל אליבא דרבנן ובה כתיב ונתן בידה ושלחה מביתו וילפי' מושלחה שהאשה עושה שליח א"כ ממילא דאנערה שיש לה אב נמי קאי וא"כ מקשה שפיר. והשתא לפ"ז יש לפרש ג"כ בפשיטות הא דמסקינן בסמוך הא מני ר"ש היא ובשליחות ס"ל כרבי יהודא דלשון ובשליחות אין לו משמעות כלל לפי הסוגייא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ונדחק ליישב. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר משום דלא בעינן לאוקמי מתנית' דהכא לר"ל לגמרי כרבי יהודא דנערה אין מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה כלל דא"כ תיקשי סתם מתניתין דהכא אסתם מתניתין דפרק התקבל דקתני דאפילו בקטנה משהגיע לידה מתגרשת ולר"ל איירי ביש לה אב כדפרישית והך מתניתין דקטנה דהתם נשנית בדרך מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וא"כ תיקשי הך סתמא אסתמא דהכא. ומש"ה ניחא ליה לגמרא לומר דר"ל מוקי למתניתין דהכא כרבנן בחדא דנערה מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה אבל במאי דס"ל לרבנן דיד דידה עיקר כדפרישית (ואפשר דלר"ל פשיטא ליה להך מילתא מלישנא דרבנן דפרק התקבל גופא דקתני היא ואביה והיינו דרך לא זו אף זו ש"מ דידה עיקר) בהא מילתא לא ס"ל לתנא דהכא כרבנן דהתם דלדידהו ודאי איירי פשטא דקרא ביד דידה ומש"ה עושה שליח כדפרישית אלא כרבי יהודא דמוקי לפשטא דקרא באין לה אב וביש לה אב יד אביה עיקר אלא דמסברא ס"ל לתנא דידן דאפ"ה יד יתירה זכי לה רחמנא כיון שיש לה יד כמו שהארכתי בגיטין. וכיון דיד אביה עיקר אינה יכולה לעשות שליח כמו שפשיט ר"נ לקמן. והשתא א"ש הא דקתני במתניתין האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דלמעוטי שלוחה לחוד אתי והיינו דמסקינן דבשליחות לחוד ס"ל כרבי יהודא. כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה צווח ר"ל כו' אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת עכ"ל. לשון כיון שנשאת תמוה מאד ועיין במהרש"א שכתב באמת נשאת לאו דוקא אלא בנתארסה וטעמא הוא דקיהיב למילתא דמשנתארסה קודם הגירושין יצאה מרשות אביה ע"ש. ומלבד שהוא דוחק אלא דא"א לומר כן דלדבריו תינח היכא דיש לה אב אבל באין לה אב דלא שייך האי טעמא ממילא יש להשוות קידושין לגירושין מג"ש דר"ל והא ודאי ליתא דהא קטנה שאין לה אב אע"ג דמתגרשת ע"י עצמה לכ"ע אפ"ה אינה מתקדשת ע"י עצמה והדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד לפרש דברי התוספות כפשטן כיון שנשאת דוקא ולא טעמא קיהבי למילתא אלא דאשכחן מיהא דע"כ קטנה יש לה יד מדאורייתא דאל"כ בנשאת מי יקבל גיטה דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כמו שאבאר בסמוך. וליכא למימר דאה"נ דקטנה שנשאת אינה מתגרשת מלבד שאין הדעת סובלת אלא דלענ"ד מקרא מלא הוא מדממעטינן משלחה וחוזרת מקרא דושלח שמעי' בהדיא דכל קטנה שהגיעה לכלל משלחה ואינה חוזרת קרינן בה ושלחה מביתו. ופשטא דקרא בנשואה איירי כדכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוספות וכיון דאשכחן בנשואה ממילא דה"ה לארוסה שאין לה אב דמ"ש ותו לא מידי ודו"ק:

דף מד עמוד ב

איתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' הא נערה ה"ז גט כו'. לפי מה שנסתפקו התוספות לעיל דף ט' ד"ה ומקבלת את גיטה דאפשר דהאב יכול לקבל גט לבתו הקטנה אף משנשאת א"כ הוי מצי לאוקמי מתניתין דקטנה בנשואה וליכא למימר דהיינו בכלל מאי דמשני באין לה אב (וכדאמרינן בעלמ' דמשנישאת הרי היא כיתומה בחיי האב) אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר והא מדקתני סיפא אם אמר לה אביה כו' מכלל דביש לה אב עסקינן דהא לקושטא דמילתא ביש לה אב איירי רישא וסיפא דהא בקטנה שנשאת בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה אלא דאביה עושה שליח ולא היא משא"כ בנערה דייקינן שפיר דעושה שליח דהא בנערה נשואה ודאי אין לאביה רשות בה אפילו לענין גירושין וכמו שכתבתי שם דף ט' אע"כ מוכח מסוגיא דהכא דקטנה שנשאת נמי אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כדמסקו התוס' לעיל בשם ר"י דמייתי ראייה מהירושלמי. ולענ"ד ה"מ להוכיח מסוגיא דהכא:

שם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו' וכתב הר"ן ז"ל מדלא מחלק כאן אי אביה כאן או במדינת הים כדלקמן ע"כ משמע דבכל ענין איירי ולכאורה בתחלת העיון הי' נ"ל לפ"ז דהא דאמרינן בסמוך חיישינן שמא נתרצה האב לצדדין קאמר דהיכא דאביה כאן חיישינן שמא נתרצה ואמר לה צאי וקבלי קידושיך דמהני כדלעיל דף י"ט אבל לשמא נתרצה כששמע דליהוי קידושין למפרע כפרש"י בסמוך ליכא למיחש הכא לספק קידושין דממ"נ אם הוא כאן ושתק יש לנו לומר דמסתמא ניחא ליה והוי ודאי קידושין כדאמר רבי ירמיה בר אבא לקמן ואפשר דלענין קידושין כ"ע מודו שאין אדם שותק אם תתקדש בתו למאן דלא ניחא ליה וכמו שאפרש לקמן ואם הוא מוחה לא שייך לומר שמא נתרצה ודוחק לאוקמי דלא ידעינן אם שתק בשמיעה ראשונה או מיחה ועוד דלכאורה מ"ש רש"י ז"ל דאם נתרצה כששמע ה"ל קידושין למפרע היינו משום דה"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא וכאומר מעכשיו דמי וא"כ לא שייך לאוקמי הכא מילתא דרב במאי דאמרינן לקמן ע"מ שירצה אבא אי ה"ל כע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה ותו לא שייך שמא נתרצה אע"כ כדפרישית דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך משא"כ כשאביה במדינת הים לא שייך לומר שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך אלא שמא נתרצה כששמע אלא דמלשון רש"י ותוס' והרשב"א והר"ן ז"ל משמע דכולה סוגיא לא איירי מחששא דצאי וקבלי קידושייך אלא לשמא שמע ונתרצה וכמו שאפרש בל' רש"י ז"ל בסמוך אלא שלא נתבאר כל הצורך אמאי לא חיישינן באמת לשמא א"ל צאי וקבלי קידושייך ומצאתי להר"ן ז"ל שכתב בסוף הסוגייא לפי שאין אדם רגיל לומר לבתו שתקבל קידושין ולכאורה היה נ"ל בזה משום דאמרינן לעיל אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה אלא דממה שכתבו התוספות דה"ה בנערה שייך פלוגתא דרב ושמואל וקרנא תו לית לן למימר הכי ואי משום דמצוה לקדש בו יותר מבשלוחו תיקשי לן הא דאמרינן לקמן בסמוך ודלמא שליח שווייה ואמאי הא אמרינן דלית לן למיחש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו יש ליישב דשאני התם דכל שכן שאין אדם רגיל לקדש אשה לבנו שלא מדעתו דלא מהני כלל מש"ה יש לנו לחוש דלמא שליח שווייה משא"כ הכא. אמנם לענ"ד אין צורך לכל זה דנ"ל ברור דהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צ"ל לה דוקא בפני עדים דאלת"ה כל קטנה יכולה להפקיע עצמה מיד אביה ותקבל קידושין מאחר ותאמר שא"ל אביה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית כיון שהיא ברשות האב א"א להפקיע ממנו אלא בעדים כל שכן בדבר שבערוה ואף לשיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין דההיא דלקמן דחיישינן דלמא שליח שווייה דמוכח שאין שליחות הקידושין צריך עדים היינו כמו שמפרש שם דכיון ששניהם מודים אין צורך לשליחות והוספתי נופך משלי דאף על גב דקי"ל דשניהם מודים לא מהני משום דמחייבי לאחריני היינו לענין שתהא מקודשת למפרע מה"ט משא"כ במכאן ולהבא אם שניהם רוצים בידם להתקדש בעדים ומש"ה לא שייך חובה לאחריני לענין שליחות דהשליח מהימן כבי תרי כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו שניהם בסוף וה"ל מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקר כיון דלא שייך לומר שמא שכרו הבעל או האשה להעיד שקר כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו דיחולו הקדושין מהשתא ותו ליכא חובה לאחריני כמו שנבאר היטב לקמן גבי המקדש בעד אחד משא"כ הכא בקידושי דצאי וקבלי קדושייך ודאי לא מהני אלא בעדים כשירים א"כ כיון דהשתא ליכא סהדי לית לן למיחש שמא א"ל בפני עדים דהא דאמרינן בכמה דוכתי האיכא עדים במדינת הים היינו כשיצא הקול ועוד נראה דכיון דבעינן עדים בא"ל צאי וקבלי קידושייך צריכה שתקבל הקידושין בפני אותן העדים עצמן דאל"כ ה"ל חצי דבר דעדי קדושין לחוד לא מהני כלל בקטנה ועידי אמירה לחוד כל שכן דלאו מידי הוא וכמו שהקשו התוספות בפרק התקבל דף ס"ג ע"ב בד"ה אפי' ותירוצם לא שייך כאן מיהו כבר כתבתי שם בחידושי לגיטין דשיטה אחרת יש דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר מ"מ דברים הראשונים במקומן דלית לן למיחש במה שצריך עדים דלמא איכא סהדי מש"ה הוצרכו רש"י וכל המפרשים לפרש שמא נתרצה כששמע דבזה אין צורך לעדים אלא כיון שנתרצה מאליו ה"ל קדושין למפרע כמו שיבואר בסמוך בעזה"י ולענ"ד לזה נתכווין רש"י ז"ל בלשונו הצח בד"ה קטנה כו' לא א"ל אביה לקבל קידושין פסיקא ליה שלא א"ל כיון דליכא עדים כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט. ולכאורה האי בבא דאם מיאון למה גט שפת יתר הוא למאי דמשמע בסמוך דלא שייך מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב לפי השיטה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי בין כשאביה כאן בין אם הוא במדינת הים ולקמן בדף הסמוך ע"ב כתבו התוספות בשם השאלתות והלכות גדולות דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה רבנן נשואין וא"כ משמע דיוצאה במיאון כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות וא"כ שפיר קאמר קרנא משום דמשמע ליה דשמואל בכל ענין קאמר והשיב קרנא אם גט פירוש בהאי דאביה כאן דחיישינן לקידושין דאורייתא וצריכה גט למה מיאון ואם מיאון פירוש דבהאי דאביה במדינת הים דשייכי קידושין דרבנן אפילו בלא חששא דנתרצה וסגי לה במיאון א"כ למה גט ואף על גב דבלא"ה הוי פריך שפיר כיון דשמואל מצריך גט א"כ יצאנו מידי כל החששות דכל שיוצאת במיאון כל שכן דמהני לה גט ומיאון למה מ"מ איכא למימר דקרנא דינא קאמר דבאביה כאן צריכה גט ולא מיאון ובאביה במדינת הים ס"ל דלא שייך האי חששא דשמא נתרצה למאי דפרישית מעיקרא בסמוך וליכא אלא קידושין דרבנן כשיטת השאלתות וה"ג וקאמר דסגי לה במיאון ועי"ל דלא פסיקא ליה לקרנא כל כך אי איירי שמואל בשני החלוקים ואפשר דמודה שמואל בחדא מש"ה הוצרך להקשות בלשון כפול ובהכי הוי אתי שפיר הא דאפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י משום דשמואל אוהבו היה ואכתי יש לתמוה דה"ל לשדורי קמיה דרב סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מאי וחלופי גברא למה להו ולמאי דפרישית אתי שפיר שהוצרכו לשלוח הדברים ככתבן כיון דממילתא דקרנא שמעינן דאיירי בתרווייהו באביה כאן ובהלך למדינת הים וא"כ ע"כ איצטריך להשיב על שני החלוקות משא"כ אי שלחו ליה סתמא אפשר לפרש על א' משניהם ואכתי אידך מספקא להו כדאשכחן כה"ג בכתובות דף ס"ט אלא דאכתי אין מוכרח מדברי קרנא כל כך אם פוסק הדין בשניהם כדפרישית או שאמר בל' קושיא כדמשמע מפשטא דשמעתין מש"ה אפכוה ושדרוה לישנא דקרנא בשם שמואל ובודאי אין דרך שמואל להקשות בל' קושייא על דברי קרנא תלמידו ולא יפסוק הדין אע"כ לישתמע מהאי לישנא משמיה דשמואל דבתרווייהו דינא קא פסיק ואזיל כדפרישית וע"כ יפסוק רב ג"כ הדין בשני החלוקים כן נ"ל לכאורה ועמ"ש בסמוך בל' התוספות מיהו לפי שיטת התוספות למאי דמשמע מדבריהם דאיכא למימר דבדלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון א"כ א"ש טפי הא דקאמר קרנא אם גט למה מיאון בדשדיך ואם מיאון למה גט היינו בדלא שדיך וכמו שאבאר בלשון התוספות והא דאפכוה ושדרוה נמי כדפרישית:

שם א"ל הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב. עיין בחידושי הריטב"א ולענ"ד שהם שלחו למר עוקבא ומר עוקבא גופא אפשר דס"ל כקרנא אלא שלא רצה להורות נגד שמואל דרבו היה כדאיתא במ"ק דבכל יומא הוי מלווי ליה עד אושפיזיה ומש"ה שדרוה לקמיה דרב אלא שהיה חושש דרב גופא נמי יחוש לכבודו של שמואל משום מעשה דלטייה ואדבריה עליה ולא יפסוק כנגדו במה שהורה כבר למעשה להחמיר ומש"ה אפכוה ושדרוה דודאי לא יחוש רב לכבודו דשמואל לפסוק כמותו להקל כך נ"ל:

שם אמר ר"נ והוא ששדכו. נ"ל דהיינו שידוע לנו בעדים ששדכו דאלת"ה כי לא שדיך נמי איכא למיחש האי חששא גופא דלמא שדיך מעיקרא כיון דחיישינן שמא נתרצה ומסתמא שדיך אע"כ כדפרישית:

שם אמר רב אחא כו' חיישינן שמא נתרצה. הא דלא ניחא ליה לרב אחא דצריכה גט מדרבנן דחיישינן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה ומה"ט צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין אלא דרב אחא אמימרא דרב נחמן קאי דקאמר והוא ששדכו ואי ס"ד דמש"ה צריכה גט שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה מה לי שדיך מה לי לא שדיך אע"כ דכולהו חששא מדאורייתא איירי ועיין בסמוך:

שם צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. בכל קידושי ספק לא מצרכינן מיאון מה"ט אפילו בקידושי ספק דקטנה דכאן שייך מיאון כיון שהספק מחמת חשש קידושי קטנות וע"י מיאון יתברר שאין כאן קידושי גדלות ע"י אביה אלא כשאר קידושי קטנה המתקדשת ע"י עצמה כן נ"ל נכון וכן כתבו המפרשים:

רש"י בד"ה והוא ששידכו כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במאי ה"ל קידושין למפרע דליכא למימר דה"ל כאילו אמר המקדש התקדשי לי ע"מ שירצה אבא משום דאדם יודע שאין קידושין לקטנה דמ"מ הנהו קידושין מידי מששא אית בהו קודם שישמע האב דהא קטנה היא וכיון שהמעשה לית בהו מששא עכשיו א"כ התנאי שהתנה עמה אינו כלום ונהי דאסברה לן הרשב"א ושאר מפרשים דכיון שנתרצה בשעת שמיעה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכייה מדאורייתא לזכות לאחרים והיינו לאביה אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמ"ש בחידושי לגיטין בפרק התקבל ע"ש ועוד דמ"מ מה שאמר לה התקדשי לי לאו כלום הוא כיון דלאו בת קידושין היא וע"כ לא יליף ר"נ לעיל מקדושי ייעוד אלא דאומר לבתו צאי וקבלי קדושייך מהני דכיון דאמר לה בפירוש א"כ ידה כיד אביה ונהי דקטנה בעלמא אין לה יד לקידושין כלל מ"מ לדעת אביה יש לה וכמ"ש שם בחידושי ובשיטת הרשב"א ז"ל משא"כ היכא דלא אמר לה אלא שאנו רוצין לומר שתזכה לו בתורת זכייה ואפילו את"ל דיש לה זכייה לאחרים מ"מ כיון שאביה לא א"ל בפירוש א"כ אין כאן קבלת קידושין דהא יד דידה לאו כלום הוא וליכא למימר דכיון דשדיך נעשה כאילו א"ל צאי וקבלי קדושייך וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד דמלבד מה שהקשה הרשב"א ע"ז עוד יש להקשות א"כ מאי חיישינן שמא נתרצה דקאמרינן והיינו כששמע ותיפוק ליה משום ריצוי דמעיקרא אע"כ דמאי דשדיך לא הוי אלא כגילוי מילתא דניחא ליה לענין שאם נתרצה כששמע נאמר הוכיח סופו על תחלתו דבשעת קבלת הקידושין נמי בהאי גילוי דעת דמעיקרא הוי קאי והוי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דאכתי אין כאן קבלת קידושין כיון שלא א"ל צאי וקבלי קדושייך כדאשכחן דאמר רב נחמן שצריך עכ"פ שיאמר לה כן ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוי קידושין מהאי שעתא אף על פי שנתאכלו הקידושין כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה מ"מ קידושין למפרע אמאי הוי וצריך עיון גדול ליישב ודעתי לפרשה אי"ה בחידושי פוסקים אבל במ"ש הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא יש לתמוה יותר כמו שכתבתי ודו"ק ועיין במ"ש בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל:

שם עולא אמר אפילו מיאון א"צ אף על גב דשדיך כו' ויש לתמוה היאך מתמה סתמא דתלמודא כ"כ במאי דקאמר אף על גב דשדיך דהא לקמן בהא דמסקינן דבפי' אמר מר דלא ס"ל כרב ושמואל משמע להדיא דאפילו בשדיך לא קי"ל כוותייהו דהא אמאי דמקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה מסקינן הכי והיינו שדיך וכ"כ רוב הפוסקים וכמ"ש התוספות לקמן וליכא למימר דהא דמתמה הש"ס ואף על גב דשדיך היינו אמאי דקאמר עולא דא"צ מיאון ואף על גב דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו איכא למימ' משום דבלא"ה בגט סגי לה דלא גרע גט ממיאון אבל מיאון לעולם סבר הש"ס דצריכה בדשדיך הא ליתא דלענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ועמ"ש בסמוך בלשון התוספות וע"ק ללישנא דאיכא דאמרי מפרש רש"י דאיירי אפילו בשדיך ואם כן ללישנא קמא אמאי מתמה הש"ס בפשיטות להקשות אף על גב דשדיך ויותר יש לתמוה על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו לפסק הלכה דאף על גב שנתרצה האב בפירוש לא מהני כלל ומלבד מה שתמהו עליי כמבואר בלשון הרא"ש ז"ל דמנ"ל הא י"ל לתמוה יותר בהא דמתמה הש"ס הכא ומקשה אף על גב דשדיך משמע דסברא פשוטה היא דאפילו לשמא נתרצה חיישינן והנלע"ד בזה להסכים שיטת רש"י ז"ל לשיטת הרי"ף ז"ל וטעמא דהרי"ף נפרש תחלה דפשיטא ליה להרי"ף ז"ל דהא דפליג עולא אדרב ושמואל וכן רבה בר שימי לקמן דקאמר בפירוש אמ' מר דלא ס"ל דרב ושמואל והכא מסקנא דשמעתין טעמא דכולהו לאו משום דלא חיישינן שמא נתרצה דאי ס"ד דריצוי מהני מדאורייתא פשיטא דמשום חומרא דעריות הוי לן למיחש בכולהו ספיקי דמספקא לן היכא דאיכא חשש קידושין דאורייתא וכל שכן אי איירי כשאביה במדינת הים אמאי לא חייש עולא לשמא נתרצה האב כששמע כיון דאחר כוונת הלב של אביה תליא מילתא כיון דשדיך קודם שהלך למדינת הים היאך לא ניחוש דלמא נתרצה כששמע וכן כשאביה כאן נמי כיון דשדיך יותר ראוי לומר דהא דשתיק מעיקרא מינח ניחא ליה ממה שנאמר דודאי מירתח רתח אע"כ דטעמא דעולא דלא חייש היינו משום דס"ל דאפילו נתרצה האב כששמע אכתי לא הוי קידושין דאורייתא והיינו כדפרישיח דכיון דאין יד לקטנה לא שייך לומר דהוי קידושין למפרע וכדמוכח להדיא מימרא דר"נ דף י"ט דיליף דאומר אדם לבתו קבלי קידושייך ויליף מקדושי ייעוד דע"כ הוי כמאן דא"ל צאי קבלי קידושייך משמע דבלא א"ל לא מהני אף על גב דכשמכדה לא גרע משדיך כיון שיכול לייעדה בע"כ ולאחר שייעדה ודאי נתרצה כיון דגזירת הכתוב היא בע"כ של האב יענה אמן אע"כ דאפ"ה לא מהני אלא משום דה"ל כא"ל מעיקרא בפירוש קבלי קדושייך וכן דברי הרי"ף ז"ל לפסק הלכה והשתא אתי שפיר דללישנא קמא ע"כ א"א לומר כן כיון דעולא אמימרא דרב ושמואל וקרנא קאי ואינהו ודאי ס"ל דבנתרצה הוי קידושין דאורייתא ואין קידושין תופסין באחותה והא דקפסקי ואמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת צריכה גט ומיאון אף על גב דבנתרצה בפירוש א"צ מיאון אע"כ דנתרצה האב לא מיקרי שלא לדעת והשתא אי ס"ד דפליג עולא אפילו בנתרצה האב ה"ל למימר בהדיא דאפילו מדעת אביה זימנין דא"צ גט והיינו כשנתרצה לאחר ששמע משא"כ בשלא נתרצה אין כאן רבותא דא"צ מיאון דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא לאחר הגט אע"כ דמודה עולא בנתרצה וא"כ מתמה הש"ס שפיר אף על גב דשדיך דפשיטא דיש לחוש לספיקא דאורייתא ולומר שמא נתרצה משא"כ ללישנא בתרא דעולא לא קאי ארב ושמואל אלא מימרא דנפשיה וא"כ שפיר יש לומר דאפילו נתרצה האב כששמע מיקרי שלא לדעת אף על גב דשדיך ולעולם לא הוי קידושין אלא כשא"ל קבלי קדושייך כמימרא דר"נ לעיל כן י"ל ונכון הוא. ולפ"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שכתב דלאיכא דאמרי איירי עולא אפילו בשדיך אף על גב דללישנא קמא מתמה הש"ס בפשיטות אף על גב דשדיך והיינו כדפרישית בשיטת הרי"ף. אלא שמצאנו לרש"י ז"ל לקמן בדף הסמוך ע"ב גבי בפירוש אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל שכתב דלא חיישינן לשמא נתרצה אא"כ שמענו משמע דבשמענו שנתרצה בפירוש פשיטא ליה דלכ"ע הוי קידושין דאורייתא וכן דקדק הרא"ש ז"ל אלא דאפשר דאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל אא"כ שמענו היינו ששמענו שנתרצה קודם קדושין וא"ל קבלי קדושייך דומיא דשליח שווייה דאיירי קודם הקידושין ובסמוך בל' התוספות אפרש שיטת רש"י בדרך אחר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף מד ע"ב בגמרא עולא אמר אפילו מיאון א"צ אע"ג דשדיך וכו' וכתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ממה שהקשו עליו ולענ"ד שהיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ועיין ג"כ מ"ש בלשון התוספות בד"ה אלא לאו דקידשה שכתבתי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו:

שם מאן דמתני הא לא מתני הא. ולכאורה יש להקשות דמאי ס"ד דעולא דרב ושמואל איירי אפילו בדלא שדיך א"כ אפילו נתרצה כששמע מאי חשש קידושי דאורייתא שייכי הכא דודאי ליכא למימר דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי הוי ניחא ליה כיון דלא גלי דעתיה מעיקרא דבכולה תלמודא פשיטא לן דהיכא דאיכא צד חובה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדמוכח בשיחרורי עבדים בגיטין דף י"ב ובדוכתי טובא אם לא שנאמר כשיטת הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא ויותר נראה דמשום חומרא דעריות ואף על גב דלא שדיך חיישינן דלמא שדיך או שנאמר דסבר עולא דרב ושמואל מצריכי גט מדרבנן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה כן נ"ל:

תוספות בד"ה קטנה כו' ונראה דה"ה בנערה כו' משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון כו' עכ"ל. ודאי דלרב ושמואל בלא"ה אשמעינן רבותא דאפילו בקטנה צריכה גט אלא עיקר דבריהם אדעולא בלישנא בתרא דמימרא באפי נפשיה קאמר וא"כ טפי ה"ל למימר רבותא בנערה אלא משום דלענין גט פשיטא ליה דליכא רבותא לא בקטנה ולא בנערה ועיקר רבותא דעולא דאפילו מיאון דשייך בקטנה אפ"ה אין צריכה וזה לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות בסמוך בד"ה אלא דלרב ושמואל שייך צד מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו היכא דליכא גט ואף לפי מה שאפרש בסמוך דאפשר דהתוספות גופא נמי סברי דלא שייך מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו לרב ושמואל אלא לאחר הגט משום חששא דשמא יאמרו ואפ"ה איכא למימר דהא גופא אשמעינן עולא כיון דאמר מימרא באפי נפשיה ופשיטא לן טובא שאין להצריכה גט משום חששא דשמא יאמרו ולא אפשר לתקן ע"י מיאון שאחריו דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא אלא אפילו מיאון גרידא דליכא שום חששא אפ"ה לא מצרכינן לה משום שלא תקנו חכמים מיאון אלא בקטנה שאין רשות אביה עליה והיינו דאשמעינן רבותא בקטנה ולא בנערה מיהו בעיקר דברי התוספות נראה דאזלי לשיטתייהו דעולא גופא מודה בנתרצה האב כששמע דהוי קידושין ולא פליג אלא משום דס"ל דליכא למיחש לשמא נתרצה וא"כ ודאי שייך האי טעמא אפילו בנערה כיון דלא חיישינן שמא נתרצה משא"כ לפירוש ושיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דטעמא דעולא דאפילו נתרצה בפי' לא הוי קידושין למפרע מטעמא דפרישית שאין יד לקטנה אלא בא"ל אביה קבלי קדושייך א"כ י"ל דדוקא קטנה קאמר אבל נערה דבנתרצה בפירוש אפשר דס"ל דהוי קידושין כיון שיש לה יד גמור אלא דיד אביה מעכב על ידה כיון דמפקעת עצמה מרשות אביה כדאמרינן לעיל בדף הקדום וא"כ כיון שנתרצה בסוף אמרינן דמעיקרא נמי הוי ניחא ליה דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו לענין קידושין וכ"ש היכא דיהבי ליה כסף קידושין ובמחילה וסילוק רשותו בלב סגי כדמשמע לקמן מפרש"י בדף מ"ו כמו שאפרש שם לענין חופה ע"ש וא"כ ממילא דאפילו לא שמענו שנתרצה איכא למיחש שמא נתרצה בלב ומודה עולא דצריכה גט ויהיה איך שיהיה יש ליישב בזה שיטת רש"י דללישנא בתרא ע"כ איירי עולא אפילו בשדיך דאלת"ה אמאי נקיט קטנה ה"ל לאשמעינן רבותא לענין גט דאפילו בנערה א"צ משא"כ לענין מיאון ליכא רבותא כדפרישית אע"כ דאיירי בשדיך ודוקא בקטנה ולא בנערה כיון דשדיך וניחא ליה דלא איכפת ליה להפקיעה מרשותו לזה המקדש ודאי חיישינן שמא נתרצה ועומד בהאי דעתא דמעיקרא משא"כ ללישנא קמא פשיטא לתלמודא דלא אמר עולא בשדיך אלא בלא שדיך ואפ"ה א"ש דאמר בקטנה דארב ושמואל קאי ואינהו קאמרי רבות' בקטנה דצריכה גט כן נראה לי ועיין בסמוך:

בא"ד דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ראיה מייתי דנהי דביתומה שאין לה אב אינה ממאנת משהביאה שתי שערות היינו משום דהשתא מיהת אית בה קידושין גמורים דאורייתא מצרכינן לה גט מדרבנן מפני הטועין או משום דכי גדלה גדלי קידושין בהדה כדאיתא ביבמות וכל שכן כשבעל בגדלות דאמרינן אדם יודע אין קידושי קטנה כלום ובעל השתא לשם קידושין משא"כ הכא דאיירי ביתומה שיש לה אב והיא ברשותו דלא אשכחן בה מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה כיון שראו שנתגרשה א"כ מ"ל קטנה מ"ל נערה דהא לא שייך לומר דגדלי קידושין בהדה כיון דברשות אביה קיימא ואפילו בעל לשם קידושין לא מהני ואף לפי כוונת מהרש"א ז"ל בל' התוספות בסמוך דלרב ושמואל שייך מיאון גרידא בקטנה בדלא שדיך וכן לפמ"ש התוספות לקמן בשם השאלתות וה"ג דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו קידושין וא"כ משמע דשייך בה מיאון אכתי מה"ט גופא אין לחלק בין קטנה לנערה כיון דתרווייהו אין להם קידושין דאורייתא שלא מדעת אביה אלא מדרבנן ואדרבא בקטנה היה לחוש טפי שלא להצריכה מיאון שמא יאמרו דקטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאת במיאון ויש ליישב כיון דעיקר מיאון לא נתקן אלא בקטנה שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואפילו ביש לה אב תקנו לה מדרבנן קידושין ומיאון היכא שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב מש"ה שייך בה נמי מיאון לאחר הגט משום חששא דקדושי אחותה או מיאון גרידא לשיטת מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות משא"כ בקטנה כיון שלא תקנו לה שום קידושין דרבנן לא שייך בה עיקר תקנתא דמיאון מש"ה אפילו לאחר הגט לא שייך בה מיאון דמיחזי כחוכא ואטלולא כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו מצאתי להרשב"א בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון כה"ג וע"כ היינו כדפרישית. אלא דקשיא לי א"כ מצינן חמותו ממאנת לרב ושמואל ויותר קשה דאפילו באם חמותו ואם חמיו משכח לן מיאון כה"ג היכא שנתקדשו בקטנות או בנערות שלא מדעת אביהן לשמואל דס"ל כרבי ישמעאל דאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת אלא שהתוספות כתבו בריש יבמות ובכתובות דף ע"ד דשמואל לא ס"ל כר"י אלא בקדושי טעות ולא בקידושי קטנות וע"כ הטעם משום דבקידושי קטנות אמרינן אדם יודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קידושין משא"כ בקידושי טעות איכא למימר דטעה כדאיתא שם בכתובות וא"כ נראה דדוקא בקטנה שאין לה אב שייך לומר אדם יודע משא"כ בקטנה ונערה שיש להן אב דחיישי רב ושמואל לספק קידושין דאורייתא א"כ ודאי לא עדיף מקדושי טעות ולא שייך לומר אדם יודע דשמא טעה וסבר דהוי קידושין דאורייתא דשמא נתרצה האב דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע מיהו יש ליישב שיטה זו דאכתי לא מצינן חמותו ממאנת דאי בדשדיך בלא"ה צריכה גט ובכלל או שנתגרשה הוא כדדייקינן בסמוך לענין בתו ואי בדלא שדיך ללישנא קמא נמי צריכה גט וללישנא בתרא אפילו מיאון אין צריכה מיהו לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות דבדלא שדיך שייך מיאון גרידא הדרא קושיא לדוכתא דמצינן חמותו ממאנת וצ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): שם בתוספות בד"ה קטנה וכו' דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת וכתבתי בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון היכא שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה מעצמה אלא דקשיא לי לפ"ז דא"כ מצינו חמותה ממאנת וכתבתי ליישב עיין בפנים מיהו כ"ז לפי שיטת הרא"ש ז"ל בכונת השאלתות אמנם לקמן בלשון התוספות בד"ה בפירוש אמר מר כתבתי דלענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דנהי שתקנו חכמים קדושין לקטנה שהלך אביה למד"ה אפ"ה אין יוצאת במיאון לחוד אלא צריכה נמי גט:

בד"ה מאן דמתני כו' אלמא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון כו' עכ"ל. משמע לכאורה שכן סברת התוספות דלרב ושמואל מיהא שייך מיאון גרידא אפילו בלא גט וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתם בסמוך בד"ה אלא דלמסקנתם נמי בלא שדיך שייך מיאון גרידא וכבר כתבתי שיש לתמוה מיאון זה מה טיבו ואף למה שכתבו לקמן בדף הסמוך ע"ב דבהלך אביה למדינת הים תקנו רבנן קידושין והאריכו להסתפק מ"מ לא ברירא אי יוצאה במיאון היכא שיש לה אב במ"ה וכ"ש הכא מסתימת דבריהם לא משמע דנחתו להכי מדלא פירשו מילתא בטעמא ועוד דבאביה כאן נמי איירי כדפרישית בשם הר"י מדאמרי' והוא ששידכו ויותר יש לתמוה דלמאי דמשמע להו עכשיו דהא דמתמה הש"ס אף על גב דשידכו היינו לענין מיאון גרידא ומשני מאן דמתני והיינו בלא שדיך אכתי לענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ואדרבה בשדיך כיון דשדיך איכא חשש קידושי דאוריית' יותר א"כ אין להצריכה מיאון גרידא שלא יאמרו קטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאה במיאון ובדלא שדיך שייך יותר מיאון כקטנה דעלמא שמתקדשת ע"י עצמה באין לה אב ולכאורה היה נ"ל דלקושט' דמילתא לא שייך מיאון גרידא אף להתוספות אלא דהשתא למה שהביאו פי' הקונטרס שכתב להדיא דהא דמתמה גמרא ואף על גב דשידכו פרש"י אטו בהא אמר עולא דאין צריכה מיאון כו' ובאמת שיש לפרש בכוונת רש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך דודאי בעי גט וממילא דצריכה מיאון ורש"י לישנא דעולא נקיט דאיירי ממיאון ולפ"ז קשיא להו להתוספות יותר על פרש"י כיון דללישנ' קמא מתמה הש"ס אף על גב דשדיך ופשיט' להו דצריכה גט ומיאון אמאי נימא דללישנא בתרא אפילו מיאון א"צ אלא משום דרש"י ז"ל לא נקיט בלישני' גט אלא מיאון לחוד לא ברירא להו דאיירי מגט ואפ"ה מקשו שפיר ממיאון וכן מה שכתבו בסמוך בסמוך בד"ה אלא דלשמואל איכא למימר דהכא איירי בלא שדיך ולהכי לא צריך אלא מיאון וכן פירשו ג"כ בד"ה אלא לאו דקדשה נפשה וקרי לה אלמנה לאו לקושטא דמילתא כתבו כן אלא דפסיקא ליה למקשה להקשות אדעולא ולא אדשמואל משום דלשמואל איכא למימר הכי משא"כ למסקנא דמשנינן שפיר כולהו קושיות הש"ס לעולא ה"נ מתרצינן לשמואל כיון דלא אשכחן דפליגי שמואל ועולא במיאון גרידא בטעמא חדתא ואין לנו לומר אלא דפליגי במאי דפליגי לענין חשש קידושי דאוריית' בחששא דשמא נתרצה כדמשמע לקמן גבי בפירוש אמר מר וממיל' דשייכא פלוגתייהו לענין דא"צ מיאון כיון דלשמואל גופא לא מצריך מיאון אלא לאחר הגט מחששא דקידושי אחותה א"כ לעולא כיון דליתא גט ליתא למיאון כן נ"ל נכון:

אמנם לפי דפשטא דלישנא דתוספות משמע כהבנת מהרש"א ז"ל יגעתי ליתן טעם לדבריהם כאן דמשמע להו לפרש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך לענין מיאון גרידא ובדלא שדיך ניחא להו ואפשר משום דכיון דשדיך וגילה דעתו דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו להתקדש לזה אף על גב דלא חיישינן שמא נתרצה בפירוש דליהוי קידושי דאורייתא אפ"ה תפסי בה מיהו קידושין דרבנן כיון שהאב סילק רשותו ממנה יש לה יד לעצמה לענין קידושין דרבנן כמו קטנה שאין לה אב או שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב משא"כ בדלא שדיך משמע להו עכשיו בשיטת רש"י דלא שייך בה מיאון גרידא כיון דלא שייך בה קידושין דרבנן שאין להם להפקיעה מרשותו של אב כיון דלא גילה דעתו כלל ולבתר הכי מסקו התוספות דלכולהו לישני אפילו בלא שדיך נמי שייך מיאון גרידא דמדרבנן חיישינן שמא שידך וארצויי ארצי קמיה דניחא ליה וכיון שסילק רשותו ממנה שייכי בה קידושין דרבנן כנ"ל ליישב דבריהם לפי שיטת מהרש"א ז"ל אבל הראשון נ"ל יותר כי היכי דלא ליפלגו שמואל ועולא בתרי טעמי ואפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן כל שכן שענין המיאון לחוד לא נזכר טעמא דמילתא בשמעתין ודו"ק. אחר שכתבתי כל זה עיינתי שנית בלשון מהרש"א ז"ל וראיתי שהביא בשם תוספות ישנים וז"ל אבל לשמואל ניחא דלדידיה צריך מיאון בלא שדיך אף על גב דהמיאון לא בא אלא משום חששא דגט ובלא שדיך ליכא חשש גט מ"מ איכא למידחי הכי עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי דלדחייה בעלמא כתבו כן דמקשה טפי אדעולא מלשמואל אבל לקושט' דמילתא לשמואל נמי לא שייך מיאון גרידא אלא משום חשש גט ומהתימא על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בלשון איכא למידחי שכתבו הת"י ויותר יש לתמוה עליו שכתב בסוף דבריו דנהי דבלא שדיך שייך מיאון גרידא מ"מ בשדיך לא שייך מיאון אלא לאחר גט ומש"ה לא מוקמינן לעולא דשדיך ואין טעם לדבר זה אע"כ כדפרישית דנהי דמעיקרא סברי התוספות כשיטת רש"י דבשדיך מתמה הש"ס דבעי מיאון גרידא מטעמ' דפרישית מ"מ למסקנתם שדחו זה הפירוש א"כ אין לחלק לענין מיאון גרידא א"כ אין לחלק בין שדיך ללא שדיך אפילו דרך דחייה ומש"ה מקשה שפיר אדעולא דלא בעי מיאון כלל אלא בשדיך אחר הגט ודוק היטב:

גמרא מתיב רב כהנא וכולן אם מתו כו' אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעי מיאון הוא מותיב לה והוא מפרק. ואפשר דהא דקשי' ליה מעיקרא ולא מוקי לה ביתומה בחיי האב משום דקס"ד כיון דעולא אמר דאפילו מיאון א"צ אע"ג דבמיאון ליכא למיחש למידי אע"כ משום שאין לתקן מיאון בקטנה שיש לה אב כיון דשייך בה חשש קידושין דאוריית' ואתא למיטעי דקטנה שמתקדשת ע"י אביה נמי יוצאה במיאון ומש"ה קס"ד דיתומה בחיי האב נמי דתקון לה רבנן קידושין כדאיתא ביבמות אפ"ה אפשר דאין יוצאה במיאון אלא בגט מהאי חששא גופא וליכא למימר דיתומה בחיי האב הכל יודעים ולא אתו למיטעי לכאורה ליתא האי סברא דא"כ למה תקנו לה קידושין ע"י עצמה אף שאינה בת דעת יותר היה להם לתקן שתהא ברשות אביה ותתקדש על ידו אע"כ דמה"ט לא רצו לתקן שתתקדש ע"י אביה דאתו למיטעי שהן קידושין דאוריית' ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"כ סבר דמה"ט גופא לעולא אין יוצאה כה"ג במיאון משום האי חששא גופא דחייש עולא בקטנה שקדשה שלא מדעת וכדפרישית בשיטת התוספות ולבתר הכי דייק לה רב כהנא מדעולא גופא דנקיט קטנה ולא נקיט נערה אע"כ משום דבנערה לא שייך מיאון משא"כ קטנה אפילו ביש לה אב זימנין דשייך מיאון כגון ביתומה בחיי האב ומש"ה אשמעינן דאפילו בקטנה שלא מדעת אביה א"צ מיאון ומש"ה מפרק לה שפיר ביתומה בחיי האב דע"כ עולא נמי מודה כן נ"ל:

תוספות בד"ה אלא דקדשה נפשה כו' וא"ת לשמואל כו' דבעי גט בהדי מיאון וה"ק או מיאנו כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דהא צריך למיתני או מיאנו אכולהו ט"ו נשים לבר מבתו אלא הא דדייק הש"ס דע"כ שייך מיאון נמי בבתו היינו מדקתני התם ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שמיאנו ולא קתני נמי אא"י לומר בבתו אע"כ דבבתו שייך מיהא צד מיאון וא"ש לשמואל דשייך בה מיאון אף לאחר הגט ולא דמיא לחמותו דלא אשכחן מיאון כלל וק"ל:

דף מה עמוד א

אילימא דקדשה נפשה כו' והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. הא דמקשינן הכא בפשיטות ולא מוקי לה כאידך תנא דלאישות אחר שפחות לא מצי מזבין אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין וכ"ש לרבי עמרם א"ר יצחק דלמסקנא נמי מוקי לה כיחידאי אלא שכבר כתבתי לעיל ד' י"ט ע"א בסוגייא דייעוד דאפשר דלקושטא דמילתא האי תנא דסבר ודריש בבגדו בה לשפחות אחר שפחות סבר נמי דלשפחות אחר אישות לא מצי מזבין והיינו כרבי שמעון דלעיל והכי נמי סברי רב המנונא ורב עמרם א"ר יצחק בשמעתין דכ"ע לא מצי מזבין לשפחות אחר אישות ודוקא אליבא דרנב"י משנינן לעיל דע"כ ג' מחלוקות בדבר והארכתי שם וכאן אין להאריך בזה:

תוספות בד"ה אלא לאו כו' וא"ת אמאי לא משני דמיירי בשידכו כו' עד סוף הדיבור. לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה הדיבור דהא עיקר מילתא דברייתא דושוין שמוכרה אלמנה כו' היינו לאשמעינן דאף על גב שאין מוכרה לקרובים דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אפ"ה יכול למוכרה לחייבי לאוין דקידושין תופסין בדיעבד וא"כ אמאי נקיט התנא אלמנה גרושה וחלוצה דלא הוי חייבי לאוין גמורין מדאורייתא אלא חומרא דרבנן הוא שהחמירו בה לחוש שמא נתרצה טפי ה"ל למינקט שאר חייבי לאוין גמורין וכל שכן מה שתירצו התוספות דלשמואל איכא לאוקמי בלא שדיך וקרי לה אלמנה משום דבעי מיאון דהא האי מיאון ע"כ אינו אלא משום חשש קידושין דרבנן דלחשש קידושין דאורייתא לא שייך מיאון וא"כ לאו בכלל חייבי לאוין היא וכן במה שתירצו התוספות שכך אירע שלא מיאנה אלא גירשה ולפ"ז אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ומאי קמ"ל דשוין שמוכרה וכ"ש דמשמע לעיל דף י"ט ע"ב דמקרא דאם רעה בעיני אדוניה יליף שמוכרה לחייבי לאוין שרעה בנשואין וא"כ משמע דמחייבי לאוין דאורייתא מייתי קרא ואמאי מייתי כל הני דלשיטת התוספות לא הוי אלא חשש אלמנה וגרושה דרבנן. ועוד קשה דמעיקרא משמע להו להתוספות דשדיך עדיף טפי לענין קידושין דחשבי' ליה מוסרה לאישות טפי מייעוד ובעיקר הדין קידושי ייעוד הוי קידושין גמורין מדאורייתא ושדיך לכ"ע ליתנהו ודאי קידושין ולעולא לחד לישנא אפילו ספק קידושין לא הוי ומאי פשיטותא דשדיך מקרי מוסרה לאישות כיון דגלי דעתיה הא אין לך גילוי דעת יותר מייעוד ואפ"ה לא חשבינן לה מוסרה לאישות ועוד כיון שהאב רוצה למוכרה ועומד וצוח שלא נתרצה מעולם בקידושין היאך נפקיע אותה מרשותו בע"כ שלא יהא יכול למוכרה דא"כ כל בת תפקיע עצמה מיד אביה לענין מכירה ותלך אחר הבחורים לומר שקבלה ממנו קידושין אף שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ קושיא הראשונה עומדת לנגדי ולא מצאתי מקום ליישב אם לא לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך דשמואל ועולא לא פליגי אלא בעיקר הדין אי אמרינן דבנתרצה האב בפירוש הוי קידושין דאורייתא או לא והשתא אתי שפיר דלשמואל משכחת שפיר אלמנה שיכול האב למוכרה והיינו בקטנה שנתקדשה שלא מדעת האב ואח"כ נתרצה האב כששמע דה"ל אלמנה גמורה ואפ"ה יכול האב למוכרה ולא הוי לשפחות אחר אישות כיון דלא קרינן בה בבגדו בה שהרי הוא לא מסרה לאישות אלא שאח"כ נתרצה לקדושין ולא גרע מייעוד דלא חשבינן לה מסרה לאישות משא"כ לעולא דלא חייש לשמא נתרצה והיינו משום דס"ל דאפילו נתרצה לא הוי קידושין כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא א"כ מקשה שפיר כן נ"ל נכון בעזה"י ונראה שהוא דבר ברור לסייע לשיטת הרי"ף ז"ל ושיטת התוספות צ"ע מיהו בהא דשדיך חשיב להו טפי מוסרה לאישות מקדושי ייעוד אפשר דבייעוד עיקר מסירתו בתחלה לא היה לשם אישות אלא לשם שפחות ודוק היטב:

שם בגמרא איתמר מת ונפלה לפני אחיו לייבום אמר רב הונא אמר רב כו' וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון כו' ופרש"י ותוספות דלא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה וקשיא לי דא"כ תיקשי גופא דמימרא דרב דקבע למילתא במת ונפלה לפני אחיו דמשמע דאהאי דלעיל קאי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ובפשיטות ה"מ למימר בקטנה שנתקדשה מדעת אביה אלא שעשה אחיו מאמר שלא מדעת אביה דצריכה גט וחליצה ומיאון מהני טעמי גופייהו לכך היה נלע"ד דודאי בכה"ג היכא דקים לן שהקידושין הראשונים היה מדעת אביה א"כ מידעו ידעי דמאמר של השני אינו אלא מדרבנן בין בקטנה בין בגדולה וכל שכן כיון דמצרכינן לה חליצה ידעי דקדושי מאמר גרידא הוו וקידושין תופסין באחותה אלא דעיקר החששא דוקא בכה"ג שהקידושין הראשונים היה שלא מדעת אביה וא"כ איכא למיחש שיאמרו שלא נתרצה לראשון אלא דמשום חומרא דשמא נתרצה אצרכוה חליצה כדמצריך רב גט משום האי חששא אבל יאמרו דנתרצה האב לקדושי שני בקדושין דאוריית' מדאצרכוה גט ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובאמת לא נתרצה כלל וקידושין תופסין מש"ה אצרכוה מיאון להודיע שהקידושין דשני לא היה מדעת אביה לקידושין דאוריית' כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה צריכה מיאון כו' וא"ת ל"ל מיאון כיון דצריכה חליצה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ומהרש"א ז"ל כתב כאן בקצת קצת ממה שכתבתי אלא שקיצר במובן אלא דלפי מה שהבין מהרש"א ז"ל לעיל בשיטת התוספות דשמעתין דבלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון גרידא אלמא דשייך בהן קצת קידושין דרבנן א"כ כל שכן דלא הוי מקשו התוספות הכא מידי דע"י החליצה לא נודע אי חיישינן לקדושי ראשון שמא נתרצה דאפילו לא נתרצה היתה צריכה מיהא חליצה מצד קידושי דרבנן שיש בה כמו בקטנה יתומה שנתקדשה דצריכה חליצה וכמו שכתבתי לעיל דלענין מיאון גרידא ל"ש נתרצה האב ל"ש לא נתרצה שוין בזה אלא שכבר כתבתי שם לענ"ד לשיטת התוספות למסקנא לרב ושמואל נמי לא שייך מיאון גרידא בקטנה שהיא ברשות אביה אלא לאחר הגט לסימנא בעלמא דכל שלא נתרצה האב אין מעשיה כלום אפילו מדרבנן ולפי זה יפה כתבו כאן דע"י החליצה יהיה גם כן סימן לחששא דשמא נתרצה ואין צורך למיאון דממ"נ הקידושין תופסין באחותה כן נ"ל ודוק היטב וכן מוכח מהתוספות כאן בתירוצם שכתבו שיאמרו דהחליצה אינה אלא לרווחא דמילתא משום בני אדם שיעלה על הדעת שנתרצה לראשון אלמא דבלא נתרצה פשיטא להו דאין צריכה חליצה אפילו מדרב וכדמשמע מסוגיא דשמעתין צריכה חליצה שמא נתרצה וא"כ ממילא דמהראשון אין צריכה מיאון אפילו לרב ושמואל בלא שדיך דאי ס"ד דבעי מיאון מחשש קידושין דרבנן א"כ מהשני נמי צריכה חליצה ודו"ק:

בד"ה הכל יודעין כו' וא"ת כי לא עשה בה מאמר כו' והיה לנו להצריכה מיאון אם נתרצית אף לראשון כו' עכ"ל. נראה בכוונתם דכיון שלא עשה בה מאמר א"כ מידעו ידעי שהמיאון אינו אלא לזיקתה כדקי"ל להלכה דממאנת אף לזיקתו ורב גופא דאיהו מרא דשמעתין משמע שסובר כן בפ' בית שמאי כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ובזה נתיישב ג"כ ל' הגמ' דקאמר מאי אמרת תיבעי נמי מיאון והיינו ע"כ שתמאן זיקתה וכדפרישית:

דף מה עמוד ב

א"ל רבנן לרבינא ודילמא שליח שווייה. ויתכן לפי שיטת הרא"ש שכתב דשליחות דקידושין א"צ עדים כמו שהאריך בזה ומה שיש לי לדקדק בזה אין להאריך כאן אמנם לשיטת הסוברים דצריך עדים יש לפרש דלמא שווייה שליח בעדים ואין בזה סתירה למה שכתבתי בתחלת הסוגיי' דלא חיישינן בקטנה שנתקדשה שלא מדעת שמא א"ל אביה צאי וקבלי קדושייך לפי שצריך עדים ולא חיישינן דלמא איכא עדים אלא היכא שיצא הקול דאיכא עדים דשאני הכא שיש לחוש יותר דמסתמא אין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו אי לאו דשוויה שליח משא"כ בקטנה שנוחה להתפתות שלא מדעתו ולא חיישינן היכא דליכא עדים במקום שצריך עדים וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל ותדע דהכי הוא מדמקשינן בסמוך ודלמא ארצויי ארצי קמיה ומאי קושיי' הא אמרינן לעיל דרב ושמואל לא אמרי אלא בדשדיך אבל בדלא שדיך לא חיישינן דלמא שדיך והכא ע"כ בלא שדיך דאל"כ מאי ודלמא דקאמר כיון דשדיך היינו ארצויי ארצי קמיה להטעם שכתב רש"י ז"ל דגילה דעתו שחפץ בה אע"כ דהכא חיישינן טפי בכל מאי דאיכא לספוקי כיון שאין אדם עשוי לקדש אשה לבנו שלא מדעתו כן נ"ל:

רש"י בד"ה בפירוש כו' אא"כ שמענו כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל גבי שיטת הרי"ף ע"ש:

תוספות בד"ה בפירוש אמר מר כו' ופסק רב אלפס והשאלתות כו' אפילו שדכו כו'. כבר הארכתי בישוב שיטה זו אלא שיש לתמוה על התוספות שכתבו שפסקו כן אפילו שדכו יותר מזה היה להם לפרש דכל הני רבוותא פסקו דאפילו נתרצה האב בפירוש כששמע לאו כלום הוא כמ"ש הרי"ף ז"ל להדי' בשמם:

בא"ד ועוד פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים כו' דתקינו רבנן קידושין כו' עכ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר עולא לעיל אפילו מיאון א"צ לא איירי בהלך אביה למדינת הים דאל"כ נהי דלא חיישינן לשמא נתרצה אכתי שייכי בה קידושין דרבנן ומיאון מיהא צריכה אע"כ דמפרש לפלוגתא דרב ושמואל ועולא באביה כאן וכמו שהובא ג"כ במרדכי בשם רבינו תם דבאביה כאן דוקא איירי או שנאמר דהשאלתות סברי כהג"ה הרי"ף שהביא בש"ע סימן קנ"ה דלא תקנו מיאון אפילו ביתומה אלא כשנתקדשה מדעת אמה או אחיה אבל מדעת עצמה אפילו מיאון א"צ ואיכא לאוקמא לדעולא בכה"ג ומה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת השאלתות דא"כ אמאי דחקינן לעיל בשמעתין בקושי' דמכרה אלמנה לכ"ג היכי משכחת לה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כשהלך אביה למדינת הים ונתקדשה דצריכה מיאון וקרי לה אלמנה כדמשמע מל' התוספות לעיל כבר יישבה הרשב"א ז"ל בחידושיו דניחא ליה לאוקמי באלמנה דאורייתא ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי דאפילו למאי דס"ד מעיקרא א"א לאוקמי אלמנה לכ"ג אלא באלמנה דאורייתא כיון דאילפותא דקרא קאי שמוכרה לחייבי לאוין וכמו שהארכתי בשיטת הרי"ף וא"כ השאלתות לשיטתייהו שסוברין כשיטת הרי"ף ז"ל כמ"ש התוספות כאן בשמם. מיהו בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב דלהשאלתות שתקנו קידושין דרבנן לקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה ג"כ שיוצאה במיאון ואף שאיני כדאי אין זה מוכרח דאיכא למימר נהי שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ אין יוצאה במיאון דלא תקנו כלל מיאון ביתומה שיש לה אב אלא צריכה גט דלא ליתי למטעי שנתקדשה ע"י אביה ויוצאה במיאון ולא שייך בה מיאון אלא אחר הגט כמ"ש לעיל באריכות אלא שהטור כתב בא"ע בשם השאלתות דיוצאה במיאון ואפשר שמדברי אביו הרא"ש ז"ל למדה כמבואר להדיא בל' הרא"ש ז"ל ע"ש:

בא"ד ולכי גדלה גדלה נשואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה עכ"ל. יש לדקדק האי לכי גדלה היכי דמי אי בימי נערות אכתי ברשותא דאבוה קאי ולא גדלי קידושין דידה מידי דהא קי"ל דנערה שיש לה אב אביה מקבל קידושין ולא היא ואי לכי גדלה בבגרות מאי קאמרי דלא צריך אביה לקדשה הא אין לו רשות בה ואפשר דאפילו דאי אתי בימי נערות א"צ לקדשה מחדש ע"י אביה כיון שסופה להיות בוגרת תחתיו בזמן מועט ויהיה לה קידושי תורה או אפשר דאפילו אי אתי בקטנו' א"צ לקדשה מה"ט גופא וכן מצאתי בב"ש:

גמרא נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים וניסת כו' אמר רב אוכלת בתרומה. ופרש"י משום דלגבי תרומה מחזיק ליה בחזקת שנתרצה משמע דאפ"ה כל שבא ומיחה אינה אוכלת ולא מהני חזקה כי האי לאפוקי מרשות אביה כיון שהוא אומר ברי שלא נתרצה ואין אדם מכחישו ונראה דלפ"ז מה שהוצרך בסמוך לטעמא דאוקי ממונא בחזקת מרי' היינו לגבי שאר יורשי האב כגון שמת האב אבל לגבי האב גופא אם בא ממדינת הים לא הוצרך להאי טעמא כיון דבדידיה תליא מילתא שיכול לעקור הקידושין למפרע ועיין בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דמשמע ליה דאוכלת בתרומה משום דרוב פעמים אין האב מוחה וקשיא לי א"כ לענין ירושה נמי הא לרב הולכין בממון אחר הרוב אמנם לדקדוק ל' רש"י א"ש דלאו מטעם רוב אוכלת בתרומה אלא משום חזקה דכיון שנתרצה מעיקרא מוקמינן לה אהאי חזקה דהשתא ג"כ נתרצה דסתם קידושין לחופה קיימא משא"כ לענין ממון לא אזלינן בתר חזקה אפילו לרב להוציא ממון כדאיתא פ' המדיר ופ' המוכר פירות ומה שהוצרך רש"י לפרש דשאני הכא דמדאוריית' אפילו ארוסה אוכלת היינו משום דבלא"ה נהי דמהני חזקה מדאוריית' לענין איסור' מ"מ מדרבנן החמירו בכמה דוכתי דאפילו בתר רובא דעדיפא מחזקה לא אזלינן כדאשכחן בתרומה גופא לענין ארוסה דחיישינן לסימפון אף ע"ג דלא שכיח לכך פרש"י דשאני הכא כיון דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא בארוסה כ"א מדרבנן אזלינן שפיר בתר חזקה כן נ"ל:

דף מו עמוד א

רש"י בד"ה הואיל ונעשה בה כו' והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו הודאה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דנהי דאי אמרינן שתיקתו הודאה ה"ל קדושין גמורין מטעם זכייה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא או משום דה"ל כאומר צאי וקבל קדושייך כמ"ש הרא"ש מ"מ בטעמא דהפקיר זכותו שיש לו בה נהי דמהני לענין נישואין מ"מ היאך חלו הקידושין ע"י הפקר הא קטנה אין לה יד לקידושין אם לא שנאמר דלהאי טעמא דהפקר הוי קידושין דרבנן והיינו דקאמר הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ולגמרי הוי דכוות' שיש לה קידושין דרבנן ואוכלת בתרומה כן נ"ל ומזה סיוע לשיטת השאלתות וה"ג שכתבו דאפילו בחיי האב אי ליתא לאב תקנו לה קידושין והכי נמי כיון שהפקיר רשותו כמאן דליתא דמי וק"ל:

תוספות בד"ה בין הוא כו' ואף על גב דאמר רב לעיל חיישינן כו' עכ"ל. משום דמשמע להו דהא דאמר רב הכא יכולין לעכב היינו שאין לחוש לקידושין כלל מש"ה קשיא להו דאף על גב שמעכב עכשיו היה לנו לחוש שמא נתרצה וניחא להו דאיירי שמיחה מיד כששמע כן נ"ל בכוונתם ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דה"מ לאוקמי מימרא דרב הכא בלא שדיך אפשר משום דהנך תרתי מימרא דרב בחד לישנא אמרינהו קטנה שנתקדשה שלא לדעת לא ניחא להו לחלק ועמ"ש בסמוך בשם התוס' רי"ד:

בא"ד וי"ל היינו דוקא כו' מטעם דזכות הוא כו' מיהו לפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. נ"ל דלפי מה שהבינו בשיטת רש"י דהא דבנתרצה האב ה"ל קידושין למפרע היינו כשיטת הרשב"א שהבאתי בתחלת הסוגיי' לעיל משום דה"ל כאילו אמר התקדשי ע"מ שירצה אביך ומש"ה יכולה לחזור תוך הזמן כדקי"ל לקמן התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יכולה לחזור בה ולפ"ז צריך עיון מ"ט דרב אסי דאמר דאינה יכולה לעכב הא ודאי מצי הדרא בה ודוחק לומר דרבי אסי סובר כר"ל לקמן אמנם למאי דפרישית לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י דהא דה"ל קידושין למפרע היינו משום דזכות של האב הוא כיון שנתרצה בסוף וא"כ סובר רב דכל שחזרה בינתיים לא אמרינן דזכות הוא לו והיינו ממש כדברי התוספות כאן ורב אסי סבר דאף על גב שחזרה בה אפ"ה הוי זכות האב כיון שנתרצה בסוף כן נ"ל אלא שהתוספות כתבו שיטת רש"י דלא כפירושם וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה קרא בעיא כו' אי נמי נ"מ היכא דנתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפ"ז שפיר מצי לאוקמי בפשיטות לברייתא בפיתה לשם אישות ואפ"ה לא תיקשי לרב אסי דרב אסי גופא לא פליג אלא בנתרצה האב מטעמ' דה"ל זכותו למפרע אע"ג שחזרה בינתיים אבל קרא וברייתא דיכולה למאן איכא לאוקמי כשמת האב ויכולה למאן שלא תהא אשתו וכגון שלא שמענו שנתרצה האב דאין חוששין מדאורייתא שמא נתרצה ועוד דאפילו מדרבנן אין חוששין אלא שנתקדשה דרך כבוד אבל כשפיתה לשם אישות דדרך בזיון הוא אין חוששין כדאמרינן לעיל ועוד דהא קרא וברייתא מסתמא בלא שדיך איירי ולכ"ע אין חוששין מסתמא לשמא שדיך ונתרצה וצ"ע:

משנה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי כו' ואם לאו אינה מקודשת. והיינו דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי כדשמואל לעיל בפ"ק דקדשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת שמא ש"פ במדי וכ"כ הפוסקים ובהכי קשיא לי על מ"ש הריטב"א ז"ל כאן בחידושיו בסוף השיטה לקמן בבריית' דהא דאמרינן ל"ש בזו בזו ל"ש בזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ומוקמינן לה כרבי דל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטי הוי וכתב דהיינו להחמיר אמרינן דהוי פרטי ומקודשת לחומרא וא"כ מאי אירי' אם יש בכולן ש"פ אפילו בפחות מש"פ נמי מקודשת לחומרא מספק דשמא ש"פ במדי ויש ליישב לפי שיטתו לעיל בפ"ק דבדבר שאינו מתקיים לא חיישינן לשמא ש"פ במדי וא"כ נ"מ לדבר שאינו מתקיים או שנאמר דאם יש בכולן ש"פ הוי ספק קידושין דאוריית' משא"כ מחשש דשמא ש"פ במדי לא הוי אלא חששא דרבנן כמ"ש הריטב"א גופא לעיל בפ"ק:

גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי ופרש"י אבל בזו ובזו לאו פרטא הוי. ואף על גב דלפ"ז ה"מ למיפרך בהדיא אסיפא דמתניתין ולומר מאן תנא בזו ובזו פרטי הוי רבי שמעון מ"מ אשכחן בדוכתי טובא דניחא לש"ס להקשות מדיוקא דרישא אף ע"ג דתני סיפא בהדיא וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא ולפמ"ש בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל יש לפרש דמסיפא ודאי לא פסיקא ליה להקשות דמצינן למימר דנהי דקתני אם יש בכולן ש"פ מקודשת לאו משום דכללא הוי לגמרי אלא משום חומרא דקידושין אמרינן דמקודשת להחמיר דלמא כללא הוי מש"ה מייתי מבבא דרישא דאיירי בודאי קדושין וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג אלא דקשיא לי טובא על שיטת הריטב"א ז"ל ויבואר לקמן בסמוך מיהו לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לא מיבעיא לפירוש ר"ת בשבועות דף ל"ח דבין לשמואל ובין לרבי יוחנן שייך פלוגת' דר"מ ורבי יהודא בולא לך ולא לך בוי"ו דלחד מינייהו כללא הוי א"כ מצינן לאוקמי שפיר סיפא דמתניתין דבזו ובזו בוי"ו כללא הוי כר"מ או כר"י משא"כ מרישא דמתניתין מקשי שפיר דהא בין לר"מ בין לר"י מיהא אשכחן חד דהוי פרטא או בוי"ו או בלא וי"ו וא"כ אמאי קתני התקדשי התקדשי דהוי פרטא ליתני בזו בזו בלא וי"ו דהוי פרטא דהא מדקתני סיפא דבוי"ו הוי כללא א"כ ממ"נ בלא וי"ו הוי פרטא אע"כ כר"ש אתיא דבין בוי"ו בין בלא וי"ו כללא הויא ולא אשכח פרטא אלא בהתקדשי התקדשי אלא אפילו לפרש"י בשבועות דלרבי יוחנן בוי"ו כ"ע פרטי הוי אפ"ה לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מסיפא כיון דלשמואל מיהו לר"מ או לר"י כה"ג פרטי הוי מש"ה מקשי מדיוקא דרישא ממ"נ כדפרישית ועמ"ש בזה לעיל דף מ"ד החילוק שבין וי"ו או בלא וי"ו לענין שבועה אלא דלפמ"ש שם דמאן דמשוי טפי כללא בלא וי"ו מבוי"ו אף על גב דמסברא מצד הלשון הוי איפכא היינו דוקא לענין שבועה דאינו חייב אלא א' משום דבלא וי"ו לא קאי לשון שבועה כ"א אראשון וא"כ לפ"ז תקשי לן אפילו למאי דמוקי לה כר"ש נמי תיקשי אמאי קתני התקדשי התקדשי ליתני בזו בזו בלא וי"ו דנהי דלר"ש הוי כללא לענין שבועה משום דלשון שבועה לא קאי אכולהו אלא אקמא מ"מ הכא לענין קידושין לא מצית אמרת דמה"ט כשאמר בזו בזו בלא וי"ו אינה מקודשת אא"כ יש בראשונה דוקא ש"פ משום דלשון התקדשי לא קאי כ"א אקמא ולא אאחרונה דאפילו יש בה ש"פ לא מהני הא לית' דאפילו לא קאי התקדשי כ"א אקמא אפ"ה הוי מצי שפיר למיתני אם יש בא' מהם ש"פ מקודשת אפילו באחרונה דהא קי"ל לעיל כרבי יוסי דבעסוקין באותו ענין ונתן לה קידושין ולא אמר כלום מקודשת וא"כ לא גרע הא דקאמר מעיקרא התקדשי מעסוקין באותו ענין ותתקדש אפילו באחרונה ודוחק לאוקמי סתם מתניתין דהכא דלא כרבי יוסי ואפשר דאין ה"נ דגרע טפי דמדבר עמה על עסקי קידושין היינו שנתרצית להתקדש לו משא"כ הכא דזימנין שלא דיבר עמה ונתרצית לו וא"כ לא פסיקא ליה למיתני בזו בזו בלא וי"ו דאינה מתקדשת אלא בראשונה כשיש בה ש"פ ולא באחרונה ועי"ל דנהי דלר"מ ולר"י ע"כ צריך לחלק כמו שפירש"י לעיל דף מ"ד מ"מ לר"ש איכא למימר דלעולם בין בוי"ו ובין בלא בוי"ו כלל גמור הוא לכל מילי והיינו דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רבה רבי שמעון היא כו' לפי פשט לשון השמועה משמע דלהנך תנאי דפליגי אדרבי שמעון סברי בסיפא דמתניתין בזו ובזו דאינן מצטרפין משום דפרטא הוי וכבר תמוהו רבים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כסתם מתניתין דהכא ובהל' שבועות והל' נדרים פסק בהדיא דלא כר"ש והכ"מ שם והלח"מ כתבו שמחלק הרמב"ם בין קידושין לנדרים ושבועות כי היכי דלא תיקשי סתם מתניתין דהכא אנדרים ושבועות כ"כ בשם הר"י קורקו' ולפ"ז קשה סוגי' דהכא אמאי מוקי לה כר"ש דוקא ויותר יש לתמוה דלעיל דף מ"ד מקשה הש"ס אדריש לקיש ומי מצית לאוקמי מתניתין כרבי יהודא והקתני סיפא האומר לאשה התקדשי בתמרה כו' ואמר רבה מאן תנא התקדשי התקדשי רבי שמעון ומייתי הסוגי' דשבועות ומאי קושיא דעולם סיפא נמי רבי יהודא היא ומודה רבי יהוד' לענין קידושין דכללא הוי כמו שמחלק הר"י קורקוס ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת והארכתי הרבה לפי נוסחאות מחולפים בש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל וכאן נקיטנא נפשאי בקצרה לפי מה שהתבוננתי החילוק בין קידושין לנדרים לבר ממאי דפרישית לעיל עוד אחת ראיתי דודאי מצד הסברא ולשון בני אדם כשאומר ענינים נפרדים בוי"ו משמע שהוי"ו כוללת ומחבר הענינים יחד אלא דמאן דסבר דאפ"ה פרטי הוי היינו משום דמשמע נמי א' א' בפני עצמו כדאשכחן כה"ג אפילו בלשון תורה לרבי יונתן דכל היכא דכתיב בוי"ו משמע א' א' ומשמע שניהם יחד וא"כ י"ל דה"ה בלשון בני אדם ואפילו את"ל דמאן דחשיב טפי פרטא אפילו בוי"ו ואפ"ה מודה מיהא דהיכא דאי אפשר לומר דהוי פרטא אמרינן דלכללא איכווין כיון דאשכחן תנאי טובא דאמרי דכללא הוי וכה"ג מצינן טובא בש"ס על לשון מהלשונות דתרי לישני משמע מלישנא דמהני ביה קאמר כההי' דר"פ השולח ולפ"ז ודאי סיפא דמתניתין אתיא שפיר ככ"ע דבזו ובזו בוי"ו אם אין בא' מהם ש"פ ויש בכולן ש"פ מצטרפים דמכיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ מהיכא תיתי נאמר דנתכוון לחלק וכאילו אמר התקדשי התקדשי ולמיהדר בי' מכל חד מתמרה זו לתמרה זו דמאי אולמא דהאי מהאי כיון שאין בשום אחד ש"פ ואדרבא מחשבתו ניכר' מתוך מעשיו דלפי שיודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ נתכוון לקדשה בכולם יחד ומה שלא אמר באלו היינו שרצה שלא יגמרו הקידושין עד שתקבל כולם כמ"ש הפוסקים והמפרשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אילימא אסיפא ואפילו בקמיית' הא מלוה היא ומאי קשיא הא כיון שיש בראשונה ש"פ אית לן למימר דלפרטא איכוון כיון דלא שייך טעמא דאדם יודע מיהו לק"מ דמ"מ כיון דע"כ מוקמינן רישא דמתניתין כר"ש מדלא נקיט בזו בזו בלא וי"ו ברישא אם נאמר דפרט גמור הוא ואם נאמר דבלא וי"ו נמי שייך תרי לישני א"כ ה"ל למיתני בסיפא והוי רבותא טפי אע"כ דכר"ש מיתוקמא ומדיוקא דרישא שמעינן שפיר דליכא שום פרטא אלא בהתקדשי התקדשי לחוד וע"כ היינו כדפרישית דלרבי שמעון דוקא התקדשי התקדשי הוי פרט אבל אינך בין בוי"ו ובין בלא וי"ו כלל גמור הוי וא"כ מקשה שפיר אפילו בקמייתא הא מלוה היא כיון דכלל גמור הוא ודו"ק כנ"ל נכון ונתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהביא לשון משנתינו לפסק הלכה דבעיקר הדין אתיא ככ"ע אלא דמה שכתב התקדשי התקדשי ולא כתב בזו ובזו בלא וי"ו היינו משום דלשון המשנה ניחא ליה טפי כדרכו תמיד ובהנך דלא איירי מתניתין סמך על מה שכתב בשאר מקומות דבלא וי"ו דמי להתקדשי התקדשי אפילו בנדרים ושבועות לשיטת הגורסים כן בדבריו וכבר כתבתי שמחמת שינוי גרסאות אין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף מו גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש היא. כבר כתבתי ליישב מה שהקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כאן כסתם מתני' דהכא ובהל' שבועות והלכות נדרים פסק בהדי' דלא כר"ש ונדחקו ליישב ולמאי דפרישית נתיישבו הדברים היטב עיין בפנים:

שם והא מלוה היא. עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ובמה שהשיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל וכתב דבלא"ה הא דמקשה והא מלוה היא ע"כ מהאי הוכחה גופא מקשה מדאין מצטרפות באוכלת דבלא"ה לא פסיקא להקשות דהאיכא תנא לקמן דהמקדש במלוה מקודשת אין דבריו מוכרחין דהא מסקינן דלכ"ע המקדש במלוה מקודשת ולא אשכחן שום תנא ואמורא דפליג וכן במה שכתב דמבבא דסיפא מוכח לה לענ"ד צריך עיון דלכאורה נראה כדברי מהרש"ל ז"ל דאף למאי דמסקינן דמעות בעלמא חוזרין וה"ל גזל דהיינו מלוה מ"מ נ"ל דאפילו אי תימא דהמקדש במלוה מקודשת אפ"ה א"ש דבאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפים לש"פ אפילו אי מעות חוזרין דלא הוי גזל כיון דאוכלת ראשון ראשון וכל חד מינייהו לא הוי ש"פ אין כאן גזל דפחות מש"פ לא ניתן להשבון ואפשר דאפילו גזל פחות מש"פ עכשיו וחזר וגזל פחות מש"פ נמי לא ניתן להשבון דקמא קמא אחיל לה כיון שאין עליו שום ממון בשעה שגזלה דהיינו בשעת אכילה וצ"ע ואפשר שלוה נתכוון מהרש"ל ז"ל לחלק:

דף מו עמוד ב

מעות בעלמא חוזרים. ומצאתי להריטב"א ז"ל שכתב דיש מפרשים דאי ס"ד דמעות מתנה אפילו במונחות לא היו מצטרפות וכתב ע"ז הפירוש שנכון הוא וקשיא לי דא"כ מאי קאמר ש"מ מדרבי אמי תלת דהא מילת' לאו מדרבי אמי שמעינן לה אלא מגופה דמתניתין שמעינן לה שפיר אע"כ כפרש"י ותוספות וא"כ לרב ושמואל דמוקי לה ארישא לאשמעינן הא מילתא וק"ל:

תוספות בד"ה וש"מ מעות בעלמא כו' ולכך צריך פרוטה באחרונה כו' עכ"ל. היינו בין לענין דלא מיקדשה בקמייתא אי ש"פ משום דה"ל גזל כיון דמעות חוזרין וה"ל מקדש במלוה ובין לענין דאין כולן מצטרפות לש"פ והיינו לשיטת מהרש"א משום דה"נ ה"ל גזל ולשיטת מהרש"ל לפי מ"ש בסמוך היינו משום דאין כאן ממון כלל דקמא קמא אחיל לה ואין כאן לא מלוה ולא גזל והא דמסקו בסוף דבריהם דאי אמרינן מעות מתנה אפילו אין ש"פ אלא קמייתא או בכולן מקודשת נמי אתי שפיר אפילו להשיטה שכתבתי בשם מהרש"א ז"ל דכיון שגמר הקידושין הא קמן דלא אחיל ושפיר יש להן להצטרף כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה דאיתמר כו' והדין עמהם כו' אבל היכא דאינו יודע אם יחולו וכו' שמא נתן לשם מתנה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על זו הסברא דמ"ש מכל טעות דעלמא היכא שאינו יודע דלא אמרינן מעות מתנה ונ"ל דהתוספות גופא לא קאמרי אלא בקידושין כה"ג דשמעתין דנהי שאינו יודע אם יחולו הקידושין עכשיו מ"מ כיון שדעתו לקדשה אמרינן דגמיר ויהיב לשם מתנה שאם לא תתקדש לו עכשיו יהא לשם מתנה דליקרב דעתה להתקדש לו לאחר זמן ודמיא להני דמסבלי והדר מקדשי דלקמן. ובזה נתיישב לי הא דלא גרסי התוספות דאיתמר דשפיר הוי מצי למיגרס דאיתמר ודייקיינן לה ממילתא דרב דקאמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ולכאורה לא הוי צריך להאי טעמא דבלא"ה פשיטא כיון דקידושי טעות נינהו המעות חוזרין אע"כ דלדיוקא אמר דדוקא היכא דאדם יודע אבל היכא שאינו יודע אמרינן דהמעות מתנה ולמאי דפרישית א"ש דלא גרסינן דאיתמר דאפילו לדיוקא נמי לא שמעינן לה כיון דלא הוי כלל מהאי גוונא דמקדש אחותו כדפרישית ודו"ק:

בא"ד ועוד אי גרסינן כו' דלעיל פרישית שלא רצה להעמידה כו' משום דסבד מעות מתנה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שאין דבריהם מוכרחין דאיכא למימר דרב לא מוקי לה אסיפא משום דס"ל מקדש במלוה ופרוטה דעתה אמלוה עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא כיון דלקמן דף מ"ה ע"ב מסקינן דהא דמלוה ופרוטה פלוגתא דרבי נתן ורבי יהודא הנשיא היא א"כ שפיר הוי מצי רב לאוקמי מתניתין כהאי תנא דמלוה ופרוטה מקודשת ומאי דוהקא לאוקמי ארישא בשינוייא דחיקא אלא דבלא"ה אין דברי התוספות מוכרחין דבירושלמי איתא להדיא דרב מוקי לה ארישא משום דס"ל דלא דמי כלל למלוה כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה וכ"כ הריטב"א אמנם למאי דפרישית לעיל דאדרבה אי לא דמיא מתניתין למלוה הוי אתיא שפיר טפי דמקודשת אם יש אפילו בקמיית' ש"פ אבל אין בשום א' ש"פ אינן מצטרפות באוכלת כיון דלאו ממון הוא דקמא קמא אחיל לה אע"כ שפיר מדייקו התוספות דרב ס"ל מעות מתנה ולא שייך טעמא דאחיל לה כן נ"ל נכון ליישב שיטת התוספות לפי סוגיא דשמעתין ודו"ק:

גמרא מתיב רבינא המפריש חלתו קמח כו' ואמאי נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח פירוש לפי שרואין שאין שום אדם מפריש חלה קמח וכ"כ התוספות רי"ד מיהו לשיטת התוספות דלא גרסי דאיתמר יש לדקדק דלמא שמואל גופא לא קאמר אלא במקדש אחותו דליכא שום אדם שטועה בכך וכן בההיא דפ"ק דב"מ בהכיר בו שאינן שלו ולקחו משא"כ בחלה איכא דטעי ואף דלפי שיטת התוספות אדרבה היכא דטעי י"ל יותר דנתן לשם מתנה מ"מ כבר כתבתי בסמוך דמסתבר מילתא דהתוספות גופייהו לא כתבו כן אלא לענין קידושין כגוונא דשמעתין ומטעמא דפרישית משא"כ בחלה היכא דטעי מהיכא תיתי נאמר דנתן לשם מתנה והנלע"ד לכאורה דהא דפשיטא ליה לרבינא דבחלה אדם יודע מגופא דמתניתין דייק לה מדקתני אינו חלה משמע דיוצאה לחולין לגמרי ואף על גב דבההיא מתניתין גופא איתא ואסורה לזרים היינו אליבא דרבי יהושע אבל ת"ק פליג עליה וסובר דמותרת לזרים כמ"ש הטי"ד בהל' חלה וכ"כ הכ"מ בשם הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות בכורים וא"כ מדייק רבינא שפיר אי ס"ד דאיכא אדם דטעי וקרא שם לשם חלה לא ה"ל למיתני אינו חלה אלא ה"ל למימר חלה ויחזור ויפריש כדאמרינן בסמוך לענין תרומה בטעות אע"כ דשאני הכא דהכל יודעים שאין מפרישין חלה קמח משא"כ בתרומה דאיכא דטעי וא"כ מקשה שפיר אמאי הוי גזל ביד כהן ועיין בסמוך:

שם ותיהוי תרומה ולא תאכל כו' וקשה דהשתא דאתינן להכי דיודע ואינו יודע ולא נתן לו לשם מתנה אמאי תיהוי חלה הא הפרשה בטעות היא משא"כ בתרומה איכא מיהא שם תרומה עלה כיון דשייך בתרומה דרבנן וליכא למימר דאפ"ה מדמה להו הש"ס להדדי דא"כ בלא"ה תיקשי לרבי מתניתין אהדדי ונהי דבההיא דהכא איכא למימר דנהי דהכהן יודע ואינו יודע לפי שסובר דקבליה עליה ומחיל לטירח' מ"מ הבע"ה ודאי יודע ונתן לשם מתנה דהא לא ידע שימחול הכהן טרחתו מ"מ בהא דמקשינן כה"ג בסמוך לו ואיבעית אימא לא שייך לומר כן מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר דיוקא דרבינא מעיקרא משום דקתני ואינו חלה ומשמע דמותרת לזרים מוכח מינה דאדם יודע דאל"כ ה"ל למימר חלה ויחזור ויפריש כדאשכחן בתרומה ומשני דשאני הכא משום דאתי לידי תקלה והיינו משום דיודע ואינו יודע ואפשר דאין ה"נ דמצינן למימר דהדר ביה ממאי דהוי פשיטא ליה דאדם יודע ונתן לשם מתנה וא"כ מקשה ליה שפיר ותיהוי תרומה ולא תאכל ממ"נ אי יודע ואינו יודע אמאי מותרת לזרים ואי הכל יודעין שנתן לשם מתנה כ"ש דליהוי דכהן ואמאי הוי גזל ואי משום תקלה האיכא תקנתא כמו בתרומה כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י ז"ל בסמוך בד"ה וניהוי תרומה ויחזור ויתרום כתב להדיא דגמר ונתן לשם מתנה אף לבתר דשנינן יודע ואינו יודע וע"כ צ"ל דס"ל דנהי דמשנינן יודע ואינו יודע היינו לענין איסורא דחיישינן למיעוטא דלמא טעי משא"כ לענין ממון י"ל דנתן לשם מתנה כיון דרוב בני אדם יודעין ואע"ג דאליבא דשמואל קיימינן הכא וס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא ממון משא"כ הכא שהכהן מוחזק כנ"ל ומהרש"א ז"ל כתב בע"א ע"ש:

שם בתרי מנא צאית בחד מנא לא צאית. קשיא לי במאי איירי אי בכהן חבר ודאי צאית ואי בכהן ע"ה דלא צאית א"כ השתא נמי דאמרינן ליה שהוא גזל בידו אכתי לא צאית דהא איהו סבר דמשום טירחא דידיה הוי גזל ואהא אחליה לטירח' וליכא למימר דמכיון שאנו אומרים שהוא גזל וצריך להחזירו לבע"ה יוציא הבע"ה מידו הא ליתא דהא אמרינן שהבע"ה גמר ונתן לשם מתנה ויש ליישב בדוחק דכיון דמש"ה אמרו חכמים שהוא גזל כדי שלא יקבלנו הכהן א"כ מעיקרא לא יתן לו הבע"ה לשם מתנה. מיהו בסמוך דמשני הש"ס כה"ג לגבי הבע"ה אתי שפיר דהכהן ודאי יודע שהוא חבר דאסור ליתן מתנות לכהן ע"ה אלא עיקר החששא שהבע"ה יודע ואינו יודע ואתא למיכל בטיבליה משא"כ עכשיו שאנו אומרים שהוא גזל ביד כהן מעיקרא לא יקבל הכהן מידו. והשתא אתי שפיר דקתני לה בלשון גזל דאפילו דרך פקדון ע"מ להחזירו לאחר זמן או דרך מתנה לא יקבל ממנו ולא מהני אם יאמוו חכמים דלא מהני המתנה וצריך להחזיר דסוף סוף בתוך כך אתי הבע"ה לידי תקלה מש"ה שנו חכמים בלשון גזל שלא יקבלנו מידו כלל כן נ"ל:

דף מז עמוד א

גמרא תניא כוותיה דרבא התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז. כך הגירסא בנוסח' הגמר' שלפנינו וכן גריס מהרש"א ז"ל וקשיא לי לשון הגמר' בסמוך מיהו בסמוך גרסינן בגירסא שלפנינו כולהו בוו"ין ובלשון רש"י בד"ה באלון לפי הגירסא שלפנינו כולהו בלא ווי"ן ולענ"ד הגירס' הנכונה כולהו בווי"ן מדמקשי הש"ס בפשיטות היינו בזו ובזו ובזו וכן בההיא דבזו נטלתו ואכלתו כתב רש"י ה"ג בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו כו' משמע דלא גריס אלא חד זימנא בזו ותרי זימני ועוד בזו ואם כן ה"ל כולהו בווי"ן וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך כרבי אלא כר' מאיר או כר' יהודא הוי מצי לאוקמי דממ"נ לחד מינייהו הוי פרטא בווי"ן אע"כ דבסיפא ודאי גרסי' תרי זימני בזו בזו ובתר הכי ועוד בזו וא"כ לרבי אמי מוקי לה כר"ש דכולהו כללי הוי ואאחרונה קאי והיינו דמייתי רבא תניא כוותיה למאי דס"ל כר' אמי ובחנם נתקשה בעל עצמות יוסף בזה משא"כ לרב ושמואל דוקא מוקמינן ליה כרבי ולפי שהדבר תלוי בשינוי כמה נוסחאות בש"ס ובמפרשים לכן קצרתי:

שם הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כו' ופרש"י דסיפא מוקמינן לה כרבי ורישא תנא אחרינא הוא והא דלא ערבינהו ת"ק כבר פירשו המפרשים ז"ל מיהו לולי פירש"י היה באפשר ליישב כל השיטה אליבא דחד תנא והיינו למאי דפרישית לעיל בדף הקדום דאפילו למ"ד פרטא הוי א"א לומר דלא משמע כלל כללא אלא דמסתמא משמע יותר לשון פרטא משא"כ היכא דא"א לפרש לשון פרטא כיון שאין בכל א' ש"פ לא אמרינן דלפרטה איכוון דמהיכא תיתי הא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ אע"כ דבכה"ג לכללא איכוון והלשון סובל ג"כ לשון כלל כמ"ש לעיל ומש"ה מצטרפים כולן לש"פ משא"כ בסיפא בנטלתו ואכלתו שכל א' ש"פ הראשונה או האחרונה אמרינן שפיר דמקודשת אפילו בקמייתא ולא ה"ל מלוה דבכה"ג ודאי פרטא הוי ודוקא לעיל במתניתין לא הוי רב ושמואל מצי לאוקמי כה"ג משום דרישא תנא התקדשי התקדשי ולא מיתוקמא אלא כר"ש ולדידיה א"א לחלק בכך דכללי גמור חשוב להו משא"כ הכא דלא קתני התקדשי התקדשי מיתוקמא שפיר כולה ברייתא כרבי כן נ"ל נכון לפי מאי דפרישית לעיל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן. אמנם כן בהגיעי לכאן עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב בשם רבו ג"כ ע"ז הסיגנון דכולה ברייתא כרבי אלא דלפירושו לרבי ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית מספקא ליה אי כללא הוי או פרטא ומש"ה חייש לכולהו להחמיר לחוש לספק קידושין וכתב ע"ז הפי' שנכון הוא ולענ"ד א"א לפרש סוגייא דשמעתין לענין ספק קידושין דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה בלא"ה הוי ספק קידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי ואף שכתבתי ליישב שינויא דחיקא הוא ועוד דלענין פגול נמי לא משכחת לה שפיר דהא לכ"ע נפסל הקרבן אלא דלרבי הוי פגול גמור לחייב כרת ולענין כרת מי איכא ספיקא קמי שמיא ואי לענין דחייבין חטאת על שגגת אכילתו מספיקא מי אמרינן ליה אייתי חולין לעזרה וכן בסוגיא דשבועת הפקדון דמוקמינן לה כרבי דפרטא הוי וחייב על כל א' וא' תיקשי נמי מספיקא מי אמרינן דלייתי חולין בעזרה וצ"ע ואם באנו להעמיד כולה ברייתא כרבי יותר יתכן כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ופרש"י אפילו היא בעין משום דלהוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא. הוכרח לפרש כן משום דמקשינן בסמוך ממילתא דרשב"א לרבנן דכ"ע המקדש במלוה מקודשת ומקשינן מינה לרב והתם בישנה בעין איירי אלמא דרב אפילו בכה"ג איירי ומה שהוצרך לטעמא דאינו חייב להעמידה בעיסקא היינו מדאמרינן בסמוך מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה ומ"ט דמ"ד לאו להוצאה ניתנה ומי איכא למ"ד הא ודאי לכך הלוה מעיקרא להוציאה אע"כ דבהכי תליא מילתא דמ"ד להוציאה ניתנה היינו משום שאין חייב להעמידה בעיסק' אלא רשאי להוציאה לגמרי מן העולם ומש"ה אפי' כשהיא עדיין בעין נמי אינה מקודשת דלאו ברשות המלוה קאי משא"כ מ"ד לאו להוצאה ניתנה אלא חייב להעמידה תמיד בעיסקא א"כ הרי הוא תמיד ברשות המלוה או המעות או העיסקא שקנה תחתיו כן נ"ל בכוונתו:

שם נימא בהא קמיפלגי דמ"ס להוצאה ניתנה. ולכאורה שפת יתר הוא דהא קמן דפליגי אי מקודשת ונ"ל משום דה"מ לאוקמי פלוגתייהו במלוה שהיא ברשות בעלים כדלקמן אבל במלוה גרידא כ"ע אית להו דרב אלא דהשתא סבר דבמלוה שהיא ברשות בעלים ליכא מאן דפליג דמקודשת דברשות בעלי' היא כדמדמי לה בסמוך לדרב הונא בבקע בה קנאה ומש"ה קאמר דע"כ במלוה גרידא פליגי דמ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה וק"ל:

שם ותסברא ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה. כבר צווחו קמאי ובתראי על הרמב"ם ז"ל שפסק דאף על גב דבאשה אינה מקודשת אפ"ה במכר קנה. וכבר כתבתי בחידושי לב"מ בפר' הזהב סיוע לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רבא התם דף מ"ח קרא ומתניתין מסייע לר"ל קרא מדכתיב או בגזל או עשק ואמר רב חסדא כגון שייחד כלי כו' דאינו חייב קרבן אלא שכפר לו מה שהוא ברשות הלוה לגמרי ואילו תשומת יד לא אהדריה אלמא דמעות אינו קונה ולרבי יוחנן אמרינן דמעושק הוא דאהדריה קרא ואין ה"נ דשייך קרבן בתשומת יד וקשיא לן אכתי היאך חייב קרבן על תשומת יד במה שייחד לו כלי להלואתו הא אכתי לא קנה הכלי בדמי המלוה אע"כ דמלוה קונה במכר מגזירת הכתוב ואיכא למימר דאפ"ה לא ילפינן מיניה לקדושי אשה כדאשכחן בחליפין דבאשה בעינן דוקא קנין כסף ומלוה לא מיקרי כסף אלא גזירת הכתוב היא דליקני במכר בתורת מלוה ולא בתודת כסף. והא דמקשה הש"ס בפשיטות הכא ותיסברא י"ל דשפיר קשיא ליה והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקי לרב ככ"ע והכא במלוה שהיא ברשות בעלים איירי שעדיין לא הוציא ממנה כלום וע"כ היינו משום דהוה סבר דבכה"ג כ"ע מודו דקנה ולפ"ז מקשה שפיר דבמלוה שאינו ברשות בעלים אמאי קנה במכר ומ"ש מקידושי אשה וליכא למימר דגזירת הכתוב היא מקרא דתשומת יד האיכא לאוקמי קרא בדדמי דהיינו במלוה שהיא ברשות בעלים ועושק דקרא נמי איכא לאוקמא בכה"ג בעושק דהלוואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא אף לפי האמת בפ"א מהלכות גזילה עיין שם מה שאין כן למסקנא דשמעתין דקי"ל כחכמים דרשב"א דלא מפלגי כלל בין מלוה שהיא ברשות בעלים או אינה ברשות בעלים ובכל ענין מלוה מיקרי ומדאשכחן במכר דקונה מקרא דתשומת יד ע"כ צ"ל דיש לחלק בין מכר לקידושי אשה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף מו גמרא ותסברא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה כו' והקשו הקדמונים והאחרונים על הרמב"ם ז"ל שפסק בהל' אישות דבאשה אינה מקודשת במלוה ובהלכות מכירה כ' דבמכר קנה וא"כ הוא לגמרי נגד סוגית הש"ס וכתבתי ליישב בטוב טעם:

שם התקדשי לי בפקדון כו' אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שלא ידעה כו' סכום הפקדון ודעתה להתקדש בו הן רב או מעט והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל בלא"ה כיון שנתרצית להתקדש לו דעתה שתתקדש בכל צד קידושין שימצאו באלו הקדושין כדמשמע לקמן גבי שמין את הנייר בלבד שישלים לה אח"כ כל דמי הקידושין שפסק לה מעיקרא ועיין בזה בסמוך:

(קונטרס אחרון): שם התקדשי לי בפקדון אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי דוקא בענין שלא ידעה האשה סכום הפקדון כו' והרשב"א ז"ל כתב דאיירי שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך. וכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאין צורך לחלק אלא דבכל ענין כיון דנתרצית להתקדש לו דעתה להתקדש בכל צד מיני קדושין שימצאו באלו הקדושין והבאתי ראיה מסוגיא דלקמן דף מ"ח גבי שמין את הנייר וכן כתבתי ג"כ לקמן בשמעתין ע"ב גבי היכי דמי אי דקיבל עליה אחריות היינו מלוה ע"ש ולענ"ד צ"ע לדינא:

רש"י בד"ה אפילו לא נשתייר כו' מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה עכ"ל. הוכרח לפרש כן משום דכאן לא שייך האי טעמ' דלאו להוצאה ניתנה שיהא חייב להעמידה בעיסקא דכיון שלא נשתייר ממנה כלום ונגנב או נאבד מאי אית ליה למיעבד אע"כ דאפ"ה סברי רבנן דמקודשת כיון דמחיל לה גבה ורשב"א סבר בהא כרב וכאביי בפ"ק דאינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה אא"כ אמר לה בהדיא התקדשי בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה שהיא בעין כ"ע סברי דמקודשת וקשיא אדרב וק"ל:

דף מז עמוד ב

היכי דמי אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה. וקשי' לי אכתי מי דמי למלוה בשלמא התם היא נתרצית להתקדש במלוה משא"כ בפקדון איכא למימר דאינה מקודשת דמעיקרא לא היה בדעתה להתקדש במלוה אלא במה שיש בעין ואפשר דמדרשב"א נשמע לרבנן כיון דקאמר מלוה הרי היא כפקדון שאם נשתייר כו' וכי נשתייר ש"פ אמאי מקודשת הא מעיקרא לא נתרצית בכך והכא לא שייך החילוק דהרא"ש והרשב"א ז"ל אע"כ דאפ"ה מקודשת כיון שנתרצית אמרינן שדעתה להתקדש בכל צד קידושין שימצאו וא"כ ה"נ דכוותה מיהו כבר כתבתי שדעתי בטילה נגד הרא"ש והרשב"א ז"ל ולפ"ז ההיא דהכא וכן דרשב"א גופא צ"ע לשיטתם ודו"ק:

שם אמר רבה אשכחינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי כו'. מסוגי' זו הקשה הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל שהובא בטח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה אף על גב שעדיין הוא ביד הלוה אפ"ה מחוייב המלוה להלוות לו כיון דמשעת כתיבת השטר נשתעבדו נכסי הלוה ע"ש וקשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא הכא משמע דע"כ לא פליגי אלא כשהמעות ביד הלוה ואי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע הוי סברי דברשות מלוה קאי משמע דכשהמעות ביד המלוה עדיין דלא שייך האי טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע מודו דברשות מלוה קיימי לחזרה ולא מהני ביה האי טעמא דנשתעבדו נכסי ולכך נחלק עליו הרשב"א ז"ל וכבר כתב בספר גידולי תרומה דיש לדחות ראיית הרשב"א דיש לחלק בין מלוה בע"פ למלוה בשטר דבע"פ לא שייך נשתעבדו נכסי הלוה והקשה הש"ך עליו דממ"נ אי שיעבודא דאורייתא אין לחלק כו' ע"ש באריכות בסי' ל"ט. עוד הקשה הש"ך על הרמב"ן ז"ל מסוגי' דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם דאם לא בקע לא קנאו אף על גב דאשתעבדו נכסים דהא חייב באונסין. ולענ"ד יש ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ובמאי דסיים נפתח דמקורדם אין ראיה דנהי דאישתעבדו נכסיה מ"מ הא קי"ל בר"פ הגוזל בתרא דלא נשתעבדו נכסיה אפילו לענין אונסין אלא משעה שנאנסה ולא למפרע בשעת שאלה וא"כ כיון דלא בקע בו לא קנאו כלל כיון שהוא בעין לא נשתעבדו נכסיו עדיין. ולפ"ז היינו טעמא נמי דבמלוה ע"פ אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ אי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה ודאי דכ"ע מודו דברשות המלוה קיימי לגמרי דכל זמן שלא הוציא הלוה המעות לשלוח בהן יד אף במקצתן לא הוי אלא כשואל בעלמא ולא אישתעבדו נכסיו כלל כיון שהיא בעין וכן הדעת נוטה דהא קי"ל דנכסי דבר אינש לא מישתעבדי אלא מטעמא דאינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב תחלה וה"נ כל זמן שגוף הענין עדיין בעין ברשות הלה לא שייך שיעבוד שאר נכסים כלל משא"כ הרמב"ן ז"ל דע"כ איירי בשטר אקניתא כמו שכתבתי בחידושי לח"מ וא"כ משעת הקנין וכתיבת השטר נשתעבדו נכסיו לגמרי וכן לדידן דקי"ל כשיטת התוספות דעדיו בחתומיו זכין לו היכא דמטא שטרא לידיה א"כ לאו במעות הלואה נשתעבדו נכסיו אלא למפרע משעת כתיבת השטר וא"כ יפה כתב הרמב"ן ז"ל דמטעמא דנשתעבדו נכסים מחוייב להלוות לו ויש להאריך בזה בביאורי לח"מ אי"ה וכאן אבא בקצרה לפי הצורך לסוגייא דשמעתין וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא אמר רבה אשכחתינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי. והקשה הרשב"א ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שהובא בטוח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה מחוייב המלוה להלוות לו וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא וגם הש"ך הקשה על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם וכתבתי ליישב שני הקושיות והעמדתי שיטת הרמב"ם ז"ל על מכונו עיין בפנים:

תוספות בד"ה אלא מלוה ברשות בעלים כו' וי"ל דרב נמי סובר כוותיה כו' דהא דאמר רב אינה מקודשת איירי במלוה שהתחיל להוציאה בהא קאמר כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא ודאי לקושטא דמילתא סבר רב דאפילו במלוה שלא התחיל להוציאה אינה מקודשת כחכמים דרשב"א וא"כ ממ"נ אתי בהא כתנאי ויש ליישב כיון דרב גופא מפרש טעמא דנפשיה דאינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וכיון דאיירי אפילו היא בעין ע"כ דהא דקאמר להוצאה ניתנה היינו משום דבשעת הקידושין יכול להוציאה בהוצאה בע"כ דידה וא"כ אתי שפיר דככ"ע אתי מילתא דרב דכללא קאמר דכל מלוה שיכול להוציאה בע"כ של האשה אינה מקודשת והיינו לרבנן כדאית להו דאפילו לא שלח בה יד וכולה בעין אינה מקודשת דלדידהו כה"ג נמי להוצאה ניתנה בע"כ דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה ולרשב"א כדאית ליה היכא שלא שלח בה יד משא"כ בשלח בה יד דלדידיה לאו להוצאה ניתנה דברשות בעלים קאי וממילא דלא שייכא בכלל מימרא דרב כן נ"ל ודו"ק:

גמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' היכי דמי אי בשט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים. ויש לדקדק אטו מי לא סלקא אדעתיה דמדקתני רישא בשט"ח ובסיפא קתני מלוה סתמא היינו מע"פ וליכא למימר דקס"ד דלא שייך שום פלוגתא במע"פ אלא במלוה בשטר ידע שפיר דשייך פלוגתא כיון דאשכחן בהדיא פלוגתא דרבי ורבנן משא"כ במע"פ לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהדיא דא"כ אכתי קשה במאי דקאמר אלא לאו שט"ח דידה ואי ס"ד דסיפא במלוה ביד אחרים איירי נמי דוקא בשטר מ"ש הכא דנקיט שט"ח ומ"ש סיפא דקתני מלוה סתמא וליכא למימר דבמלוה ביד אחרים לא פסיקא ליה למיתני בשט"ח דלרבנן אינה מקודשת דזימנין דמקודשת אם הנייר ש"פ כמ"ש בפוסקים משא"כ בשט"ח דידה אפילו הנייר ש"ם אינה מקודשת דהנייר שלה הא ליתא דמשקלא וטריא דבסמוך לקמן אאידך ברייתא משמע דאדרבה בשט"ח דידה שייך שמין את הנייר כמו שאפרש אע"כ דחכמים דהכא לא איירי מנייר ועוד דהא לסברת התרצן דמוקי פלוגתייהו בשט"ח של אחרים ואפ"ה לא קתני שמין את הנייר והיינו נמי משום דלא איידי ביה. ואפשר דהמקשה לא משמע ליה לאוקמי פלוגתייהו כלל בדרבי ורבנן או במע"פ בדרב הונא דאם כן לא שייכא האי פלוגתא כלל לענין קידושין דליפלגו בעלמא כיון דעיקר פלוגתייהו אי שייך בהו קנין או לא אע"כ דאם נאמר דאיירי בין מלוה בשטר ובין במע"פ ע"כ היה צריך לומר דבהכי פליגי דרבי מאיר דקאמר מקודשת היינו משום דס"ל דמלוה דאחרים לא מיקרי מקדש במלוה כמו שתירצו התוספות בד"ה לעולם שט"ח דאחרים ורבנן סברי דאינה מקודשת משום דמלוה דאחרים נמי דמי למקדש במלוה כקושית התוספות וא"כ מקשה שפיר היינו מלוה ביד אחרים דכולה חדא טעמא הוא משא"כ למאי דבעי לאוקמי רישא בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני רישא בשט"ח לאשמעינן דסיפא איירי דוקא במע"פ ופליגי נמי בטעמא דמקדש במלוה כקושיית התוספות משא"כ במלוה דאחרים בשטר כ"ע מודו דאינה מקודשת בלא טעמא דמקדש במלוה אלא משום דשמואל דיכול למחול ולא סמכה דעתה כן נ"ל לפי שיטת התוספות דבמלוה ע"פ שהיא במעמד שלשתן לא שייך הא דשמואל כמו שכתבו בסמוך. אמנם לפי שיטת החולקים דבמע"פ נמי שייך מילתא דשמואל א"ש טפי סברת המקשה דמקשה היינו מלוה ביד אחרים דכולהו חדא פלוגתא היא לענין קידושין אי אשה סמכה דעתה כדבסמוך ולמאי דבעי לאוקמי בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני סיפא מלוה סתמא לאשמעינן הא גופא דאפילו במעמד שלשתן שייך האי דינא דיכול למחול מדפליגי לענין קידושין ודוק היטב:

שם אלא לאו שט"ח דידה כו' הקושיא מפורסמת אמאי לא מוקי נמי הכא פלוגתייהו במלוה שלא שלח בה יד כדעיל בסמוך ובהשקפה ראשונה היה נראה לי כדברי מהרש"א ז"ל דסתם לשון מלוה או שט"ח לא משמע לאוקמי דוקא בלא שלח בה יד ודוקא לעיל משמע לאוקמי הכי מדקתני דומיא דפקדון אלא שזה דוחק דהא למאי דמשני דפליגי במלוה בשט"ח שכתב ולא מסר או בדרב פפא הוי שינוייא דחיקא טפי לאוקמי סתם שט"ח דווקא בהני גווני שהעיקר חסר מהברייתא ועוד דלא שייך פלוגתא זו לענין קידושין וכדפרישית וא"כ מאי דוחקא לאוקמי בהכי ולא מוקי לה כדלעיל ועוד דלכאורה ה"נ הוי שפיר דומיא דסיפא דקתני או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ולפי פשטא דלישנא דוהרשה משמע דאיירי שהמלוה הוא בעין דהא קי"ל דמדינא דגמרא לא כתבינן הרשאה אא"כ בדבר שהוא בעין וא"כ שפיר משמע נמי דאיירי שכולה בעין ולא שלח יד וממילא דרישא דומיא דסיפא ועוד דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי פלוגתא דר"מ ורבנן בתרי פלוגתי דלא שייכי אהדדי כדאית' במסקנא וטפי ה"ל למימר דכולא חדא פלוגתא היא דר"מ ס"ל מלוה ברשות בעלים קאי ומקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים שהיא ג"כ בעין זלא שלח יד נמי מה"ט מקודשת כשמסר לה במעמד שלשתן מהני דכיון דברשות בעלים קאי ה"ל כפקדון דלכ"ע מהני וחכמים סברי דמלוה לאו ברשות בעלים קאי ואינה מקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים נמי כה"ג ס"ל דלא מהני מעמד שלשתן דלא תקנו כי אם בפקדון ולא במלוה ואף אם נאמר דלא ניחא ליה למימר דכ"ע ס"ל דלא תקנו מעמד ג' במלוה דהוי דלא כהלכתא אפ"ה איכא למימר דדוקא במעמד ג' דמלוה מצי למחול כיון דאינה אלא מדרבנן משא"כ במלוה ברשות בעלים דלר"מ הוי כפקדון הוי מדאורייתא דלא גרע מתן וזכי דמהני בפקדון מדאוריית' כמ"ש התוספות בגיטין ולא מצי למחול ומש"ה מקודשת מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ן אתי שפיר דבמלוה בשטר לא שייך האי פלוגתא כלל אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון שנכתב השטר מדעתו ס"ל דלא מצי למיהדר ביה כ"ש הכא שכבר מסר השט"ח למלוה וקבל המעות פשיטא דלא מצי למיהדר ביה ועוד דאפשר דהרשב"א ז"ל גופא מודה בכה"ג כיון דאיכא תרתי למעליותא שנמסר השטר וקיבל המעות ודאי אישתעבדו נכסי דלוה ולא מצי המלוה למיהדר ביה ואפילו את"ל דהרשב"א ז"ל בהא נמי פליג היינו בשטרי דלאו אקנייתא ולמאי דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו דמוקי לדאביי דלא כהלכתא משום דסברי דאביי כר"מ ס"ל בשטרות דעידי חתימה כרתי ואנן קי"ל כרבי אלעזר אף בשטרות מיהו הכא דר"מ גופא קאמד דמקודשת ור"מ גופא ס"ל ודאי עדיו בחתומיו זכין וא"כ א"א לאוקמי טעמא דידיה בשט"ח דידה שלא שלח בה יד ומשום דברשות בעלים לחזרה קאי דכיון דעידיו בחתומיו זכין למפרע אישתעבדו נכסי מחמת החתימה ותו לא מצי למיהדר ביה משעה דמטי שטרא לידיה וכדפרישית לעיל כן נ"ל ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה דכ"ע לית להו דרבי מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי כו' אף על גב דגמר' ערוכה היא בפרק הספינה פסיק אמימר הלכה כרבי מ"מ התוספות האריכו שם דגרסינן להיפך וכן במאי דפשיטא להו הכא דמילתא דר"פ איירי נמי אליבא דרבי מספקא להו התם בד"ה אמר רב פפא ואפ"ה מסקו דאין הלכה כרבי מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרב פפא דאיהו אליבא דרבנן אמר ואנן כרבי ס"ל וקמפלגי בדשמואל אע"כ דלא קי"ל כרבי ע"ש באריכות מיהו בפשיטות הוי מצי לאוכוחי דלית הלכתא כר' מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי ויש ליישב ועיין מה שאפרש בסמוך:

דף מח עמוד א

תוספות בד"ה המוכר שטר חוב כו' יש מפרשים היינו טעמא כו' משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן כו'. בעלמא כתבו התוספות טעם אחר לעולם דקנין שט"ח דאורייתא אלא דאפשר דהכא משמע להו עיקר האי טעמא דקנין שטרות דרבנן וא"כ הא דקתני מקודשת היינו מדרבנן דומיא דסיפא דמלוה ע"פ דמוקמינן להו במעמד שלשתן והיינו נמי מדרבנן כדאסקינן בסוף פ"ק דגיטין דהוי כהלכתא בלא טעמא וא"כ אתי שפיר דכללינהו לתרווייהו כחדא דלר"מ מקודשת מדרבנן לשיטת הסוברים דמאי דקונה מדרבנן הוי קידושין דרבנן ובכך אני תמה על דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב פרק מי שמת שהקשה על שיטת הסוברים דקנין שטרות מדרבנן מההיא דשמעתין ונראה לו דוחק להעמידה בקידושין דרבנן ואמאי קשיא ליה טפי בקנין שטרות ולא קשיא ליה ההיא דמעמד ג' דודאי איירי מקידושין דרבנן לשיטתו ואדרבא מזה ראיה דדומיא דהכי הוי בקידושי מלוה בשטר ויש ליישב בדוחק. מיהו קשיא לי היאך אפשר להעמידה בקידושין דרבנן דא"כ אמאי קאמרי רבנן דאינה מקודשת אפילו מדרבנן הא אפילו אין הנייר ש"פ מקודשת מדרבנן מחששא דשמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהני רבנן סברי דלאו דעתה אנייר ופליגי אהנך רבנן דבסמוך מיהו לשיטת הסוברים דהיכא שמוחל המלוה ללוה צריך הלוקח להחזיר הנייר א"ש ועוד נפרש בזה בלשון התוספות בסמוך אבל קשיא לי טובא היאך אפשר לומר דקנין שטרות מדרבנן הא בבכורות דף נ' סובר רבי בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ויליף לה מריבוי ומיעוט וא"כ מוכח להדיא דמן התורה יכול להקנות שט"ח וחפשתי בכל הספרים ולא מצאתי מזה רק בפ"ק דשבועות דף ד' כתבו התוספות הא דמוכח מכאן דקנין שטרות דאורייתא מפורש במקום אחר וחפשתי ולא מצאתי זולת בפרק הזהב דף ל"ה כתבו התוספות כן לענין אונאה ומה שתירצו שם לא שייך לענין פדיון הבן ובלא"ה מאונאה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דשטרות מדרבנן ואגב גררא דעבדים וקרקעות נקיט להו משא"כ מהא דאליבא דרבי לענין פדיון הבן דמרבה כל מילי ומוקי מיעוטא אשטרות לחוד ודאי קשה ולולי דמסתפינא באתי לדון בדבר חדש דודאי אליבא דרבי הוי מדאורייתא והיינו נמי טעמא דרבי דאמר בשמעתין אותיות נקנין במסירה דכיון דקנין שטרות מדאורייתא הוי בכלל שאר מטלטלים דנקנין במשיכה לריש לקיש מדאורייתא ולרבי יוחנן מדרבנן מחששא דשמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה וה"נ דכוותה ומסירה הוי בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלענין הקנאת שיעבוד שייך טפי מסירה ממשיכה משא"כ לרבנן דליכא למילף מפדיון הבן דהא בכללי ופרטי דרשי ומוקי להו אקרקעות ועבדים ושטרות נקטי לגררא וא"כ סברי דקנין שטרות מדרבנן ומש"ה בעינן כתיבה ומסירה דאלים טובא כיון דמדאוריית' לא מיקני כלל. ובאמת קשיא לי אם נאמר דרבנן דרבי נמי מצי סברי דקנין שטרות דאורייתא וא"כ האי קנין דכתיבה ומסירה מאי עבידתה והיכא רמיזא באורייתא דהא כל הקנינים ילפינן בפ"ק דמכילתין מקראי וממה נפשך אם נאמר דשטרות בכלל מטלטלין נינהו ומקרא דוכי תמכור לעמיתך ילפינן להו א"כ ליקנו בכסף לרבי יוחנן או במשיכה דהיינו מסירה לר"ל ושטר לא מהני בהו כלל כי היכי דלא מהני במטלטלים ואם נאמר דקנין שטרות כיון דאיכא שעבוד קרקעות ה"ל כקרקעות ונקנין בשטר דהיינו כתיבה א"כ מסירה מאי עבידתה ועוד ליקני בכסף אע"כ דבהכי פליגי רבי ורבנן ואזדו לטעמייהו כדפרישית ודו"ק. ואף דלפ"ז היה באפשר לומר דלעולם הלכה כרבי והא דלא קאמרינן בשמעתין ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי היינו משום דשמואל לא אמר דיכול למחול אלא לדברי האומר דקנין שטרות דרבנן כפירוש התוספות כאן אלא דלפ"ז אדרבה מוכח דאין הלכה כרבי דהא בכולה תלמודא משמע דקי"ל כשמואל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף מח תוס' בד"ה המוכר שט"ח יש מפרשים דהיינו טעמא משום דקנין שטרות אינו אלא מדרבנן וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו במסכת ב"ב פרק המוכר את הספינה דאדרבה מסוגי' דהכא מוכח דקנין שטרות מדאורייתא לפי שנראה לו דוחק להעמיד סוגיא דשמעתין בקידושין דרבנן וקשיא לי על דבריו דהא ע"כ באוקימתא דמעמד שלשתן ודאי מקידושין דרבנן איירי וא"כ מאי אולמי' דהאי מהאי ומתון מ"ש בפנים יש ליישב הדברים בדוחק:

(קונטרס אחרון): עוד הקשתי לשאול בזה האיך אפשר לומר דקנין שטרות דרבנן דהא במסכת בכורות דף נ' סובר ר' בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ויליף לה מריבוי ומיעוט ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ואם כן מוכח להדי' דמן התורה יכול להקנות שט"ח לאחרים ומש"ה איצטריך מיעוטא לפדיון הבן והעליתי בזה דלרבי ודאי קנין שטרות דאורייתא דמה"ט גופא ס"ל בפרק הספינה דאותיות ניקנות במסירה לחוד משא"כ לרבנן דפליגי עליה וס"ל דאין ניקנין אלא בכתיבה ומסירה אם כן נראה דס"ל דקנין שטרות מדרבנן כמ"ש בפנים:

בד"ה כי קאמר רב כו' וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כו' ופליגי בדשמואל כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ כו' דאפילו שמואל מודה כו' עכ"ל. וקשיא לי דאכתי היא גופא תיקשי למה שכתבו בסמוך דטעמא דשמואל דיכול למתול משום דקנין שטרות מדרבנן א"כ מ"ש הכא במעמד ג' דאין יכול למחול הא מעמד ג' כל שכן דלא הוי אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא לכאורה היה נ"ל לומר דבמעמד שלשתן אף על גב דמדרבנן הוא אפ"ה עשאוהו כשל תורה כיון שהיה בפני הלוה ונתרצה לפרוע וא"כ יכולין לתקן שאף אם מחל המלוה אח"כ לא מהני משא"כ במוכר שט"ח דעיקר התקנה הוא למכור שלא בפני הלוה וא"כ אין לחכמים להפקיע זכות הלוה כיון שלא נתרצה לפרוע להלוקח ומש"ה סבר שמואל דאם מחלו מחול אלא דאכתי קשיא לי לפמ"ש התוספות בפ"ק דגיטין דמעמד ג' מהני אפילו בע"כ של הלוה ותו לא שייך האי טעמא ואכתי יש ליישב וצ"ע. מיהו הרשב"א בחידושיו כתב דאפילו במעמד ג' יכול למחול ובאמת להאי שינוייא דמוקי לפלוגתא דשט"ח בההיא דשמואל מוקי נמי לפלוגתא דמע"פ בכה"ג והאי שינוייא דקאמר דפליגי בדרב הונא סבר דלא פליגי בדשמואל משום דאשה סמכה דעתה אלא דפליגי בשט"ח בדרבי או בדרב פפא ומש"ה מוקי הכא במע"פ בדרב הונא:

רש"י בד"ה אינה מקודשת ואפילו הנייר ש"פ כו' דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר כו' עכ"ל. ה"ה דהוי מצי לפרש דר"מ סבר דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה אלא דפסיקא ליה דאפילו אית ליה בעלמא דעתה אמלוה הכא לאו דעתה אנייר:

תוספות בד"ה אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וא"ת מאי קשיא לישני דלעיל איירי דא"ל קני לך כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דא"ל ולא א"ל לאו דוקא אלא דלעיל בכתב לה והכא בדלא כתב כו' ע"ש ולענ"ד יש לי ליישב דבריהם לפי שיטתם בסמוך והיא שיטת רש"י ז"ל דלא גרסינן בברייתא ואם לאו אינה מקודשת משום דמספקא להו ולפ"ז השתא נמי אי בעי לאוקמי בשט"ח דאחרים צ"ל דלרבנן מספקא להו וא"כ תו ליכא לאוקמי לעיל בכתב לה והכא בדלא כתב דא"כ כ"ש דתיקשי דרבנן אדרבנן דמדקתני לעיל אינה מקודשת משמע דלא מספקא להו אע"ג דכתב והכא אע"ג דלא כתב מספקא להו מש"ה הוצרכו להקשות בענין זה והכא איירי שכתב ומסר ולא א"ל קני לך דלר"מ כתיבה לא מהני כלל ועיקר תלוי באמירת קני לך ומש"ה אינה מקודשת כלל ורבנן מספקא להו כיון שכתב ומסר אי בעינן קני לך או לא משא"כ לעיל איירי במסר ולא כתב אלא שא"ל קני לך דלר"מ מקודשת בודאי דלא בעינן כתיבא כיון שא"ל ולרבנן פשיטא להו דאינה מקודשת כיון שלא כתב כן נ"ל ליישב הנוסחא שלפנינו:

גמרא אמר רב נחמן ב"י הב"ע כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים כו' ורבנן מספקא להו כו'. ויש לתמוה אמאי הוצרך לאסוקי הכא הך מילתא דרבנן מספקא להו טפי מלמאי דס"ד מעיקרא דפליגי במקדש במלוה נמי הוי צריך למימר דרבנן מספקא להו במקדש במלוה. ויותר יש לתמוה בלשון התוספות בד"ה ורבנן ובד"ה שמין את הנייר ודברי מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' תמוהין מאד לכך נלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמשמע מסוגית הגמרא דלמאי דס"ד דמעיקרא לא הוי צריך לפרש דרבנן מספקא להו אי מקדש במלוה מקודשת דבלא"ה א"ש דאפילו אי פשיטא להו דמקדש במלוה אינה מקודשת אפ"ה א"ש דשמין את הנייר לרבנן דס"ל דדעתה נמי אנייר כמו שפרש"י וכיון דרוצה לקדשה בקידושי כסף דהיינו מלוה אף על גב דלא מהני אפ"ה מיקדשא בנייר דמלוה ופרוטה דעתה נמי אפרוטה ס"ל משא"כ לאוקימתא דהשתא דאיירי שרוצה לקדשה בקידושי שטר שכתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ פשיטא ליה להש"ס דאי הוה ס"ל לרבנן כר"מ דעידי חתימה כרתי לא הוי שייך לומר שמין את הנייר דאפילו אם שוה פרוטה אינה מקודשת דכיון שקידשה בלשון קידושי שטר ואין עליו עדים הרי הוא כאילו רוצה לשחק בה לקדשה בלא עדים וכיון דעידי מסירה אין להם שום שייכות בקידושי שטר לא שייך לומר שמין את הנייר דעידי קידושי שטר לחוד ועידי קידושי כסף לחוד לכך הוצרך לומר בגמר' דרבנן מספקא להו דאיכא למימר כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ כיון שקידשה בשטר בלא עדים מסתמא טעי נמי בהכי שרוצה לקדשה ע"י עידי מסירה וא"כ מש"ה אם הנייר שוה פרוטה מקודשת ע"י הני עידי מסירה גופייהו ממה נפשך או בעידותן ע"י קידושי שטר או ע"י קידושי כסף כיון דממ"נ שייכי הנך עדות בהך מילתא דקידושין מימר אמר תתקדש בפני כו' בכל מאי דמקדשא כמ"ש לעלי בכמה דוכתי וכל זה ממש כלשון התוספות בד"ה שמין את הנייר דכיון דלר"מ עידי חתימה כרתי הקידושין לא תליא מילתא כלל בשומת הנייר והיינו כדפרישית ולפי פירוש מהרש"א מלבד שהוא דחוק אלא דמה שכתב דאמרי עידי חתימה כרתי הוא לשון מיותר לגמרי ולמאי דפרישית דבריהם מבוארין היטב ונתיישב ג"כ מה שכתב הטור בשם הרמ"ה דאף אם השטר פסול שמין הנייר. ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה כמבואר בבית יוסף סי' ל"ב אלא דבספר בדק הבית תמה למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הבית שמואל שם ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיית הגמרא ופירוש התוספות משמע להיפך דוקא היכא דאיכא לאסתפוקי אם יש כאן קידושי שטר ע"י אלו העדים בהא אמרינן שמין את הנייר משא"כ אם אין כאן קידושי שטר כלל בשום ענין והוא רצה לקדשה בתורת קידושי שטר שהרי כתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ אין כאן שום קידושי כלל ורצה לשחק בה ואין כאן עידי קידושין כלל אלא דהרמ"ה פשיטא ליה נמי אפילו בקידושי שטר שפסול לגמרי אפ"ה שמין את הנייר כן נ"ל נכון בפירוש התוספות ועיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): שם אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ורבנן מספקא להו כו'. וכתבתי ליישב מ"ש הטור א"ע סי' ל"ב בשם הרמ"ה ז"ל דאף אם השטר פסול שמין הנייר ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה והב"י בס' בדק הבית תמה עליו למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הב"ש שם ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה מסוגיא דגמ' לכאורה משמע להיפוך:

תוספות בד"ה ורבנן מספקא להו כו' דאי אמרת דאין צריך גט כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שהמהרש"א ז"ל נדחק מאד בדבריהם ולענ"ד נראה עיקר לגירסת מהרש"ל ז"ל וכמו שפירש ג"כ בספר דברי ריבות אלא שקיצר במובן ולענ"ד נראה דנהי שהתוספות כתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ובשביל כך לא היו מוכרחין למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דאפשר נמי לומר דכיון דהספק אם יש כאן קידושין בעדים או לא מוקמינן לאשה אחזקתה בחזקת פנוי' כדמשמע לכאורה בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דדוקא בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לה הוא דהוי ספק קידושין משא"כ בכת א' ומסופקין אם קרוב לו אם קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן ובאמת דהא מילתא תליא באשלי רברבי וכמה חילוקי דינים בדבר ואין כאן מקומו להאריך מ"מ התוספות רוצין להוכיח בשמעתין גופא יצריך למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דהא ע"כ מקודשת מספק וצריכה גט דאי אמרת דשפיר גרסינן לה וקסבר דבספיקא כי האי אין צריכה גט וכדפרישית דמוקמינן לה אחזקתה חזקת פנויה א"כ מאי האי דקאמר בגמרא דמספקא להו לרבנן הא לגמרי ס"ל בהא כר"מ דאם אינו ש"פ אינה מקודשת כלל משום דעידי חתימה כרתי ומה לי אם ע"ח כרתי ודאי או ספק כיון דבין כך ובין כך ע"י ע"ח אין צריכה גט ולא הוו קידושין כלל א"כ ממ"נ לא שייך הך גירסא דאם לאו אינה מקודשת ואפשר לומר עוד בכוונתן דאם נאמר דאין צריך גט בקידושין כי הנך א"כ לא שייכי עידי מסירה כלל בהנך קידושין כדפרישית בסמוך ותו לא שייך לומר כלל שמין את הנייר כמו שכתבתי בכוונת התוספות בד"ה שמין אליבא דר"מ כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): שם כתוספות בד"ה ורבנן וספקא להו כו' כתבתי דנראה מלשון התוספות דנהי שכתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ואפשר לומר דכיון דהספק בקידושין עצמן מוקמינן לאשה אחזקת פנויה כדמשמע לכאורה בפ' ד' אחין דף ל"א דדוקא בא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוא דהוי ספק קדושין מדרבנן משא"כ היכא ששני העדים מסופקין אי קרוב לו אי קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן וכן כתב הב"ש בשם הר"ן אלא דהרשב"א ז"ל בחידושי יבמות כתב בשם ר"ח להיפוך וכבר כתבתי בזה בקונטרס אחרון בסוגיא דפתח פתוח בכתובות ולעיל גבי נתן הוא ואמרה היא ע"ש ודבר זה צריך ביאור גדול נקטינן מיהא דמספיקא לא נפקא שהוא מחלוקת הקדמונים:

גמרא מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשא כו' ואע"ג דלמאי דס"ד השתא ע"כ סבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונתחייב מיד מ"מ לא נגמר החיוב אלא לכשיחזיר לה הכלי אז נתחייבה למפרע וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש באריכות וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל:

דף מח עמוד ב

בד"ה אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה והרי לשם קידושין מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כו' עכ"ל. כוונתו בזה דלא דמי כלל לשאר מלוה דאינה מקודשת אפילו בהנאת מחילה אא"כ אמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה כמ"ש רש"י לעיל בפ"ק דף ו' ע"ב אלא דשאני התם דכל היכא שלא אמר בפירוש אמרינן דדעתה אמלוה שעיקר המעות שכבר היה קנוי לה מקודם שקידשה כדפרישית לעיל באריכות משא"כ הכא שלא נתחייבה מקודם אלא עכשיו בשעה שמחזיר הכלי ומוסרו לידה וא"כ הרי אומר לה בפירוש שמקדשה באותן מעות שלא תתחייב לו בהם א"כ המלוה והמחילה באין כאחד ומש"ה מקודשת ודו"ק:

דף מט עמוד א

גמרא רבי אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני כו' אלמא קסבר מראה מקום הוא לו. וקשיא לי טובא דשם בפ' התקבל מסיק הש"ס להדיא דהא דלא פליג ר"א שם ברישא באומר תן גט לאשתי במקום פלוני היינו משום דאיהו דמדעתיה מגרש קפיד משא"כ בסיפא דאיהי בע"כ מתגרשת מש"ה סובר דמראה מקום הוא לו דא"כ לפ"ז לא שייכא הא דר"א כלל בהנך דמייתי הכא מדר' שמעון ורשב"ג דהא בהנך תליין בדעת האומר וא"כ מודה ר"ש דלא אמרי' מראה מקום הוא ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוספות והקדמונים בכמה דוכתי דכל היכא דאמרינן כולהו ס"ל לאו ס"ל כי הדדי ממש אלא דקצת בשיטה א' עומדין וה"נ דכוותיה דכיון דרבנן דר"א ס"ל דאף באשה דבע"כ מתגרשת אפ"ה לא אמרינן מראה מקום אלא קפידא וכ"ש בהנך א"כ שפיר שייך לשון כולהו ס"ל בכה"ג ועדיין צ"ע ובחידושי לגיטין הארכתי יותר ע"ש:

דף מט עמוד ב

שם ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' ופרש"י מקרקעי וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא במקרקעי הוי אומדנא דמוכח ואפ"ה קאמר רבא דלא מהני דדברים שבלב נינהו כיון דלא אמר בשעת המכירה משא"כ במטלטלים שאפילו אמר נמי לא מהני אם לא היכא שהתנה בתנאי ממש וע"ז כתב מהרש"א ז"ל דבלא"ה נמי הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך ודלמא לחומרא והיינו משום דמספקא ליה ואכתי בממון מנ"ל לרבא דהוי זביני הא ק"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלים אפילו מספק נמי שפיר קאמר רבא דהוי זביני שהלוקח מוחזק כל זה מדברי מהרש"א ז"ל ובאמת שאין זה מוכרח דבמטלטלים נמי אי ס"ד דמספקא לן בדברים שבלב אי הוי דברים אית לן למימר אוקי המקח בחזקת מרא קמא כיון שאין הלוקח בא להחזיק אלא מספק ה"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני לשיטת רוב הפוסקים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו והובא בפוסקים בכמה דוכתי דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא ועיין בתוספות ס"פ המדיר בחידושינו שם:

שם ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי. נראה מפרש"י דדוקא בשעת גמר מקח לא אמר אבל מעיקרא בתחלת המקח הודיע ללוקח וגילה דעתו שמוכרה אדעתיה למיסק ואפ"ה חשיב ליה רבא לדברים שבלב דכיון שלא התנה בשעת גמר המקח אפשר שחזר בו אחר כך וגמר והקנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ובהכי ריהטא כל הסוגייא כמו שאבאר בעזה"י:

תוספות בד"ה דברים שבלב כו' ורשב"ם פירש כו' ולא נהירא דהא כל תנאי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם דבר שבממון כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא הרשב"ם ז"ל גופא ביאר דבריו שם בפרק יש נוחלין דף קל"ו לאו) גבי ההיא דאתרוג וכתב דאנן לא קי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול אלא לרווחא דמילתא מחמרינן בגיטין וקידושין משום חומרא דאיסורא אבל בממון לא חיישינן כלל לדר"מ כיון דחזינן בכמה דוכתי דאפילו גילוי דעת מהני בממון ולא גרע תנאי שאינו כפול מגילוי דעת. והנלע"ד בזה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר דמה שכתבו דכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן לאו לענין תנאי כפול איירי אלא מעיקר דיני התנאי דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דדיבורא לאו כלום הוא דמכיון שעשה מעשה התנאי בטל והמעשה קיים וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפרק המדיר דף ע"ד לענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח והוא מוסכם מכל הפוסקים והמפרשים דאפילו רבי חנינא בן גמליאל דפליג לענין תנאי כפול אפ"ה מודה בשאר דיני תנאי דבעינן דומיא דב"ג וב"ר ואם כן מקשו שפיר כיון דלפרשב"ם גילוי דעת לא עדיף מתנאי שאינו כפול אלא גריעא מיניה א"כ אכתי מאי מקשה הכא מנ"ל לרבא הא ומאי ראיה צריך על זה הא סברא פשוטה היא כיון דרחב"ג לא פליג אדר"מ אלא לענין דלא בעינן דומיא דב"ג וב"ר בתנאי כפול דהתם הוצרך לכפול אבל מ"מ מודה מיהא דבעינן מיהא תנאי גמור שאינו כפול דומיא דב"ג וב"ר שהיה מיהא תנאי גמור ואפילו בתנאי ממש אי לאו דאשכחן לה בב"ג וב"ר ה"א דלא מהני כדפרישית דדיבורא בעלמא הוא ואתא מעשה ועקריה לתנאי א"כ השתא לא מהני גילוי דעת אף בממון דאתא מעשה המכירה ועקריה לדברים שבלב לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר דאיכא גילוי דעת דעדיף מתנאי שאינו כפול ובהא לא צריכין למילף מב"ג וב"ר כיון דאיכא למימר אנן סהדי שע"מ כן דוקא נעשה המעשה ולא עקריה למחשבתו כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ובזה סרה ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל על שיטת הרשב"ם ז"ל דודאי שפיר קאמר הש"ס בסמוך דבעי לאתויי ראיה למילתא דרבא מההיא דהמקדש ואמר כסבור הייתי דמסתמא אתיא כרחב"ג דאי לר"מ מאי איריא כסבור הייתי הא אפילו בתנאי שאינו כפול נמי לא נתבטלו הקידושין אע"כ דרחב"ג היא ואפ"ה מודה דבעינן מיהא תנאי שאין כפול דומיא דתנאי ב"ג וב"ר הא דברים שבלב לא מהני כלל דהמעשה עוקר לדברים שבלב וא"כ ה"ה לממון דהא עיקר תנאי ב"ג וב"ר בממון הוה ואהא דחי הש"ס שפיר דלמא לחומרא פירוש דלכ"ע מאי דילפינן מב"ג וב"ר הוי תנאי גמור לבטל המעשה אבל היכא דליכא דומיא דב"ג וב"ר כגון תנאי שאינו כפול לר"מ או דברים שבלב לרחב"ג איכא למימר דמספקא לן אי אמרינן שהמעשה מבטל לדברים שבלב כיון דלא אתני או שמא על דעת הראשונה עושה כיון שגילה דעתו מעיקרא וכמו שאבאר. נמצא דלפ"ז סרה ג"כ קושיית התוספות מעל פירוש הרשב"ם ז"ל דהא דאמרינן נמי בשמעתין מנ"ל לדבא הא היינו משום דמסברא איכא למימר דמידי ספיקא לא נפקא אי ביטל המעשה את גילוי הדעת מדלא התנה בפירוש או דלמא על דעתו הראשונה עושה וא"כ אית לן למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת כנ"ל נכון בעזה"י ודזק היטב:

בא"ד ואור"י דצריך לחלק כו' וכמו כן אנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא למיסק כו' עכ"ל. לכאורה לשון וכמו כן לאו דוקא דהא לקושטא דמילתא אמרינן דהוי דברים שבלב דלא הוי דברים ולא אמרינן אנן סהדי אלא דכך פירושו וכמו כן הכא אילו התנה אף בתנאי שאינו כפול הוי מהני דליכא למימר מדלא כפליה פטומי מילי בעלמא אדרבא אנן סהדי דלתנאי גמור איכוון אבל היכא שלא התנה כלל לא אמרינן אנן סהדי דע"מ למיסק זבין ליה דאדרבא אית לן למימר איפכא אי איתא דלתנאי גמור איכוון הו"ל להתנות בפירוש בשעת גמר המקח אע"כ מדלא התנה מסתמא מספיקא גמר ואקני ליה כיון שתלוי בדעת אחרים אם ירצה לקנות על תנאי כן נ"ל והשתא אתי שפיר נמי הא דדייקינן מנ"ל לרבא הא דלמא לעולם איכא למימר דהיכא דאיכא שום אומדנא וסברא אמרינן שאין צריך להתנות כלל אלא מסתמא נמי על דעת הראשונה עושה ובעי לאתויי ראיה מההיא דיקריב אותו דאף על גב דמעיקרא לא הוי ניחא ליה מ"מ כיון שנתרצה בסוף לא אמרינן דעל דעת הראשונה עושה דלא ניחא ליה אלא המעשה עוקר הגילוי דעת דמעיקרא וה"נ דכותיה ודחי דילמא שאני התם דאנן סהדי לגמרי דהוי אומדנא דמוכח טפי שאינו עושה על דעתו הראשונה וכמו שאבאר עוד בסמוך ליישב הסוגייא לכל א' מהפירושים ודו"ק:

דף נ עמוד א

גמרא אילימא מהא דתניא יקריב אותו כו' ואמאי הא בליביה לא ניחא ליה. ויש לדקדק אכתי מאי ס"ד לאתויי ראיה הכא למילתא דרבא דלמא שאני הכא דלא איכפת לן כ"כ בדעתו ולבו תדע דהא אי לאו דכתיב לרצונו ה"א דכופין אותו אפילו בע"כ אם עומד וצווח והיינו כיון שכבר נדר כופין אותו כמו על כל מצות עשה. והנראה בזה דעיקר דיוקא השתא לאו משום דאכשרה רחמנא להקריב אלא ממשמעות דקרא דקרינן ביה בכה"ג לרצונו אף ע"ג שהרצון תלוי בלב והרי אין פיו ולבו שוין שלא נתרצה אלא ע"י כפי' אע"כ דדברים שבלב לא הוי דברים והיינו כדפרישית דבתר השתא אזלינן כיון שאומר רוצה אני לית לן למימר שעדיין על דעת הראשונה עושה אלא דהדר ביה ממחשבתו ודעתו דמעיקר' כיון שאומר שחזר בו והדיבור עוקר המחשבה לגמרי וא"כ כ"ש בהאי דרבא שעשה מעשה גמור בגמר המכירה ולא התנה מסתמא הדר ביה ממחשבתו הראשונה ולפמ"ש נתיישב לי ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מאי ס"ד למידק מהכא מילתא דרבא לענין דברים שבלב תיפוק ליה דהכא טעמא אחרינא איכא דאגב אונסא גמר ומקני כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף מ"ח וכדמסיק רבא הלכתא שם דתליוה וזבין זביניה זבינא ולמאי דפרישית אתי שפיר דאי מהאי טעמא דאגב אונסא גמר ואקני לא סגי אלא לענין שהקרבן כשר והכהנים רשאין להקריבו אבל לגבי דנפשיה מיהא אי ידע בנפשיה שלא גמר והקנה אגב אונסא לא עלה לו אותו קרבן כלל ועכשיו שחזר בו צריך להקריב קרבן אחר אע"כ דדברים שבלב לא הוי דברים כלל וקרינן ביה שפיר לרצונו שהדיבור עוקר הדברים שבלב ואהא מקשה הש"ס ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה ולפ"ז אפשר דאין ה"נ שאם הוא יודע בעצמו דמעיקרא לא הוי ניחא ליה בכפרה לא נפטר בכך וצריך להביא קרבן אחר או אפשר דדיבור כי האי היכא דמוכח מילתא לכל העולם דניחא ליה תו לא אזלינן בתר מחשבתו כלל וקרינן ביה שפיר נמי לרצונו ואין צריך להבי' קרבן אחר כן נ"ל:

שם ואמאי הא בליבי' לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ואע"ג דלענין קדשים דברים שבלב הוי דברים דכתיב כל נדיב לב עולות וק"ל דבעינן פיו ולבו שוין אפשר דהיינו דוקא לענין תחלת הנדר משא"כ כהאי גוונא דהכא דבשעת הנדר היה פיו ולבו שוין תו לא איכפת לן בדברים שבלב כן נ"ל נכון תדע דהא אי לאו דכתיב לרצונו ה"א דכופין אותו בע"כ ועי"ש בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל:

שם אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי כו' ואמאי הא קאמר כסבור הייתי. לכאורה נראה דע"כ משמע ליה מתני' דהמקדש דאיירי שקודם הקידושין גילה דעתו בפני עדים שרוצה לקדשה אדעתא דהכי דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דמקודשת כיון שקידשה קידושין גמורין תו לא מהימן לאפקועי קידושין מינה אע"כ כדפרישית והשתא מדייק רב יוסף שפיר דאע"ג דגילה דעתו מעיקרא אפ"ה כיון שלא התנה בשעת הקידושין הו"ל דברים שבלב וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל לקמן במשנה דהמקדש דמש"ה נישנית זו המשנה שם סמוך לפלוגתא דרבי מאיר ורחב"ג לענין תנאי כפול ע"ש. ולפ"ז הא דדחי הש"ס הכא וקאמר דלמא שאני התם דלחומרא היינו משום דאיכא למימר דכל דברים שבלב מספקא לן וכדפרישית לעיל בלשון התוספות. אלא דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה שמפרש בפשיטות דאמר כסבור הייתי אע"ג דלא גילה דעתו ואפ"ה מדייק רב יוסף שפיר מדלא מהימנינן ליה להחמיר אם קיבלה קידושין מאחר להצריכה גט משניהם ובחדושי הריטב"א ז"ל ביאר יותר דהשתא משמע ליה לרב יוסף דאפילו אם קיבלה קידושין מאחר אפ"ה מותרת לראשון בלא גט מהשני ואמאי כיון דקאמר כסבור הייתי הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלפי דבריו תפסי קידושי שני אע"כ דדברים שבלב אינן דברים ולפ"ז הוי אתי שפיר הא דדחי הש"ס וקאמר דלמא לחומרא לאו משום דמספקא לן אלא אפילו את"ל דדברים שבלב הוי כמו תנאי גמור אפ"ה לא מהני הכא אלא לחומרא לגבי דנפשיה אבל לעלמא הוי קידושי הראשון קידושין גמורין משום דלא מהימן לאפקועי קידושין מינה בלא גט ואפשר דכן נראה מל' רש"י ז"ל אלא דבעיקר דבריהם צריך עיון דאפשר דאפי' לגבי דנפשיה נמי לא שייך הכא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דכיון שיש כאן עדות גמור שנתקדשה קידושין גמורין לראשון תו לא מהני קידושי שני כלל דהכל יודעין שאין קידושין תופסין באשת איש ואכתי לא דמי לההיא דרבא אם לא כפירוש הראשון דאיירי דגילה דעתו וצ"ע:

שם אלא אמר אביי מהכא בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש כו' ואמאי הא קאמרה בלבי היה כו'. ונראה דאיירי מתניתין דהכא בדלא כפליה לתנאיה וכר' חנינא ב"ג דאי כר"מ דבעי תנאי כפול והכא בדכפליה לתנאיה א"כ במאי מדמה לה אביי לדברים שבלב דאפי' הוי דברים ממש הא קאמר בפירוש בשעת הקידושין שאם לא ימצא כן לא יהיו קידושין ומאי חזית למיזל בתר דעתה יותר מדעתא דידיה אע"כ בדלא כפליה איירי וכרחב"ג או כשיטת הפוסקים דבע"מ לא בעינן תנאי כפול וא"כ ס"ד דאביי כיון דמסתמא הנך תנאים לטובת האשה אתני אם כן כיון שאמרה בלבי היה להתקדש אע"פ כן איגלי מילתא דלא הוי אלא פטומי מילי בעלמא דקמ"ל דלא ומדייק אביי משום דדברים שבלב לא הויין דברים וכאן נמי צריך לפרש בא' משני הפירושים שכתבתי בסמוך ודו"ק:

שם ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי. פירוש דלמא איירי כגון שיש עדים שעשאו שליח ואמר לו סתם ומש"ה לא מהמנינן ליה לומר בלבי היה למפטר נפשי מקרבן ומשני שפיר דהו"ל למימר מזיד הייתי והוי מהימן כדאיתא להדיא בכריתות בר"פ אמרו לו ויש לתמוה על התוס' דמשמע מדבריהם דבטענת מזיד הייתי נמי לא מהימן וכמ"ש מהרש"א ז"ל שמצא כן בתוס' ישנים והיאך אפשר לומר כן כיון דמשנה ערוכה היא וכן יש לתמוה על פירוש הר"ם ז"ל שהביאו התוס' דמפרש דבמזיד הייתי מהימן ומייתי ראיה מפ"ק דמציעא ואמאי לא מייתי משנה דכריתות להדיא והנלע"ד בזה משום דבכריתות בפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מחייב קרבן היכא שמכחיש העדים ורבנן פטרי דאם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור שקיל וטרי הש"ס אי הוי טעמא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והיינו בכל ענין שרוצה לפטור מקרבן כמו שפרש"י שם או דלמא משום דעיקר טעמא דרבנן משום דאם ירצה לומר מזיד הייתי והיינו משום מיגו או כמ"ש התוס' שם שמתרץ דברים באמת ואומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד דאל"כ הו"ל כמיגו במקום עדים ולפ"ז עולין דברי התוס' כהוגן דמשמע להו דהא דשקיל וטרי הש"ס הכא וקאמר מעיקרא ודלמא למפטר נפשיה מקרבן קאתי ע"כ היינו דבעי לאוקמי כר' מאיר דאי לרבנן אפילו אי בעי למפטר נפשיה מקרבן נמי מהימן דאטו גרע מה שאומר בלבי היה מטענת לא אכלתי שמכחיש העדים ואפ"ה מהימן מחד מהנך טעמי וכולהו איתנהו בטענת בלבי היה ול"ל דהיינו נמי דמסיק הש"ס הל"ל מזיד הייתי ומהימן השתא נמי במיגו והא דאיצטריך לטעם מיגו היינו משום דבלבי היה הוי טענה גרועה כיון שלא אמר בפירוש אבל במיגו דמזיד מהימן כי היכי דמהימן בלא אכלתי דא"כ מאי מסיק הש"ס לא עביד אינש דמשווי נפשיה רשיעא ותיפוק ליה דבאומר לא אכלתי מהימנינן ליה בהאי מיגו אע"כ בשקלא וטריא דהכא היינו דבעי לאוקמי מתני' כר' מאיר וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר מאי דחי דהו"ל למימר מזיד הייתי ותיפוק ליה דלר"מ במזיד הייתי נמי לא מהימן במקום עדים לכן כתבו דאפ"ה הוי שפיר מיגו כיון דטענת מזיד הייתי מקובלת יותר ולפ"ז דחי הש"ס שפיר דלא עביד נפשיה רשיעא דהיינו סברא דר"מ גופא אי משום דלא מהימן בכך או דלא חשיב מיגו בכה"ג כנ"ל לפרש שיטת התוס' ישנים אבל הר"ם ז"ל ניחא ליה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דדוקא בטענת מזיד הייתי קאמרי דפטור ולא בטענה גרועה אפילו היכא דאיכא מיגו ומפרש דהא דקאמרי חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו דעכשיו נמי מתרץ דבריו ואומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל במיגו לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא דמסיק הש"ס הכא דלא משויא נפשיה רשיעא נמצא דלפ"ז לא מצי הש"ס לאתויי ממשנה דכריתות דאדרבא לכאורה קשיא אסוגיא דשמעתין כדפרישית דהתם משמע דהוי מיגו בכה"ג דמזיד הייתי והכא מסקינן דלא הוי מיגו דלא משווי נפשיה רשיעא אבל מסוגיא דשמעתין דפ"ק דמציעא ודאי משמע ליה הכי דהא דקאמר התם מה לפיו שכן מחייבו קרבן משא"כ בעדים שאין מחייבין אותו קרבן היינו מהאי טעמא גופא דבהעדאת עדים יכול לתרץ דבריו ולומר מזיד הייתי משא"כ היכא שהודה מתחלה לחיוב לא מצי למפטר נפשיה בשום ענין כלל כן נ"ל לפרש שיטת הר"ם וכ"כ מהרש"א ז"ל בפירוש דבריו אלא במ"ש מהרש"א ז"ל שכ"כ התוספות בפ"ק דמציעא המעיין שם יראה דאדרבא שם כתבו להיפך דסוגיא דפ"ק דמציעא לא סברי כסוגיא דכריתות דטעמא דרבנן היינו היכא שמתרץ דבריו אלא כדבעי למימר בכריתות מעיקרא דאדם נאמן על עצמו אבל הר"ם ז"ל מפרש לה כדפרישית ודו"ק:

שם ה"ל למימר נזכרתי כו' וגם בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דודאי למאי דס"ד דלא מהימן לומר בלבי היה וה"ה במזיד הייתי ממילא לא מהימן נמי לומר נזכרתי אלא דאפ"ה הוי שפיר מיגו כיון שהיא טענה מקובלת יותר כמ"ש התוספות בפירוש לענין מזיד. אמנם לענ"ד לא ידעתי היאך אפשר לומר דלא מהימן לפטור עצמו מקרבן אף בטענת נזכרתי וכופין אותו בע"כ להביא קרבן הא בעינן דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ אכתי ניפשוט שפיר דדברים שבלב אינן דברים דאל"כ כי אמר רוצה אני מאי הוי הא אנן סהדי דבלביה לא ניחא ליה כדדייק לעיל והכא לא שייך לדחויי כדלעיל דלמא אנן סהדי דניחא ליה בכפרה דאדרבא הוא אומר שאינו צריך לכפרה כיון שנזכר ובשלמא לענין דלא מהימן לומר בלבי היה אפשר דשפיר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דכיון שאמר לשליח סתם ולא פירש שמקפיד להביא מזה אנן סהדי דמשקר במה שאומר בליביה היה ולפטור עצמו מקרבן אמר כן ומאחר שכופין אותו אנן סהדי דניחא ליה בכפרה וכן לענין מזיד כיון דאין אדם עושה עצמו רשע אנן סהדי דמשקר כדי לפטור מקרבן משא"כ בטענת נזכרתי מהיכא תיתי נאמר אנן סהדי דניחא ליה בכפרה דהאיכא למימר דקושטא קאמר שאינו צריך לכפרה ואפשר שכל דברי התוס' והרשב"א בזה לאו למפטר נפשיה לא מהימן אלא דלא מהימן לחייב את השליח כיון דאיכא למימר דלמיפטר נפשיה קאתי ועדיין צ"ע ודו"ק:

משנה המקדש ב' נשים כו' אף ע"פ ששלח סבלונות כו' ופרש"י סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. ונראה בכוונתו שהן דברים ידועים שאין דרך לשלוח מתנות כאלו כ"א לארוסתו והיינו דאיכא רבותא שאין לומר דמסתמא שלחם לשם קידושין משא"כ בסתם מתנות ודורונות שדרך ליתן ג"כ לפנויות לכ"ע אין בהן חשש קידושין דמהיכא תיתי ניחוש לקידושין ולא שייך בהו ג"כ לחלק בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי או מסבלי והדר מקדשי אע"כ כדפרישית ובזה יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בסמוך וכל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר ואף שהר"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב דלפרש"י דוקא בדשדיך דאל"כ כל אדם שיתן מתנה לפנויה ניחוש לקידושין אלא דלענ"ד נראה מפרש"י דאפי' בשדיך נמי לא חיישינן אלא דוקא בדברים שאין דרך ליתן כ"א לארוסתו דוקא כן נ"ל:

(קונטרס אחרון): דף נ משנה המקדש ב' נשים אע"פי ששלח סבלונות ופירש"י סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. וכתבתי דנראה בכוונתו דדוקא בסבלונות כי הנך שהם דברים ידועים שאין דרך לשלוח מתנות כאלו כ"א לארוסתו משא"כ בסתם דמתנות דעלמא לכ"ע אין בהן חשש קידושין ובזה יש לי ליישב כמה קושיות משמעתין כמ"ש בפנים אלא דמלשון רוב הפוסקים לא משמע כן:

דף נ עמוד ב

וצריכא דאי אשמעי' כו' אבל בפחות מש"פ אימא אדם יודע כו' אבל קטן שקידש הכל יודעין כו' קמ"ל. לכאורה משמע דקמ"ל דטעי דאין הכל יודעין שאין קידושין בפחות מש"פ וכן בקטן ויש לדקדק דבפ' המדיר מסקינן להדיא דאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וכן שאין קידושי קטן כלום ובתר הכי גמיר ובעיל לשם קידושין א"כ מ"ש הכא דאין חוששין שנתן הסבלונות לשם קידושין ועיין בחידושי הרשב"א ולענ"ד נראה דודאי רובא דעלמא ידעי ומש"ה בפרק המדיר חיישינן לחומרא דגמיר ובעיל לשם קידושין משא"כ הכא לענין סבלונות איכא רובא אחרינא כנגדה דרובא דעלמא אין דרך לקדש בסבלונות סתם שלא לפרש לשם קידושין והיינו לפרש"י וכן לפירוש התוס' דעיקר החששא שמא כבר קידש בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים נמי מילתא דלא שכיחא וא"כ אוקי רובא להדי רובא ומוקמינן לאיתתא בחזקת פנויה כן נ"ל ובסמוך יבואר יותר:

תוספות בד"ה חוששין פירש בקונטרס כו' וקשה להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין באותו ענין עכ"ל. פירוש דאע"ג דבפ"ק איפסקא הלכתא כרבי יוסי דאי צריך לפרש אפ"ה בעינן מיהא שעסוקין מענין לענין באותו ענין וכבר הרגיש הרא"ש ז"ל בזה וכתב ליישב שיטת רש"י דאפ"ה חשש קידושין מיהא איכא וכוונתו מבואר' דהא דאסקינן בפ"ק דבעינן מענין לענין היינו לענין דהוי ודאי קידושין דאל"כ מנא ידעה מאי קאמר לה כדאקשינן התם ואמלתא דר' יוסי קאי דקאמר דיו א"כ משמע דהוי ודאי קידושין אבל לעולם אימא לך דאע"ג דאין עסוקין מענין לענין חששא מיהא איכא כיון דשדיך ונתרצית שמא ידעה והרגישה שלשם קידושין שלח לה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך דלפרש"י איירי בסבלונות שאין דרך בני אדם לשלוח כ"א לארוסתו וא"כ איכא למימר דידעה שלשם קידושין הן. אלא דאכתי קשה לי לפרש"י א"כ מאי מקשינן בסמוך באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דבכה"ג נהי דלא הוי ודאי קידושין אפ"ה חיישינן לספק קידושין לאפוקי מדרב יהודה דאמר דאפי' בעסוקין באותו ענין ממש נמי לא הוי קידושין וצריך לפרש וליכא למימר דר' יהודא גופא נמי דקאמר צריך לפרש היינו לענין ודאי קידושין אבל ספק קידושין מיהא הוי דשיטת הש"ס לעיל בפ"ק לא משמע הכי ועוד דאכתי לא שייך להקשות פשיטא במילתא כי הא דודאי טובא אשמעינן אם לא שנאמר דלפרש"י גרסינן בסמוך כגירסת התוס' בסמוך בשם רש"י מסבלי והדר מקדשי פשיטא. אלא דלפי פי' הר"ם כאן נראה דליתא להאי גירסא אלא כגירסת הספרים שלנו וא"כ שפיר קשיא ליה על פרש"י אמנם לענ"ד נראה דלפרש"י נמי נהי דבעיקר מימרא דרבה לא משמע ליה לפרש דחיישינן שמא קידשה כבר היינו משום דרבה סתמא קאמר חוששין לסבלונות ולא מפליג בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי לאתרא דמסבלי והדר מקדשי אע"ג דהתם לא שייך כלל האי חששא דשמא נתקדשה כבר דמהיכא תיתי אע"כ דעיקר החששא שמא קידשה עכשיו בסבלונות עצמן דהאי חששא שייך נמי במסבלי והדר מקדשי והיינו דאמר רבה נמי ומותבינן אשמעתין ממתניתין דקתני אע"פ ששלח סבלונות וכו' והתם ע"כ נמי איירי לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין כדאמרינן בגמרא אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר משא"כ בסמוך למאי דמפליג רב פפא בין מקדשי והדר מסבלי מקשה הש"ס שפיר מקדשי והדר מסבלי פשיטא דלמאי דס"ד דכולהו מקדשי והדר מסבלי א"כ אפילו למ"ד אין חוששין לסבלונות לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין אכתי פשיטא דחוששין דמסתמא קידשה כבר ובסמוך אבאר עוד דאפשר דלפרש"י רבה חייש לחששא דסבלונות עצמן ולא לחששא דשמא קידשה כבר ור"פ איפכא והיינו דמפליג בין מקדשי והדר מסבלי כו' והשתא א"ש נמי איבעיא דהוחזק שטר כתובה אפי' אי איירי מהאי חששא דשמא נתקדשה כבר מיהו לקמן אבאר עוד בענין אחר ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' חיישינן שמא קידשה כבר כו' עכ"ל. וכן פירש' רבינו חננאל והרי"ף ז"ל וע"ש בל' הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמרינן לעיל בשמעתין אימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו וכתב שיש לפרש דאימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין שקידשה בקידושין גמורים קודם סבלונות משדר ע"ש ואף שאיני כדי מ"מ נראה דוחק לפרש כן ולולי דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דהאי פירושא דוקא בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דהלכתא כתבו כן דאין לפרש דחיישינן לקידושין בסבלונות עצמן כיון דאיפסקא הלכתא לעיל דבעינן עסוקין מענין לענין באותו ענין משא"כ לעיל בשמעתין לענין דיוקא דמתניתין שפיר מצינן לפרש דהא גופא איצטריך לאשמעינן דלא תימא דחיישינן לקידושי סבלונות עצמן דלא בעינן מענין לענין באותו ענין כיון דנחית לתורת קידושין כדאמרינן בסמוך והא קאמר לעיל בפשיטות דסד"א כיון דשדר סבלונות מסתמא כבר קידשה בקידושין גמורים אפשר דלא שייך הך צריכותא להא חששא דכיון דחששא רחוקה היא לומר שקידשה בפני עדים ומתו והלכו להם א"כ פשיטא יש לתלות יותר שמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך ודו"ק:

גמרא אמר רבה ומותבינן אשמעתין אע"פ ששלח סבלונות כו' ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו לא הוי ידע מתני' ועוד דהשתא נמי מאי קשיא ליה אטו מי לא ידע סיפא דמתני' דקתני בהדיא שמחמת קידושין הראשונים שלח ונהי דסייעתא ליכא כדמסיק לאיכא דאמרי בסמוך אכתי תיובתא לא הוי. ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר דהשתא משמע ליה לרבה דהאי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח לא הוי טעמא מעליא דהא הכל יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כדאיתא בהמדיר אלא דאפ"ה מסיק מתני' שפיר דלענין חששא דסבלונות דשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה דלא שכיח כלל תלינן טפי דהוא ממיעוטא דטעו דקידושין הראשונים הוי קדושין משא"כ לענין האי חששא דרב הונא ורבה דאיכא למיחש ששלח הסבלונות עצמן לשם קידושין אי ס"ד דהוי קידושין בכה"ג אף ע"ג שאין עסוקין באותו ענין מענין לענין קשיא מתניתין דאמאי תלינן שמחמת קידושין הראשונים שלח הא רובא דעלמא ידעי שאין קידושין הראשונים כלום ומסתמא לשם קידושין שלח וכ"ש הכא דנחית לתורת קידושין ומשני אביי דאפ"ה יהיב טעמא שפיר דלשם קידושין הראשונים שלח ולא תלינן ששלחם לשם קידושין דהוא ג"כ מילתא דלא שכיח ועי"ל דאביי סבר דע"כ הכי הוא דאי מחששא דשמא קידשה כבר בקידושין גמורין לא איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים דבלא"ה ס"ל לאביי דלא חיישינן לה כלל דהא מסקינן בריש פ"ג דבכורות דאפילו רובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרה כ"ש שאין לחוש למיעוט דתליא במעשה כגון שמא קידשה אבל רבה דלית ליה האי סברא כדאיתא שם בבכורות א"כ שפיר ס"ד דאיצטריך לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל נכון. אלא דאכתי קשה מאי קשיא ליה לרבה ממתניתין דלמא איירי מתניתין ששלח הסבלונות שלא בפני עדים או אפי' בפני עדים אלא שפירש להדיא ששולח לשם סבלונות דבכה"ג לא שייך האי חששא דשלחם לשם קידושין כמבואר בפוסקים בפשיטות אף לשיטת רש"י אלא דאפ"ה איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים לאפוקי מחששא דשמא קדשה כבר. ואפשר דפשיטא ליה לרבה דמסתמא איירי מתני' בכל גווני דשלח סבלונות לא חיישינן כן נ"ל לפרש"י. ולפירוש הר"ם ור"ת ור"ן יש לפרש להיפך דרבה סבר דלא מהני טעמא דמתניתין אלא לענין חששא דסבלונות לשם קידושי דבלא"ה לא הוי אלא חששא בעלמא אפילו היכא דנחית לתורת קידושין דהא קי"ל דבעינן מענין לענין באותו ענין ומש"ה כיון דאיכא למיתלי שמחמת קידושין הראשונים שלח אפילו חשש ליכא משא"כ לענין שמא קדשה כבר אי ס"ד דחיישינן לה אע"ג דתליא במעשה א"כ תו לא מהני שפיר האי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כיון דרובא דעלמא יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כן נ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם איכא דאמרי אמר רבה מנא אמינא לה כדקתני טעמא כו' הכא הוא דטעי הא בעלמא הוי קידושין. וקשיא לי טובא דלפי' הר"ם דרבה לענין חששא דשמא קדשה כבר איירי וא"כ ע"כ איירי אפילו במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמל"ן ומאי איצטריך לאתויי ראיה ממתניתין דהא מקשינן בסמוך פשיטא אע"כ כדפרישית וא"כ אכתי מאי מייתי ראיה ממתניתין דהא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח דאפילו באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי נמי אינה מקודשת דמחמת קידושין הראשונים שלח. ויש ליישב דהשתא סבר רבה דלא שכיח כלל אתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי ודוקא לקמן דקס"ד דמימרא דרב פפא בהכי איירי דייק בה הש"ס שפיר כן נ"ל ודו"ק:

שם מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי כו' ולכאורה יש לדקדק לפרש"י דעיקר החששא שמא קדשה ע"י הסבלונות עצמן א"כ אין זה מהנך דמקדשי והדר מסבלי ולא מהנך דמסבלי והדר מקדשי אלא שקידש וסיבל כאחד ואכתי מאי שנא הא מהא וראיתי שהר"ן ז"ל כתב בשם הרשב"א ז"ל דהנך דמקדשי והדר מסבלי היינו דקפדי שלא לסבל כלל קודם הקידושין וא"כ מוכחא מילתא שלשם קידושין נותן ודעתו לסבל אח"כ בסבלונות אחרים. אמנם למאי דפרישית בלשון רש"י במשנתינו דסבלונות הם ענינים ידועים שדרך החתן לשלוח לארוסתו יתיישב יותר דודאי אף באתרא דמקדשי והדר מסבלי זימנין דשולח דורונות ומתנות למשודכתו אלא שדברים ידועים בסבלונות לא שייך כלל אלא לארוסתו וא"כ אי לאו ששלח לה הסבלונות לשם קידושין ולשם סבלונות לא היה שולח דברים כאלה כיון שעדיין אינה ארוסתו. וכל זה למאי דמשמע מפשטא דלישנא דרש"י דכל הסוגיא לא איירי אלא מהאי חששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן. אבל למאי דפרישית לעיל א"ש טפי דדוקא בעיקר מימרא דרבא דלא נחית לחלק כלל בין מקום למקום ומסתמא איירי בכל ענין שאין כלל חילוק למקומות אלא זימנין דמקדשי והדר מסבלי וזימנין איפכא ומש"ה לא חייש כלל לשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו דלא שכיח כלל ומהיכא תיתי ניחוש לכך כיון שאין הוכחה מש"ה מפרשינן למלתא מחששא דסבלונות עצמן משא"כ לר"פ דמחלק בין מקום למקום היינו משום דלא חייש לחששא דרבה כלל כקושיית הר"ם ז"ל אלא ה"ק ר"פ אי איכא למיחש בסבלונות היינו באתרא דמקדשי והדר מסבלי ומשום דחיישינן שמא קדשה כבר כיון שיש הוכחה לזה כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי פשיטא כו' וקשה דהיכי קאמר ניחוש למעוטי דהוי להקל מיהא אין זו קושייא כ"כ דה"נ אשכחן בכמה דוכתי כו' עכ"ל. משמע דלא קשיא להו אלא לישנא דניחוש דהוי לקולא אבל אכתי קשה בעיקר הדין מאי קס"ד דניחוש למיעוטא לקולא הא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אפילו במקום חזקה ואף למאן דפליג אכתי הו"ל פלגא ופלגא ומהיכא תיתי ניחוש להקל באיסור אשת איש. ויש ליישב דלפרש"י דעיקר החששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן כיון דמדינא לא הוי קידושין כלל אפילו אי שדרינהו לשם קדושין דהא בעינן עסוקין מענין לענין וליכא אלא חששא בעלמא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ כיון דאיכא למיתלי נמי דלסבלונות בעלמא שדרינהו והוא מהמיעוט דמסבלי הדר מקדשי מש"ה לא חיישינן להאי חששא דלעז בעלמא ולאידך פירושא נמי דהחששא הוא שמא קידשה כבר וכן למאי דפרישית דרש"י נמי ס"ל הכי אליבא דר"פ אפ"ה אתי שפיר דכיון דהאי חששא דאתי מכח רובא דמקדשי והדר מסבלי לא רוב מיקרי דהו"ל רובא דתליא במעשה שמא קידשה כבר וקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא ועוד דרוב המקדשין יש להם קול או עדים והכא כיון דליכא עידי קידושין ולא קול קס"ד שפיר דנחוש דבודאי הוא מהמיעוט דמסבלי והדר מקדשי קמל"ן דאפ"ה חיישינן לחומרא כן נ"ל:

(קונטרס אחרון): שם כתוספות בד"ה הכי גרסינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא וקשה דהיכי קאמר ניחוש למיעוטא והוי להקל. וכתבתי דלעיקר דינא אין לתמוה אהא דמקילינן בסבלונות אף נגד הרוב והיינו לשיטת הסוברים דהחששא הוא שמא קידשה כבר ואם כן ה"ל רובא דתלי' במעשה וקיי"ל בבכורות ריש פ' ג' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב:

בא"ד ורבינו חננאל גריס איפכא כו' והשתא ניחא דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש עכ"ל. ויש לתמוה דכיון דלרבינו חננאל החששא היא שמא כבר קידשה בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה א"כ מהיכא תיתי נחוש למיעוטא כי האי כיון דליכא הוכחה כלל לומר שכבר קדשה כיון דרוב מסבלי והדר מקדשי וא"כ בכל הפנויות נמי אמאי לא חיישינן כה"ג ועוד כיון דקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא כ"ש שאין לחוש למיעוטא דתליא במעשה. ובנוסחאות הש"ס החדשים הובא בשם תוספות ישנים דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש כדאשכחן דחיישינן למיעוט במים שאין להם סוף עכ"ל. ואכתי מי דמי התם המיעוט מסייע לחזקת אשת איש משא"כ הכא הוי איפכא דהאשה בחזקת פנויה וכל היכא שהרוב מסייע לחזקה לא חיישינן למיעוט אפילו לר' מאיר דהו"ל מיעוטא דמיעוטא כדאיתא להדיא בריש פרק האשה בתרא ביבמות ע"ש ואפשר דאפ"ה משום חומר אשת איש חיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא וזה שהביאו ראיה ממים שאין להם סוף דהו"ל מיעוט דלא שכיח כלל והו"ל כמיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא שם בר"פ האשה בתרא ע"ש:

גמרא בעי מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו כו' כבר כתבתי דלפרש"י נמי שייכא הך איבעיא דלעיל אסוגיא דשמעתין לענין חששא דשמא כבר קדשה כיון דר"פ נמי חייש לה כדפרישית. אמנם בר מן דין כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שמיישב פרש"י דהאי דהוחזק השטר כתובה בשוק אדלעיל דוקא קאי היכא דאיכא נמי חששא דסבלונות קצת כגון באתרא דרובא או כולהו מסבלי והדר מקדשי ע"ש אמנם לפירושו א"ש טפי דרב אחא בר רב הונא ורבא דהוו מקמי רב פפא קאי אמימרא דרבה דלא מפליג בין מקום למקום אלא בכולהו חיישינן לסבלונות עצמן לחששא בעלמא כדפרישית בשם הרא"ש ז"ל וא"כ מיבעיא ליה אם הוחזק נמי שטר כתובה אחר הסבלונות אי הוו חשש קידושין ממש והיינו דמהדר ליה רבא וכי מפני שמחזיק שטר כתובה נחזיקנה באשת איש דהאי לישנא דנחזיקנה הכי דייקא דרבא לא בא אלא לומר שאינה בחזקת אשת איש גמורה אבל חששא ודאי איכא בלא"ה משום סבלונות משא"כ לבתר דקאמר הש"ס מאי הוה עלה ואיירי בה רב אשי דהוי בתר ר"פ דתלמידו הוא וס"ל כוותיה דמחלק בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי וא"כ שפיר קאמר דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן והיינו לחששא בעלמא באתרא דמסבלי והדר מקדשי כגירסת ר"י או אפי' היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי אפ"ה כיון דהוי רובא דתליא במעשה מש"ה אפילו היכא דהוחזק שטר כתובה בשוק נמי לא הוי אלא חששא בעלמא מיהו הא דמסיק באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן היינו ע"כ באתרא דמסבלי והדר מקדשי ומש"ה לא חיישינן כן נ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

משנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו' ופרש"י כאחת אמר הרי שתיכם מקודשות לי עכ"ל. נראה דלאו דוקא באומר הרי שתיכם מקודשות אלא אפי' אמר לאחת מהן הרי את ואחותך מקודשות לי ואחת מהן עשתה שליח לחברתה נמי דינא הכי וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולא שייך לומר בכה"ג תפוס לשון ראשון כיון שא"א להוציא שני דברים כאחד וכן משמע מלשון התוס' בעירובין דף נ' דמדמי ההיא דתמורת עולה ושלמים להא מילתא דכל שאין בזה אח"ז בבת אחת אינו ע"ש וא"כ ה"ה הכא ורש"י ז"ל מילתא דפסיקא נקיט ועי"ל דבאומר הרי את ואחותך בלא"ה אינה מקודשת למ"ד את וחמור לא קני וכמו שאבאר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל בסוף הסוגיא:

תוספות בד"ה לא תקח פירוש לא יהא לקוחין בה תימא אם לא תקח משמע כו' א"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות מסוגיא דס"פ האומר דף ס"ז דדרשינן לא יקח באחות אשה לענין דאין לקדשה לכתחלה אבל בדיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ע"ש אלא דלא פסיקא להקשות מסוגייא דלקמן אדרשה דרמי בר חמא דלקושטא דמילתא בלא"ה לא קיימא לפי המסקנא אבל מהא דאלמנה לכ"ג כו' ודאי קשיא להו מאי ס"ד דרמי בר חמא הא פשיטא לן בכולה תלמודא דתפסי קידושין כן נ"ל בכוותם אבל לענ"ד יש לתמוה טובא מאי קשיא להו מאלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס דאפי' לר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אפ"ה איכא למ"ד דמודה באלמנה לכ"ג וגרושה לכ"ה דכתיב לא יקח ולא יחלל וה"נ אמרינן בריש תמורה אליבא דרבא דס"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומקשינן מאלמנה לכ"ג ומשנינן נמי שאני התם דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים ע"ש וא"כ איכא למימר דרמי בר חמא נמי ס"ל הכי ואף שיש ליישב בדותק דמסוגיא דהתם משמע קצת דאיכא מאן דלית ליה האי דרשה וכמו שהארכתי במקום אחר וא"כ אפשר דמסוגיא דתלמודא קשיא להו דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשו בפשיטות מסוגיא דפרק האומר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלאו ממשמעות כו' אלא משמע ליה דה"פ דקרא כו' פירוש לכל אחד ואחד יש דין אחות אשה כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתן מדכתיב ואשה אל אחותה ואיפכא מיבעיא ליה אחותה אל אשה דביא"ו אשתו נסיב ברישא אע"כ דאיירי בב"א בשתיהן שקולין וכן נראה בכוונת לשון רש"י ז"ל בפירוש החומש שכתב ואשה אל אחותה שתיהן כאחת והיינו כדפרישית דלשון המקרא מוכיח ע"ז ובמה שפירש נגד המסקנא דשמעתין יבואר בסמוך:

בא"ד ואחות אשה נפקא לן בפ' האומר כו' דחייבי כריתות היא עכ"ל. וכתב בעל תוי"ט שדקדק בפ' האומר ולא מצא שום ילפותא בחייבי כריתות דלא תפסי קידושין אלא אדרבא כולהו ילפינן מאחות אשה דכתיב לא תקח ופרש"י לא תקדשנה כו' ע"ש ולכך רוצה לקיים דברי תוס' הראשונים דודאי מפשטא דלא תקח ילפינן הכי ודקשיא להו מאלמנה לכ"ג שאני חייבי לאוין דכתיב כי תהיין וכשינוייא דר"פ התם עכ"ל התי"ט בשינוי לשון ודבריו תמוהין בעיני דודאי מכי תהיין לא מצינן למילף לאלמנה לכ"ג דשפיר איכא לאוקמי כי תהיין לשאר חייבי לאוין דלא כתיב לשון קיחה משא"כ באלמנה וגרושה דכתיב לשון קיחה לעולם דלא תפסי קידושין ועמ"ש בזה בס"פ האומר אי"ה ובמה שכתב שדקדק ולא מצא ג"כ לא ידעתי שכבר כתבתי דנהי דדרשי' התם מלא יקח דאחות אשה לא יקדשנה היינו לכתחלה אבל דיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ולפי המסקנא דהתם ע"כ דקאי או אאשת אב או אאחות אשה כמו שאבאר שם ובתר הכי ילפינן כולהו חייבי כריתות מהקישא דרבי יונה ולכך כתבו כאן דאפילו את"ל דלא שייך למעט מוהיתה לאיש אחר קידושי אחות אשה בבת אחת אפ"ה ממילא ידעינן דלא תפסי בהו קידושין כיון דבכלל חייבי כריתות היא ושייכי נמי בהקישא דר"י זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ודוק היטב:

גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושין כרת מי מחייב. וקשיא לי כיון דודאי לרמי בר חמא עיקר קרא בזה אחר זה איירי אלא מדרשה דלצרור יליף דאיירי נמי לענין תפיסת קידושין דבת אחת א"כ מאי קושייא דרבא דלמא כי כתיב כרת אקיחה דשכיבה כתיב בזה אחר זה אבל לענין תפיסת קידושין דדרשינן נמי מלא תקח לעולם דאיירי נמי אפי' בבת אחת דהא לקושטא דמילתא אפי' לפי המסקנא דהכא דרשינן ס"פ האומר לא תקח דאחות אשה לענין קידושין ואפ"ה לא מוקמינן ונכרתו אלא אקיחה דשכיבה וע"כ תרתי שמעינן מלא תקח וקרא דונכרתה אחדא וה"נ דכוותה מיהו לשיטת התוספות שכתבתי בסמוך יש ליישב דרמי ב"ח מגופא דקרא דואשה אל אחותה קא יליף וא"כ מקשה ליה רבא שפיר. עוד נ"ל דרבא לטעמא דנפשיה קמותיב ליה דרבא ס"ל לקמן בשמעתין דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וא"כ הכא לדבריו דרמי ב"ח קאמר לדידך דלא פשיטא לך הא מילתא דקידושין שאין מסורין לביאה לא מקרא ולא מסברא א"כ אי משמע לך האי דרשא דואשה אל אחותה לא תקח לענין שניהם כאחת ממשמע דואשה אל אחותה כדפרישית בשיטת התוספות ורש"י בחומש אכתי מאי חזית למילף דלא תפסי קידושין בין בבת אחת בין בזה אחר זה וקרא דונכרתה אחדא אדרבא איפכא אית לן למימר מהאי קרא גופא דמשמעות דואשה אל אחותה דאיירי בבת אחת היינו לענין קיחה דשכיבה ולענין חיוב כרת ולאשמעינן הא גופא דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ולשון לא תקח דאיירי נמי לענין קידושין ע"כ נוקי אחדא דהיינו בזה אח"ז וכמו שאפרש בזה עוד לקמן דרבא גופא מסברא נמי הוי משמע ליה דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין מקמי דאסבר ליה בד אהינא א"כ שפיר מקשה לרמי ב"ח דמהאי דרשא משמע איפכא דלמילף דהוי קידושין ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להאי דרשא דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קידושין במקדש שתי אחיות כאחת ולא חיישו להא דאסקי' רבא בקושיא ומוקי לה בטעמא אחרינא והיינו כדפרישית דרבא בשיטתיה אותביה משא"כ למאי דקי"ל כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין מסברא פשוטה וא"כ תו לא שייכא קושייא דרבא דע"כ קרא דואשה אל אחותה דאיירי נמי משתיהן כאחת היינו לענין דלא תפסי קידושין וקרא דונכרתה לא קאי אלא אחדא בקידושין בזה אח"ז ואיפכא ליכא למימר דקיחה דקידושין קאי אחדא דזה אחר זה וקיחה דשכיבה ולצרור וקרא דונכרתה אתרווייהו דא"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא נמי ידעינן דתפסי קידושין וממילא ידעינן דשייך בהו כרת כן נ"ל בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ופי' רש"י בחומש והא דלא מפרש הרמב"ם בפשוטה מטעמא דכל שאינו בזה אח"ז יבואר בסמוך ודו"ק:

שם אלא אמר רבא קרא בזה אח"ז ומתניתא כדרבה דאמר רבה כל שאינו כו' מימרא דרבה היא בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' דלחד לישנא מפרש רבה הכי בטעמא דרב ולאידך לישנא מפרש רבה טעמיה דרב במילי אוחרן ואפילו ללישנא קמא דהתם פליג שמואל עליה דרב ותניא כוותיה דשמואל והלכתא כשמואל וא"כ לפ"ז משמע להדיא דליתא להאי סברא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו וקשיא הלכתא אהלכתא וקשיא נמי לשמואל מאי טעמא דמתניתין וכבר הרגישו שם התוספות בזה ותירצו דדוקא לענין עירובין לא ס"ל לשמואל האי סברא להחמיר בעירובין דרבנן משא"כ להחמיר בדאורייתא לכ"ע אית להו ולכאורה יש לתמוה דהא הכא בשמעתין מקילינן מה"ט דרבה אפילו לענין אשת איש דאורייתא דאין צריכה גט א"כ כ"ש די"ל סברא דרבה לחומרא אפילו באיסור דרבנן ויש ליישב בדוחק מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דפירוש המשניות שכתב בטעמא דמתניתין מקרא דלצרור ולא הביא טעמא דרבא דכל שאינו בזא"ז משום דס"ל דליתא אליבא דהלכתא משום דבעירובין תניא כוותיה דשמואל ומקרא דלצרור מייתי שפיר כדפרישית בסמוך:

(קונטרס אחרון): גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושי' כרת מי מחייב. וכתבתי ליישב לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להך דרשה דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קדושין במקדש ב' אחיות כאחת ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דהא אסקיה רבא בקושיא וכתבתי ליישב דרבא דוקא לשיטתו הקשה כן למאי דס"ל קדושין שאין מסורין לביאה לא ה"ק משא"כ למאי דקיי"ל כאביי תו לא שייך הך קושיא דרבא עיין בפנים ועוד כתבתי יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל:

דף נא עמוד א

גמרא איתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כו' לא יקדשו ארבעים אא"כ יקדשו שמונים דלא קדשי ופרש"י כדרבה דכל שאינו כו'. ולכאורה אין זה מוכרח דהכא לא צריכא להאי טעמא אלא אפילו אי ליתא לדרבה אפ"ה לא קדשי כיון שאמר בפירוש דאינו רוצה שיקדשו מ' אא"כ יקדשו שמנים ושמנים ודאי לא אפשר דליקדשו אפילו אי ליתא לדרבה תדע דהא למאי דקס"ד דמקשה דחזקיה לית ליה דרבה אפ"ה לא אמר דיקדשו שמנים אלא ארבעים מתוך שמנים קאמר והיינו משום דאין התודה מקדש' לעולם אלא ארבעים משא"כ במתניתין דהכא לענין קידושין ודאי משמע דאי לאו דרבה הו"א דשניהם מקודשות וכל אחת צריכה גט אי קידושין שאין ראוין לביאה הוי קידושין א"כ יכול לאסור שניהם לעלמא בבת אחת ונראה מזה דרש"י מילתא דפסיקא נקיט דמשמע ליה דהא מילתא דרבה לית בה פלוגתא כלל והיינו כשיטת התוס' דעירובין שכתבתי בסמוך ודו"ק:

שם ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין:

שם איתמר קידושין שאין מסורין לביאה. וכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי וקשיא לי דא"כ כיון שאמר אחת מבנותיך הרי תלה הדבר בדעת האב וא"כ אמאי קחשיב ליה קידושין שאין מסורין לביאה וליכא למימר דמ"מ כיון שהאב לא פירש בשעת קידושין לאיזה מהם נתרצה אפילו אם פירש אחר כך הו"ל כמקדש ע"מ שירצה אבא דקי"ל אין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ"ה ע"ב הא ליתא דהניחא לרבא דאמר בגיטין דאפי' כה"ג דתלה בדעת אחרים נמי אין בריוה אלא לאביי דאמר התם דלכ"ע בתולה בדעת אחרים כה"ג אית להו ברירה א"כ אמאי קחשיב לה הכא קידושין שאין מסורין לביאה ועוד דלפ"ז תליא מילתא בפלוגתא דברירה דהוי כתנאי וא"כ מאי מותבינן לקמן בשמעתין אמילתא דרבא מכמה משניות וברייתות ולבסוף אסקינן בתיובתא ואמאי לא מוקי לה כתנאי וכמ"ד יש ברירה דהו"ל קידושין המסורין לביאה ובשלמא לפרש"י דהכא דאיירי שאמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי וע"כ איירי שנתרצו שתיהן א"כ לא דמי כלל לדיני ברירה משא"כ בההיא דאחת מבנותיך משמע שתלה בדעת האב ואפשר דה"נ איירי שהאב אינו רוצה לגלות דעתו על אחת מהם אלא שאומר בפירוש שהוא רוצה ג"כ בזה שתתקדש אחת משתיהן ודוק ובסמוך בלשון התוס' בד"ה קידושין אבאר יותר מיהו מה שמפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל בענין זה ולא כתבו כפרש"י דאיירי באומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת היה נ"ל לכאורה דבכה"ג לא הוי ספק קידושי דאורייתא ומוקמינן לכל חדא אחזקת פנויה לא מיבעיא לשיטת הר"ן בשם הרי"ף ז"ל בפ"ק גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ספק קידושין להרי"ף הו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש שם א"כ כ"ש ההיא דהכא אלא דאפי' למאן דס"ל בההיא דלעיל דהוי ספיקא דאורייתא אפ"ה נראה דשאני התם שראו מיהא העדים דבר ברור בזאת מאשה גופה ואיתרעה לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא כיון שאמר אחת מכם אין כאן עדות כלל וכיון דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משני עדים בדבר ברור א"כ אין כאן חשש קידושי דאורייתא כלל כיון שלא גילה דעתו כלל לאיזה מקדש ומוקמינן לכל חדא בחזקת פנויה כדמעיקרא ולפ"ז היה מההכרח לומר דהא דדייקינן בסמוך ממתני' דאחת משתי אחיות מקודשת ומותבינן לרבא היינו נמי בכה"ג שאמר אחת משתי אחיות שיתרצה האב אלא שנ"ל דוחק לכך נ"ל דהרי"ף והרא"ש ז"ל לדוגמא בעלמא נקטי כגון שאמר לאב אחת מבנותיך דומיא דברייתא דלקמן דמינה איתותב רבא ועוד שזה דבר המצוי שיאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת אבל לומר לשתי אחיות אחת מכם לא שכיח אבל אין ה"נ דבכה"ג נמי חשיב קידושין שאין מסורין לביאה כמו שפירש"י וכן נראה מלשון קיצור פסקי הרא"ש ע"ש ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב אחר זה מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב שצ"ע גדול בההיא דקידושין שאין מסורין לביאה למ"ד יש ברירה הו"ל מסורין לביאה ולבסוף כתב דלא דמי לברירה כמו שחלקתי בענין אחת מכם שאין עומד להתברר וא"כ צ"ל דמה שהניח בתחלה דבריו בצ"ע היינו כה"ג דאחת מבנותיך וכדפרישית ולקמן אבאר יותר בשיטת הפוסקים בזה:

(קונטרס אחרון): דף נא איתמר קדושין שאין מסורין לביאה. וכתב' הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי והקשיתי לשאול דא"כ הרי הדבר תלוי בדעת האב וא"כ הא קאמר אביי בגיטין דף כ"ה דלכ"ע בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ אמאי קחשיב ליה אביי הכא קידושין שאין מסורין לביאה והארכתי בענין זה אח"כ מצאתי בחידושי הריטב"א שכתב ג"כ בענין זה והניח בצ"ע:

שם אביי אמר הוו קידושין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ לאביי תיקשי מ"ט דמתניתין במקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשות דהא משמע לעיל בשמעתין דאביי לית ליה הא דרבה דכל שאינו בזא"ז דהא אותיב עלה ותירץ דלבתר דשמעה מרבה קיבלה עוד תירץ דאביי נמי אית ליה דרשא דובעלה ומוקי לה למקדש שתיהן כאחת דאין מסורין לביאה יותר ממקדש א' מהם ולמאי דפרישית בסמוך דאליבא דשמואל בעירובין משמע דלית ליה האי דרבה בכל שאינו כו' א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא למאי דקי"ל התם כדשמואל והכא כאביי וע"כ צ"ל כתירוץ השני של הרשב"א ז"ל אלא דלפ"ז קשיא לי מאי מקשינן לעיל ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דקידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומאי קושיא דלמא לרבא נמי אי לאו האי סברא דרבה דכל שאינו כו' איהו נמי לא הוי מוקי דרשת דובעלה אלא למקדש שתיהן כאחת אבל לבתר דאית ליה הא דרבה מסברא אייתר ליה ובעלה למקדש אחת משתי אחיות אע"כ דלא מסתבר לאוקמי מיעוטא דובעלה אחדא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו כבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דאביי ס"ל בטעמא דמתניתין כרמי ב"ח מואשה אל אחותה וכמ"ש באריכות ודו"ק:

שם רבא אמר לא הוי קידושין אמר רבא בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה כו'. לכאורה נראה מדקדוק האי לישנא דעיקר הדין דלא הוי קידושין לא אמר רבא משמיה דבר אהינא אלא משמיה דנפשיה וטעמא דמילתא לחוד הוא דאסבר ליה בר אהינא ולפ"ז נראה דרבא ממתניתין גופא מדייק למילתא לא מיבעיא אם נאמר דרבא לא ס"ל כרבה בהא דכל שאינו בזא"ז בבת אחת אינו וכדפרישית מסוגיא דעירובין א"כ ע"כ טעמא דמתניתין בשתיהן כאחת דאינן מקודשות היינו משום דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וסובר רבא דמה"ט ה"ה באומר א' משתי אחיות אלא אפילו אם נאמר דהא דרבה בכל שאינו כו' הלכה פסוקה היא וכשיטת התוספות דעירובין אפ"ה איכא למימר דרבא ממתניתין דייק לעיקר מילתא משום דס"ל את וחמור לא קנה וכ"ש לשיטת הסוברים דבכה"ג דהכא לכ"ע לא קנה כמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ לרבא מיתוקמא סיפא דמתניתין במעשה דחמש נשים באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא הוי קידושין אלא דלא הוי ידע טעמא דמילתא עד דאסבר ליה בר אהינא כן נ"ל:

שם כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה כו' לעיל דף ט' ע"ב מסקינן בגמרא דטעמא דרבא משמיה דבר אהינא היינו מדלא כתיב או בעלה וא"כ צ"ל דלאביי לית ליה האי דרשה ויתכן יותר לפי מה שפירשתי דהא דקאמר ניכתוב או בעלה היינו משום דאי הוי כתיב או בעלה אייתר ליה קרא דבעולת בעל לומר שנקנית בביאה דהא מאו בעלה מישתמע שפיר דנקנית בביאה לחוד וא"כ איכא למימר דאביי לית ליה האי דרשא דבעולת בעל דדריש לה לכדרבי לענין שלא כדרכה וא"כ לא משמע ליה האי דרשה דניכתוב או בעלה אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מסקינן מילתא דרבא בתיובתא הא תליא בפלוגתא דתנאי בדרשה דבעולת בעל ויבואר לקמן:

תוספות בד"ה קידושין שאין מסורין לביאה כו' וקשה דהא חייבי לאוין אין ראויין לביאה והפסי בהו קידושין עכ"ל. נראה מדבריהם דהאי ילפותא דובעלה דבעינן מסורין לביאה כללא הוא דאל"כ מאי קשיא להו מחייבי לאוין הא בהדיא איתרבו מכי תהיין לקמן פרק האומר אע"כ דלא משמע להו לפרש מיעוטא דובעלה אחדא ולא אכולהו ודלא כסברת הרשב"א ז"ל אליבא דאביי דמוקי לה מאי דדמי טפי דהיינו בשתיהן כא' וא"כ אין מקום לקושיית התוס' ואפשר דמה"ט גופא פשיטא ליה דכללא הוא דאל"כ מאי מקשה הש"ס לעיל בסמוך ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דאין מסורין לביאה ומאי קושייא דלמא אי לאו סברא דרבה הוי מוקי לדרשה דובעלה לשתיהן כא' כמו שהקשיתי לעיל אע"כ דלרבא כללא הוא ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' ועכשיו ע"י הקידושין נאסרו שתיהן כו' עכ"ל. ולפ"ז היה נ"ל לתרץ שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו דבאומר לאב אחת מבנותיך הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה וכדמשמע נמי לקמן בשמעתין והקשיתי לעיל דלמ"ד יש ברירה בתולה בדעת אחרים א"כ הו"ל מסורין לביאה דכשאמר א' מבנותיך משמע דתלה בדעת האב ותירצתי בדוחק ולפי שיטת התוספות דהכא א"ש טפי דנהי דהיכא שנתרצה האב בסוף על אחת מהם אמרינן הוברר הדבר דבשעת קידושין לזו נתכווין מ"מ משעת הקידושין עד שיברר האב הוגרע כח הבנות לגבי המקדש דמעיקרא תרווייהו הוו פנויות לגביה ועכשיו כל אחת אסורה עליו בספק אחות אשה וא"כ כל כה"ג שהקידושין מגרעין זכותו לגבה לא הוי קידושין כן נ"ל ודו"ק ובענין זה היה נ"ל לפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא הב"י בא"ע סי' ל"ן שכתב דבפירוש אמרו דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דמודה רבא דתפסי קידושין בשתיהן והיינו כדפרישית דדוקא בא' מבנותיך שתלה הדבר בדעת האב א"כ ע"כ ע"י הקידושין עומד יותר בספק איסור דאורייתא מדמעיקרא עד שיברר האב דעתו משא"כ באומר בתך שתלה הדבר בדעת עצמו אפשר דחשיבי מסורין לביאה כן נ"ל נכון ודו"ק ויבואר עוד לקמן בעזה"י:

(קונטרס אחרון): בלשון התוספות בד"ה קדושין שאין מסורין לביאה כו' לכך נראה לפרש כו' ועכשיו ע"י הקדושין נאסרו שתיהן עכ"ל. וכתבתי ליישב בזה ולפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא ב"י בא"ע סי' ל"ז שכתב דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר א' מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דרבא נמי מודה דתפסי קדושין. וכתבתי ג"כ דנ"ל דרש"י ו"ל נמי נחית לשיטה זו:

גמרא היכי דמי אילימא דא"ל כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קני. וכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"י ז"ל בעל התוספות דרבא גופא ודאי ס"ל דאת וחמור קנה כר"נ רביה דס"ל קנה מחצה בפרק מי שמת דף קמ"ג אלא דהכא אליבא דמ"ד לא קנה מדייק רבא וצ"ל לפ"ז דה"ק רבא לאביי ולטעמין אדמקשת עליה דידי אמאי לא מקשת עליה דרב ששת דס"ל את וחמור לא קנה וא"כ ע"כ סובר נמי כוותיה בקידושין שאין מסורין לביאה ומסיק הרא"ש דמה"ט השמיט הרי"ף ז"ל האי שקלא וטריא וכתב המשנה כצורתה משום דקי"ל את וחמור קנה ועוד כתב דיש מפרשין דאפילו למ"ד את וחמור קנה מ"מ היכא שכללן בחד לישנא בכגון דאמר כולכם לכ"ע לא קנה והר"ן והרב המגיד כתבו בענין אחר דדוקא במתנה איכא למ"ד קנה משא"כ הכא לכ"ע לא מהני שאין רוצה לקדש א' מהם אלא שניהם דוקא עיין בדבריהם ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך ולקמן דף הסמון בסוגייא דש"מ תלת ע"ש:

דף נא עמוד ב

בד"ה הרי כולכם ואחת מכם דהשתא לאו את וחמור נינהו דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' אבל אין לשבש הספרים ולומר דאחת מכולכם גריס כו' עד סוף הדיבור. כוונתו מבואר' כיון דאי גרסינן כולכם וא' מהם ע"כ צ"ל דבכה"ג לאו את וחמור הוא ולחלק בין ספק לודאי על זה כתב דא"ל דלעולם אין חילוק בין ספק לודאי וא"כ נצטרך לשבש הספרים ולומר דרבא לא' מכולכם איירי ע"ז כתב דאי אפשר לשבש משמעתין דלקמן דאמרינן אי כאביי אי כרבה משמע דא"נ סבר רב כרבא אפ"ה גריס במתניתין כולכם דע"כ מהכא שמעינן לרב דאשה נעשית צרה לחברתה זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ז יש לדקדק מאי דעתיה דרש"י בהא דאת וחמור דשמעתין אי ס"ל כהרא"ש ז"ל דהיכא שכללן בחד לישנא לכ"ע לא קנה והיינו דמותבינן מעיקרא בשמעתין את וחמור לא קנה דא"כ למה הוצרך רש"י לחלק בין ודאי לספק ות"ל דבלא"ה למאי דמשנינן אליבא דרבא דאיירי באומר כולכם וא' מכם אתי שפיר אליבא דהלכתא דכשאמר בשני לשונות כולכם וא' מכם הו"ל לגמרי כאומר את וחמור דקי"ל דקנה ואי ס"ל כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהכא אליבא דמ"ד לא קנה קאמר רבא לאביי ולטעמיך וכדפרישית דהכי קא"ל אדמקשת עליה דידי תיקשי לרב ששת וא"כ סוף סוף למסקנא דרבא אליבא דנפשיה נוכל לומר דשפיר מוקי לה בכולכם וא' מכם אפילו אי לא מחלקינן בין ודאי לספק אפ"ה אין צורך לשבש הספרים בשביל כך אלא דרבא ס"ל כר"נ רביה דאת וחמור קני והא דלא מוקי לה הכי בפשיטות ודאמר כולכם לחוד לאו משום קושיא דאת וחמור לא מוקי לה הכי אלא משום דלרבא איירי רישא דמתניתין במקדש אחת מהם ואם כן ע"כ דמעשה בחמש נשים נמי הוי בכה"ג שאמר א' משתי אחיות דאי בקידש שתיהן מאי ראייה מייתי מהאי מעשה דלמא שאני התם שקידש שתיהן ומש"ה אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו כדמקשי ליה אביי מעיקרא מש"ה מוקי לה רבא באומר כולכם וא' משתי אחיות דהשתא מייתי שפיר מהאי מעשה ואין לומר נמי דרש"י סובר כשיטת הרב המגיד והר"ן ז"ל דהא דפשיטא לן הכא דלכ"ע את וחמור לא קנה היינו משום שאין רוצה לקדש אלא בענין זה א"כ מאי מחלק בין ודאי לספק סוף סוף אמאי נכריות מקודשות הא אינו רוצה לקדש הנכריות אלא עם א' משתי אחיות והוי קידושי טעות וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי ודו"ק ועיין עוד לקמן גבי ש"מ תלת:

בד"ה המקדש את בתו סתם אחת מבנותין מקודשת לי עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דדוקא באומר א' מבנותיך הוא דאמרינן אין הבוגרת בכלל הא אינך כולהו בכלל משא"כ בבתך מקודשת לי מסתמא על הגדולה שבנערות קאמר וכשיטת ר"ת לקמן בד"ה והלכתא דאין דרך לתת הצעירה לפני הבכירה אלא דא"א לומר כן דרש"י גופא כתב לקמן בגוף המשנה דהמקדש את בתו סתם דף ס"ד דאיירי שאמר בתך מקודשת לי וא"כ קשיא מדידיה אדידיה ואף שיש ליישב בענין זה בדוחק מ"מ נ"ל יותר דרש"י ז"ל נחית נמי לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך בשיטת רבינו סעדיה גאון ז"ל דענין קידושין דאין מסורין לביאה הוי דוקא באחת מבנותיך אבל באומר בתך אפשר דרבא מודה דהוי קידושין ומהטעם שכתבתי דבאחת מבנותיך איהו גופא נחית לספיקא וע"י הקידושין הוגרע כחן יותר מקודם הקידושין כיון שתלה בדעת האב ועד שיגלה אב דעתו קיימין עליה בספק אחות אשה משא"כ באומר בתך מקודשת לי לא מחית נפשיה לספיקא ועל א' הידוע לו נתכוון או על המשודכת או על הגדולה שבהן ונהי דלהחמיר לא סמכינן עליה אלא כולהו צריכים גט מספיקא וחומרא דרבנן מ"מ לא מיסתבר לומר דליהוי קידושין שאין מסורין לביאה דלגבי דידיה קידושין המסורין לביאה הוי דנתכוון על אותה הידועה על הגדולה או על המשודכת לו ולפ"ז לפי סברת המקשה דהכא דמותיב מהאי מתניתין עליה דרבא ע"כ משמע ליה דאיירי באומר א' מבנותיך משא"כ לקמן במתניתין מפרש רש"י לפי המסקנא דהכא דמתניתין לא איירי כלל בדין קידושין שאין מסורין לביאה אלא לאשמעינן הא גופא דאין הבוגרת בכלל וממילא ידעינן דכולהו בכלל וע"ז כתב רש"י שפיר דאיירי באומר בתך מקודשת לי ולאפוקי מסברת רבינו תם דבבתך מקודשת עלה דהגדולה נתכוין וכה"ג מפרשינן נמי בהאי דבסמוך בקידשתי את בתי הגדולה דלפי סברת המקשה ע"כ איירי בא' מבנותיך ולר"ת אפי' לפי המסקנא מיתוקמא בהכי כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא הא קטנות בכלל ואמאי כו' וכתב הריטב"א בחידושיו דקטנה לאו דוקא דהא אסור לקדש בתו קטנה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין צורך דאפי' לשיטת ר"ת דבמשודכת אמרינן דעלה נתכוון משום דשארית ישראל לא יעשו עולה אפ"ה מודה באומר אחת מבנותיך דכולהו בכלל הספק וה"נ לענין קטנה כיון דלר"ת באומר א' מבנותיך איירי ולמסקנא דמוקמינן שאין לו בוגרת וקטנה מ"מ כיון דבוגרת לא רמיא עליה מסתמא לקטנה נתכוון ודו"ק:

רש"י בד"ה אם קטנה שבגדולות וכ"ש אמצעית ובד"ה כולן אסורין כו' אפילו אמצעית שבקטנות כו'. יש לתמוה דהא לקמן דף ס"ד מסקינן משמיה דאביי דבכת א' אמצעית מותרת דבשמה קרי לה א"כ כ"ש דבשני כיתות אמצעית שבקטנות מותרת כדדייקינן התם ולמאי דפרישי' לעיל בסמוך אתי שפיר דהתם איירי לפי המסקנא דהכא ואיירי שפיר באומר בתך הגדולה מקודשת לי וכמו שאפרש בסמוך בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ אמרינן שפיר דאמצעית בשמה קרי לה מה שאין כן לסברת המקשה דהכא דמותיב עליה דרבא לענין קידושין שאין מסורין לביאה א"כ ע"כ איירי שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה היינו שאמר המקדש אחת מבנותין הגדולות מקודשת לי ואם כן בכה"ג ודאי אפילו אמצעית אסורה דלא שייך לומר אמצעית בשמה קרי לה כיון דאמר לה אחת מבנותין כן נ"ל נכון ובזה נמי יש לדקדק על מה שכתב בחידושי הריטב"א דלא שייך הכא לומר יש ברירה כיון שתחלת הקידושין היה בספק ולא תלה הדבר בשום ענין שיבורר אח"כ ע"ש והבאתיו לעיל דאכתי מאי מקשה הכא לרבא ממתניתין דקדשתי את בתי הגדולה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג שאמר המקדש א' מבנותיך שתרצה וכ"ש לשיטת הב"ח דמסתמא נמי האי לישנא משמע שתלוי בדעת האב וא"כ הוי שפיר ר"מ לטעמיה דס"ל יש ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים א"כ ה"ל קידושין המסורין לביאה ומשום דאמר האב דעכשיו אינו יודע ואינו רוצה לגלות דעתו מש"ה כולן אסורות ור"י לטעמיה דס"ל אין ברירה דהא לרבא לא שני ליה בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו בגיטין דף כ"ה ואם כן קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומש"ה כולן מותרות ממ"נ אלא הגדולה שבגדולו' לחוד אסורה דמסתמא לדידה נתכוון האב ולכאורה היה נראה דהיינו מאי דמשני הש"ס שהוכרו ולבסוף נתערבו וכמו שאבאר אלא דלפמ"ש מסברא דנפשאי דלמאי דיליף רבא מובעלה תו לא שייך טעמא דברירה דמ"מ ע"י הקידושין נאסרה יותר מדמעיקרא עד שיברר א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

שם בגמרא הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו ופרש"י דבשעת הקידושין פירש לו ואח"כ שכח איזה גדולה פירש לו. ויש לתמוה דא"כ מאי לא מחית נפשיה לספיקא שייך הכא דהא קמן שאומר האב ששכח וא"א לאוקמי נמי דלאחר שאמר האב קדשתי הלך לו ודלא כפרש"י הא נמי ליתא דהא קתני ואינו יודע משמע שהאב אומר כן ויותר קשה אהא דמקשה א"ה מאי למימרא ומאי קושיא הא רבי יוסי פליג בהדיא ומאי משני נמי לאפוקי מדרבי יוסי אכתי טעמא דר"י גופא לא ידעינן וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה שנתכוון למה שכתבתי ונ"ל ליישב דנהי דהמקשה הוי סבר דאיירי באומר המקדש א' מבנותיך הגדולות כדפרישית אהא משני שפיר דאיירי שהוכרו ולבסוף נתערבו ולא כפרש"י שפירש לו בהדיא אלא שאמר המקדש בתן הגדולה מקודשת לי ואומר האב דאן היה בדעת שניהם על אחת הידוע' ביניהם ועכשיו שכח ואהא קמקשה שפיר א"ה מאי למימרא ומ"ט נמי דרבי יוסי דפליג ומשני שפיר לאפוקי מדר"י דאפילו בכי הא כולן מותרות דאע"ג שאומר ששכח על איזו מהם נתכוונו אפ"ה לא איכפת לן בכוונתן דכיון דס"ל לא מחית אינש נפשיה לספיקא א"כ כשאמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי מסתמא אגדולה שבכולם נתכוון ואפילו אם יאמרו אח"כ שנתכוונו לאחרת ה"ל דברים שבלב ולא מהימן כן נ"ל נכון וכבר כתבתי בסמוך דאיכא למימר נמי דלפי המסקנא איירי באומר א' מבנותיך והיינו למי שתרצה ומדיני ברירה אתינן עלה ואהא מקשי מאי למימרא הא פליגי בה חדא זימנא ומשני דאיצטריך לאפוקי מדרבי יוסי דאמר לא מחית נפשיה לספיקא וא"כ הא דקאמר א' מבנותיך הגדולות לא תלה בדעת האב אלא על הגדולה שבכולן נתכוון וכמו שאפרש לקמן דמשמע כן מפי' ר"ת אלא דהראשון נראה לי יותר ודוק היטב:

שם א"ה מאי למימרא. כבר כתבתי בסמוך. ועוד נ"ל ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ס"ד לשינוייא דרבי חנינא בר אבדימי משמיה דרב דמוחלפת השיטה בנדרים ואם כן מקשה הכא שפיר מאי למימרא דהרי ממתניתין דנדרים שמעינן דלר"מ מחית אינש לספיקא. אע"כ דאיצטריך הא דר"מ לאשמעינן דקידושין שא"מ לביאה הוי קידושין וע"ז משני דאפ"ה איצטריך לאפוקי מדר"י והיינו כמסקנא דרבא גופא התם דבנדרים לא פליגי במחית נפשיה לספיקא אלא בלישנא דעלמא ע"ש כן נ"ל:

דף נב עמוד א

גמרא ת"ש דתני טביומי לזה ה' בנים כו' תיובתא דרבא תיובתא. והא דלא אוקמה להאי ברייתא שתלה בדעת אבי המתקדשת דהיינו לשיטת הב"ח בסתם ולכ"ע במפרש דא"כ אמאי צריכה ה' גיטין לשייליה לאב וליכא למימר דלא מהימן משום דס"ל להאי תנא אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים כהאי תנא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דשאני התם דלמא אי הוי האב לקמן מיד היה מתרצה אע"ג דלבסוף אינו מתרצה משא"כ הכא אי תלה הדבר ברצון האב ה"ל קידושין גמורין לכ"ע כשיברור האב אע"כ דאיירי הכא שגם האב אינו מברר שום אחת מהם או שלא תלה הדבר בברירה א"כ מקשה שפיר. ולמאי דפרישית לעיל מסבר' דנפשאי בשיטת רבי סעדיה גאון דבכה"ג הוי קידושין שאין מסורין ביאה א"ש טפי ודו"ק:

והא דאסקינן לדרבא בתיובתא ולא מוקמינן להאי ברייתא כהאי תנא דלית ליה דרשא דבעולת בעל בפ"ק דף ט' וא"כ לא מייתר ליה ובעלה דאיצטריך לגופיה ולמעוטי אמה העבריה ורבא ס"ל כהאי תנא דדריש בעולת בעל דאפשר דכיון שעיקר הדין תני בברייתא להיפך אין לשום אמורא לחלוק משום דרשא דקרא דאפשר דאתא לשום דרשא אחריתא וצ"ע בסוגיית הש"ס:

תוספות בד"ה והלכתא כו' מעשה בא לפני ר"ת כו' ועוד אפילו לא פירש נמי דשארית ישראל לא יעשו עולה כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דההיא מתניתין דהמקדש את בתו סתם איירי באומר א' מבנותיך כפרש"י לעיל בשמעתין ואפ"ה אין הבוגרת בכלל ונראה דהיינו משום דלמאי דקי"ל כאביי מיתוקמא הן מתניתין שפיר בדאית ליה טובא דאי בשאין לו אלא בוגרת וקטנה אמאי אין הבוגרת בכלל הא א' מבנותין קאמר ואפשר דמ"מ דכיון שתלה בדעת האב מסתמא דעת האב על הקטנה ולא על הבוגרת וכה"ג צריך לפרש בההיא בבא דקדשתי את בתי הגדולה וכדפרישית והרבה יש לי לדקדק בזה בשיטת הרא"ש והטור והב"י והב"ח ואין להאריך יותר ולקמן דף ס"ד יבואר קצת בעזה"י ודו"ק:

גמרא פיסקא מעשה בחמש נשים אמר רב ש"מ ממתניתין תלת ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ופרש"י דקמ"ל דלא אמרינן דלאו ממונא דזוכה נינהו ובתוספות מפורש יותר דלא אמרינן דלאו ממונא הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא אלא מטעם זכייה כו'. וקשיא לי מהיכא תיתי נאמר דלאו ממונא דזוכה נינהו לקדש את האשה אי משום דלא בא אלא מטעם זכייה כמ"ש התוספות הא ליתא דע"כ מדמוקי רב דיוקא דמתניתין לענין קדשה בגזל לפני יאוש ולא לאחר יאוש דומיא דשביעית וכמו שיבואר אלמא דלאחר יאוש פשיטא ליה דמקודשת משום דס"ל לרב יאוש קונה ואי ס"ד דלרב איכא רבותא בשביעית מטעמא דדרך זכייה אתי לידיה אף ע"ג דבהתירא אתי לידיה א"כ אכתי בגזל דלאחר יאוש אמאי פשיטא ליה הא לא אתא לידיה אלא מטעם זכייה דאיסורא אע"כ דליכא רבותא בהא דמילתא דפשיטא היא דמה שקונה מדאורייתא יכול לקדש את האשה דממון גמור הוא כ"ש בלאחר יאוש דשביעית דבהיתירא ואין לפרש בכוונת רש"י דסד"א דלאו ממונא דזוכה נינהו אלא משולחן גבוה קזכי וממון גבוה הוא דומיא דמעשר שני לקמן דבכמה דברים הושוו שביעית למעשר שני ועוד דמיקרי קדש כדמקשה הש"ס לקמן בדף הסמוך גבי מעשר שני דמקשה והרי שביעית דלפ"ז קשה יותר למה פקפקו רש"י ותוספות בזה עד שרצו לפרש בלשון אחר מטעמא דלאכלה ולא לסחורה ותיפוק ליה שזה הפירוש הראשון הוא ממש ל' הגמרא לקמן דבעי למימר טעמא דמעשר שני משום דמיקרי קדש ומקשינן והרי שביעית וא"כ טובא אשמעינן רב לאפוקי מה"ט אע"כ דסברי רש"י ותוספות דבהא לא איצטריך רב לאשמעינן ממתניתין דהכא דבלא"ה אתיא בק"ו מתרומה וחלה דכתיב קדש לה' ואפ"ה תנן בהדיא באידך מתניתין דמקודשת א"כ כ"ש בשביעית דלא כתיב לה' אלא קדש לחוד וכדמקשה הש"ס להדיא בדף הסמוך ומסיק טעמא דמעשר שני משום דכתיב הוא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה כוונת רש"י ותוספות מהיכא תיתי נאמר דלאו ממונא דזוכה הוא ולכאורה היה נ"ל לפרש בכוונתם דסוגיין איירי משביעית בזמן הזה דקי"ל דמדרבנן היא ומסתמא בהכי איירי מתניתין בזמן הזה דאל"כ מאי קמ"ל וכ"ש לפרש"י בגיטין דף ל"ו דאפילו בכל זמן בית שני הוא מדרבנן ומש"ה תיקן הלל פרוזבול וע"ש בתוספות ובחידושינו וא"כ טובא אשמעינן רב דאף על גב דאינו זוכה בפירות שביעית אלא מדרבנן ומדאורייתא לאו ממונא הוא אפ"ה מקודשת מדאורייתא מטעמא דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש הפוסקים בקדשה בגזל דלאחר יאוש למ"ד דיאוש קונה מדרבנן ואפשר דאפילו לדברי המפקפקים בהיאך דלא הוי אלא קידושין דרבנן היינו משום דבאיסורא אתא לידיה ומדאורייתא גזל גמור הוא משא"כ בשביעית דרבנן לכ"ע ה"ל קידושין גמורים דאורייתא מטעמא דהפקר ב"ד דומיא דמקדש במלוה במעמד שלשתן דקנין דרבנן הוא ולרוב הפוסקים מקודשת טפי מגזל דאחר יאוש דרבנן והכא עדיף אפילו ממעמד ג' דעיקר תקנת חכמים בשביעית דוקא שיזכה בו כל הזוכה ממצות שביעית כך היה נ"ל לכאורה אלא דהא נמי ליתא דמ"מ כיון דלרב יאוש גרידא קונה מדאורייתא וא"כ שביעית דרבנן לא גרע מייאוש דודאי נתייאשו הבעלים וא"כ פשיטא דמקודשת מדאורייתא ואף שיש שום סברא לחלק אפ"ה ממקומו הוא מוכרע דאין לפרש כן דאל"כ היא גופא תיקשי מנ"ל לרב דמקדש בפירות שביעית דרבנן מקודשת ומקדש בגזל דידה אינה מקודשת אימא איפכא דמקדש בפירות שביעית דאחרים אינה מקודשת כיון דלא זכה מדאורייתא ומשנתינו דמקודשת היינו משום דשלהן היתה וא"כ נהי דלא זכה מדאורייתא מ"מ דידה נינהו ומקדש בגזל דידה אימא דמקודשת ובהכי א"ש טפי דיוקא דמתניתין דקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דוקא הא שביעית דאחרים אינה מקודשת אע"כ דמילתא דפשיטא היא דבשביעית דרבנן מקודשת מדאורייתא מטעמא דייאוש כדפרישית והדרא קושיא לדוכתא לכך נראה עיקר כדפרישית מעיקרא בכוונת רש"י דסד"א דלא מיקרי ממונא כיון דאיקרי קדש וכדאמרינן פרק לולב הגזול דילפינן קדש קדש מהקדש קמ"ל דלא איתקש להכי מיהו בירושלמי פ"ק דמעשר שני משמע להדיא כפי' שני דרש"י ותוספות דסד"א דאין מקדשין כי היכי דאסור לקנות בדמי שביעית עבדים ובהמה טמאה ומסיק שם להדיא דאין מקדשין בפירות שביעית לכתחלה מה"ט ע"ש ודו"ק:

שם וש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה ופרש"י דלא אמרינן מדקבלתיה אחילתיה. ויש לדקדק דמשמע דמימרא דרבא איירי נמי לענין גזל דאחרים כדדייקינן בסמוך בשמעתין ממילתא דרבי יוחנן ומברייתא והיאך דייק רב להא מילתא ממתניתין דהא דיוקא דשלהם היתה ושל שביעית היתה לא שייך כלל לענין גזל דאחרים ודלמא דוקא בגזל דידה אשמעינן במתניתין דאי לאו דשל שביעית היתה נכריות נמי אינן מקודשת דמצית למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא שדיך אבל בגזל דאחרים מנ"ל ממתניתין דאינה מקודשת ולכאורה היה נ"ל ליישב כיון דמשמע דלרב נמי לא איירי מתניתין באומר כולכם דה"ל את וחמור אלא באומר כולכם וא' מכם והיינו דמסיק או כאביי או כרבא וכמו שפרש"י לעיל בדף הקדום בד"ה הרי כולכם וא' משתי אחיות ולפ"ז מדייק רב שפיר דבגזל דאחרים נמי אינה מקודשת דאל"כ אפילו בשאר שני שבוע נמי נכריות מיקדשין בהיאך חלק חמישית דא' מהאחיות שאינו רוצה לקדש דה"ל גזל דאחרים וליכא למימר דלית בה שוה פרוטה לכל אחת בהאי חלק דאכתי צריכות גט דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי אע"כ דבגזל דאחרים נמי אינה מקודשת אלא דעדיין לא נתיישבה דעתי בכך דבלא"ה קשיא לי דהא משמע בשמעתין דמימרא דרב בגזל דאחרים היינו דוקא לפני יאוש וע"כ דהכי הוא דהא לרב יאוש כדי קנה ועוד דה"ל יאוש ושינוי רשות ביד האשה אע"כ לפני יאוש ואם כן היאך מדייק לה רב ממתניתין דהא שביעית לא גרע מייאוש וא"כ דיוקא נמי דומיא דשביעית איירי בגזל אחר יאוש ונהי לענין גזל דידה אפילו לשיטת הפוסקים דהיינו נמי דוקא לפני יאוש כמו שאבאר אבל לאחר יאוש מקודשת א"ל דרב מדייק לה שפיר מדיוקא דמתניתין דע"כ להכי אתא והכי קתני דטעמא דשל שביעית דה"ל לאחר יאוש אבל בשאר שני שבוע מסתמא הוי לפני יאוש ונכריות נמי אינן מקודשות דמצי למימר דידי שקלי ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך דבגזל דידה אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת וא"כ שמעינן לה שפיר מדיוקא דמתניתין משא"כ לענין גזל דאחרים דלפני יאוש לא משתמע מדיוקא דמתניתין ובלא"ה נמי נ"ל דוחק לומר דמוכח לה מדלא מיקדשא בחלק חמישית דכיון דלא ידעינן לאיזה מאחיות א"כ מסתמא תטול כל אחת מהן חלקה מיהו לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה והוא לא אמר דעיקר מילתא דרב לא איירי אלא לענין דלא מחמרינן להצריך גט מדרבנן א"כ א"ש דכיון דשמעינן ממתניתין דבשאר שני שבוע נכריות נמי לא מיקדשות אפילו מדרבנן אף על גב דבשדיך הוו קידושין דאורייתא מכ"ש דלא מחמרינן מדרבנן בגזל דאחרים דלפני יאוש דמדאורייתא לא הוי קידושין בשום דוכתא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ואפילו בגזל דידה. אע"ג דלכאורה משמע דאיירי נמי לפני יאוש דומיא דגזל דאחרים אפ"ה נ"ל עיקר דבגזל דידה אפילו לאחר ייאוש נמי אינה מקודשת דמציא למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא שדיך וכמ"ש הרמ"ה ז"ל הובא בטוא"ע סי' כ"ט ולדעתי שזה מוכרח דנהי דמתייאשה מגוף החפץ מ"מ מדמים מי מייאשה וא"כ שפיר שייך דידי שקלי והיינו דדייק לה שפיר מדיוקא דטעמא דשל שביעית היתה דה"ל לאחר ייאוש ודיוקא נמי דומיא דשביעית איירי ונראה שלזה כיון הבית יוסף שתמה על הטור למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה והוא גמרא ערוכה והיינו כדפרישית דהכי משמע מדיוקא דמתניתין ועדיין צ"ע דאיכא למימר דכיון שידענו שכבר נתייאשה א"כ אין שום הוכח' לומר דלאו לשם קידושין שקילת' ומידי ספיקא לא נפקא:

(קונטרס אחרון): דף נב וש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה. וכתבתי דנלע"ד דבגזל דידה אפילו לאחר יאוש נמי אינה מקודשת דמצי למימר אין שקלי ודידי שקלי כמ"ש הטור א"ע סי' כ"ט בשם הרמ"ה ז"ל וכתבתי בטעמא דמילתא דנהי דמתייאשה מגוף החפץ מ"מ מדמי מי מייאשה וא"כ שפיר מצי למימר דידי שקלי ולענ"ד שלזה כיון הב"י שתמה על הטור למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה והא גמרא ערוכה היא עיין בפנים וכן בסמוך בסוגי' הגמר' דמקשה מיתיבי קידשה בגזל ובחמס דמשמע נמי דנחי' להך סברא דפרישי' כמ"ש בפנים:

שם וש"מ אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית צרה. ופרש"י ותוספות אף על גב דאין נאמנת במקום אחר דלמא מקלקלה לה ותמה הרא"ש על זה כיון דחזינן שנתרצית לשליחות ועשתה שליחותה מה קילקול שייך כאן ולעד"נ דיש ליישב דיש לחוש דלמא בטלה השליחות לפני עדים וכדי שלא יקדשנה בעצמו ותעשה צרה גמורה מש"ה מתכוונת לקלקלה ואח"כ יבואו עדים ויעידו וה"ל בעילת זנות למפרע ומגנייא באפיה אלא דאכתי קשיא לי טובא היאך שמעינן להא מילתא דנעשית שליח ממתניתין דהא נהי נמי דלכתחלה חיישינן דלמא מקלקלה ולא מהימנא אכתי מידי ספק קידושין לא נפקא דשמא קושטא קאמרה שקבלה לשם שליחות ומש"ה נכריות מקודשות מספק וצריכות גט ואפשר דממשנה יתירא דקתני וקיבלתו א' ע"י כולם ע"כ להא איצטריך דה"ל קידושין גמורין לגבי הנכריות ועי"ל דאי ס"ד דלגבי הנכריות נמי לא הוי אלא קידושי ספק א"כ מאי ראיה מייתי מהא דאין אחיות מקודשות דכיון דלרב ממתניתין באומר כולכם וא' מאחיות איירי וא"כ לגבי כל חדא מהאחיות הוי ליה ספק ספיקא ספק אם לדידה איכוון או לאחותה ואת"ל דלדידה איכוון אכתי שמא בטלה צרתה את השליחות דהא לא מהימנא אע"כ דצרתה מהימנא וה"ל קידושי ודאי לגבי הנכריות ומייתי שפיר דאפ"ה אין האחיות מקודשות ודו"ק:

שם ואידך מאי היא קידושין שא"מ לביאה ונחשבה משום דמספקא ליה אי כאביי או כרבא. ולכאורה היינו משום דסיפא דמתניתין לא מיתוקמא באומר כולכם דה"ל את וחמור וע"כ צריך להגיה או כאביי או כרבא כשקלא וטריא דלעיל אלא דלפי זה קשה לשיטת הרי"ף והרא"ש וסייעתייהו דשקלי וטרי דלא כהלכתא דהא קי"ל את וחמור קנה ואם כן אין צריך להגיה אלא כדקתני דבאומר כולכם איירי וא"כ מאי מספקא ליה לרב הא ע"כ לפ"ז מתניתין כאביי כדמותבינן מינה לעיל עליה דרבא ועוד דרב הונא תלמידא דרב ס"ל בפרק מי שמת דאת וחמור קנה ובעלמא מקשינן מדרב הונא אדרב תו קשיא לי דרש"י פירש בד"ה ונחשביה רב נמי להא דקידושין שא"מ לביאה לא הוי קידושין ואדרבא איפכא ה"ל לפרש דהוי קידושין חדא דהכי הילכתא ועוד דהא בשקלא וטריא דלעיל מעיקרא מותבינן מתניתין עליה דרבא והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דודאי הא דקאמר דקידושין שא"מ לביאה שמעינן נמי ממתניתין לאו ממסקנא דלעיל דאביי מתרץ לטעמיה ורבא לטעמיה איירי דהא הוי דלא כהלכתא אלא מגופא דמתניתין ועיקר הדין איירי דרישא וסיפא דמתניתין במקדש שתיהן איירי דרב ס"ל את וחמור קני וא"כ בסיפא נמי תני כולכם ומספקא ליה לרב אי הוי טעמא דמתניתין משום קידושין שא"מ לביאה דלא הוי קידושין וא"כ ממילא דה"ה למקדש א' משתי אחיות או דלמא דטעמא דמתניתין במקדש שתיהן היינו כדרבא לעיל דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו וא"כ ממילא שמעינן דדוקא במקדש שתיהן אינה מקודשת אבל קידושין שא"מ לביאה בעלמא כגון במקדש א' מהם ע"כ דהוי קידושין כדמקשינן לעיל ואף על גב דבעירובין הא דרבה דכל שאינו כו' אמילתא דרב קאי לחד לישנא מ"מ אפשר דהא גופא נמי מספקא ליה בההיא דעירובין אי הוי משום טעמא דכל שאינו או כאידך לישנא ועוד דכיון דמספקא ליה מש"ה בעירובין פסק לחומרא משא"כ הכא דלקולא ואין להקשות אמאי לא קאמר נמי דש"מ ממתניתין לענין הא דכל שאינו הא ליתא דרב לא חשיב אלא דיני דנ"מ לענין קידושין משא"כ האי טעמא דכל שאינו לא נ"מ מידי לענין קידושין דהא סוף סוף בשתיהן כא' תנינן בהדיא דאינן מקודשות משא"כ האי טעמא דקידושין שא"מ לביאה נ"מ טובא לאומר א' מכם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ושיטת הסוגי' ודו"ק:

תוספות בד"ה והוא לא אמר כו' וא"ת מאי אתי ר"י לאשמעינן כו' כגון ההיא דאלו מציאות שטף נהר קוריו כו' עכ"ל. ולא יכולתי לעמוד על דבריהם בזה דמאי מייתי מההיא דאלו מציאות דליכא שם שינוי רשות ובכי הא מקרא מלא הוא דאפי' מצא מציאה צריך להחזיר וכ"ש בגזלן דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל משא"כ במימרא דרבי יוחנן ורב קמ"לן דאע"ג דאיכא שינוי רשות שקידש בהן האשה או שהקדישו לשמים אפ"ה לא מהני דה"ל גזל גמור והיינו ממש מימרא דרב חסדא בר"פ הגוזל בתרא גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה ואדרבא תמיהא לי טובא דנהי דאמרינן בכמה דוכתי שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקנה מ"מ מצינן פלוגתא בהא בפ' הגוזל דף קט"ו דלאביי פליגי רב ור"י גופייהו בהוכר הגנב בפלוגתא דהא דרב חסדא ולרב הדין עם הראשון ואין להבעלים על הלוקח כלום ומשמע שם מפרש"י דאפי' בלא הוכר הגנב לרב הדין עם הראשון וכבר הארכתי שם בזה והעליתי שם דהיינו כשהחפץ אינו בעין מ"מ אין לתמוה בזה כל כך דהא גופא קמ"לן דאף על גב דהוכר הגנב דבהכי איירי רב ור"י בשמעתין אפ"ה הדין עם השני ומש"ה לא הוי הקדש וקידושין ועוד יש בזה כמה חידושי דינים בענין תקנת השוק וא"כ לא דמי כלל לההיא דאלו מציאות שהביאו התוס' ואין לפרש כוונת התוספות לענין סתם גזילה אי הוי יאוש בעלי' כמ"ש הריטב"א ז"ל בסוגיא דשמעתין הא נמי ליתא דמאי מקשה פשיטא הא פלוגתא דתנאי היא בגנב וגזלן וכ"ש דלא דמי כלל לההיא דאלו מציאות הא וצ"ע גדול:

בא"ד וי"ל מ"מ איצטריך מילתא דרב כו' אבל לחומרא אף ע"ג דלא נתייאש לכך איצטריך מילתא דרב כו' עד סוף הדיבור. ונראה דהא דדייק רב הא מילתא ממתניתין היינו משום דהכא משמע דהא דקאמר דאין האחיות מקודשות היינו לענין דאין צריכות גט כלל א"כ מינה דנכריות צריכות גט וע"כ דדיוקי דשלהן היתה ושל שביעית עלה קאי דאי לאו דשל שביעית היתה הנכריות נמי לא היו צריכות גט כלל אפילו מדרבנן כמו האחיות. מיהו אכתי איכא למידק למידק דלמא לעולם בגזל לפני יאוש צריכה גט מדרבנן ואפ"ה א"ש דיוקא דמתניתין דכולה מילתא איצטריך למייתי ראיה דאחיות אינן מקודשות כלל וה"ק דאי לאו דשביעית היתה אלא שלהן לא היו הנכריות מקודשות מדאורייתא אלא מחשש דרבנן בעלמא הוי צריכות גט וא"כ לא היה שום ראייה דאין האחיות מקודשות כלל דלעולם דבכה"ג הוי קידושין אלא לפי שאמר א' משתי אחיות כפרש"י לעיל א"כ לגבי האחיות ה"ל ספיקא דרבנן בעלמא שמא לא נתכוון לזו אלא לחברתה וכיון דמדאורייתא בלא"ה אין כאן חשש קידושין משום גזל מש"ה לא החמירו חכמים בספקא אבל בודאי לעולם דהוי קידושין מש"ה מפרש דשל שביעית היתה דה"ל קידושין דאורייתא ואפ"ה האחיות אינן מקודשות כלל מיהו למאי דפרישית בשמעתין דרב גריס במתניתין כדקתני דאמר כולכם לחוד א"כ אתי שפיר דמוכח דנכריות נמי לא הוי צריכות גט אפי' מדרבנן אי לאו דשל שביעית היתה ודוק היטב:

גמרא מיתיבי קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה מקודשת. וליכא למימר דברייתא לאחר יאוש איירי דא"כ בגזל דאחרים מאי למימרא הא ה"ל יאוש ושינוי רשות מיהו אכתי קשיא לי דלמא בסתם גזל איירי וקמ"ל דבין בגנב ובין בגזלן אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים היא והיינו כרבי דס"ל בפרק הגוזל גנב כגזלן לר"ש ומהשתא לא קשה לרב ולרבי יוחנן דאינהו ודאי כרבנן ס"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כדמסיק רבא לקמן בשמעתין וכה"ג קשה לי גם כן על שיטת חידושי הריטב"א שכתב דעיקר רבותא דרב ורבי יוחנן היינו לענין דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים הוא דלפ"ז מאי מקשינן עלייהו מברייתא דהאיכא לאוקמי כרבי ואינהו סברי כרבנן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלענין גזל דידה לא שייך לחלק כלל בין לפני יאוש או לאחר יאוש דאי אינה מקודשת לפני יאוש דמצי' למימר דידי שקלי ה"ה לאחר יאוש דהא מדמי לא נתייאשה ואי אמרינן דאפ"ה מדקיבלה הקידושין אחלתה ה"ה לפני יאוש א"כ מקשה הכא שפיר כיון דבחטף סלע מידה קתני דמקודשת ע"כ היינו אפילו לפני יאוש מסתמא דהכי הוא נמי בגזל דאחרים כיון דבהדי הדדי תני להו ועוד דאי ס"ד דבגזל דידה הוי סברא טפי דמקודשת דמדקבילתא אחילתא אפ"ה ה"ל למיתני חטף סלע מידה או שקידשה בגזל ובגניבה מקודשת דהוי דרך לא זו אף זו וליכא למימר דאכתי הוי רבותא טפי בגזל דידה דאפילו לפני יאוש א"כ ה"ל למיתני האי רבותא בהדיא אע"כ דלא חשיב ליה רבותא דממילא בגזל דידה לפני יאוש ולאחר יאוש שוין א"כ הדרא קושיא לדוכתא אע"כ דברייתא לפני יאוש איירי בתרווייהו ואפ"ה מקודשת מדרבנן דמדאורייתא לא הוי קידושין כלל ולפ"ז שפיר קתני דרך לא זו אף זו דבגזל דידה אע"ג דמצי' למימר דידי שקלי אפ"ה צריכה גט מדרבנן וקשיא שפיר לרב ולר' יוחנן דאיירי מדרבנן כפירוש התוספות כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף נב עמוד ב

איתתא דהוי משיא כרעה במשיכלא דמיא כו' ולכאורה הוא אריכות לשון שלא לצורך וכבר הרגישו הריטב"א ותוספות רי"ד בזה ע"ש ולענ"ד דכמה הילכתא רבוותא שמעינן מהאי עובדא דמשמע שבאותו מעמד בעוד שהאשה רוחצת חטף זוזא מחבריה כדי לקדשה וא"כ האשה ידעה "שהוא דבר הגזול ואפ"ה הוצרך רבא לומר דלית דחייש לדר"ש וא"כ למאן דס"ל כר"ש הוי מקודשת דאע"ג דרבא ס"ל בפ' מרובה דף ע' דיאוש לחוד לא קני מ"מ הכא איכא יאוש ושינוי רשות וממילא שמעינן דאף על גב דבאיסורא אתא לידיה דשני כיון שידעה שהיא גזל אפ"ה מקרי יאוש ושנוי רשות כן נ"ל מסוגיא דהכא אלא דבחידושי פרק הגוזל דף ק' כתבתי להיפך ע"ש ויש לחלק ועוד שמעינן נמי מהכא דאף על גב דאפשר שזה לא היה מתכוון לגוול המעזת מחבירו אלא לפי שהיה ממהר לקדשה שלא יקדמנו אחר מש"ה חטף ממנו ואפשר שהיה בדעתו להחזיר לידו זוז אחר שכן נראה מתוך הענין וקס"ד דלא הוי גזל כלל ואפי' חמס לא הוי לפי שאין דרך בני אדם להקפיד במטבע שניתן להוצאה וסברא זו נראה קצת מלשון הברייתא לעיל קדשה בחמס ובגזל או שחטף סלע מידה משמע דבגזל דאחרים לא הוי שום רבותא שמקודשת בגזל סלע כיון שאין צורך להחזירו בעין דלא קפדי אינשי ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל בפלוגתא דפ' הגוזל בהוכר הגנב אי הדין עם הראשון או עם השני דהיינו היכא שהחפץ בעין וא"כ במטבע דלא קפדי סד"א דלכ"ע הדין עם הראשון ולא עם השני כיון שהוכר הגנב כי ההיא דהכא קמל"ן דאפילו במטבע נמי כיון שהגזילה קיימת הדין נמי עם השני כן נ"ל ודו"ק:

שם במשנה המקדש בחלקו ופרש"י שחלק עם אחיו הכהנים עכ"ל. משמע דלא איירי מתניתין אלא בחלק הכהנים לבד ובסמוך בלשון הגמרא מפרש רש"י בד"ה כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר וא"כ דברי רש"י ז"ל נראים כסותרין זא"ז והיה נ"ל לפרש דמה שפרש"י בסמוך בגמרא היינו משום דלמאי דמשני הש"ס ומפליג בין מחיים ולאחר שחיטה ולא מפליג בין מתנות כהונה לחלק הבעלים בשלמים אלמא דבעי לאוקמא מתניתין כר"י הגלילי דאפילו בחלק הבעלים נמי אינה מקודשת משא"כ כאן בעיקר פירוש המשנה ניחא ליה לרש"י לפרש כמסקנת הש"ס פ"ק דב"ק דף י"ג דמחלק הש"ס בין מתנות כהונה ובין חלק הבעלים בשלמים וא"כ ע"כ לא איירי מתניתין דהכא אלא בחלק הכהנים וכמ"ש שם התוספות להדיא ע"ש דבמסקנא דהתם הדר ביה הש"ס מהאי שינויא דמעיקרא ודמפליג בין מחיים ולאחר שחיטה וא"כ הסוגיא דהכא לא הוי כמסקנא דהתם וכ"כ הרשב"א ז"ל כאן בחידושיו כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י גופא משמע מפירושו שם בב"ק דלמסקנא נמי לא הדר ביה הש"ס מהאי שינוייא קמא ואיתא להא ואיתא להא דבמתנות כהונה לא שני לן בין מחיים ולאחר שחיטה אבל בחלק הבעלים בשלמים שפיר קאי בשינויא קמא דדוקא מחיים א"ר יוסי דהוי ממון בעלים ומהטעם שכתב רש"י שם משום שאחריותו עליו וכמ"ש שם בחידושינו באריכות וכמ"ש שם התוספות בשיטת רש"י ז"ל להדיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ל דמה שפרש"י כאן בלשון המשנה שחלק עם אחיו הכהנים לא דקדק לפרש בדווקא לפי מסקנת הגמרא אלא דניחא ליה לפרש בחלק הכהנים דמילתא דפסיקא הוא דעיקר מילתא בהכי איירי אליבא דכ"ע אבל בסמוך דמפליג הש"ס בין מחיים ולאחר שחיטה אליבא דר"י הגלילי הוצרך רש"י להזכיר חלק הבעלים דבהכי מיתוקמא פלוגתא דר"י הגלילי ורבנן בפ"ק דב"ק דבכי הא מחלק ר"י הגלילי בין מחיים ולאחר שחיטה אבל בחלק הכהנים שהוא מתנת כהונה מודה ר"י לרבנן דבכל ענין לא הוי ממון בעלים כן נ"ל נכון דתיתי מסקנא דהכא כמסקנת הש"ס בפ"ק דב"ק והיינו דמסיק הכא דיקא נמי ובסמוך בלשון הגמ' אבאר עוד בזה ודו"ק:

תוספות בד"ה המקדש בחלקו כו' וא"ת מי גרע ממקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' עד סוף הדיבור. כוונתם בזה דלכאורה משמע דהא דאינה מקודשת היינו משום דאיהו לא קיהיב לה מידי מדיליה ולא חסר מידי דאע"ג דלעיל בפ"ק דף ז' בהילך מנה והתקדשי לפלוני דאע"ג דלא חסר מידי קנה היינו משום דמ"מ אותו פלוני חסר מידי ונתן לה בעבור המקדש משא"כ הכא דשום אדם לא יהיב לה מדיליה לא מהני וע"ן מקשו דמ"מ מי גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון דשום אדם לא חסר מידי ואפ"ה מקודשת וע"ז מתרצים שפיר דשאני התם דאיהי מטא הנאה לידה בש"פ משא"כ הכא. ובתוס' ישנים הקשו דה"נ שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן ותירצו דאפ"ה כיון דממון גבוה הוא אינה מקודשת ותמיהא לי טובא אהא דפשיטא להו שיכול למכור לכהן ואמאי כיון דממון גבוה הוא כמו שאינו יכול לקדש את האשה כמו כן אינו יכול למכור כדתניא להדיא בריש מעשר שני דאינו יכול למכור ומבואר שם בירושלמי דכל מקום שאינו יכול לקדש את האשה אינו יכול למכור וה"נ תנינן בבכורות דבכור בזה"ז מוכרין אותו ומקדשין בו את האשה משא"כ בבכור בזמן הבית ומעשר בהמה אלמא דקידושין ומכירה חדא מילתא היא והכי משמע להדיא בשמעתין דהא יליף לה בסמוך מקרא מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה וליכא למימר דאכתי יכול למוכרה לכהן והכהן יאכלנו וקרינן ביה שפיר לאכילה דא"כ אמאי אינו יכול לקדש בו הרי האשה עצמה יכולה לאכול בקדשים קלים דנאכלין לנשיהם ומכ"ש אם היא בת כהן קודם הקידושין נמו יכולה לאכול אע"כ דאפ"ה קפיד קרא שיאכלנה בעצמו או בני ביתו דרך מתנת חנם ולא דרך קידושין דדמיא לסחורה א"כ נראה דמה"ט כ"ש שאינו יכול למכור לכהן אחר וכדמשמע להדיא במסקנא דשמעתין שאין בו דין חלוקה כלל וכמו שאבאר ודברי התוספות ישנים צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה המקדש בחלקו. נתבתי על מה שהקשו בתוס' ישנים דה"נ שוה פרוטה שיכול למוכרו לכהן ולענ"ד יש לתמוה טובא אהא דפשיטא להו דיכול למכור חלקו לכהן ובריש מעשר שני תנינ' להדיא דאין יכול למכור ומבואר שם בירושלמי דכל מקום שאינו יכול לקדש את האשה אינו יכול למכור אלמא דקידושין ומכירה חדא מילתא היא וצ"ע ליישב ואף לקמן בסמוך דף נ"ג משמע מלשון רש"י בד"ה יכול לא יחלקו דלרש"י נמי יכול למכור מיהו כבר כתבתי שם בכוונת רש"י דאם לא נאמר קרא קאמר דאי לאו קרא הייתי אומר מסברא אבל למסקנא אפשר דרש"י לא ס"ל כן. ועדיין צ"ע:

גמרא נימא מתניתין דלא כר"י הגלילי דתניא ומעלה מעל בה' וכו' כבר הארכתי בחידושי לב"ק דיש לדקדק מאי קושיא דלמא דוקא לענין שבועת הפקדון הוא דרבי קרא דכתיב בה' וכיחש ובעמיתו וכיחש משא"כ לשאר מילי דהא כמו כן מצינו דר' שמעון סובר בפרק הזהב דף נ"ח דאפילו קדשי קדשים שחייב באחריותן חייב שאני קורא בה' וכיחש אע"ג דלכ"ע ממון גבוה הוא א"כ בפשיטות מצינו למימר דר"י הגלילי מוקי להאי קרא דבה' וכיחש לקדשים קלים שחייב באחריותן וכתבתי שם דעיקר הקושיא אהא דמוקמינן התם מתניתין דנכסים שאין בהן מעילה כר"י הגלילי משמע דלכל מילי חשיב ליה ר"י ממונו ודייקינן לה מלישנא דר"י גופא דקיהיב טעמא למילתא מפני שהן ממונו אלמא דבלא"ה פשיטא ליה דהוי ממונו וכמו שהארכתי שם א"כ סוגיא דהכא נמי אדהתם סמיך וזה שפירש"י כאן דקרינן ביה בה' וכיחש בעמיתו וכיחש לפי שהן ממונו ודו"ק. וכתבתי שם ג"כ דהא דמקשה התם אשנוייא דמחיים ומחיים מי אמר היינו שרוצה להקשות דע"כ אפילו מחיים נמי לאו לכל מילי חשיב ליה ר"י ממונו אלא לענין שבועת הפקדון וקשיא ליה מתניתין דנכסים שאין בהן מעילה ולפ"ז א"ש דלא מייתי להאי שקלא וטריא דהתם בשמעתין דאדרבא לפי אותה סברא כ"ש דמיתוקמא מתניתין דהכא כר"י הגלילי בפשיטות משא"כ לשיטת התוס' שם דהא דמקשה ומחיים מי אמר לא קאי אמתניתין דהתם דאדרבא לסברת המקשה א"ש טפי אלא אסוגיא דהכא קאי ולפ"ז הכא הו"ל לאתויי כל השקלא וטריא דהתם והלענ"ד כתבתי שם בהרחבת הביאור ע"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

שם אפילו תימא ר"י הגלילי כי קאמר ר"י מחיים אבל לאחר שחיטה לא ופרש"י בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי בל' המשנה מה שנ"ל בשיטת רש"י להשוות מסקנא דהכא למסקנא דפ"ק דב"ק וכדמסיק נמי הכא דיקא נמי אלמא דמסקנא דמילתא הכי הוא וכדמשמע נמי בפ"ב דביצה דבעלים נמי לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו דמה"ט נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ע"ש ודלא כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ק ובחידושי הרשב"א ז"ל בשמעתין דלמסקנא דפ"ק דב"ק לא מפלגינן כלל בין מחיים ולאחר שחיטה אלא בין מתנות כהונה לחלק הבעלים דבמ"כ בכל ענין הוי ממון גבוה ובחלק הבעלים בכל ענין הוי ממון בעלים לר"י הגלילי אפי' לאחר שחיטה ולפ"ז לא הוי האי דיקא נמי לפי המסקנא ונדחקו התוס' והרשב"א בסוגיא דביצה ולפי שיטת רש"י אתי שפיר טפי בפשיטות עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל דבחידושיו לב"ק דבריו מטין לשיטת רש"י ז"ל וכאן כתב להיפך. העולה מדברינו דלשיטת רש"י בחלק בעלים נמי מודה ר"י הגלילי דלאחר שחיטה ממון גבוה הוא לגמרי אלא דקשיא לי מנ"ל לר"י הגלילי הא מילתא דהא בסמוך משמע דבמתנות כהונה גופא ילפינן לה מקרא מה אש לאכילה וזה לא שייך אלא במ"כ ולא בחלק הבעלים ול"ל דילפינן חדא מאידן הא ליתא דהא מסקינן בפ"ק דב"ק דמתנות כהונה שאני דאל"כ אפי' מחיים נמי לילפו מהדדי ובשלמא לרבנן דר"י הגלילי דסברי דבכל ענין הוי ממון גבוה אתי שפיר דלדידהו לא איצטריך לילפותא דמה אש לאכילה אלא מסברא פשיטא להו או כדאיתא בירושלמי דשמעתין דילפינן לכולהו ממעשר בהמה דאינו נמכר לא חי ולא שחוט משא"כ לר"י הגלילי דע"כ לא יליף ממעשר בהמה דא"כ מחיים נמי אע"כ דמקרא דומעלה מעל בה' יליף דלא נילף שאר קדשים ממעשר בהמה וא"כ אפילו לאחר שחיטה נמי ויש ליישב דכיון דאשכחן מיהת במעשר בהמה דאפילו חלק בעלים ממון גבוה ממילא משמע דה"ה לשאר קדשים ומש"ה ניחא ליה לאוקמי קרא דומעלה מעל בה' בשאר קדשים קלים מחיים דוקא דאיכא נמי טעמא דאחריותו עליו כמו שפירש"י להדיא בפ"ק דב"ק ע"ש ובחידושינו דהיינו בשלמי חובה דחגיגה ושמחה או בנדר ומש"ה לא דמי למעשר בהמה שאין אחריותו עליו משא"כ לאחר שחיטה דלא שייך טעמא דאחריות יליף שפיר ממעשר בהמה כן נ"ל נכון בעזה"י והאי דמה אש לאכילה אבאר בסמוך. מיהו לכל הפירושים קשיא לי דמשמע מיהא דשלמים מחיים הוי ממון בעלים ומקדשין את האשה ובפסחים דף נ' אמרינן להדיא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ואפשר דההיא דלא כריה"ג או שנאמר דנהי דלגבי עולתו מדאורייתא לא עשה כלום אפ"ה בשלמיו לא הוי אלא מדרבנן וכדמסקינן נמי שם דיפלו דמיו לנדבה משום קנסא ודו"ק:

שם וכי אשה בעזרה מנין. נראה דודאי ר' יהודא הוי ידע שפיר דמשכחת להא מילתא ואפ"ה הקפיד על סומכוס כיון שדחק ונכנס בלא רשות היה סובר שהוצרך הלכה למעשה וכ"ש שזה היום תחלת מעשיו לא היה לו לישאל דבר שאינו מצוי כלל אפילו לכשיבנה ב"ה וכדאמרינן בעלמא הלכתא למשיחא וכתבו התוספות דהיינו דוקא בדבר שאינו מצוי עי"ל דמסתמא היה רבי יהודא עוסק בדינים אחרים ובא זה ונכנס ושאל לו והוצרך רבי יהודא להפסיק לימודו וכדאמרינן דנזקקין לשואל למעשה וכיון שדבר שאינו מצוי הוא שפיר הקפיד כנ"ל:

שם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כו' ר' יהודא סבר לך לכל צורכיך ור"י סבר כאש מה אש לאכילה וכתבו תוספות ישנים קשה דלישתוק מלך ולא איצטריך למכתב אש והניחו בקושייא ולכאורה לא קשה מידי דודאי ר' יוסי בשיטת ר"י הגלילי קאי כדמוקמינן מתניתין כוותיה וא"כ שפיר איצטריך מה אש לאכילה דאל"כ לא הוי מפלגינן בין מתנות כהונה ובין חלק בעלים או בין מחיים ללאחר שחיטה והוי מרבי כולהו מומעלה מעל בה' ומש"ה איצטריך קרא דמה אש לאכילה לאיפלוגי בין מתנות כהונה ובין חלק בעלים ואפשר דסברת הת"י כשיטת רש"י שכתבתי דחלק בעלים מחיים שרי ולאחר מיתה הוא דהוי ממון גבוה וא"כ ע"כ יליף ממעשר בהמה או מסברא וא"כ מקשו שפיר כיון דהאי קרא דמה אש לאכילה איירי לאחר שחיטה א"כ למאי איצטריך דניליף במכ"ש מחלק הבעלים אלא דלענ"ד בהא נמי מצינן למימר דקרא מה אש לאכילה איצטריך למחיים באם אינו ענין ועי"ל דנהי דמסקינן בב"ק דמתנות כהונה חמיר מחלק בעלים היינו לבתר דכתיב מה אש לאכילה אבל אי לאו האי קרא היה באפשר לומר להיפך דדוקא חלק בעלים הוי ממון גבוה משא"כ מתנות כהונה הוי ממון הדיוט דומיא דתרומה ותרומת מעשרות וחלה דהוי נמי מ"כ ואפ"ה הוי ממון הדיוט ומש"ה איצטריך קרא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ושניהם מקרא א' דרשו. ואע"ג דבסמוך משמע דיליף מן לכל בני אהרן תהיה אפשר דמהתם לא משמע אלא דקודם שזכה כ"א בחלקו אין בהם דין חלוקה אבל לאחר שזכה כ"א בחלקו לעולם דהוי ממונו לגמרי מש"ה איצטריך נמי הא דמה אש לאכילה ואכתי לא שמעינן דלא יחלקו א' כנגד חבירו מש"ה איצטריך נמי קרא דלכל בני אהרן תהיה למיסמכיה נמי לואם על תודה לענין דשוו קדשים קלים לקדשי קדשים וממילא דשוין לגמרי כן נ"ל ואפשר דזה כוונת קושיית התוס' ישנים דקשיא להו הא גופא דמקרא דלכל בני אהרן תהיה שמעינן לה וע"כ משמע להו דאיצטריך האי דהכא דה"א דלאחר שזכה הוי ממונו והיינו מדכתיב לך ע"ז מקשו שפיר דלישתוק מלך ולא איצטריך למיכתב אש כן נ"ל ודו"ק ועיין במהרש"א:

דף נג עמוד א

רש"י בד"ה יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים דאית להו זכיה בגווייהו ויכול למכור חלקו כו' עכיל. ולכאורה משמע מדבריו דפשיטא ליה דלכ"ע הכהן יכול למכור חלקו בקדשים קלים והיינו כסברת התוס' ישנים במשנתינו בד"ה המקדש וכבר כתבתי שיש לתמוה על זו הסברא דבכמה דוכתי משמע להיפך כדמסקינן נמי דלית בה דין חלוקה כלל ועוד דמאי פשיטותא בקדשים קלים טפי מבקדשי קדשים אם לא שנאמר דרש"י סובר דלענין בכור נמי מפלגינן בין מחיים ללאחר שחיטה דמחיים יכול למכור לר"י הגלילי וזה דלא כמסקנת הש"ס בב"ק לכך נראה דודאי באמת אינו יכול למכור אלא דבכוונת רש"י דאי לאו מדרשא דקרא הו"א דבקדשים קלים יכול למכור ולחלוק כיון דאית ליה זכייה בגווייהו דהיינו שמאכילין לנשיהם ובניהם ועבדיהם משא"כ בקדשי קדשים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה מש"ה איצטריך קרא דלית בהו דין חלוקה כלל ומכ"ש דאין יכול למכור כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אמר רבא כרב מי לא תניא והתניא הצנועים מושכין את ידיהן והגרגרני' חולקין. ויש לתמוה אכתי מאי מייתי מהכא דלמא לעולם דנמנו ורבו וההיא ברייתא כרבי יהודא וקודם חזרה ואפשר דאפילו אי מיתוקמא קודם חזרה תו לא שייך לומר דחזר בו כיון דלפי דבריו דבר זה היה נוהג בזמן הבית כל משך זמן ארבעים שנה קודם חורבן הבית והיה חולקין בהכרח תמיד ע"י עילוי כמו שפרש"י ואכתי לא שייך לומר דר"י חזר בו אחר זמן הבית כיון דמעשה כזה רב כן נ"ל:

שם פיסקא מעשר שני בין בשוגג כו' דברי ר"מ ר"י אומר כו' מנא הני מילי. ויש לדקדק אמאי מייתי בפיסקא מילתא דר' יהודא כיון דלדידיה לית ליה הני ילפותא אלא טעמא דשוגג היינו משום מקח טעות כדלקמן בסמוך תו קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס ור' יהודא האי דרשא דר"מ מאי עביד ליה כסוגיית הש"ס בכל מקום תו קשיא לי בלישנא דגמרא דקאמר מנה"מ וה"ל למימר מ"ט דר"מ לכך נראה בעיני דהאי קרא איצטריך נמי אפי' לר' יהודא דמינה שמעינן דמעשר שני אסור בהנאה בגבולין מדכתיב הוא בהווייתו יהא משום דמקרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעינן אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולפ"ז לא הוי מקח טעות אפי' בשוגג דהא לא שייך טעמא דטרחא דאורחא ואונסא דאורחא כיון דאפילו בגבולין הוי ממון גמור כיון דשרי בהנאה ויכולה למכור לעכו"ם או אפשר דאפילו לדידיה שרי בשאר הנאה דנהי דאיהו ודאי עביד איסורא דעבר על מצות עשה דואכלת שם לפני ה' אלהיך אכתי איכא למימר דמקודשת כמו במכרן וקידש בדמיהן לקמן דמסקנא בנדרים דלכתחלה אסור ואפ"ה אי עביד עביד ותפסי קידושין וכמו במקדש בפירות שביעית דלעיל דאף ע"ג דכתיב לאכלה ולא לסחורה אפ"ה הוי קידושין ועוד היה באפשר לומר דלגבי דידיה נמי כיון שיכול לחלל על פירות אחרים יכול ג"כ לקדש את האשה ויאכל כנגדן כדאיתא לקמן דף נ"ו וכמו שאפרש שם בעזה"י באריכות מש"ה איצטריך האי קרא דהוא בהווייתו יהא דמינה יליף דבגבולין הוי ממון גבוה וכדאמר ר' חסדא בפ' חלק הביאו התוספות בסמוך בד"ה איהו לא ניחא ליה ואפשר דמהאי קרא יליף לה ר' חסדא נמצא דמה"ט דלא הוי ממונו בגבולין א"א שיחולו הקידושין אלא בירושלים דוקא ומש"ה קאמר רבי יהודא בשוגג לא קידש דהוי מקח טעות אי משום טירחא דאורחא או אונסא דאורחא אבל במזיד סובר ר' יהודא דמקודשת דאע"ג דתחלת הקידושין בגבולין מ"מ כיון דמקדשה ע"מ שתעלה הפירות לירושלים שרי בכה"ג וכדאיתא להדיא בפ"ק דמעשר שני ובירושלמי שם דלר' יהודא שרי למכור בכה"ג ומבואר שם דמכירה וקידושין חדא מילתא היא ונ"ל ברור שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וכתב דלר"י במזיד קידש דהוה דרך חילול והיינו דכיון דלית בהו קדושת הגוף מדשרי לחלל על פירות אחרים כמו כן רשאי למכור ולקדש את האשה ע"מ שתאכל הפירות בירושלים ויש לי שיטה אחרת בכוונת הרמב"ם ז"ל ויבואר לקמן דף נ"ו אלא שנ"ל עיקר כדפרישית וכל זה לרבי יהודא אבל ר"מ סובר דהוי לגמרי ממון גבוה ואפילו למכרו ע"מ שיעלנו לירושלים אסור כדאיתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני ומייתי האי קרא דהכא וה"ה לקידושין כדאיתא שם להדיא והיינו משום דסובר דמכירה לא דמי לחילול דבחילול דוקא התירה התורה שרוצה לאכול בעצמו פירות אחרים בירושלים משא"כ במכירה וקידושין וזה שכתב הרמב"ם ז"ל במילתא דר"מ שאין דרך חילול בכך ע"ש בירושלמי ותמצא שדברי אלה נכונים וברורים בעזה"י וביותר בכוונת הרמב"ם אבל לא כן שיטת התוס' כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:

וראיתי לבעל התי"ט שכתב דהאי טעמא דהכא לא איצטריך אלא לר"י דאי לר"מ הא ס"ל ממון גבוה הוא וכה"ג כתב ברישא דמתניתין לענין המקדש בחלקו ע"ש ולענ"ד דברים תמוהין הם דהא דלר"מ מ"ש ממון גבוה הוא לאו מסברא אמר הכי אלא מקרא כדאיתא להדיא בירושלמי דמעשר שני אלא דמייתי קרא דקדש ואין ה"נ דסמיך אסיפא דקרא הוא בהווייתו יהיה כמסקנת הש"ס הכא וכן בהאי דמקדש בחלקו דהוי ממון גבוה צריכא קרא כדלעיל ודבריו צ"ע:

דף נג עמוד ב

אמר ר' יעקב שמעית מינה דר"י תרתי שגגת מעשר כו' ויש לדקדק מאי איצטריך טעמא בשגגת מעשר משום טירחא או אונסא דאורחא ות"ל דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין כיון שצריך להוציא הוצאות להעלותן לירושלים וא"כ כיון שהיא סברה שהן חולין הו"ל קידושי טעות והיה נ"ל לדקדק מכאן דבכה"ג לא הוי קידושי טעות דמכיון שנתרצית להתקדש לו אינה מקפדת בשיווי דמי הקידושין וכמו שכתבתי לעיל דף מ"ז גבי התקדשי לי בפקדון ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ש"פ מקודשת והבאתי ראיה מהא דשמין את הנייר ולא דמי לאומר התקדשי לי בכוס של זהב ונמצא של כסף דשאני התם שהתנה בפירוש ועוד שהוא מין אחר וכן בכוס של יין ונמצא של דבש ואדרבא משם משמע דהיכא שהוא מין אחד וכ"ש היכא שלא הזכיר שום דבר כגון הכא שלא אמר התקדשי לי בחולין א"כ הוי קידושין גמורים וכבר כתבתי לעיל פ"ק דף ז' דאפילו לר' יוסף דאמר שיראי צריכא שומא לאו משום דלא ליהוי קידושי טעות מחמת דמי השיווי אלא כיון דשיראי אין שומתן ידוע ולא קייצי לא הוי בכלל כסף ודמי לחליפין כן נ"ל אלא דמלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל בההיא סוגיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי אלא שיש לחלק ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): דף נג ע"ב גמרא א"ר יעקב שמעת מיניה דרבי יהודה תרתי שגגת מעשר כו' וכתבתי דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרכו להדורי אטעמא בשגגת מעשר דלא הוי קידושין משום טירחא או אונסא דאורחא ותיפוק ליה דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין וא"כ כיון שסברה שהיא חולין ה"ל קדושי טעות והיה נ"ל לדקדק ג"כ מכאן דלא הוי קדושי טעות בכה"ג כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"א אלא שכבר כתבתי שם דהרא"ש והרשב"א ז"ל לא כתבו כן וא"כ צ"ע לסוגיא דהכא:

שם ולא ידענא הי מינייהו. ואע"ג דלר' יהודא ודאי בשגגת מעשר הוי טפי טעות משגגת הקדש התם מילתא אחריתא היא דלר"י כיון דגזירת הכתוב היא דהקדש מתחלל שוגג כדבסמוך וע"י שינוי רשות אלמא דרחמנא אוקמיה ברשותיה דלא ליהוי מקח טעות וה"ה לקידושין:

רש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו כאן ש"פ כו' עד סוף הדיבור. ומלבד מה שהקשו בתו' הקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו דכיון שאין שוה כאן פרוטה אלא בירושלים אמאי הוי קידושין הא קי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה להדיוט וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק גבי חיישינן שמא ש"פ במדי דאפי' ידעינן בודאי דש"פ במדי אפ"ה לא הוי אלא קידושי ספק מדרבנן ע"ש ונראה דהתוס' נמי נתכוונו לזו הקושיא עצמה דמש"ה כתבו דמשמע להו מתוך פירש"י שלא יחולו הקידושין במזיד עד שיהו בירושלים ונראה דרש"י גופא לא פסיקא ליה דכאן אין בו ש"פ דא"כ היאך כתב אח"ז אי נמי לא רמיא עליה אונסא דאורחא הא בתחלת דבריו כתב דע"כ רמיא עליה אע"כ דהמשך דבריו הן כך דבתחלה כתב דע"כ רמיא עליה לפי דסתם מעשר שני אין ש"פ כאן לפי שצריך להעלותו לירושלים וע"ז כתב אי נמי אפילו לא רמיא עליה כגון ששוה פרוטה ויותר מכן כגון שהוא קרוב לירושלים ונוח להוליכו לשם ע"ז מסיק דאפ"ה לא ניחא ליה כו' כן נ"ל וזה ברור ובחנם נדחק הבית שמואל והניח בקושיא ע"ש:

(קונטרס אחרון): שם ברש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמי' שהמעשר אין בכאן שו"פ. וכתבתי ליישב מה שהקשה הב"ש בזה בשלחן ערוך בא"ע סי' ל"א ס"ק ו' ולענ"ד בחנם נדחק שם כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה איהו לא ניחא ליה כו' וקשה דפריך בבכורות והרי מעשר כו' עד סוף הדיבור. ולא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דלכאורה אדרבא סוגייא דבכורות גופא בהכי סלקא דמדשנינן התם אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י ועולה ואוכלת בירושלים א"כ ע"כ דהמקשה ס"ד דאשה אינה יודעת ואדעתא שתאכל או תמכור בגבולין קבלתינהו ומדאמר ר' יהודא מקודשת אלמא דאפילו בגבולין שרי בהנאה וא"כ המעשר ש"פ בגבולין משום דמותר בהנאה וע"ז משני התם שפיר אשה יודעת ואדעתא שתאכל בירושלים קבלתינהו והיינו כמו שפרש"י כאן דמש"ה צריך לקבל אונסא דאורחא וכדמסיק התם הש"ס להדיא דמקדשה במאי דביני ביני ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בשמעתין דאי הוי אמרי' דלר"י מע"ש בגבולין שרי בהנאה לא היו המעות נתפסין בקדושת מע"ש אם מכרן או קדש בהן את האשה אלא שעליו היה מוטל לאכול כנגדן לקיים מצות עשה דוצרת הכסף וכדמשמע מסוגיא דמכות ולכאורה היה נ"ל דטעמא דרב חסדא שהביאו התוס' דאמר בפ' חלק דר"י מודה דבגבולין לא הוי ממונו היינו מסוגיא דבכורות גופא דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה כמו פטר חמור אם לא ע"מ שיאכל הלוקח או האשה בירושלים ומ"מ אין זה סותר למה שכתבתי לעיל בשמעתין דרב יהודא מקרא דהוא בהווייתו יהיה יליף לה משום דבבכורות איכא לישנא אחרינא דלית ליה לר' יהודא האי סברא דהקפידה תורה כן נ"ל נכון ולשון התוספות צ"ע ומה שיש לדקדק על זה מההיא דכרם רבעי דמייתי הש"ס בדף הסמון לקמן יבואר שם ובדף נ"ו אבאר יותר בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא מ"מ קאמר רב חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואין ראוי שם לאכול עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ מאי מקשה התם בפ' חלק אהא דרב חסדא ממעשר שני דעיר הנידחת הא לר"ח נמי ממון הדיוט הוא וקרינן ביה שללה וליכא למימר דכיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה שללה א"כ אי ליתא לדר"ח נמי תיקשי ליה דהא לכ"ע אינה ראוייה לאכילה בגבולין ויש ליישב בדוחק דכי היכי דלר"ח משום דאין ראוייה לאכילה לא קרינן עריסותיכם ה"נ מה"ט לא מיקרי שללה וזה דוחק דנהי דלענין חלה כולה מילתא בראוייה לאכילה תליא דהא עיסת הכלבים פטורה מחלה משא"כ בשללה לא שייך לומר כן וצ"ע מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אתי שפיר דלר"ח הוי ממון גבוה לגמרי אם לא ע"מ שיעלה לירושלים וא"כ ממ"נ לא קרינן בה שללה כדי לשורפה שם דהא בגבולין לא הוי ממון כלל ואסור בהנאה ודוק היטב:

גמרא בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב חסדא במכר מאי. ויש לדקדק דמאי קמבעיא ליה כיון דבאשה אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלמא דמילתא דפשיטא היא טובא דהוי קידושי טעות אי משום דאיהי לא ניחא לה או דתרווייהו לא ניחא להו וא"כ מהיכא תיתי לא ליהוי מקח טעות מה"ט גופא ול"ל דהא גופא מיבעיא ליה בקידושין מאי טעמא אי הוי משום טעות א"כ ה"ה למכירה או טעמא דקידושין משום דאין מתחלל כיון שאין שום דבר נתפס תחתיו משא"כ במכירה דיש להקדש לחול על מה שביד המוכר נגד ההקדש הא ודאי ליתא דא"כ במזיד אמאי קידש אע"כ דקידושין נמי מיקרי דרך חילול א"כ למאן דאית ליה בשוגג חילל נמי אין לחלק מיהו לפי מה שפירש רש"י דאיירי שמסר לו מעות הקדש עבור החפץ שקנה א"כ י"ל דקס"ד דבשביל כך אין לבטל המקח כיון שאין הטעות במקח אלא במה שנתן לו מעות הקדש בשגגת מעות חולין וא"כ היה בדין שיתקיים המקח והוא יתן לו מעות חולין ואפשר דאי הוי נמי איפכא שמכר לו החפץ של הקדש נמי אין לבטל המקח בשביל כך אם אין הלה מאמינו שהוא של הקדש אלא כופין את המוכר שיחלל החפץ על אותן המעות דהא ודאי דלר"מ נמי יכול לחלל במזיד ואפשר דאפילו במאמינו שהחפץ של הקדש נמי מספקא ליה לדינא אם יש לבטל המקח או לכופו לחלל בשלמא בקידושין לא מהני מה שמחלל עכשיו דסוף סוף תחלת הקידושין היו בטעות ועוד דאיהי ודאי לא ניחא לה כן נ"ל אלא דסוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש זה וראיתי בתוס' רי"ד ונ"ל מפירושו דלקושטא דמילתא לרב חסדא לא הוי טעמא דר"מ דבשוגג לא קידש משום דקידושי טעות אלא משום דס"ל בשוגג אין מתחלל וכוונתו נ"ל דלאו במקח טעות תליא מילתא אלא דלא שייך כלל ענין חילול אם לא שנתכווין להוציא לחולין מעיקרא והשתא הוי א"ש דהא גופא מיבעיא ליה ר' חייא בר אבין אי הוי טעמא דר"מ בקידושין משום טעות וזה לא שייך במכירה כיון שאין הטעות בגוף המקח ואפשר בתקנה או דלמא דטעמא דר"מ משום דאין הקדש מתחלל כלל בשוגג וא"כ ה"ה למכירה וקפשיט ליה ר"ח דטעמא משום דאין מתחלל בשוגג אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דבעי רבא מרב חסדא לעיל בסמוך אשה אין מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין ותיפוק ליה דטעמא דקידושין הוי משום דאין יוצאין לחולין ויש ליישב דרבא נמי הוי מספקא ליה בטעמא דקידושין כי היכי דמספקא ליה לר' חייא בר אבין ומהדר ליה ר"ח אשה אין מתקדשת וכוונתו ג"כ לזה הטעם עצמו דאדרבא טעמא דקידושין משום דאין מתחללין ודו"ק:

תוספות בד"ה אף במכר כו' אבל במזיד קידש דר"מ לטעמיה כו' ומפיק לה מקרא כו' ואין מעילה אלא בשינוי כו' עכ"ל. האי ילפותא דמפיק לה מקרא חפשתי ולא מצאתי דנהי דבמעילה פרק הנהנה מייתי הא מילתא דאין מעילה אלא בשינוי התם אשוגג מייתי לה ולאשמעי' דבשינוי נמי שייך קרבן מעילה ואדרבא פשטא דקרא בהכי איירי דאע"ג דלשון מעילה משמע מזיד דומיא דסוטה והתם בפ' הנהנה בס"פ מייתי האי קרא דסוטה מ"מ לא מייתי לה אלא לענין לשון שינוי ולא לענין מזיד דהא כתיב בהדיא נפש כי תמעול מעל וחטאה' בשגגה ובכולה תלמודא פשיטא לן דאין קרבן מעילה וחומש אלא בשוגג ולא במזיד ואפילו ר' מאיר מודה והכי איתא נמי להדיא בירושלמי בשמעתין אלא דלר"מ לא ממעטינן מזיד אלא מחומש ואשם ולא מחילול דהא חילול לא כתיבא בהאי פרשה:

ובאמת לפ"ז נפלאתי טובא היאך אפשר לומר דר"מ יליף מהאי קרא דתמעול מעל דבמזיד מתחלל דנהי דלשון תמעול גופא משמע הכי דמדקרי לה מעל אלמא דמיקרי שינוי לפי שנתחלל אכתי א"א לאוקמי קרא בהכי דא"כ סכינא חריפא מפסקי קראי דפתח בכי תמעול מעל דהיינו ששינה וחילל ולא פירש מה יעשה לו דכל מה שכתב בהאי ענינא היינו חומש ואשם ולענין קרן ודאי לא איצטריך ובשלמא למ"ד דלר"מ אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל א"ש דמדקרי לשוגג מעל דמהני שינוי ממילא משמע דכ"ש דבמזיד מיקרי מעל ונהי דרחמנא מעטיה מקרבן וחומש מדכתיב בשגגה מ"מ לענין דמיקרי מעל לא מעטיה משא"כ לסברת ר"ת דשמעתין ובר פדא לקמן דלר"מ בשוגג אין מתחלל וא"כ לעולם לא מחייב חומש ואשם ע"י שינוי דמקח תו לא שייך לומר דתמעול מעל דקרא היינו שינוי מקח דהא עלה כתיב אשם וחומש. ולולי דמסתפינא לפרש נגד כוונת התוס' היה נ"ל דהא דלר"מ במזיד מתחלל לאו מתמעול מעל יליף לה אלא מסברא בעלמא דכיון דאשכחן הקדש יוצא לחולין דרך מקח וממכר כדאיתא פ' לולב הגזול וכפרש"י שם דיליף מקרא שמוכרה הגזבר לאחר א"כ ממילא דבמזיד מתחלל דרך מקח ונהי דהתם מתחלל ע"י כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו היינו למצוה כמ"ש התוספות והא ודאי דמשום גזל הקדש מחוייב לשלם הקרן אבל אינו מעכב החילול ביד הלוקח דלא איכפת ליה ללוקח בזה כיון שלקח ממנו ברשות ולא דמי להדיוט דמוכר שאינו שלו לא הוי מכירה כלל קודם יאוש דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקנה שאני התם שאין רשות להמוכר למכור משא"כ היכא שהתורה נתנה לו רשות למכור נקנה המקח ועליה דידיה רמיא לשלם להקדש ולצאת ידי הקדשו וכ"ש בגזבר דשייך האי טעמא ונראה שהתוספות הרגישו בזו הסברא אלא דהוה קשיא להו דא"כ במעשר שני נמי אמאי לא מהני דהא יש לו רשות לחלל משא"כ לפירושם דמפיק לה מקרא דמיקרי מעל א"ש וכמו שכתבו להדיא בסוף הדיבור אלא דבאמת משום הא לא איריא דנהי דמעשר שני יוצא לחולין היינו דרך חילול ולא דרך מקח כלל דהכי איתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני דאין מוכרין אותו ומוקמינן לה כר"מ כן נ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ומה שיש לדקדק עוד יבואר בדף הסמוך בסוגיי' דבהמה שנמצא' מהלאה למגדל עדר ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל על לשון התוס' שכתבו דר"מ לטעמיה נ"ל דהיינו ממאי דאמרינן לקמן בשמעתין בדף נ"ה אמר ר"י בר חנינא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל כו' א' קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אלמא דהכי מרגלא בפומיה:

דף נד עמוד א

רש"י בד"ה וחזרנו כו' ליתנהו להני טעמא דר' יוחנן כו' עכ"ל. פירוש דכיון דס"ל לר"מ דבשוגג מתחלל דרך מקח ע"כ ס"ל דלא הוי מקח טעות דאי הוי מקח טעות וחוזר המקח א"א לומר דנתחלל כדאמר רב חסדא לעיל אשה אין מתקדשת מעות היאך יוצאין לחולין וק"ל:

גמרא ומשנתינו בכתנות כהונה. לכאורה היה נ"ל דוחק להעמיד לשון המשנה סתם בכתנות כהונה לחוד והיה נראה בעיני דודאי מצינן לאוקמי הא דבשוגג לא קידש לר"מ ובמזיד קידש בקדשים קלים כגון שלמים מחיים ואליבא דר"י הגלילי כדדייקינן לעיל להדיא מרישא דמתני' גופא דמש"ה קתני המקדש בחלקו לאפוקי. וא"כ הדר מפרש בהדיא דמחיים בשוגג לא קידש דהוי קידושי טעות ובמזיד קידש דהוי ממון גמור וראוי לימכור לצורך שלמים אלא דאכתי לא הו"ל למיתני לשון וכהקדש אלא כקדשים קלים וע"ז הוי קאמר שפיר דקתני כהקדש לכלול ג"כ קדשי ב"ה כגון כתנות כהונה אלא דא"א לפרש כן דאי בשלמים לא מיתוקמא שפיר מילתא דר' יהודה דאמר במזיד לא קידש אלמא דלא ס"ל כר"י הגלילי א"כ בשוגג אמאי קידש הא לא שייך בהו חילול כיון דלית ביה מעילה ועוד דקדושת הגוף לר"י לא מתחלל כמו שיבואר לקמן בדף הסמוך אע"כ דרב בכתנות כהונה לחוד מוקי לה והכי קאמר ר"מ זימנין דמשכחת לה דבהקדש במזיד קידש ובשוגג לא קידש וק"ל:

שם בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן כו' ופרש"י דאין מעילה בשגגתו רק שלא יתכוון לחללן. ונראה שבדקדוק כתב כן דבנתכווין לחללן ודאי אסור משא"כ לענין הנאת לבישה נראה דאפי' במזיד ניתנו ליהנות ולא הוי כהזיד במעילה כדאיתא ביומא ר"פ בא לו וע"ש בתוס' אלא דבשמעתין לא איירי אלא מענין החילול. ובכך נ"ל ליישב במאי פליגי ר"מ ור"י במתניתין בכתנות כהונה דלכאורה פליגי בתרתי בחילול דמזיד דלר"מ נתחלל ולר"י לא נתחלל ופליגי נמי בשוגג דר"י סבר דבכתנות כהונה נמי נתחלל אע"ג דניתנו ליהנות בהן כפרש"י בסמוך בד"ה אימא ר' יהודה והש"ס לא מפרש מידי ואין זה סוגיית הש"ס:

אמנם לענ"ד נראה דהא בהא תליא דלר"מ דסובר דבמזיד מתחלל מסברא כדפרישית כיון שנתנה התורה רשות לחלל על דבר אחר שיכנס תחתיו בקדושה אלא דמה"ט ליכא שום טעמא לומר דבשוגג נתחלל כיון שלא נתכווין לחלל אלא כיון דאשכחן במעילה שהחמירה תורה בשגגתו וקריא מעל סובר ר"מ דמה"ט נתחלל נמי כמו במזיד וא"כ כיון דבכתנות כהונה אשכחן דלענין הנאה לא החמירה תורה א"כ ה"ה לענין חילול נמי לא יעשה שוגג כמזיד. משא"כ לרבי יהודה דבמזיד לא נתחלל ובשוגג נתחלל וע"כ דחידוש הוא דהא מדינא לא הוי ראוי לקרותו מועל מעל דהיינו לשון שינוי דהא שינוי כי האי לא מהני אפילו במזיד כ"ש בשוגג שהיה ראוי לומר שהמקח חוזר ולא הוי ,שינוי אע"כ דחידוש חידשה תורה בחילול דשוגג וע"כ אוקמא רחמנא ברשות הלוקח כדי שיתחייב הלה בחומש ואשם וא"כ תו לא שני לן לחלק בין כתנות כהונה לשאר הקדש דאין לדמות חילול להנאה דהא בכל שאר הקדשים נמי לא דמי חילול להנאה דהתם נהנה ואהנו מעשיו ובחילול לא אהנו מעשיו מדינא אלא דאפ"ה חייביה רחמנא ואוקמא בע"כ ברשותיה טפי ממזיד א"כ ה"ה בכתנות כהונה כיון דאם נתכווין להוציאן לחולין ה"ל הזיד במעילה כמו בשאר הקדש מש"ה בשוגג נמי אוקמא ברשותיה כדי שיתחייב בחומש ואשם כן נראה לי נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה בכתנות כהונה כו' וא"ת א"כ היאך קאמר ר"י כו' דהא כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש מועל כו' עכ"ל. ותמיהא לי טובא אמאי פסיקא להו הא מילתא כ"כ דבכלי שרת יש מועל אחר מועל דהא התם במעילה פ' הנהנה פליגי בהא מילתא רבי נחמיה ורבנן דלרבנן בכלי שרת נמי אין מועל אחר מועל ונהי דלקמן בדף הסמון בעינן לאוקמי האי מתניתין דיש מועל אחר מועל בכלי שרת כר"י גופא היינו לאוקימתא דרבי אושעיא אבל למסקנא לא קיימי הכי ועוד דלא מוקי לה כר"י אלא להא מילתא לחוד דבמזיד לא נתחלל אבל לא לענין דינא דכתנות כהונה ויש ליישב דעיקר קושייתם בזה אליבא דר"מ כיון דהא דיש מועל אחר מועל בכלי שרת מתניתין היא בפרק הנהנה וסתם מתניתין ר"מ כן נ"ל. והריטב"א בחידושיו כתב דבגדי כהונה לא הוי כלי שרת ממש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריו דהא רבי נחמיה גופא דאמר דאין מועל אחר מועל בכלי שרת יליף לה בק"ו דאם מביא אחרים לידי קדושה הן בעצמן לא כ"ש וזה לא שייך אלא בכלי שרת ממש דמביא אחרים לידי קדושה זו דקי"ל משנתקדשו בכלי אין להם פדיון משא"כ בבגדי כהונה לא שייך הא מילתא ע"ש בחידושי הריטב"א דרבינו חננאל גריס דלר"מ א' שוגג וא' מזיד לא נתחלל ומתניתין בכתנות כהונה דקילי קדושתייהו הואיל וניתנו להנות בהן ע"ש ועדיין צ"ע:

גמרא ת"ש כתנות כהונה שבלו מועלין בהם דברי ר"מ מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא. ונראה דהמקשה סבר דאדרבא לרבותא נקיט בלו דאף על גב שנעשית מצותן מועלין בהם כדילפינן בעלמא מוהניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואף על גב דבבגדי כהן גדול כתיב משמע דה"ה לבגדי כהונה דהדיוט כדמשמע סתמא דלישנא דתלמודא דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בהן אלא עגלה ערופה ובגדי כהונה אלא דביומא דף ס' מפרש רש"י דדוקא בבגדי כ"ג שייך מעילה לאחר שנעשה מצותו מועלין משא"כ בבגדי כהן הדיוט כיון דניתנו ליהנות בהן דלא ניתנה תורה למלאכי שרת לא שייך בהו מעילה כלל אפילו לאחר שנעשה מצותו דהיינו בבלו וקשיא לי טובא דהוי דלא כסוגיא דשמעתין דא"כ מעיקרא מאי מקשה מהאי ברייתא כיון דע"כ בלא"ה האי ברייתא דמועלין בבגדי כהונה כו' לא מיתוקמא אלא בבגדי כ"ג דכתיב והניחם שם ורב מוקי למתניתין ע"כ בכהן הדיוט ועוד הא בהדיא משנינן הכא לא בלו דוקא אלמא דאף על גב דניתנו ליהנות בהן ואין בהן מעילה בלא בלו אפ"ה אית בהו מעילה בבלו וזה להדיא דלא כפרש"י שם ובלא"ה לא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל שם לפרש כן דנהי דלא רצה לפרש דלמ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ומפיק לוהניחם שם לדרשא אחריתא שלא ישתמש בהן יה"כ אחר ותו לית לן ילפותא דלאחר שנעשה מצותן מועלין בהן ובהא אפשר דלא רצה לפרש כן דלישנא תלמודא לא משמע ליה הכי מדלא מייתי האי דרשא אחריתא ומש"ה משמע ליה דממה שאמר ראוין הן לכהן הדיוט ממילא מוכח דלא שייך בהו מעילה והיינו כפירושו אלא דאכתי הוי מצי לפרש בפשיטות דכיון דראויין הן לכהן הדיוט תו לא מיקרי לאחר שנעשה מצותו ולא שייך נמי האי דרשא דוהניחם שם והנלע"ד לישב דודאי משמע ליה לרש"י מדלא קאמר התם אלא למ"ד דוהניחם שם שלא ישתמש בו יה"כ אחר מאי איכא למימר דהא לית לן ילפותא לענין מעילה אע"כ דמהכא לא מוכח מידי דאפילו למ"ד שלא ישתמש יוה"כ אחר נמי קרא דוהניחם שם אינו יוצא מידי פשוטו שישארו בקדושתן ולאשמעינן דלאחר שנעשה מצותו מועלין ולפ"ז אפילו במאי דקאמר ראויין הן לכהן הדיוט נמי מצינן למימר דקרא דוהניחם שם איירי שיהיו בקדושתן לענין מעילה לעולם לכך הוכרח לפרש דאפ"ה מקשה שפיר דודאי למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ליכא למימר דשייך בהו מעילה בשעת מצותן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואפילו אי אמרת דגזירת הכתוב הוא דאפ"ה שייך בהו צד מעילה דמסתמא אין דרך שילבשנו הכהן הדיוט כדאיתא התם וא"כ עיקר פשטא דקרא דוהניחם שם היינו שלא יוציאן לחולין לגמרי חוץ לעזרה וא"כ תו לא הוי שני כתובים דדוקא במידי דשייך מעילה בשעת מצוותן קאמר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין כמו שאפרש לקמן גבי ציפורי מצורע דבדבר שאין בו מעילה בשעת מצותו אלא לאחר מצוותו אינו בכלל שני כתובים נמצא דכל זה הוכרח רש"י לפרש בסוגיא דהתם למאי דבעי למימר דבגדי כהונה הוי שני כתובים משא"כ סוגיא דהכא לא איירי בהכי וא"כ א"ש דהמקשה סבר דנקיט בלו לרבותא דאע"ג שנעשה מצותו מועלין וכ"ש לא בלו דלא מיסתבר למימר דלאחר שנעשה מצותו יהא חמור מבשעת מצותו ומשני הגמרא לא בלו דוקא והיינו מגזירת הכתוב דוהניחם שם כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות כו' דהא חומת העיר ומגדלות כו'. נ"ל דלאו דוקא מחומת העיר קשיא ליה דניתנו ליהנות אלא דכל מה שהיו עושין משירי לישכה דקחשיב בשקלים כולן ניתנו ליהנות דאלת"ה מאי קשיא ליה דהואיל ומקצתן ניתנו ליהנות לא למעול כלל בשירים דא"כ בבדק הבית גופא אמאי שייך מעילה לר"מ הא ניתנו מקצתן ליהנות בבגדי כהונה גופא אע"כ כדפרישית ובזה נתיישב מה שהקשה בחידושי הריטב"א על פרש"י ע"ש ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה תרי תנאי ודו"ק:

שם לא בלו דוקא. ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם ז"ל שפסק כן בהל' מעילה ולא ידעתי למה דאי לאוקימתא דרב דמוקי מתניתין בכתנות כהונה א"כ פלוגתא דר"מ ורבי יהודה היא דלר"י ע"כ מועלין בכתנות כהונה אפילו לא בלו מדקאמר בשוגג קידש ואי לאינן אוקימתא דלא איירי מתניתין בכתנות כהונה כלל א"כ קשה טפי מהיכא תיתי נאמר דאין בהן מעילה הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא מועלין בשירי הלשכה אף ע"ג דניתנו ליהנות בהו לחומות העיר ור"י נמי דאמר אין מועלין בעתיקין נראה דלאו מה"ט דניתנו ליהנות פליגי וצ"ע ליישב:

(קונטרס אחרון): דף נד גמרא ת"ש כתנות כהונה שבלו מועלין בהן דברי ר"מ מאי לאו אפי' לא בלו לא בלו דוקא. וכתבתי שיש בזה מקום עיון על הרמב"ם ז"ל שפסק כן בהלכות מעילה ולא ידעתי למה דהא לאוקימתא דרב פלוגתא דר"מ ור"י הוא ולר' יהודה אפילו בלא בלו מועלין וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י וצ"ע ליישב:

תוספות בד"ה אימא רבי יהודא מכאן משמע דל"ג לעיל כו' עכ"ל. מה שדקדק מהרש"א ז"ל דא"כ אמאי לא מוקי לעיל ההיא דמועלין בעתיקין במזיד כו' לא ידענא מאי מספקא ליה למהרש"א ז"ל דודאי לכ"ע לא שייך דין מעילה דהיינו חומש ואשם במזיד דבהדיא כתיב וחטאה בשגגה פרט למזיד ובכל דוכתא דנקיט מועלין ואין מועלין היינו דין מעילה דאורייתא אם לא היכא דאיירי ממעילה דרבנן והא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דהכא ממעילה דאורייתא איירי דאל"כ בלא"ה לא הוי מקשה מידי בכולה שמעתין מבגדי כהונה שבלו וממועלין בעתיקין ובלא"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה למהרש"א טפי בההיא דמועלין בעתיקין מבגדי כהונה שבלו וק"ל:

דף נד עמוד ב

בד"ה ותרי תנאי ואליבא דר"י פ"ה כו' מיהו קשה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אין ענין קושיא זו לכאן דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מסוגיא דשקלים אסוגיא דכתובות אלא לפי דמסוגיא דשמעתין נתיישב להו קושייתם מייתי לה הכא אלא דלפי תירוצם קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס לעיל אהא דאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה והוצרך להגיה דר"מ לדר"י ואיצטריך נמי לאסוקי דתרי תנאי אליבא דר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהא דקאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה היינו דס"ל כהאי תנא דמשירי הלשכה היו עושין ג"כ אבני המזבח וההיכל והעזרה ומש"ה מועלין בהם ולפ"ז י"ל דמש"ה מייתי התוספות הכא להאי קושיא והיינו שכתבו מיהו קשה כו' וכיון דאשכחן תנא דקאמר דמזבח ועזרה והיכל היו באין גם כן משירי הלשכה ואף על גב דסתם מתניתין ר"מ היא וקאמר שהיו עושין חומות העיר משירי הלשכה מ"מ איכא למימר שהיו עושין ג"כ דברים אחרים שיש בהן מעילה כי היכי דאשכחן בהאי ברייתא דשקלים גופא וע"ז מתרצין שפיר דהנך ודאי פליגין והא בהא תליא דמ"ד שהיו עושין משירי הלשכה חומות העיר היינו משום דסבר דמועלין באבני העיר והעזרה וא"כ כיון דלר"מ ע"כ לא שייך מעילה באבני העיר מטעמא דניתנו ליהנות א"כ ע"כ איהו דקסבר שחומות העיר באין משירי הלשכה ולא מבדק הבית א"כ תו לא מיתוקמא האי דמועלין בשירי הלשכה כר"מ אלא כרבי יהודה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ אמאי מוקי לקמן ההיא דאין מועל אחר מועל כרבי יהודה הא כרבי מאיר נמי מיתוקמא דהא בהנאת רכיבה ר"מ נמי מודה ומיישב בדוחק ולענ"ד אגב חורפיה לא דק דהא כתבו התוספות להדיא לקמן דהאי כולן מעלו דהתם דנקיט ורכב היינו שנתכוון לגזלו מרשות לרשות ומעל לפי כולה דאי בהנאת רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמא דא"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו כל מילי נמי ודו"ק:

גמרא אי כרבי יהודה אמאי כולו לגת. לכאורה יש בזה סתירה למה שכתבתי לעיל בפיסקא דמעשר שני דהא דקאמר רב חסדא בפ' חלק דבגבולין מודה ר"י דהוי ממון גבוה היינו משום דמיקרי קדש ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא שפיר מצינן לאוקמי מילתא דב"ה כר"י ויליף רבעי קדש קדש ממעשר שני בגבולין דכתיב ביה קדש אלא דבאמת יש ליישב דנהי דבגבולין הוי ממון גבוה ומיקרי קדש היינו להא מילתא לחוד שצריך להעלותו לירושלים וא"א להפקיע קדושתו בגבולין וא"כ אכתי מש"ה אין לפוטרו מפרט ועוללות דעניים נמי מסקו ליה לירושלים אע"כ דלב"ה בירושלים נמי ממון גבוה הוא והיינו כר"מ וק"ל:

שם וכרבי יהודה בהקדש מאי היא דתנן שילח ביד פיקח כו' ופרש"י רישא הכי תנן שלח ביד חרש כו' ואוקמינן התם שנזכרו שניהם כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו כמ"ש התוספות דהא דלא מייתי מרישא היינו משום דמהתם לא שמעינן אלא דבשוגג מתחלל מש""ה מייתי מסיפא דשמעינן נמי דבמזיד אין מתחלל אלא דאכתי מסיפא נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דנזכר בע"ה לא מעל היינו משום דמסתמא כיון שנזכר נתבטל' השליחות ותו לא הוי לא שוגג ולא מזיד דה"ל מעשה השליח כאיש אחר מש"ה מייתי רש"י דאוקמינן התם שנזכרו שניהם הבע"ה והשליח ומדלא מעל השליח ע"כ אשמעינן דבמזיד אין מתחלל כן נ"ל:

שם הכא חד סתמא והכא תרי סתמי ופרש"י דבשני מקומות שנה רבי משנה זו כו' ואף על גב דבלא"ה איכא נמי סתמא דריש מעשר שני דקתני מע"ש אין מוכרין אותו והיינו כר"מ וכדאיתא בירושלמי מ"מ אפשר דתלמודא דידן סובר דאיכא לאוקמי נמי כרבי יהודה ומודה דמדרבנן אין מוכרין אותו וכדמשמע נמי בירושלמי אהא דמסיק שם אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש:

דף נה עמוד א

תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים מהלאה למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות כו' ופרש"י דרוב בהמות היוצאות מירושלים זבחים הם משמע מפירושו דמטעם רוב הוא דמחמרינן לספוקי בזבחים וקשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אלא זכרים עולות הוי שלמים לא הוי ומאי קושיא דנהי דאיכא לספוקי בשלמים כמו בעולות אפ"ה איכא למימר דאיכא נמן מיעוט בהמות חולין דמצטרפין למחצה עולות ושפיר מצי לאקרובינהו עולות דה"ל שלמים מיעוטא ואף על גב דבזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו משמע דאפילו א' בריבוא ימותו ולא אזלינן בתר רובא היינו כדמסקינן התם דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ואדרבא מדמקשינן התם ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשנינן שמא יקח מן הקבוע אלמא היכא דלא שייך האי גזירה בקדשים נמי אמרינן כל דפריש מרובא פריש ושרי אף לכתחלה והדרא קושיא לדוכתא תו קשיא לי אהא דמשמע הכא דרוב בהמות בירושלים קדשים נינהו והתם בשקלים בזה הפרק גופא אמרינן מעות שנמצא' לפני סוחרי בהמה בירושלים לעולם מע"ש והובא בש"ס בכמה דוכתי והטעם מבואר כמו שפרש"י ותוספות בפסחים דרוב בהמות הנקחים בירושלים הן לקוחות במעות מעשר שני וליכא למימר דדוקא במעות אמרינן דרובן לקוח' בכסף מעשר משום דליכא למיתלי בגזבר ומעות הלשכה דאין דרך הגזבר ליקח מעות מלשכה עד שיחלל על הבהמה כדאיתא שם בירושלמי משא"כ בבהמה הנמצאת רוב קדשים שכיחי טפי משום שהגזבר קונה הרבה מדמי הלשכה דלפ"ז קשה יותר דהגזבר אינו קונה ממעות הלשכה כ"א עולות ולא שלמים דלא שייכי בציבור כ"א כבשי עצרת והיה נ"ל ליישב חדא מגו חדא דעיקר קושיית הגמרא דודאי רוב בהמות זבחי שלמים נינהו דהא אותן הלקוחות בכסף מעשר נמי אינו רשאי להתפיסן בעולה אלא רובן שלמים נינהו כדתנן הלוקח בכסף מע"ש בהמה לזבחי שלמים אלא דלפ"ז לא יתיישב שפיר הא דמשני רבי אושעיא בבא לחוב בדמיהם ור"מ היא דאמר הקדש במזיד נתחלל ולמאי דפרישית אין זה מספיק דהקדש במזיד מתחלל דמ"מ האיכא חששא דלוקח במעות מעשר שני ואינה נפדית בירושלים לכ"ע ואין זה שייך לפלוגתא דר"מ ור"י דהקדש וצ"ע. מיהו נ"ל עיקר דודאי מדאורייתא תלינן ברובא ומיעוט חולין משלים למחצה עולות וה"ל שלמים מיעוטא אלא דכל השקלא וטריא בחששא דרבנן איירי כדמשמע לקמן דפריך ודלמא תודה היא ודלמא אשם הוא וכמו שאבאר ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה אמר ר' אושעיא כו' משמע מתוך פ"ה כו' וקשה שהרי לא מצינו דסבר ר"מ דתמימין נפדין כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל מבואר יותר דה"ל לאתויי הא דילפינן בכולה תלמודא דאין נפדין אפילו על מום עובר כו' ע"ש ולענ"ד אין מכל זה סתירה לפרש"י דודאי לכ"ע אין נפדין תמימין ואפי' על מום עובר כדדרשינן בר"פ ואלו מנחות מדכתיב אשר לא יקריבו ממנה מי שאינה קריבה כלל יצאה זו שאין קריבה היום ריבה למחר נמצא דלפ"ז מצינן למימר דהאי דהכא גרע ממום עובר דהא אי רק לאו דנפדית ליכא תקנתא א"כ קרינן ביה שפיר אשר לא יקריבו ממנה אי לא חזיא מדאורייתא להקרבה ואף שיש לפקפק קצת ולחלק דאפשר דהיום ולמחר יבורר הספק וחזיא להקרבה מ"מ אין זה מוכרח דמסתמא כבר הכריזו עליה ונתייאשו הבעלים לפי שאין בה סימן ומכ"ש שאם נאמר דמדאורייתא חזיא להקריבה עולה דתלינן ברובא דעולות וחולין וה"ל שלמים מיעוטא אלא דהמקשה סובר דאפ"ה מדרבנן יש לחוש דלמא שלמים נינהו וא"כ פשיטא דמשני שפיר דהם אמרו והם אמרו לחוב בדמיה ותפדה מקדושת שלמים לקדושת עולה כיון דלשלמים לא חזיא משום ספיקא דעולה כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו חננאל כשיטת רש"י ז"ל ושכן הוא בירושלמי דשמעתין ועיין עוד בסמוך וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחידושיו ליישב קושיא אחרת דלפירש"י דלפדות איירי א"כ שפיר מצי לאוקמי נמי כר' יהודה דהא מודה דבמזיד מתחלל' קדושת דמים דרך פדיון ומקח וממכר אלא דאפ"ה ר"מ מיקל טפי בחילול דמזיד ומש"ה מיקל נמי בקדושת הגוף ולמאי דפרישית יתיישב יותר ולפ"ז אתי שפיר נמי אף לפמ"ש לעיל דמאן דס"ל הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל היינו משום דיש לו רשות למוכרה ולפדות וזה לא שייך בקדושת הגוף דמ"מ לא שייך כאן קדושת הגוף ממש כדפרישית ועיקר הראיה דאשכחן מיהא דר"מ מיקל טפי מיהו לפי שיטת הרשב"א ז"ל לחד לישנא דר' אושעיא ס"ל דלר"מ בין בשוגג בין במזיד מתחלל א"כ א"ש טפי ודו"ק:

גמרא וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל כו' אף למאי דפרישית בסמוך דליכא הכא קדושת הגוף דשלמים ממש מדאורייתא אלא חששא דרבנן אפ"ה מקשה שפיר מדמסיק ר' אושעיא ור"מ היא דאמר הקדש במזיד מתחלל ולא מוקי לה בפשיטות ככ"ע ומה"ט גופא דכיון דחששא דרבנן היא התירו לו לפדותה א"כ דאפי' מחשש דרבנן נמי לא משמע ליה לר' אושעיא להתיר לפדות דגזרינן אטו דאורייתא אלא דוקא לר"מ שרי כיון דבמזיד מתחלל וע"ז מקשה שפיר הא בקדושת הגוף לא אשכחן דמיקל טפי ר"מ מר"י וע"ז משני שפיר דממילא שמעינן כיון דלר"מ במזיד מתחלל כיון דמכוין לאפקינהו לחולין כ"ש דיש להתיר בהני גווני כיון דלתקנתא דלקדשי נתכוין ואפשר דאפילו אי הוי חששא דאורייתא הוי שרי כדפרישית כן נ"ל:

שם והתנן אין מועל אחר מועל כו' ולמאי דס"ד דמתני' ר"מ היא משום דסתם משנה ר"מ א"כ צ"ל דר' אושעיא ס"ל דלר"מ בין בשוגג בין במזיד מתחלל דאל"כ בלא"ה ע"כ לא אתי' כר"מ דהא מעילה לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד אפילו לר"מ וכדפרישית נמי לעיל וא"כ היאך קתני אין מועל אחר מועל דמשמע דנתחלל וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ועוד כתב בדרך אחר דהכא שנהנה מגוף ההקדש איירי דר"מ נמי מודה דה"ל כאכילה וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה אלא לענין אכילה. מיהו לפי שיטת התוס' א"א לאוקמי ההיא מתניתין בנהנה אלא ברוצה להוציאו מרשות לרשות ולפ"ז צ"ל כפירוש הראשון של הרשב"א ז"ל ומה שדקדק מהרש"א כתבתי בלשון התוס' לעיל בד"ה ולא אמרו:

תוספות בד"ה אין מועל אחר מועל כו' דהא דאמרינן הכא כו' ואז הוא מתכוון לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כו' עד סוף הדיבור. וכתב' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שדבריהם סותרין זא"ז דכאן הוצרכו לפרש דאיירי בנתנו לחבירו ולקמן כתבו דנהי נמי דסבור שהוא שלו מ"מ הוא מתכוין להוציאו מרשותו כו' לכך הגי' מהרש"ל לקמן א"נ במקום נהי ומהרש"א ז"ל כתב שהוא דוחק ונ"ל יותר להגי' כאן ואז נתכוון לגוזלה דהוי כמו נתנו לתבירו ע"ש באריכות. ולענ"ד תמה אני על שני גדולי הדור שבחנם הוציאו דברי התוס' מפשטן וא"צ להגיה כלל ודבריהם מבוארין דבמתני' דהכא דאין מועל ע"כ משמע להו דאיירי בנתנה לחבירו כיון דע"כ בשוגג איירי דבמזיד ליכא מעילה א"כ תו ליכא לאוקמי בכסבור שהוא של הקדש דא"כ מזיד הוא ובכסבור שהוא שלו ליכא לאוקמי דהא מדקתני סיפא דבבהמה דקדושת הגוף בא חבירו ורכב עליה בא חבירו ורכב עליה משמע דבשאר מילי כגון בהמה טמאה שרכב עליה ובא חבירו ורכב עליה הראשון מעל ולא השני לפי שנתחלל ע"י הראשון ואי דכסבור הראשון שהוא שלו א"כ לא נתכוין להוציאו מרשות לרשות ע"י שרכב עליה ובהנאת רכיבה ליכא לאוקמי דהא מסקו להדיא שע"י הנאה בלא הוצאת רשות יש מועל אחר מועל בכל מילי ומש"ה לא מצו לאשכוחי אלא בכסבור שהוא של חבירו וא"כ בכל מילי לא מצינו מועל אחר מועל אם נתנה הראשון לחבירו דהא נתחלל אצל הראשון דכשנתנה לשני שלח בה יד והוציאה מיד הראשון אבל בבהמה וכלי שרת כה"ג יש מועל אחר מועל משא"כ לקמן בסוף דבריהם שבאו לפרש התוספתא דביקע בו כולן מעלו והיינו ע"כ דכ"א סבור שהוא שלו וא"כ ע"כ הא דקתני סיפא נתנה לחבירו נמי איירי בכה"ג גופא דסבור שהוא שלו דאל"כ אמאי מפליג בין ביקע בו ובין נתנו לחבירו דליפלוג וליתני בדידיה לכך הוצרכו לפרש דנהי דע"כ איירי בסבור שהוא שלו אפ"ה הא קמן שנתכוין להוציא מרשותו לרשות חבירו וכל זה ברור ומההיא דבא לחוב בדמיהם נמי לא תיקשי דהתם בחילול דמזיד איירי מוקי לה כר"מ וא"כ הרי מוציאה מרשות הקדש לרשותו והדברים ברורים בעזה"י ודו"ק. מיהו בעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דאי הוי הקרדום כלי שרת יש מועל אחר מועל כבר כתבתי לעיל דף נ"ד דלאו מילתא דפסיקא היא אלא פלוגתא דר' נחמיה וחכמים במעילה פ' הנהנה ולרבנן בכלי שרת נמי אין מועל אחר מועל ולפ"ז לא הוי קשה מידי בתוספות אלא דאכתי בתוספות גופא צריך לחלק בין דרך הנאה ובין דרך גזילה ועיין בזה בלשון הרמב"ם בהלכות מעילה ובלשון הראב"ד:

גמרא אימר דשמעת ליה בקדשי קדשים בקדשים קלים מי שמעת ליה. נראה דסבר המקשה דדוקא בקדשי קדשים דכתיב בהו מעילה דהיינו שינוי רשות מש"ה יליף ר"מ דבמזיד מתחלל משא"כ בקדשים קלים דלא כתיב בהו מעילה מנ"ל. מיהו לכאורה זה לא יתכן אלא לפי שיטת התוס' לעיל דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר דמזיד לר"מ מפשטא דקרא דומעלה ילפינן אבל למה שפירש"י שם מסברא דנפשאי דמפשטא דקרא א"א למילף אלא טעמא דר"מ במזיד כיון שיכול לחללו על הקדש אחר וא"כ לא שייך האי סברא בקדשי קדשים דהא אין נפדין תמימין אלא דאפ"ה אתא שפיר למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה ע"כ לר' אושעיא סבר ר"מ דא' שוגג וא' מזיד מתחלל וא"כ שפיר יליף מפשטא דקרא דומעלה ואדרבא יליף מזיד משוגג וא"כ מקשה הכא שפיר אדרבי אושעיא וכפרש"י אלא דאכתי קשה לפ"ז במימרא דר' חמא בר עוקבא משמיה דריב"ח בסמוך דלר"מ שוגג אין מתחלל מזיד מתחלל ואפ"ה מסיים בה נמי א' קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אלא דבלא"ה צ"ל דהני קדשי קדשים דקאמר עיקר מילתא קאי אקדשי ב"ה כמו שפירש' רש"י ותוס' אבל בקדשי קדשים דמזבח הא לפירוש התוספות בשמעתין בד"ה אמר ר' אושעיא נמי לא משכחת בהו דמתחלל במזיד דהא אין נפדין תמימים אלא דוקא בנתכווין לגוזלן וכגון בבהמה הנמצאת דוקא וא"כ לדידהו נמי א"ש אף לפי שיטת רש"י דכה"ג דבהמה הנמצאת כיון דלית לה תקנתא סובר ר"מ דנפדית ונתחללה וכדפרישית שכן שיטת רבינו חננאל כפרש"י ודוק היטב:

דף נה עמוד ב

אמר מר זכרים עולות דלמא תודה היא. כבר כתבתי דקשיא לי אכל הני דמקשה ודלמא תודה היא ודלמא אשם הוא ודלמא פסח הוא ומאי קושיא הא ודאי רוב קדשים עולות ושלמים נינהו ואיכא נמי מיעוט חולין שיכול להקריבן עולות וא"כ מאי מקשה כל הנך קושיות ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש כדמשמע להדיא בר"פ התערובות דאפילו בקדשים נמי אפילו לכתחלה אמרינן הכי אם לא היכא דשייך גזירה שמא יקח מן הקבוע משא"כ הכא דלא שייך האי גזירה ויש ליישב דדוקא התם בפרק התערובות דאיכא פסידא דקדשים טובא שהרי נתערב המיעוט ברוב ועוד שאין זה הספק דתערובות עומד להתברר מש"ה הוי אמרי' שפיר כל דפריש כו' משא"כ הכא דליכא תערובות דהתירא וגם הספק עומד להתברר שמא יבאו הבעלים ויתנו סימן ובזיא מילת' שהוא גנאי למזבח שהקריבו דבר פסול מש"ה איכא למיחש בכל הנך חששות לכתחילה כן נ"ל:

העולה מיהא מדברינו דלא איירי בשמעתין אלא בחששא דרבנן בעלמא והיינו כדפרישית לעיל בסוגיין אלא שעדיין אין זה מספיק דכיון דאוקמינן למתניתין דהכא דאיהי ודאי לא קרבה אלא בא לחוב בדמיהן לר' אושעיא או ממתין עד שתומם לר"י א"כ תו ליכא גנאי מובח והדרא קושיא לדוכתא דלמא אין צריך לעשות תקנה אלא לזכרים עולות ולנקבות זבחי שלמים דרובן הכי הוי משא"כ להנך חששי דתודה ואשם דמיעוטי נינהו לא טרחוהו רבנן ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דאיכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דמתניתין ע"כ לחששא דמיעוטא נמי חייש דאל"כ אפי' זכרים היה יכול להקריב שלמים דרוב זבחים שלמים נינהו משום הלקוחות בכסף מעשר דאין לוקחין נקבות כדבסמוך וכ"ש דאיכא נמי מיעוט חולין וה"ל עולות מיעוטא אע"כ מדקתני זכרים עולות מוכח דחייש למיעוטא אם כן מקשה שפיר ודו"ק:

תוספות בד"ה ודלמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה כו' עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דהא ודאי כל האשמות טעונין סמיכה כדתנן להדיא במנחות דכל הקרבנות יחיד טעונין סמיכה אלא דבאשם מצורע לחוד איכא למ"ד דלאו דאורייתא אלא דרבנן ונ"ל ליישב דכוונתם דבשלמים ודאי נוכל לקיים סמיכה בבעלים שזה המוצאה ורוצה להתחייב בדמיהם מיקרי בעל הזבח דשלמים שבאין בנדבה משא"כ בחששא דאשם א"א לקיים סמיכה בבעלים אלא דלפ"ז לשון ואשם אין טעון סמיכה הוא מגומגם לגמרי ויש ליישב בדוחק דהכי קאמרי דמשום חששא דאשם אין קרבן זה טעון סמיכה וא"א לקיים בו מצות סמיכה כלל דסמיכה בבעלי' בעינן ואי אשם הוא ה"ל איהו כאחר ועובד עבודה בקדשים כנ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): דף נד ע"ב תוס' בד"ה ודילמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואשם אין טעון סמיכה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא משנה מפורשת היא במנחות דכל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח אלא דבאשם מצורע לחוד אמרי' בעלמא דאין טעון סמיכה מדאורייתא וכתבתי ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

גמרא ת"ר אין לוקחין בהמה בכסף מעשר שני כו' משנה הוא בפרק קמא דמעשר שני עד אמר רבי יהודה ונראה שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש טעמא משום דכתיב וצרת הכסף בידך או משום שמא תכחיש ושביק טעמא דשמא יגדל עדרים שמפורש בגמ' פרק לולב הגזול אלא משום דסתם משנה ר"מ ור"מ לא חייש שמא יגדל בזכרים והכא במשנה ובברייתא ע"כ בזכרים איירי דאי בנקבות לא שייך למיתני בסיפא תעלה ותאכל במקום דהא בנקבות אפילו בדיעבד אין מתחללין וכדאיתא פרק לולב הגזול לכ"ע לכך הוצרך רש"י לפרש הני טעמי אחריני דר"מ מודה בהו דלכתחלה אסור אבל בדיעבד סובר ר"מ דמתחלל בזכרים דהנך טעמי לא הוו אלא לכתחלה כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י ומדאמרי רבנן בפרק לולב הגזול דאפילו זכרים אין מתחללין בדיעבד הוצרך רש"י לפרש שם טעמייהו דגזרי זכרים אטו נקיבות וכמו שהביאו התוס' בשמעתין מהירושלמי ובלא"ה איצטריך התם האי טעמא דגזרינן זכרים אטו נקבות לרבנן דהא בשביעית נמי אמרי דאין מתחללין אף ע"ג דבשביעית לא שייכי הנך טעמי דרש"י בשמעתין ואישתמיטתא הא מילתא דשביעית למהרש"א ז"ל בפרק לולב הגזול ע"ש ומה שדקדקו התוס' בד"ה במזיד והוכיחו דר"מ מתיר אפי' לכתחלה מהתוספ' אבאר בסמוך ליישב שיטת רש"י בזה ודו"ק:

רש"י בד"ה אין לוקחין כו' חוץ לירושלים דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דה"ל כיהודה ועוד לקרא ואפשר משום דלטעמא קמא הוי שרי מיהא לקנות בהמה תמימה לצורך שלמים שהיא עיקר מצות מעשר שני בירושלים בריחוק מקום וכמו שהביאו התוס' מההיא דהגוזל אבל מטעמא דשמא תכחיש אפילו בכה"ג נמי אסור ולא שרינן בהגוזל אלא מדוחק כמ"ש התוס' ועוד נ"ל ברור דמ"ש רש"י דכתיב וצרת הכסף בידך נמי לא הוי אלא למצוה בעלמא דלעיכובא ודאי לא כדקתני סיפא במזיד תעלה ותאכל במקום ומשמע לי לשיטת רש"י דאפי' כשלקחה שלא לשם שלמים איירי מדקאמר רבי יהודא בד"א במתכוון לשם שלמים וקי"ל כל במה דקאמר ר' יהודא היינו לחלוק ועמ"ש בזה בסמוך ומזה נמי הוי סייעתא דת"ק דברייתא נמי הוי ר"מ דהוא בר פלוגתא דר' יהודא וכ"ש שאמר ממש כלשון המשנה גופא ומש"ה הוכרח רש"י לפרש הנך טעמי א"כ ע"כ דת"ק אפילו בשלא לשם שלמים אמר דתעלה ותאכל במקום והיינו כדפרישית דטעמא דוצרת נמי לא מעכב כלל כדאית' להדיא בפ' לולב הגזול מאי מעשר דמי מעשר דאי ס"ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר א"כ נמצינו למדין מפורש דבמעות מעשר וצרת הכסף לאו עיכובא דעיכובא דקרא היינו דוקא שתחלת חילול הפירות יהיה דוקא על כסף אבל לענין שיביא הכסף לירושלים אע"ג דכתיב ונתת הכסף בבל אשר תאוה היינו למצוה בעלמא אפילו לשיטת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות בסמוך כנ"ל ומה שדקדק רש"י ז"ל לכתוב שמא תכחיש בטורח הדרך היינו לדיוקא דבירושלים גופא לא שייך הנך טעמי וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס' במזיד כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אין לוקחין כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא כו' עד אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא עכ"ל. נראה לכאורה דפשיטא להו דמה"ט דכסף צורה ודאי יש לאסור אפילו בדיעבד והא ודאי ליתא דא"כ בפשיטות הו"ל לאקשויי מהא דקתני סיפא תעלה ותאכל במקום וכבר הרגיש מהרש"א, ז"ל וכתב דבדיעבד ודאי שרי דכסף צורה לאו לעיכובא אלא למצוה וצ"ל דאפ"ה בההיא דהגוזל דהוי לכתחלה אפילו מדוחק נמי לא ה"ל למישרי והא נמי ליתא דודאי כסף צורה דקרא לעיכוב' נמי דהא מקשה הש"ס בפ' לולב הגזול אי ס"ד דמעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך והתם אדיעבד קאי וליכא למימר דבמעשר ממש הוי לעיכובא ובמעות מעשר למצוה דהא מהי תיתי וסכינא חריפא מפסקא קרא אע"כ דבמעות מעשר אפילו לכתחלה ליכא איסורא דאורייתא דקרא אמעשר גופא קאי אבל במעות מעשר לא הוי איסורא אלא מצוה בעלמא דרש"י נמי אסיפא דקרא סמיך דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה אלמא שזה עיקר מצותו מיהו ההיא דהגוזל דא"א בענין אחר מותר וא"כ נתיישב' קושי' התוס' על רש"י ועוד שכבר כתבתי דרש"י נמי מודה דמותר ליקח במעות מעשר בהמה לשם שלמים אי לאו טעמא דשמא תכחיש ובהכי איירי ההיא דהגוזל והתוס' לא ניחא להו בהכי בשיטת רש"י דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפ' לולב הגזול דאע"ג דאיתא בכמה דוכתי דכל מקום שאמר ר"י במה לחלוק היינו אף לפרש וההיא דהכא לפרש ואזלי בהא נמי לשיטתייהו בד"ה אבל במתכווין דלפירושם שם ע"כ דת"ק נמי מודה והוי לפרש כמו שאבאר שם א"כ ההיא דהכא לת"ק נמי איירי לצורך שלמים ואפ"ה כתב רש"י טעמא דוצרת הכסף אבל מצינן למימר דרש"י סובר דבמה לחלוק ות"ק ר"מ מיירי בלוקח לשם חולין ומש"ה כתב רש"י טעמא דוצרת משא"כ ר' יהודא גופא דאיירי בלוקח לשם שלמים אזיל לטעמיה דאית ליה טעמא דשמא יגדל עדרים אף לשיטת רש"י כדפרישית והא דלא ניחא להו לפרש נמי אליבא דרש"י דההיא דהגוזל כר' מאיר כמ"ש לקמן בד"ה במזיד היינו משום דלא אשכחן דפליג ר"מ אלא בטעמא דשמא יגדל בפ' לולב הגזול משא"כ בטעמא דוצרת לא אשכחן פלוגתא ועמ"ש בזה בל' התוס' בד"ה במזיד ודוק היטב:

דף נו עמוד א

תוספות בד"ה ואם לקח כו' פי' בקונטרס דכופין המוכר כו' וא"ת מה קנס הוא זה למוכר כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דקושיית' אמזיד ע"ש בדבריו ודבריו תמוהין מאד דמאי ענין קושיית' לכאן ולמה הוזכרו דברי רש"י לבטלה כיון שאין זה ענין לקושייתם ובאמת לא ידעתי מי הכריחו לכך שהרי דבריהם ברורין שבאו להקשות על פרש"י שכתב כופין המוכר כמו שפי' ג"כ מהר"ם ז"ל מלובלין. אלא דלענ"ד אכולה סוגיא קשיא להו בין בשוגג מאי כופין שייך בזה ובין במזיד אמאי אמרינן בסמוך דקנסינן ליה ולכאורה הוי משמע להו דמעיקר הדין כיון שהחילול שלא כדין אף בשוגג לא הוי חילול כלל ומעות מעשר כל היכא דאיתא דין מעשר עליו וא"כ אדרבא אם לא היינו דנין בשוגג דין מקח טעות היה המוכר צריך להעלותן לירושלים אלא שהמוכר טוען טענת טעות על הלוקח ואיפכא מיבעי' ליה לרש"י לפרש כופין את הלוקח שיחזור המקח ויטול דמיו ויעלן לירושלים ולפ"ז קשיא להו נמי במזיד אהא דשקלינן וטרינן בסמוך מענין קנס ואמאי הא מעיקר הדין דיחזרו דמים למקומן במזיד כיון דמעות מעשר גביה. וע"ז מתרצין שפיר דמעיקר הדין שיהא המקח קיים בין בשוגג בין במזיד כיון שאין הטעות והאיסור במקח הבהמה אלא במעות הלוקח וא"כ היינו מצריכין להלוקח לחלל המעות שביד המוכר וע"ז כתבו שפיר והיינו דפריך וליקנסי' ללוקח דכיון שכן הוא מעיקר הדין א"כ אמאי קנסינן למוכר אדרבא נקנסי' ללוקח כיון דעביד איסורא שלא יהא חוטא נשכר כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה במזיד תעלה כו' וקשה כמאן אתיא כו' דהכי איתא בתוספתא כו' עכ"ל. והא דפשיטא להו דההיא דתוספתא איירי בגבולין ולא מוקי לה בירושלים היינו כדכתבו בפ' לולב הגזול דלא מיתוקמא נמי ברייתא דהתם בירושלים ונהי דמה שכתבו שם משום דבירושלים מותר ליקח בהמה לזבחי שלמים לכתחלה זה לא שייך בהאי תוספתא דשביעית דאדרבא מדנקיט חיה ועוף ובעלי מומין ולא נקיט תמימין משמע דאיירי בירושלים ואפילו לרבנן שרי כיון דחזיא לשלמים אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להני טעמי דרש"י דוצרת הכסף ולשמא תכחיש אלא כולה מילתא דחכמים משום דשמא יגדל לחוד וסברי בפשיטות דבירושלים לא שייך שמא יגדל כמו שכתבו שם בפ' לולב הגזול דמש"ה לא מיתוקמא ברייתא דהתם בירושלים מדמקשה התם אי ס"ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף כו' וא"כ אכתי מדפסיקא ליה להמקשה גופא דלא איירי בירושלים אלמא דסובר בפשיטות דבירושלים לא חיישינן לשמא יגדל ולפ"ז ע"כ ההיא תוספתא דשביעית נמי בגבולין איירי וא"כ מקשו הכא שפיר אברייתא דהכא והוצרכו לתרץ דמתוקמא כרבנן ואיירי בתמימה דחויא לשלמים ואפ"ה אסור לכתחלה והיינו ע"כ משום שמא יגדל דהא להתוספות לית להו הני טעמי דוצרת הכסף ולשמא תכחיש ומ"מ משמע להו דבדיעבד אין להחמיר כ"כ בבהמה דחזיא לשלמים מה"ט דשמא יגדל כל זה נ"ל מוכרח לשיטת התוספות ודו"ק:

מיהו לשיטת רש"י שכתבתי יתיישב יותר דאיכא למימר דהתוספתא דשביעית וברייתא דפ' לולב הגזול איירי כולהו בירושלים דוקא דלא שייכי טעמי דוצרת הכסף ולא טעמא דשמא תכחיש בטורח הדרך כדפרישית לעיל ומש"ה מוקי תלמודא דהתם טעמא משום שמא יגדל ולפ"ז לא תיקשי נמי מה שהקשו בפ' לולב הגזול מהא דטיבעא אפירי לא מחללינן בין לב"ש ובין לב"ה דהא בירושלים ודאי עיקר החילול טיבעא אפירי ונתיישבו ג"כ שאר הקושיות שהקשו שם. ולפ"ן נאמר דבירושלים נמי שייך שמא יגדל כמו שרצו התוס' שם לפרש מעיקרא אלא דהוי קשיא להו מהא דמקשה התם אי ס"ד מעשר ממש הא בעינן וצרת הכסף ומאי קושיא הא בירושלים לא שייך האי טעמא ובעיני יפלא דלכאורה לא קשה מידי דהא למאי דבעי למימר דאיירי במעשר ממש ודאי לא אפשר לאוקמי בירושלים דהא קלטוהו מחיצות ואין פודין אותו אבל למאי דמסיק דאיירי בדמי מעשר שפיר איירי בירושלים ואתיא ככ"ע כן נ"ל לשיטת רש"י:

אחר שכתבתי כל זה אנהרינהו לעיינין מן שמיא וראיתי דמסוגייא דירושלמי סוף פ"ק דמעשר שני משמע דפרש"י ותוספות אלו ואלו דברי אלקים חיים דמעיקרא למאי דבעי לאוקמי ברייתא דלולב הגזול והתוספתא בדמאי דלא שייך ביה טעמא דוצרת הכסף ומתניתין דהלוקח בהמה בשוגג בודאי והוי טעמא משום דאין מעשר שני נפדה בריחוק מקום לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כפרש"י משום דכתיב וצרת הכסף ונתת הכסף וכדפרישית לעיל דרש"י נמי אסיפא דקרא סמיך וכמבואר להדיא בירושלמי אבל לבתר הכי דבעי לאוקמא בירושלמי מתניתין דהלוקח בהמה בשוגג כרבי מאיר ובעי לאוכוחי מהכא דאפי' בודאי נפדה בריחוק מקום ולא חיישינן לטעמא דוצרת ומש"ה מתיר ר"מ לכתחלה דהא ר"מ לא חייש נמי לטעמא דשמא יגדל בזכרים והא דקתני הלוקח ה"ה אפילו לכתחלה אלא משום שוגג נקיט הלוקח וא"כ ע"כ ההיא ברייתא דהכא דקתני אין לוקחין לכתחלה היינו משום שמא יגדל וכפירוש התוספות וכולה רבי יהודא קאמר לה ובמה היינו לפרש מיהו מסקנת הירושלמי סוף פ"ק מייתי ברייתא דתני בן ביבי ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחלל ואי אתה מחלל בריחוק מקום והיינו לגמרי כפרש"י וכדפרישית דרש"י נקיט קרא דוצרת הכסף וסמיך אסיפא דקרא ונתת הכסף והיינו למצוה בעלמא כדמוכח בירושלמי דגבי פירות נמי בשוגג הוי מקח טעות משום דאינו מקיים המצוה כתיקונו הא במזיד יעלה הפירות ויאכל במקום דבדיעבד נתחלל וממילא דא"ש נמי ההיא דהגוזל דמדוחק דא"א בענין אחר אפילו לכתחילה שרי ועוד דבלקחה לשם שלמים מודה רש"י דלא שייך ביה טעמא דוצרת ורבי יהודה דאיירי במתכווין לשם שלמים היינו משום שמא תכחיש כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ותלי"ת שהנחני בדרך אמת ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאתיא כרבנן כו' דאיירי בתמימה דחזיא לשלמים כו'. ולפ"ז הא דקאמר ר"י בד"א במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים לאו דוקא אלא בתמימה דחזיא לשלמים אלא דלכאורה הלשון לא משמע כן ועוד דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק עלה אבל במתכווין להוציא מעות מעשר שני לחולין ופירשו התוספות בסמוך בד"ה אבל דהיינו שמוסר המעות למוכר שיעלנו לירושלים ובתר הכי קתני סיפא דהאי תוספתא גופא במילתא דר"י אם היתה בעלת מום כו' ואיפכא ה"ל למימר בד"א במתכווין לשם שלמים דהיינו בתמימה דחזיא לשלמים אבל אם היתה בעלת מום יחזרו דמים למקומן וכלפי האי סיפא דאבל במתכוון דמפרשים התוספות שמוסר המעות לקדושת מעשר והבהמה לשם חולין ה"ל למיתני ברישא בד"א שלקחה לשם מעשר אבל במתכוון ולקחה לשם חולין. אבל למאי דתני עכשיו לא הוי רישא סיפא ולא סיפא רישא. ולכאורה היה נ"ל דפירוש התוספות דהכא היינו בשיטת רש"י דבסמוך בד"ה אבל במתכווין אלא כיון דהכל מפירוש ר"י לא ניחא לי בהכי וצ"ע ודו"ק ועיין בדיבור הסמוך:

בא"ד והכי נמי איתא בתוספתא כו' אם היתה בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין כו' עכ"ל. ולפירושם בההיא דבעלת מום הטעם משום שמא יגדל ובפירות טמאין כיון דאין ראויין בירושלים משא"כ לשיטת רש"י שכתבתי דבמה היינו לחלוק וא"כ לרבי יהודא בבעלת מום ובפירות טמאין הטעם שוה בהן דמחשבתו ניכר' מתוך מעשיו שאינו רוצה להעלותן לירושלים אלא לאכלן בעירו דאי לירושלים ה"ל לקנות בהמה תמימה דחזיא לשלמים דסתם בהמות מעשר בירושלים הויין שלמים כמבואר בכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך בד"ה אבל במתכווין דלדעתי מהאי תוספתא דמייתי התוספות הוי תיובתא לדידהו וסייעתא לפרש"י ודוק היטב:

גמרא והאנן תנן רבי יהודא אומר במזיד קידש ופירש"י דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל עכ"ל. ויש לתמוה אסברת המקשה דהא דקנסו רבנן ואמרו דלא הוי זבינא משום דהוי מידי דממונא וכה"ג אשכחן טובא דהפקר ב"ד הפקר משא"כ בקידושין אמאי פשיטא ליה דליבטלו הקידושין ואדרבא בכל דוכתי מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא הוי קידושין כו' ואיצטריך לשנויי דאפקעינהו רבנן לקידושין מיהו היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא פסיקא מילתא ואטו מי עדיף מהא דתנן בפירקין בערלה ואיסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אף על גב דתפסי דמיהן מדרבנן והוה ליה איסורי הנאה ואפ"ה לא החמירו לענין קידושין כ"ש הכא ואפשר דקשיא ליה אהא דקתני במזיד קידש משמע דלכתחלה אין צריך קידושין אחרים לכתחלה דכה"ג מדייק הש"ס בנדרים דף מ"ו בהא דמכרן וקידש בדמיהן ודוחק. מיהו לפרש"י יש ליישב קצת דהכא נמי לענין יחזרו דמים למקומן אף על גב דמדינא חל קדושת מעשר על הבהמה אפ"ה משום קנסא הפקיעו חכמים קדושת מעשר מהבהמה וא"כ ה"נ לענין קידושין הוי ליה להחמיר להצריך קידושין אחרים כ"ז יש ליישב בדוחק לפי שיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דעיקר הקנס שמא לא תעלה לירושלים וא"כ אמאי פסיקא ליה להמקשה לבטל קידושי דאורייתא משום חששא זו ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש קושיית המקשה בפשיטות דאכתי לא סלקא אדעתא דהמקשה דטעמא דרבי יהודא דיחזרו הדמים למקומן הוי משום קנסא אלא קס"ד דמדינא קאמר ר"י דלא הוי זבינא כלל אי משום דסבר ר"י נמי דמעשר ממון גבוה הוא דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג רבי יהודה אדרבי מאיר כ"א במתניתין דהכא ועוד דהא בפרק חלק אסקינן דבגבולין מודה רבי יהודה דממון גבוה הוא ובפרק קמא דבכורות נמי אמרינן דסבר רבי יהודה דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה ומקשה התם נמי מדאמר רבי יהודה במזיד קידש ומשני נמי כדהכא ע"ש וסברת המקשה בזה דסובר רבי יהודה דאין לו רשות לשנות כלל במעשר בגבולין אלא מה ,שאמרה תורה וצרת הכסף מיהו כבר כתבתי בשיטת רש"י דכ"ע מודו דתפסי מיהו קדושת שלמים בדיעבד אבל כל שלא לקח לשם שלמים לא הוי זבינא כלל מדאורייתא וא"כ מקשה שפיר והתנן ר"י אומר במזיד קידש והיינו כדמקשה בבכורות וה"נ איתא בירושלמי פ"ק דמעשר שני דכל היכא שאין לו רשות למכור אין לקדש בו ע"ש וע"ז משני שפיר אמר ר"א אשה יודעת והיינו כדמשני נמי בבכורות דע"מ שתעלה לירושלים ודאי רשאי למכור כרבי יהודא וה"ה לקדש במאי דביני ביני וכמ"ש לעיל בפיסקא דמעשר שני ובל' התוספות בד"ה איהי לא ניחא לה וא"כ ה"נ אפילו קידשה סתם במעות מעשר כיון דאשה יודעת הו"ל כאילו התנה שתעלה לירושלים וע"ז מקשה רבי ירמיה דע"כ ליתא להאי סברא דמסתמא אשה יודעת וה"ל כאילו התנה דא"כ בבהמה טמאה נמי אמאי אמרינן דיאכל כנגדן ואדרבא היה לנו לכוף את המוכר לעלות לירושלים דהא ה"ל כאילו התנה ומשני דודאי לא הוי כאילו התנה אלא הכא באשה חבירה דידעה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך בל' התוספות דע"כ לית ליה לר"י דמתניתין דיאכל כנגדן כן נ"ל נכון לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועם כל זה לא נמנעתי לכתוב כיון דסוגיא דשמעתין בהכי רווחא וסוגיא דבכורות מסייע לי ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל במתכוון כו' פי' בקונטרס כו' וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י לא' א'. דמה שהקשו אטו ברשיעי עסקינן דמלבד שאין זו קושיא כ"כ דאף דלשון מזיד בכל מקום היינו ברשיעי מ"מ כאן אין הכרח לפרש דאיירי ברשיעי דנהי דלענין להוציאה לחולין הוי מזיד מ"מ בהא מיהא טעי שסובר שרשאי לזקוף דמי המעשר במלוה ויאכל כנגדן בירושלים וזה מוכרח דאלת"ה תיקשי יותר לפירוש התוספות דהאי במתכוין היינו שהתנה עם המוכר שיהא המעות בקדושה ויעלה לירושלים דא"כ הא דאמר רבי יהודא בתוספתא שהביאו התוספות בדיבור הקודם בפירות טמאים דבמזיד נמי יחזרו הדמים למקומן והנהו פירות טמאין היכי דמי אי בהתנה עם המוכר שיעלה המעות לירושלים מאי איריא פירות טמאין אפילו טהורין נמי יחזרו דמים למקומן כיון שאין אנו מאמינים לו ואדרבה בפירות טהורין חיישינן טפי שלא יאמין לנו כמ"ש התוספות ואי בקנה הפירות טמאין להוציא לגמרי מעות מעשר לחולין תיקשי להו נמי אטו ברשיעי עסקינן ומה"ט גופא שהקשו לפרש"י דהא לר' יהודא לקוח בכסף מעשר אינו נפדה אע"כ דאיירי בהכי שרוצה לזקוף דמי המעשר במלוה ולאכול כנגדן וא"כ ה"ה לפרש"י. וקושיא השניה שהקשו מאי לפני עור איכא הכא נ"ל דרש"י נמי לאו דוקא בלאו דלפני עור איירי אלא לישנא קלילא בעלמא נקיט ואיסורא וקנסא דרבנן הוא משום שנותן מכשול כדמסקינן בשמעתין להדיא האי לישנא לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואדרבא לפירוש התוספות דהקנס הוא לפי שאין אנו מאמינין לו לא שייך האי לישנא שפיר. וקושיא השלישית שהקשו כיון שהבהמה נתפסת בקדושה וכי משום קנס נאמר שיאכלנה חוץ לירושלים כבר כתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דקושיא זו נמי קשה לדידהו בהא דאמרינן דבדיעבד לא נתחלל משום גזירה שמא יגדל ונדחקו ליישב ואין צורך לכפול הדברים דעכ"פ לפי פירושם אין כאן מקום להקשות על רש"י. ובר מן דין נ"ל דמה שכתב רש"י דהמוכר יודע שהמעות מתחללי' על הבהמה כו' לאו משום דלקושטא דמילתא מתחללות שיתפוס הבהמה בקדושה דמהיכי תיתי נאמר שיתחלל בעל כרחו כיון שהוא אינו רוצה בכך ולכאורה בכל דיני חילול דהקדש ומעשר לא אשכחן חילול בלא כוונה לבר משביעית דתופס דמיו אלא דכוונת רש"י היא לפי שהמוכר יודע דמעות בעלמא מתחללים על הבהמה אם רוצה הלוקח בכך ואם כן סבר המוכר דאיהו לא עביד איסורא שמוכר לו דבר הראוי להתחלל ומשום הכי המעות שבידו חולין והלה יאכל כנגדן ובאמת שזה אסור דעיקר המצוה שיעלה הבהמה לירושלים לשם שלמים וא"כ עבר על לפני עור באיסור דרבנן כדפרישית. וקושיא הרביעית שהקשו מאי פריך והאנן תנן הא לא דמי כלל כו' אבל הכא האשה אומרת שתוליכני לירושלים כו' עכ"ל. ולא ידענא אמאי פשיטא להו דהמקשה הוי סבר דאיירי שהאשה אומרת שתוליכני לירושלים ואדרבא טפי משמע דמקשה הוי סבר דקידושין הוי בגבולין והתרצן הוא דמשני דע"מ שתוליכני לירושלים קיבלה מכלל דהמקשה לא הוי סבר הכי וכדמשמע נמי הסוגיא דפ"ק דבכורות ועיין מ"ש בזה בדף נ"ג ע"ב בלשון התוספות בד"ה איהו לא ניחא ליה ועוד יישוב אחר על זאת הקושיא אבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה מתקיף לה:

בא"ד לכך פר"י אבל במתכוון כו' כלומר שהתנה עם המוכר. וקשיא לי א"כ מאי בין שוגג בין מזיד דקאמר רבי יהודה דבשלמא לפרש"י נהי דלשון מתכוון לא שייך בשוגג מ"מ בהא דקונה אותה לשם חולין שייך שפיר בין שוגג בין מזיד כמו שפירש"י בעצמו משא"כ לפי' התוס' הא מילתא דהתנה עם המוכר לא שייך כלל בשוגג א"כ בין בשוגג אין לו ענין כלל במימרא דר"י ויש ליישב בדוחק דלענין דינא קאמר דבמזיד שהתנה עם המוכר הוי כמו בשוגג גמור דיחזרו דמיו לקומן ועוד כל שהוא מזיד מסתמא התנה כן נ"ל ועדיין צ"ע ומה שיש לדקדק עוד בדבריהם נתבאר בדברי הקודמים ומה שהקשיתי לפירושם מההיא דפירות טמאין אפשר ליישב דבפירות טמאין איירי ודאי שקנה אותן לשם חולין ולא שייך לומר אטו ברשיעי עסקינן דאפשר שהיה בדעתו לאכול כנגדן דכיון דלא חזו למעשר אפשר דלא מיקרי לקוח בכסף מעשר ונפדין דמעיקרא אדעתא דהכי כו' משא"כ בבהמה טהורה ופירות טהורין קשיא להו שפיר אטו ברשיעי עסקינן דלא שייך בהו דאדעתא שיאכל כנגדן קנינהו כיון שהם בעצמן ראויין לחול עליהן קדושת מעשר כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

גמרא מתקיף לה ר' ירמיה והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו' ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן. וקשיא לי אכתי מאי מקשה אדר' יהודה דלמא הא מתניתין דאין לוקחין ר"מ היא דס"ל מעשר ממון גבוה הוא ואין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אפי' ע"מ שיעלנו הלה לירושלים כדאיתא ריש פ"ק דמעשר שני וא"כ לא שייך בהו מכירה בכה"ג והא דאמרינן יאכל כנגדן ולא אמרינן יחזיר דמים למקומן הא אוקמינן בסמוך כשברח ומש"ה קנסינן ללוקח דאיכא איסורא משא"כ ר' יהודה דאמר במזיד קידש לשיטתיה דמעשר ממון הדיוט ומותר למוכרו ע"מ שיעלנה הלה לירושלים וכיון דליכא איסורא כלל אמאי נקנסיה שיאכל כנגדן ולכאורה היה נ"ל בזה לחלק ולומר דאפי' ר"מ לא קאמר דמע"ש אין מוכרין אלא במעשר ממש ולא במעות מעשר אלא דבמנחות דף פ"ג משמע להדיא בדר' אלעזר גופא דאיירי הכא אפילו במעות מעשר איירי ר"מ דלית בהו דין מכירה כלל ואפילו לשלמים אינו נתפס ע"ש לכך נ"ל דאדרבה מש"ה גופא לא מצינן לאוקמא כל הני משניות דהלוקח בהמה ופירות וההיא דאין לוקחין עבדים כר' מאיר דלר"מ אין בהם מכירה כלל אפילו לקנות שלמים אלא דוקא דרך חילול כאותה ששנינו מי שהיה לו פירות בירושלים ולחבירו מעות אומר הרי פירות הללו מחוללין משמע דוקא דרך חילול וה"ה איפכא וכן בההיא דלולב הגזול דאיירי בה ר"מ קתני דרך חילול אלא דנ"ל דוחק לאוקמי כל הני מתניתין דלא כר"מ ועוד דהא רישא דמתניתין בהאי פירקא גופא ר"מ היא דאמר מעשר שני אין מוכרין אותו ובתר הכי תני כל הני ועוד דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ ואפ"ה מייתי כל הני מתניתין. לכך נלע"ד ליישב בשיטת רש"י דהכא לא איירי שהתנה כלל ע"מ שיעלה לירושלים אלא בסתם מקח איירי ואפ"ה משני ר"א כיון דאדם יודע מסתמא אדעתא דהכי נעשה המקח והקידושין שתעלה לירושלים ואהא מקשה רבי ירמיה שפיר דע"כ ליתא להאי סברא מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה כו' ואפילו אי מוקמת לה כר"מ קשיא נמי אי ס"ד דע"מ שיעלה לירושלים יהיב ליה והמקח בטל מדאורייתא לר"מ כיון דממון גבוה הוא א"כ אין כאן מקום לומר דיאכל כנגדן אפילו כשברח דאדרבא כה"ג אתי לידי תקלה דמאחר שיאכל כנגדן יסמוך המוכר ע"ז ויוציא המעות לחולין ואתי לידי תקלה דאיסור דאירייתא ולא שייך קנסא בכה"ג בדאוריית' ואדרבה הו"ל לעקור ולבטל המקח לגמרי אע"כ דליתא להאי סברא דאדם יודע ולא אמרינן בשום דוכתא דע"מ שיעלה לירושלים יהבינהו אלא היכא שהתנה וא"כ שפיר מיתוקמא כולה מתניתין אפילו כר"מ ואפ"ה לא אמר דליבטל המקח משום ההיא דאין מוכרין דהכא לאו מכירת מעשר הוא אלא שרוצה לחלל המעות על הבהמה ומש"ה אמרינן דיאכל כנגדן והדרא קושיא לדוכתא דכ"ש לרבי יהודא הל"ל באשה דיאכל כנגדן או שיחזרו דמים למקומן והא ודאי לית ליה כמו שאבאר כן נ"ל ודוק היטב ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה מתקיף לה כו' וא"כ גבי אשה נמי הל"ל דבעל יאכל כנגדן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי אתקפת' דרבי ירמיה ואמאי איצטריך לדחוקי נמי דאיירי באשה חבירה דהא בפשיטות מצי לתרץ דהא דאמר ר"י במזיד קידש היינו משום הא גופא דס"ל דהבעל יאכל כנגדן מיהו לפרש"י ומהר"ם א"ש דאי ס"ד דבמזיד הבעל יאכל כנגדן א"כ בשוגג אמאי אמר ר"י לא קידש ואוקימנא לעיל משום קידושי טעות משום טירחא דאורח' ואונסא דאורחא ואי ס"ד דיאכל כנגדן לא שייכי הנהו טעמי אבל לפירוש ריב"א אף על גב דיאכל כנגדן משום קנסא מ"מ המעות ג"כ בקדושה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא היינו טעמא דרבי יהודה דבמזיד קידש ואין ה"נ שהבעל יאכל ג"כ כנגדן ואין זה ענין לבטל הקידושין כלל כיון שהיא תקיים תנאה ותעלה המעשר לירושלים ובשוגג לא קידש דה"ל קידושי טעות משום טירחא ואונסא דאורחא ונ"ל דלריב"א לא מפרשינן אתקפתא דרבי ירמיה כמו שפירשו התוספות דהא יש לפרש בענין אחר בפשיטות דרבי ירמיה בעי לאוכוחי דליתא כלל להאי סברא דאדם יודע דאי ס"ד אמרינן אדם יודע אמאי אמרינן התם בבהמה ועבדים טמאין יאכל כנגדן משום קנס ואמאי הא כיון דאדם יודע ואדעת' דלעלות לירושלים מכר בוודאי יקיים תנאו ויעלה לירושלים כיון שיודע שאין מתחלל על בהמה טמאה אע"כ דסתם בני אדם אינן יודעין במה מעשר מתחלל ובמה אינו מתחלל ומש"ה קנסינן ליה שיאכל כנגדן כשברח המוכר דאל"כ קנסינן למוכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אמר ר"י במזיד קידש ואף שהתוס' לא רצו לפרש כן אתקפתא דר' ירמיה היינו משום דלישנא דאתקפתא משמע להו טפי כפירושם אבל לפי' ריב"א ודאי צריך לפרש כדפרישית ודוק היטב:

בא"ד והקשה ריב"א הא מוקמינן לה בסמוך כו' וא"כ היאך הוא יכול לחלל כו' כדאמר בפרק מרובה בשמעתא דצנועין כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בל' הגמרא דההיא דאין לוקחין עבדים היינו כרבי מאיר א"כ בלא"ה לא קשה מידי דהא בהאי שמעתא דצנועין גופא מסקינן התם ע"ב דאם נאמר דצנועין ס"ל כר"מ דמעשר ממון גבוה ואפ"ה לענין פדיון אוקמוה ברשותיה מש"ה מצי לחלל ג"כ אפילו בשאינו ברשותו ע"ש. מיהו יש לפרש קושיית ריב"א כיון דהכא אליבא דר"י קיימינן דאמר במזיד קידש ומקשה רבי ירמיה דהל"ל יאכל כנגדן א"כ מקשה ריב"א שפיר דאליבא דר"י לא שייך לומר יאכל כנגדן משא"כ למאי דפרישית בסמוך דלפי' ריב"א גופא מפרש האתקפתא דרבי ירמיה איפכא ואדהתם קאי דליתא להאי סברא דאדם יודע לכ"ע וכדפרישית נמי בלשון הגמ' דמדר"מ נשמע לדר"י דבהאי סברא לא פליגי א"כ אין מקום לקושית ריב"א ויש ליישב ודו"ק מיהו בלא"ה מתרץ מהר"ם שפיר ליישב פירש"י ועיין עוד לקמן ע"ב:

גמרא אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמי' למקומן כי התם ופרש"י כדאמרן גבי בהמה טהורה מזיד עכ"ל. וקשיא לי הא כבר שנינן לעיל דאדם יודע ואתקיף עליה מהאי דאין לוקחין ונהי דמוקי באשה חבירה אכתי אית לן למימר הדר ביה מהאי סברא וא"כ שלשה חלוקים בדבר דבבהמה טהורה כיון דלא שייך לומר אדם יודע יחזיר דמיו למקומן משא"כ בבהמה טמאה ועבדים כיון דאיכא למימר דאדם יודע וע"מ שיעלה לירושלים מכר לא קנסינן ליה רק קנסינן ללוקח שיאכל כנגדן אבל באשה חבירה דידעה וליכא איסורא כלל לא קנסינן לא לאיש ולא לאשה ומשום הכי אמרינן במזיד קידש. תו קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי בשברח משום האי קושיא דנימא יחזרו דמיו למקומן כי התם האיכא למימר דההיא דאין לוקחין היינו כת"ק דרבי יהודא דאמר במזיד תעלה ותאכל במקום דהיינו נמי יאכל כנגדן ולית ליה הא דר"י דאמר יחזיר דמיו למקומן דהא קי"ל דכל מקום שאמר ר"י במה היינו לחלוק ואף על גב שכתבו התוספות בפרק לולב הגזול דאשכחן נמי במה לפרש וההיא דהכא היינו לפרש אכתי היא גופא תקשי מנ"ל למקשה דלמא במה דהכא נמי לחלוק. ולקושיא ראשונה יש לתרץ לפי מאי דפרישית בסמוך דע"כ מאתקפתא דרבי ירמיה הדר ביה הש"ס דלא אמרינן כלל אדם יודע דאל"כ לא ה"ל למיתני יאכל כנגדן וקושיא השנייה יש ליישב ג"כ למאי דפרישית דההיא מתניתין דאין לוקחין כרבי מאיר דסתם משנה ר"מ א"כ מקשה הש"ס שפיר דכיון דלר"מ מעשר שני אין מוכרין אותו כלל כ"ש דבבהמה טמאה ועבדים הל"ל דיחזרו דמיו למקומן כיון דלא הוי מכירה כלל ומדר"י שמעינן לר"מ במכ"ש. כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ותוספות דממזיד מקשו אבל לולי דבריהם היה נ"ל ברור דהא דמקשה הכא ואמאי יחזרו דמיו למקומן כי התם לאו ממזיד מקשו אלא משוגג דלכ"ע קתני יחזיר דמיו למקומן וה"נ כיון דהדר ביה מסברא דאדם יודע ואסיקנן דאינו יודע א"כ ה"ל המוכר והלוקח שוגגים ויש לו לבטל המקח כן נ"ל ברור וראיה ברורה דהא בירושלמי אמתניתין דהלוקח בהמה שוגג יחזיר דמיו למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום מקשי תמן תנינן אין לוקחין בהמה טמאה כו' ואם לקח יאכל כנגדן והכא את אמר הכין א"כ ע"כ דאשוגג מקשה דהא מילתא דר' יהודא דמזיד יחזיר דמיו למקומן ליתא התם וכן פירש המפרש לירושלמי שם דאשוגג קאי התם ומשני נמי כשברח כי הכא ואף שיש לי פירוש אחר בירושלמי דאמים ומלח ופירות שאינו יכול להגיע לירושלים מקשה מ"מ בהכי ניחא לי טפי לולי שרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

דף נו עמוד ב

ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כבר כתבתי דזה הלשון תמוה לפי' התוספות לעיל בד"ה אבל במתכוון דשקלא וטריא דשמעתין היינו אפילו בשהתנה שיעלה המוכר המעות לירושלים אלא שאין אנו מאמינים לו וא"כ היאך שייך לומר דחורא גנב כיון שהוא עומד וצוח שרוצה להעלות לירושלים ובשלמא לגבי הלוקח שפיר מצינו למיקנסי' ולמימר דעכברא גנב שאין לו למסור מעות מעשר לע"ה אלא לחבר משא"כ לגבי המוכר לא שייך שפיר ונראה דהתוספות לא כתבו לעיל דאיירי אפילו התנה אלא ליישב לשון במתכוון אבל ההיא דאין לוקחין ודאי איירי בסתמא ומכ"ש למאי דפרישית דהדר ביה מהאי סברא דאדם יודע וא"כ עיקר התקנה שלא יקח מעות מעשר לידו אלא שיקנה הלוקח לשם שלמים ותו לא פלוג רבנן בתקנת' בין יודע לאינו יודע ואפילו התנה כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מסתברא כל היכא כו' וזה דוחק לפי' ריב"א כו' דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות ואלו ואלו דברי אלקים חיים עולים בקנה א' ואכתי יש לדקדק על מה שכתבו דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים ולדבריהם לעיל בד"ה אבל במתכוון משמע דתחלת המקח היה ע"מ שיעלה לירושלים אלא שאין אנו מאמינין לו וע"כ למאי דמקשה ונימא יחזרו דמים למקומן כי התם ההיא דאין לוקחין נמי איירי בהאי ענינא למאי דלית ליה האי דרשה לחלק בין היכא דאדם יודע וא"כ אף שרוצה להעלותן לירושלים אין אנו מאמינים לו וא"כ שפיר חוב הוא לו שיבטל המקח אף על פי שרוצה לעלות לירושלים מיהו למאי דפרישית בסמוך דודאי עיקר תקנתא לאו משום הכי הוה אלא בלוקח ומוכר סתם וא"כ שפיר קשיא להו לפריב"א אדרבה זכות הוא לו דכיון דהדר ביה הש"ס מהאי סברא דאדם יודע וסתם בני אדם אין יודעין א"כ לאו ע"מ להעלות לירושלים נעשה המקח והמוכר יבטל המקח ולא איצטריך לומר דקנסינן ליה כן נ"ל נכון:

בא"ד אך זה קשה לפי' הקונטרס לעיל כו' שהרי האיסור בידו דהיינו בהמה עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דמ"ש רש"י שהמעות מתחללין על הבהמה לאו דקושטא דמילתא הכי הוא דודאי אין מעשר מתחלל בלא כוונה כ"ש שנתכוון להוציא לחולין אלא על כוונת המוכר כתב רש"י שיודע שהמעות מעשר מחחלל' על הבהמה אם ירצה לחלל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושיי' התוס' על פי' הקונטרס דודאי עיקר איסורא ביד המוכר דהיינו המעות שלא נתחלל כן נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי ודו"ק:

משנה המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר מ"מ האפר אינו בעולם ולכי קלי ה"ל גופא אחרינא ולא זהו מה שקדשה בו משמע דאי לאו דגופא אחרינא הוא הוי מקודשת אף על גב דמעיקרא לאו אדעתא דאפרה קיבלה אלא שהיתה סבורה להתקדש בגוף הפירות כמ"ש התוספות וא"כ היה נראה מזה סיוע למה שכתבתי במכילתין בכמה דוכתי דכל היכא דניחא לה בקידושין אינה מקפדת ותקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דהתקדשי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו ש"פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקידשה במעשר שני בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל"כ היתה מקודשת אף על גב דדמי המעשר אינן שוין כ"כ כמו חולין, אלא דמל' הרשב"א גופא בההיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי לכך נראה דשאני הכא שהאשה יודעת מסתמא דערלה אסורה בהנאה וא"כ ה"ל למימר דמקודשת באפרה לכך הוצרך הרשב"א לפרש דאפ"ה אינה מקודשת כיון שהאפר אינו בעולם מיהו התוספות שכתבו כאן שהאשה סברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן משמע להו דאיירי שהאשה אינה יודעת דאסורין בהנאה או בשוגג שאינה יודעת שהן פירות ערלה וא"כ מבואר מדבריהם דאפ"ה ה"ל קידושי טעות ולא נחתו להאי סברא שכתבתי דבקידושי כל דהו ניחא לה ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה המקדש בערלה כו' וא"ת אמאי לא חשיב כו' פיגול ונותר וטמא כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דת"ל דבלא"ה אינה מקודשת משום קדשים כדתנן המקדש בחלקו כו' ותירץ דאולי פסיקא להו בשום דוכתא דבפיגול ונותר פקע ליה איסור קדשים כו' ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דהא ודאי ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש"פ אלא דאפ"ה לא שמעינן לה דאינה מקודשת מההיא דהמקדש בחלקו דהתם טעמא אחרינא הוא דמשלחן גבוה זכי ליה רחמנא כדדרשינן לעיל מקרא דומיא דאש לאכילה וזה לא שייך בפגול ונותר אלא מטעמא דאיסור הנאה קשיא להו דה"ל למיתני דאינה מקודשת ושייך בהו נמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת כגון פגול ונותר דשלמים דפקע קדושת' לאחר זריקה וזה בכוונת' ודו"ק:

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי כו' עכ"ל. והא דלא כתבו בפשיטות דבפלוגתא לא קא מיירי היינו משום דבשר וחלב וחולין שנשחטו בעזרה נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן לכך הוצרכו לידחק דס"ל כר"י הגלילי מיהו נראה דלא הוצרכו לכל זה אלא לתירוצם הראשון שכתבו כאן דמקדש בערלה איירי דשלא כדרך הנאתן אינו ש"פ דלתירוצם השני מצינן למימר דתנא דמתניתין בכל הני דקחשיב לא אתא לאשמעינן אלא הא מילתא גופא דאף ע"ג דש"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה אינה מקודשת מהטעם שכתבו משא"כ בחמץ בפסח לא שייך הא מילתא דהא אסור להשהותו ועבר בבל יראה ובל ימצא ואין לו ביעור אלא שריפה דילפינן מנותר דכתיב באש תשוף ובהכי ניחא נמי דלא קתני פיגול ונותר כיון דמילתא דפשיטא היא דאסור אף שלא כדרך הנאתו דכתיב באש תשרפו ואף דמלשון התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד משמע דחמץ בפסח נמי שרי שלא כדרך הנאתו ע"כ צ"ל דהתם ע"כ לאחר פסח איירי דלא שייך בל יראה והכא לא בעי למיתני חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא מיתסר אלא משום קנסא מדרבנן כן נ"ל ודו"ק:

גמרא והא לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל וכדרבי אבהו כו' אף ע"ג דחזקיה נמי מודה בלא יאכל בצי"רי מ"מ לחזקיה ע"כ לא איירי דסקלי' מיסקל דא"כ אמאי שני בלישנא למיכתב לא יאכל בצירי לכתוב לא יאכל בחול"ם ואפ"ה ידעינן דלאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך דנבילה היא אבל לרבי אבהו דלא שני ליה בין לא יאכל בצי"רי ובין לא יאכל בחו"לם מקשה שפיר ובחידושי לב"ק הארכתי בישוב ל' הגמ' ובל' רש"י ז"ל ע"ש כי שם מקומו:

שם ולהנך תנאי דמפקי להאי בעל השור נקי כו' הנאת עורו מנ"ל. נראה דהא דפסיקא לתלמודא דלכ"ע הנאת עורו אסור' היינו ממתניתין דהכא דקתני אינה מקודשת:

דף נז עמוד א

גמרא כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש. הא דלא פירש בקרא דואהבת את ה' אלקין היינו משום דלענין האהבה שפיר הוי דריש לרבות ת"ח דנהי דבכל נפשך ובכלל מאדך לא שייך לגביה דהא קי"ל אבידתו ואבידת רבו אבידתו קודמת מ"מ בעיקר קרא דואהבת לחוד שייך שפיר לרבות ת"ח דאפילו באב ואם מצינו דהשוה כבודן לכבוד המקום כ"ש בת"ח דאבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודם משא"כ לענין מורא ס"ד דלא שייך כלל שום מורא למורא המקום וכנראה מפרש"י עד שבא ר"ע ולימד דלענין מורא נמי שייך לרבות ת"ח כדמצינו כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' א' ע"ש באריכות:

שם בעגלה ערופה מנ"ל אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ופרש"י ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין דאין משיבין על ההיקש עיין במהרש"ל ובמהרש"א ז"ל ולענ"ד דברי מהרש"ל ז"ל נכונים דבלא"ה קשיא לי נמי דלא שייך כלל האי פירכא דמה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין דהא דכפרה כתיב בה כקדשים היינו קדושת זבח ולא אשכחן בהו דיוצאין חולין דאין נפדין תמימין אלא דכך כוונת רש"י דמ"מ כיון דאשכחן דאיסור מעילה בקדשים לאו משום איסורי הנאה הוא דהא קדשי בדק הבית נמי אית בהו מעילה ולאו משום חומר איסור הנאה נגעו בהן דהא כל איסורי הנאה אין להן היתר בפדיון והני תפסי דמיהן ויוצאין לחולין אע"כ דאיסור מעילה אינו אלא מגזירת הכתוב ולאו משום איסור הנאה ע"ז מסיק שפיר דאפ"ה אין משיבין על ההיקש כן נ"ל אלא דאכתי קשיא לי בעיקר לישנא דאין משיבין על ההיקש דלכאורה האי כפרה כתיב בה כקדשים לאו הקישא הוא אלא כעין מה מצינו כדאמרינן בסמוך נאמר מכשיר ומכפר בפנים וא"כ שפיר משיבין על מדת מה מצינו ואפשר דלאו דוקא הקישא אלא ייתורא דקרא דכפר דרשינן ועדיף מהקישא דקרא אתי לאקושי לקדשים ואף על גב דכפר איצטריך לכמה דרשי אפשר דאפ"ה מייתר דכתיב נמי ונכפר להם הדם ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה כפרה כתיב בה כקדשים כו' תימה דבכריתות מפיק לה מוערפו שם שם תהא קבורתה עכ"ל. נראה דמפשטא דקרא לא שמעינן שפיר שם תהא קבורתה אלא שם תהא עריפתה אלא דסמכו אהא דילפינן עגלה ערופה ממת ובזה נתיישב לי מה שהקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו סוגיות אהדדי דבפרק אין מעמידין ילפינן מת מעגלה ערופה והכי איתא נמי בפרק נגמר הדין וכתב שהן מהסוגיות המתחלפות ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לענין עיקר מלתא דעגלה ערופה אסור בהנאה ילפינן עגלה ערופה ממת דשם תהא קבורתה ואסור מיהא לאחר עריפה כמו שתירצו התוספות כאן משא"כ בפרק נגמר הדין ובפרק אין מעמידין דאיירי לענין האורג בגד למת דמיתסר בהזמנה וכן בפרק אין מעמידין לענין תקרובת ע"א דמיתסר נמי בהומנה משהכניסו לשם תקרובת ע"א הוצרך לומר דילפינן ע"א ממת ומת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מדכתיב בה כפרה כקדשים והיינו מחיים כמ"ש התוספות כאן כן נ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ואי מוערפו כו' אבל מחיים לא להכי איצטריך כפרה עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל דאין זה התירוץ עיקר דלקמן משמע איפכא דעגלה ערופה ילפינן מציפורי מצורע כמ"ש התוספות לקמן ומהרש"א ז"ל כתב ע"ז שאין זה מוכרח דלקמן כתב כן אליבא דר"ל והכא אליבא דרבי יוחנן דליכא למילף עגלה מציפורי מצורע אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים דמסתמא אית ליה לרבי יוחנן הא דרבי ינאי רבי' דירידתה לנחל איתן אוסרתה עכ"ל. ובמחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאשתמיטתיה ש"ס ערוך בחולין דף פ"ב דבהדיא מסקינן התם דאמר רבי יוחנן עגלה אינה משנה והיינו משום דלית ליה הא דאמר רבי ינאי ירידתה לנחל איתן אוסרתה ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך בשמעתין ואדרבא היה נ"ל לפרש איפכא דמה שהוצרכו התוספות לפרש תירוץ אחר דכפרה כתיב בה אינו לעיקר דרשה היינו משום דלרבי יוחנן ע"כ לית ליה האי דרשה דהא ס"ל דמחיים לא מיתסרא וא"כ לא ה"ל לתלמודא לאתויי דרשא דרבי ינאי דתליא בפלוגתא ולמישבק עיקר דרשא דכתיב בעגלה גופא דהא לר"י לא איירי מתניתין דהכא אלא לאחר עריפה ועוד דהתוספות בפ' נגמר הדין כתבו דהלכה כר' יוחנן בהא ומקשו שם אמימרא דרבא אף שדבריהם שם לכאורה אינן מוכרחין דנהי דקי"ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל מ"מ הכא משמיה דרבי ינאי אמר דהוי רבי' דר"י ומה"ט נראה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבי ינאי וכמ"ש עוד בסמוך מ"מ הוי ניחא לי לפרש כן דברי התוספות דהכא בתירוץ השני כשיטתם פ' נגמר הדין אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ אמאי מייתי סתמא דתלמודא בסמוך בציפורי מצורע מנ"ל מדתנא דבי רבי ישמעאל דהא לכאורה רבי יוחנן לית ליה הא דתדר"י ודעתי ליישב אי"ה בסמוך ודו"ק:

בא"ד א"נ י"ל דהא דקאמר הכא לא עיקר דרשה היא דהא איצטריך לדרשא אחריתא כדאמרינן בפ"ק דחולין כו' אלא עיקר דרשא דהכא הוי מוערפו שם עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלשיטת מהרש"ל מוערפו שם לחוד ודאי לא ידעינן איסור דקודם עריפה אלא דסמכו נמי אדרשא דמכפר מציפורי מצורע כפירושם בסמוך בד"ה תנאי היא ולפי מה שכתבתי מסברא דנפשאי דבזה התירוץ השני דהתוספות בעי לאוקמה כרבי יוחנן דלא מיתסר קודם עריפה א"כ א"ש כפשוטו דמוערפו שם לחוד ילפינן אלא דשיטת מהרש"ל ז"ל ודאי קשיא לי בדברי התוספות במה שכתבו דאיצטריך לדרשא אחריתא בפ"ק דחולין דאכתי לכולהו מילתא מצינן למילף מהאי ילפותא דכפרה כתיב בה כקדשים דלכל מילי הוי כקדשים וכיון דכ"ע אית להו ילפותא דכפרה כתיב בה לענין טריפות מיהא א"כ אמאי איצטריך וערפו שם דהא קודם עריפה ילפינן מקדשים ולאחר עריפה מציפורי מצורע משא"כ לפי השיטה שלי אתי שפיר דאדרבה מדכתיב וערפו שם אתא לגלויי דלא נילף מקדשים לאסרו קודם עריפה והיינו אליבא דרבי יוחנן ומש"ה מייתי תלמודא הכא ובפרק נגמר הדין ובפרק אין מעמידין האי ילפותא דכפרה כתיב בה שהיא דרשא פשוטה יותר דהא כ"ע מודו בה מיהא לענין טריפה וזה דרך הש"ס בכמה דוכתי כמ"ש התוספות בדוכתי טובא. ועוד היה נ"ל לפרש כוונת התוספות בדרך אחר לפי מ"ש לקמן בד"ה תנאי דילפינן קודם עריפה מציפורי מצורע אפ"ה איצטריך נמי הא דכפרה כתיב בה כקדשים דמהכא לא ידעינן דעגלה מיקרי מכפר כקדשים ומש"ה אית לן למילף מכפר ממכשיר כמו בקדשים אלא דאכתי לא הוי אתי שפיר דה"ל למימר כפרה כתיב בה וע"ז כתבו משום דבפ"ק דחולין מסיים בה האי לישנא דכקדשים מש"ה מייתי הכא נמי בהאי לישנא אלא דלשון התוספות לא משמע כן. ועי"ל דלהאי תירוצא דהתוספות כולה מילתא ילפינן מוערפו שם דהאי שם אוהורידו אותו לנחל איתן כתיב ומשמע דמאחר שהורידו אין לו היתר אלא וערפו שם ושם תהא קבורתה כך נראה בעיני לפי שיטת התוספות בשמעתין דלא מייתי האי סוגיא דאמר רבי יוחנן בפרק אותו ואת בנו דעגלה ערופה אינה משנה אבל לפי הסוגיא דהתם א"כ אם נאמר דמוערפו שם לחוד ילפינן הוי דלא כרבי ינאי ודלא כרבי יוחנן ודוק היטב ובסמוך אבאר יותר:

גמרא בציפורי מצורע מנ"ל דתנא דבי ר"י נאמר מכשיר ומכפר כו' כבר הקשיתי לשאול אמאי מייתי סתמא דתלמודא האי ילפותא כיון דלרבי יוחנן דבסמוך לית ליה האי ילפותא כדמשמע בסמוך דמסקינן תנאי היא וא"כ רבי יוחנן דס"ל דמחיים לא מיתסר ע"כ לית ליה האי ילפותא ומסתמא הלכה כרבי יוחנן לגביה דר"ל וא"כ טפי ה"ל לאתויי מקרא דוזה אשר לא תאכלו וכ"ש לפרש"י דלר"י מתניתין לא איירי אלא בשחוטה דמשולחת מותרת מיהו נלע"ד דרבי יוחנן נמי אית ליה האי ילפותא דתנא דבי ר"י דמכשיר ממכפר אלא דר"י לשיטתיה דאמר בפרק אותו ואת בנו דעגלה ערופה אינה משנה וא"כ בתרווייהו לא מיתסרי מחיים ור"ל לשיטתיה דס"ל כרבי ינאי ולדידיה עגלה ערופה משנה כדמשמע להדיא בפרק אותו ואת בנו והא דמסקינן בסמוך אליבא דר"ל תנאי היא היינו משום עליה דמותבינן בסמוך מדרבי שמעון ולר"ל עגלה ערופה משנה דר"ש ס"ל דשחיטה שאינה ראויה היא דמחיים אסור' ואפ"ה סובר בציפורי מצורע דלא מיתסר מחיים וא"כ ע"כ לית ליה הא דמכשיר ממכפר ואהא משני ר"ל שפיר תנאי היא דכיון דתנא דבר"י יליף מכשיר ממכפר ועגלה ערופה ודאי אסורה מחיים כדאמר ר"ש גופא וחכמים דהתם לא פליגי וא"כ שפיר קאמר ר"ל דציפורי מצורע נמי אסירי מחיים אבל רבי יוחנן סובר דכ"ע אית להו הא דתנא דבר"י וילפינן מכשיר ממכפר וכיון דאשכחן דר"ש סובר דציפורי מצורע מחיים לא מיתסרי א"כ ע"כ דעגלה ערופה אינה משנה דאל"כ תיקשי דר"ש אדר"ש. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות בפרק אוא"ב אהא דקאמר ר"י עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא מוקי לה כתנאי ונדחקו שם לפרש שכך היתה קבלה בידם ולמאי דפרישית אתי שפיר דאדרבא לר"י דכ"ע ילפי מכשיר ממכפר דהא לא אשכחן שום תנא דפליג אדתנא דבר"י וכמו שאבאר עוד בסמוך ולפ"ז אתי שפיר דמייתי הכא הא דתנא דבר"י אליבא דכ"ע ומהכא ילפינן איסור הנאה בציפורי מצורע לר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה דמוזה אשר לא תאכלו לא שמעינן איסור הנאה כמו שאפרש בלשון התוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ר"ל אמר משעת לקיחה יליף מעגלה ערופה. לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין דהיינו מדתנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר כדמסקינן תנאי היא מיהו בחולין פ' אותו ואת בנו מייתי הש"ס דר"ל יליף קיחה קיחה מעגלה ערופה וכתבו התוספות שם דלמסקנא דהכא לא קיימי הכי:

אמנם לענ"ד נראה דלמסקנא נמי איצטריך האי ג"ש דקיחה קיחה דאי בבנין אב דמכשיר ממכפר לא מצינו למילף דאסור בהנאה לאחר שחיטה דהא בעגלה ערופה כתיב מיעוטא הערופה דמינה ילפינן בפסחים דף כ"ג וביומא דף ס"ג ובדוכתי טובא דהערופה אין מידי אחרינא לא דאין לך דבר שנעשה מצותו ואסור בהנאה וא"כ מהאי מיעוטא הוי ממעטינן נמי ציפורי מצורע לאחר שחיטה משא"כ מקיחה קיחה ילפינן שפיר בג"ש דלא איצטריך אלא להא מילתא ואפ"ה איצטריך ר"ל לומר במסקנא דתנאי היא ומייתי מכשיר ממכפר לענין דאסור קודם שחיטה ולאפוקי מדר"ש דאף על גב דבעגלה אוסר בפ' אותו ואת בנו דלר"ל משנה היא ואפ"ה מתיר בציפורי מצורע קודם שחיטה דלא יליף מכשיר ממכפר וכיון דאיכא תנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר סבר ר"ל כוותיה כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבי ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרת'. כבר כתבתי די"ל דמפשטא דקרא משמע להו הכי לחבריא דכתיב והורידו אותה אל נחל איתן וערפו שם דמשמע דמשהורידו אותה אין לה תקנה אלא וערפו שם ושם תהא קבורתה דאל"כ והורידו למאי אתא ניכתוב וערפו העגלה בנחל איתן. אבל לפירוש התוספות בסמוך בד"ה תנאי דעגלה ערופה גופא דמיתסר מחיים ילפינן מציפורי מצורע א"כ תיקשי לר"ל ולר' ינאי וחבריה עגלה גופא תיתסר נמי משעת לקיחה כציפורי מצורע אי משום דמכפר כמכשיר ואי משום קיחה קיחה ומנ"ל דבעגלה איכא גבול אחרינא וצ"ע ליישב שיטת התוספות ודו"ק:

שם איתיביה ר"י לר"ל כל ציפור טהורה כו' ואי ס"ד דמחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא. וליכא למימר כיון דאיצטריך לכתוב כל צפור טהורה להיתירא דמשולחת איצטריך נמי ליכתוב מיעוטא דזה דלא נירבו שחוטה נמי להיתירא מריבוי' דכל הא ליתא דהא ר"ל לקיחה לקיחה יליף כדפרישית מסוגיא דחולין ואהא משני ר"ל שפיר דאיצטריך מיעוטא דזה דאל"כ סד"א מידי דהוה אקדשים דשחיטה מתרת וא"כ לא הוי מוקמינן ג"ש דקיחה אלא לענין דמיתסר מחיים עד לאחר שחיטה ואף למאי דמסקינן אליבא דר"ל דיליף מכשיר ממכפר אפ"ה הוי איצטריך ג"ש דקיחה קיחה דמכשיר ממכפר לא הוי ילפינן כיון דאיכא מיעוטא דהערופה דמכשיר ממכפר לא מייתי ואע"ג דכתיב קיחה קיחה אכתי לא ידעינן איסורא דלאחר שחיטה דהא ממיעוטא דהערופה ילפינן דכל מידי דמיתסר מחיים קודם שנעשה מצותה שרי לאחר שנעשה מצותו משא"כ במידי דשרי קודם שנעשה מצותו לא שייך כ"כ בהאי מיעוטא דהערופה כדפרישית לעיל דף נ"ד גבי בגדי כהונה ע"ש וא"כ ממ"נ אין לאסור בשניהם אלא או קודם מצותו או לאח"כ וטפי שייך לאסור משעת לקיחה כפשטא דקרא וכמו בקדשים מש"ה איצטריכו לר"ל כולהו קראי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו וא"ת להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקיה כו' עד סוף הדיבור ותירוצם דחוק. ולענ"ד דקושית התוספות לא שייך אפילו לרבי אבהו דיליף איסור הנאה בכל מקום מלא תאכל מ"מ האי וזה אשר לא תאכלו דכתיב בעופות טמאים ע"כ לא משמע איסור הנאה דהא עופות טמאים גופייהו שרו בהנאה לכ"ע כדאמרינן בפרק כל שעה דף כ"ג וא"כ אין לנו להחמיר במאי דאתא מריבויי' דוזה אשר לא תאכלו יותר מבמאי דאיירי בהו פשטא דקרא וכן מצאתי אח"כ בתוספתא דכריתות אלא למאי דפרישית לעיל אין מקום כלל לקושיא זו דאדרבה רבי יוחנן אית ליה הא דמכשיר כמכפר אליבא דכ"ע וא"כ ממילא אסור בהנאה בציפורי מצורע אלא דמחיים שרי רבי יוחנן בתרווייהו דלטעמיה אזיל דאמר בפרק אותו ואת בנו עגלה ערופה אינה משנה כן נ"ל נכון והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב ג"כ דר"י אית ליה נמי הקישא דמכשיר כמכפר אלא דס"ל דלא שייך האי הקישא מחיים וזה דוחק והתמיה קיימת עליו שלא הרגיש בסברא זו דר"י בעגלה ערופה נמי מתיר מחיים כדאיתא להדיא בפרק אותו ואת בנו. ואי תיקשי כיון דר"י נמי יליף מכשיר ממכפר א"כ אדמקשה לר"ל מוזה אשר לא תאכלו ל"ל ליקשי לנפשיה הא ליתא שכבר כתבתי דודאי כיון דכתיב כל ציפור טהורה לרבות המשולחת להיתירא הוי מרבינן שחוטה נמי להיתירא דהא מכשיר ממכפר לא מייתי משא"כ לר"ל מקשה שפיר כיון דבג"ש דקיחה קיחה יליף כדפרישית מסוגיא דפ' אוא"ב ודו"ק:

גמרא איתיביה שחטה ונמצאת טריפה כו' ופרש"י דפסולה משום דכתיב חיות למעוטי טרפות ובפ' שילוח הקן מבואר דלא יליף מחיות למעוטי טרפות אלא למ"ד טריפה אינה חיה אבל למ"ד טריפה חיה לא ממעטינן מחיות אלא מחוסר אבר אבל טריפה ממעטינן מדילפינן מכשיר ממכפר ע"ש. ובזה היה נ"ל ליישב הא דלא משני ר"ל לרבי יוחנן תנאי היא כדמסיק בסוף דנהי דאקושיא דלעיל לא מצי לשנויי תנאי היא כיון דאותביה מקרא דוזה אשר לא תאכלו אבל בההיא דהכא קשה ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי לשנויי הכי דהא האי תנא ע"כ יליף מכשיר ממכפר דאל"כ מנ"ל דטריפות פוסל בהן ואפ"ה סובר דמחיים שרי ומש"ה איצטריך לשינוי' אחרינא כנ"ל ודו"ק:

שם ואי ס"ד דמחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה. ואף על גב דבקדשים שמתו אמרינן דיצאו מידי מעילה דבר תורה וכן היכא שנשחטו בפסול גמור כדאי' בריש מעילה מ"מ נראה דלא דמי דבקדשים כיון שעיקר איסורן אינן אלא קודם שנעשה מצותן דלאחר שנעשה מצותן מותרין וא"כ מה"ט בנמצא בהם פסול או שמתו דתו לא חזו למצותן שרי משא"כ בציפורי מצורע ועגלה לר"ל דמגזירת הכתוב היא דמיתסרו בין קודם שנעשה מצותו ובין לאחר שנעשה מצותו א"כ מקשה ר"י שפיר לר"ל משא"כ לר"י גופא כיון דשחיטה היא דאסרה לה היינו שחיטה ראויה דוקא וכה"ג יש לפרש בההיא דשחטה שלא כמצותה בסמוך:

תוספות בד"ה תנאי היא פי בקונטר' כו' ותימא דהכא משמע כו' ובכריתות משמע דילפינן עגלה ממצורע כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לכך דהתם נמי בפשיטות מצינן למימר דהא דקאמר תנאי היא דאשכחן מיהו שום תנא דאוסר בעגלה מחיים מדילפינן מצורע מעגלה ואי לאחר שחיטה לא איצטריך דמוזה אשר לא תאכלו נפקא דר"ל מצי סבר דלא תאכלו איסור הנאה משמע וכ"כ התוספות עצמן בכריתות ונחתו נמי להאי סברא שכתבתי לעיל דכיון דכתיב בעופות טמאים ע"כ לא איירי מאיסור הנאה ע"ש. מיהו למאי דפרישית לעיל נתיישב הכל דהא בכריתות גופא מייתי רב המנונא מעיקרא סייעתא למילתיה ממשנה דאוא"ב דסבר ר"ש דעגלה ערופה שחיטה שאינה ראויה וא"כ דסבר בעגלה ערופה משנה א"כ אמאי איצטריך הש"ס בכריתות למיהדר בתר תנא דבי ר"י דאוסר בעגלה ערופה ות"ל דאיכא ר"ש וחכמים דאוא"ב דאסרי להדיא אע"כ דאיצטריך לאהדורי אתנא דמתיר כדמקשינן עליה בכריתות דקשיא רישא לסיפא וע"ז מסקינן התם שפיר תנאי היא ומייתי ברייתא דתנא דבי ר"י וא"כ יש לפרש דלפ"ז לכ"ע ילפינן מכשיר ממכפר אלא דר"ש לחוד אוסר בעגלה ומתיר במצורע כדאיתא הכא משא"כ רב המנונא גופא סבר שפיר בעגלה כר"ש וה"ה לציפורי מצורע כר"ל דהכא דהאיכא מיהא תנא דיליף מכשיר ממכפר ומתניתין דכריתות דמתיר' בעגלה היינו משום דס"ל בציפורי מצורע כרבי שמעון והיינו כקושיא דרבי יוחנן דהכא דאי ס"ד מחיים אסירי אמאי איצטריך וזה אשר לא תאכלו ולית ליה שינוייא דר"ל וע"כ היינו טעמא דר"ש וסברי נמי תנא דסיפא דכריתות דעגלה נמי מותר קודם עריפה מהאי ילפותא דמכשיר כמכפר כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובזה נתיישב ג"כ סוגיא דאוא"ב דמסקינן דרבי יוחנן הוא דאמר עגלה ערופה אינה משנה ולא ר"א ואמאי הדר ביה ממאי דאמר מעיקרא משמיה דר"ל דהא לר"ל נמי ע"כ עגלה ערופה אינה משנה דהא קשיא דרבי שמעון אדר"ש כדפרישית לעיל אליבא דר' יוחנן בהכרח ולמאי דפרישית אתי שפיר דלריש לקיש ע"כ עגלה ערופה משנה מדמסיק הכא תנאי היא ומייתי תנא דבי ר' ישמעאל והא אכתי מתנא דבי רבי ישמעאל לא מוכח מידי דהא איכא למימר דתרווייהו שרי קודם שחיטה ועריפה אע"כ משום דסבר ר"ל דעגלה ערופה משנה ומש"ה איהו סבר כר"ש בחדא בעגלה ובחד' כתנא דבר"י דיליף מכשיר ממכפר וזה כפתור ופרח ובזה נתיישב היטב פירוש הרמב"ם במשניות דשמעתין וכן בפסקיו ואין להאריך יותר:

דף נז עמוד ב

רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דקרא דלעיל דמרבינן משולחת להתירא אסמכתא בעלמא היא. ונראה שלא הוצרך לפרש כך אלא אליבא דר"ל דאוסר במשולחת מחיים וא"כ ריבוי דכל צפור טהורה דלעיל לא אתמר אלא לאחר שילוח וא"כ ע"כ דאסמכתא בעלמא היא משא"כ לרבי יוחנן הא פרש"י לעיל דלגמרי מותרת המשולחת וא"כ ריבויי' דכל ציפור טהורה איצטריך להתירה מחיים ואפשר דרש"י ז"ל סובר דלא שייך לומר דכל ציפור טהורה איצטריך להיתרה מחיים כיון דבעמוד ושלח קאי אלא דממילא מותרת לרבי יוחנן אפילו מחיים כיון דמותרת לאחר שחיטה תו לית לן למיסרה כלל דלא הוי דומיא דעגלה ערופה ולא דומיא דשחוטה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל מיהו לולי פירושו היה נראה דהא דאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו אהא דמקשינן ואיפוך אנא דודאי מוקמינן טפי קראי בדדמי דבמשולחת שייך טפי קרא דהיתירא משא"כ אי לאו קרא דכל ציפור הוי אסרינן תרווייהו מקרא דוזה אשר לא תאכלו או מעגלה ערופה ולא הוי סמכינן אהא סברא דשלח לתקלה דאפשר לקשור בה שום דבר לסימן ובלא"ה נמי לא שייך כ"כ הא דשלח לתקלה דלא אסר קרא אלא בודאי משולחת למי שמכיר בה אבל ספיקא ודאי שרי דציפורי מצורע לא שכיחי וקי"ל כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה מפרש הריטב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוס' פ' כל הבשר דף קט"ו:

שם בפטר חמור נימא מתניתין דלא כר"ש כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד"ה. לפי מה דמפרש עולא התם בבכורות דף ט' דטעמא דרבי יהודא דאוסר בהנאה קודם עריפה משום דהקפידה תורה בשה א"כ לר"י גופא נמי לא אמרינן דאינה מקודשת אלא לאחר עריפה משא"כ קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני כדמסקינן התם להדיא אליבא דעולא אלא משום דאיכא אידך לישנא התם דר"י ור"ש בקרא פליגי ולפום האי לישנא לר"י אינה מקודשת כלל קודם עריפה ע"ש:

שם אי מה שלי בשלן ענוש כרת אף שלך בשלי כו' ויש לדקדק הא קי"ל דאין עונשין מן הדין ונ"ל ליישב דלכאורה פשטא דקרא דהתם איירי בחולין שנשחטו בעזרה דהא כתיב איש אשר ישחט שור או כשב במחנה משמע שנשחטו בעזרה וא"כ איירי מחולין שנשחטו בעזרה והא דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו היינו שלא הביאו לשם קרבן כדכתיב להקריב קרבן אלא משום דדבר הלמד מענינו הוא דכולה ענינא בקדשים כתיב כמו שפרש"י בחומש וא"כ שפיר אמרינן הכא דכיון דאשכחן נמי איסורא בחולין בעזרה לית לן לאפוקי קרא ממשמעותו ואיכא למימר דכרת אתרווייהו קאי מש"ה איצטריך מיעוטא כן נ"ל:

דף נח עמוד א

תוספות בד"ה אלמא חולין כו' וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא כו' עכ"ל. לכאורה מהאי לישנא גופא לא מוכח מידי דאיכא למימר דהא דקאמר לאו דאורייתא דמשמע מדרבנן אסור היינו לענין אכילה לחוד אסור מדרבנן כדאמרינן פרק כיסוי הדם דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ אבל לענין הנאה אפילו מדרבנן שרי דלא שייך כ"כ לענין הנאה כדאשכחן בכמה דוכתי ואין לפרש דהתוספות סברי בפשיטות דבאכילה אסור מדאורייתא לכ"ע מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דמשמע מפשטא דקרא דאי אתה זובח בקירוב מקום הא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן פרק כיסוי הדם אלא אי אמרת דרבנן דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ א"כ משמע דלמ"ד דלאו דאורייתא אכילה נמי לאו דאורייתא לכך נראה דמה שכתבו דהכי משמע לישנא היינו מדאיצטריך לאתויי הכא בדברי המקשה האי דוכן חיה שנשחטה בעזרה משמע דהקושיא היא מאיסורי הנאה דלאו דאורייתא אלא מדרבנן דאי ס"ד דמדרבנן נמי שרי הוי מצי לאקשויי מהא דאמר ר"ש בהדיא ישרפו אלמא דאסור בהנאה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה ישרפו ולא סגי להו בקבורה כו' ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה עד סוף הדיבור. ונראה דלענין אכילה פשיטא ליה דאפילו בחיה איכא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא ליכא למימר דפשיטא ליה כדפרישית בסמוך אע"כ כדפרישית ומה שהוצרך להאריך בזה ולפרש דא"א דאורייתא גזרינן חיה דבשריפה ולא בקבורה היינו משום דלישנא דגמרא פרק כיסוי הדם הכי משמע ליה ע"ש ובתוספות מיהו אכתי יש לי לדקדק דמשמע מפרש"י דשריפה חמורה מקבורה ובסוף מסכת תמורה משמע דכל הנקברין לא ישרפו משום דבשריפה אפרן מותר משא"כ בנקברין ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש סוגייא דהכא ודפ' כיסוי הדם בפשיטות דה"ק אי אמרת בשלמא דאורייתא בין איסור אכילה ובין איסור הנאה בין בבהמה בין בחיה מש"ה אתי שפיר נמי דשתיהן בשריפה דגזרינן חיה אטו בהמת פסולי המוקדשים ובבהמה כתיב באש תשרף וגזרינן חיה אטו בהמה כיון דשניהם אסורין בהנאה לא שייך לחלק ביניהם כלל דגזרינן הא אטו הא אלא אי אמרת מדרבנן א"כ עיקר איסורו אינו אלא משום פסולי המוקדשים דלא שייך אלא בבהמה לחוד א"כ מהיכא תיתי נאסר כלל בחיה וה"ל למישרי לגמרי אפילו באכילה כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועדיין צ"ע ודו"ק:

פיסקא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנלן. נ"ל דעיקר הקושיא דנילף כולהו איסורי הנאה בק"ו משביעית דמותר' בהנאה ואפ"ה חל' קדושת שביעית על הדמים מכ"ש באיסורי הנאה ומכ"ש דמקשה שפיר טפי אהנך איסורי הנאה דכתיב בהו לא יאכל דמשמע דאסירי בכל הנאות המביא' לידי אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וממילא דאיסור הנאה חל ג"כ על חילופיהן דאל"כ הנאה הבאה לידי מאכל הוא והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה ולאו לענין דהאיסור חל על חילופיהן דלהכי לא איצטריך דבלא"ה ידעינן לה מסברא כדפרישית אלא לענין גוף האיסור עצמו שנשאר באיסורו לעולם כע"א ואהא משני שפיר דהוי ע"א ושביעית שני כתובים או דמקשה ונילף מיניה להנך איסורי הנאה דלא כתיב בהו לא יאכל דומיא דעכו"ם ושביעית כן נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר בענין אחר ודו"ק:

שם מדגלי רחמנא בע"א והיית חרם כמוהו מכלל דשאר איסורי הנאה שרי. וקשיא לי הא איצטריך האי קרא דוהיית חרם כמוהו לגופא כדאיתא במסכת ע"א דף נ"ד דלמ"ד חליפי חליפין אסורין יליף לה מהאי קרא ואי למ"ד חליפי חליפין מותרין הא מסקינן התם דיליף לה מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין וא"כ אי לא הוי כתיב והיית חרם כמוהו ה"א דהוא ולא חליפין וליכא למימר דלישתוק לגמרי דא"כ הוי ילפינן חליפי חליפין לאיסורא בק"ו משביעית. וראיתי בספר עצמות יוסף שכתב בשם תוספות הרא"ש ז"ל דסוגיא דהכא ודאי קאי אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין ובהכי אתי ליה שפיר הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה והיינו אף לענין חליפי חליפין ע"ש אלא דבעל עצמות יוסף הקשה על זה דא"א לומר כן דהא מסקינן התם דמ"ד חליפי חליפין אסורין ס"ל שני כתובין הבאין כא' מלמדין וא"כ היאך משנינן הכא אליביה דאין מלמדין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דמסקינן התם דע"כ ס"ל מלמדין היינו לבתר דמסקינן הכא בשמעתין דהוא נמי מיעוטא למעט שאר איסורי הנאה ולא למידרש הוא ולא חליפי חליפין וממילא דכיון דע"כ איצטריך הוא למעט איסורי הנאה ולא ממעט לה בלא"ה משום שני כתובים ע"כ ס"ל דמלמדין משא"כ הכא דאכתי לא מסיק אדעתיה כלל ממיעוטא דהוא א"כ שפיר מצי סבר נמי האי מ"ד דחליפי חליפין אסורין וב' כתובים אין מלמדין כן נ"ל ביישוב שיטת תוספות הרא"ש. ואכתי איכא למידק א"כ מאי מקשה ונילף מיניה אפילו לענין חליפי חליפין ומאי ס"ד למילף מע"א דחמיר טובא כדאיתא פ' כל שעה דאסורה בהנאה אף במקום סכנה מיהו למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואקרא דלא יאכל סמיך:

אמנם לענ"ד השתא דאתינן להכי מצינן לפרש שפיר הסוגיא בפשיטות אף למ"ד חליפי חליפין מותרין דלמאי דלא אסיק אדעתא השתא כלל ממיעוטא דהוא ולא מענין שביעית מש"ה קאמר שפיר מעיקרא מדגלי קרא בע"א דחמיר דהאיסור חל על החליפין מכלל דבעלמא שרי ומקשה נמי שפיר ונילף מיניה דהא לא אייתר קרא דאיצטריך מיהא לגופא דגוף האיסור קאי באיסור וא"כ ממילא דה"ה נמי לשאר איסורין דחל על החליפין דגילוי מילתא בעלמא הוא דהוי בכלל לא יאכל ואהא משני שפיר דודאי קרא מייתר דהא איכא למילף ע"א משביעית וכמ"ש התוספות כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם תרי מיעוטי כתיבי כו' ומהרש"ל ז"ל מחק הגירסא דתרי מיעוטי דבחדא סגי ע"ש. ולענ"ד נראה לקיים הגירסא ואיצטריך למימר תרי מיעוטי כתיבי למ"ד חליפי חליפין אסורין וא"כ ודאי בהאי מיעוטא דכתיב בע"א לא סגי דהו"א דלא ממעט אלא חליפי חליפין בשאר איסורין דלא נימא דגילוי מילתא בעלמא הוא דאסורי כדפרישית בל' המקשה משום הכי איצטריך נמי למיעוטא דהיא בשביעית והוא הדין איפכא דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד נמי לא הוי ממעט אלא חליפי חליפין ועוד דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד ולא בע"א הוה אמינא דבע"א גופא חליפי חליפין מותר' וקרא דוהיית חרם כמוהו לא איצטריך אלא לחליפין גופייהו בע"א כי היכי דלא נמעט נמי ממיעוטא דהיא דכתיב בשביעית מש"ה איצטריך נמי למיכתב מיעוטא דע"א והשתא ידעינן שפיר דוהיית חרם כמוהו אתא לאסור חליפי חליפין בע"א דאי ס"ד דמותרין ומיעוטא דכי חרם הוא היינו להתיר חליפין בשאר איסורין א"כ מיעוטא דהיא בשביעית למה לי כן נ"ל נכון ולקיים הגירסא דכי חרם הוא כדמשמע מל' סוגיא דע"א וכפרש"י שם ודלא כמו שנדחק מהרש"א ז"ל בלשון הגמרא דע"א והוא לגמרי דלא כפרש"י שם והנלע"ד כתבתי ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפירשתי בתחלת הסוגיא דהנך איסורי הנאה דכתיב לא יאכל ס"ד טפי לאיסורא ומש"ה איצטריכו שפיר תרי מיעוטי דמחדא לא הוי ממעטינן אלא הנך דלא כתיב לא יאכל ואפ"ה צריכי מיעוטי דלא נילף בק"ו משביעית כן נ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה ושני כתובים כו' וא"ת אכתי אי לא כתב ע"א כו' וי"ל מדכתיב כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולדברי שניהם נשארה קושיית התוספות במקומה למאן דאמר חליפי חליפין אסורין אמנם לענ"ד נראה דאדרבה למ"ד אסורין אי הוה ס"ל דאין מלמדין הוו שפיר שני כתובים דהא תרי קראי כתיבי בע"א והיית חרם כמוהו וכי חרם הוא וא"כ תרי קראי למה לי אי למיתסר ח"ח אף אי לא הוה כתיב אלא חד נמי הוי ידעינן שפיר דלח"ח אתא דאי לחליפין גרידא נילף בק"ו מבשביעית ומש"ה הוצרך לאסוקי שם בע"א דמ"ד אסורין ס"ל דמלמדין וא"כ אי הוה כתיב חד הו"א דאתא לחליפין גרידא וללמד על שאר איסורי הנאה אתא ומיעוטא דהוא אדרבא הוי מוקי למעט ח"ח להתירא מש"ה איצטריכו כולהו קראי כן נ"ל נכון ובענין זה נ"ל לקיים ג"כ תירוץ התוס' בגירסת מהרש"ל ז"ל דמדכתיב כי חרם הוא הו"ל שני כתובים וכוונתן ג"כ דאע"ג דלמ"ד מותרין דריש התם הוא ולא ח"ח היינו דלבתר דכתיב כי חרם יתירה למיהוי שני כתובים איצטריך למיכתב נמי הוא אבל כאן כתבו שפיר דאי לאו למיעבד שני כתובים לא ניכתוב כלל כי חרם ולא נצטריך הוא למעט ח"ח דממילא ידעינן דשרי דפשטא דקרא דוהיית חרם כמוהו לא משמע אלא פעם א' ומאן דאסר ח"ח מוהיית חרם כמוהו נמי לאו מפשטא יליף לה אלא משום דוהיית חרם כמוהו מיותר לגמרי כדפרישית כן נ"ל נכון וברור ליישב כל הסוגייא דהכא ודמס' ע"א דלא סתרי אהדדי אלא דעיקר פלוגתייהו בחליפי חליפין תליא בהא מילתא לחוד אי שני כתובין מלמדין או לא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

דף נח עמוד ב

מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ אדמיפלגי בטבל ליפלגו בגונב תרומה גופא ולא ידענא מאי קשיא ליה דבפשיטות מצינן למימר דאתא לאשמעי' דלר' יוסי בר' יהודא אינו משלם אלא דמי חולין ממש משום דלית ליה דשמואל דחטה א' פוטרת את הכרי או דאית ליה דשמואל ואפ"ה ס"ל דקנסוהו רבנן לבע"ה דלא לשהייה לטיבליה ורבי נמי לא פליג עליה בהא אלא משום דס"ל דטובת הנאה ממון וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג לא דכ"ע כו' שאף מעשר ראשון לכהנים כו' עכ"ל. לעיל באוקימתא דמתני' לא הוצרך לפרש כן דבלא"ה איכא למימר דלצדדין קתני ובמקדש במעשרות איירי שנפלו לו מבית אבי אמו לוי וק"ל:

בד"ה ואיבעית אימא כו' וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל כו' עכ"ל. גם כאן כתב מהרש"א ז"ל דלעיל נמי הוי מצי לאוקמא מתני' בהכי כו' ע"ש ואף שתירץ יפה מ"מ אחר המחילה מכבוד תורתו תחלת דבריו דברי שגגה הן דהא מתניתין המקדש בתרומה קתני משמע שכבר הפריש ותו לא שייך הא דשמואל כלל ואין לפרש כוונת מהרש"א ז"ל דמתני' איירי נמי בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דהא לקושטא דמילתא מוקמינן לעיל מתניתין בהכי וכדמסיק דע"כ ס"ל כמו שהורמו דמיין דאי לאו כמו שהורמו דמיין לא שייך כלל לשון המקדש בתרומה בכה"ג שטבל גמור הוא וזה ברור ודו"ק:

תוספות בד"ה מימיו מי מערה פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק כו' עכ"ל. ולענ"ד דלישנא דמתניתין דייק ליה לרש"י ז"ל דלא הו"ל למיתני אלא מימיו ואפדו פסולין אע"כ דלישנא בזיזא נקיט לפי שעבר על דברי תורה מש"ה מימיו מים סרוחים כן נ"ל בכוונת לשון רש"י ז"ל:

סליק האיש מקדש