פתיחת התפריט הראשי

מהרש"ל על הש"ס/קידושין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד אעריכה

גמ' ושלח ושלחה מלמד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ושלח כו' נ"ב ואין הפי' מדלא כתיב ושלח וכתב ושלחה אלא ושלחה דכתיב בקרא הוא ושלח שהרי על הבעל קאי ודו"ק:

בד"ה ושלח ושלחה ב' פעמים כו' נ"ב פי' וא"כ ושלחה בתרא נמי דרשינן ושלח ושלחה:


דף מא עמוד בעריכה

רש"י בד"ה ותיתי כו' כ"ש מה לקדשים כו' כצ"ל:


דף מב עמוד אעריכה

גמ' נשיא אחד נשיא אחד ממטה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יתומים כו' כמה יונקי שדים נ"ב פי' ולא בעינן באו וק"ל:

בא"ד על פי הדיבור ואורים ותומים כו' נ"ב ומסוגיא דמדמה ליה שלוחו של אדם כמותו כו' לאו לגמרי מדמה ליה כו' וכן פירשו התוס' בגיטין בפ' השולח ע"ש:


דף מב עמוד בעריכה

רש"י בד"ה בעלויה כו' כפי דמים הס"ד:

בד"ה חטא חטא וכו' נ"ב דאל"כ כי פריך לעיל תרומה מנ"ל דעושה שליח ת"ל דעושה דאי לאו כן ג"ש למה לי ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל שויה שליח כו' דהתם מיירי בשליח הדיינין נ"ב ומיהו המסקנא דאפילו שליח ב"ד חוזר כדאסיקנא פרק אלמנה ניזונית דשליח כאלמנה דאפילו בכל שהוא חוזר ואכתי איכא למידק מדגרסינן בפרק גט פשוט ההיא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבין לה שלא באחריות אתא יקמיה דרב נחמן אמר ליה מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבנה נהלה באחריות ואמאי מחייבים התם לשליח בהכי נימא דלהוי ביטול מקח כי הכא י"ל דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה לומר לשליח תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ורב נחמן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עליה אחריות אבל לא יוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו בר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל הר"ן ועיין מה שכתבתי בפרק אלמנה ניזונית בגליון:


דף מג עמוד אעריכה

רש"י בד"ה הוא ולא שלוחו גרסינן הס"ד ונ"ב פי' לאפוקי ולא שולחיו ודו"ק. תוס' בד"ה שלא מצינו כו' ככר זה של הקדש כו' נ"ב פי' שצוה לו לאכול ככר של הקדש אבל לא ידע דאי ידע פשיטא שאינו מועל ואפילו נזכר קודם שאכל השליח אינו מועל הבעל הבית. בא"ד והשליח לא ידע כו' נ"ב פי' דאם ידע פשיטא שמעל בעל הבית כדלעיל בתוס' (עיין במהרש"א):

ע"ברש"י בד"ה נערה המאורסה ה"ה לקטנה כו' נ"ב זה שייך לאחר חזרה של רש"י. בד"ה היא ואביה כו' ודוקא נערה כו' נ"ב זה שייך לפני חזרה:

תוס' בד"ה והשתא כו' משום דרחמנא אמר כו' נ"ב וקשה לי סוף סוף להימנו במיגו מאחר שעל כל פנים צריכין לישבע דיהבינהו למלוה ואי לאו קושטא קאמרי הוי משתבע דאהדרינהו ללוה וי"ל דאין זה מגו דשמא לא אהדרינהו וגם לא יהבינהו למלוה ומה שישבעו נשבעים על שקר ואין כאן מגו וק"ל:

בד"ה וכל שאינה כו' בדיעבד ולמ"ד משום כו' יש לה אב ויכול לשמור כו' כצ"ל:


דף מד עמוד אעריכה

רש"י בד"ה ורבי היא כו' מקודשת לי הס"ד:

בד"ה רבי שמעון כו' לא לך לא לך כו' כצ"ל:

בד"ה לא לך כו' כללא הוי הס"ז ונ"ב פירוש כלל של ר"י הוח פרטו של ר"מ וק"ל (עיין במהרש"א):


דף מד עמוד בעריכה

רש"י בד"ה וכולן ט"ו כו' או נתגרשו דכשמת ונפלה הצרה לפני היבם כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:


דף מה עמוד בעריכה

גמרא שמא נתרצה הבן לא אמרינן נ"ב ביאור הא דקאמר שמא נתרצה הבן לא אמרינן לאו דוקא הוא דאין לפרש כמו שמא נתרצה האב דמאיזה טעם אין לחוש וכי בעבור שהוא דייק לא נוכל לומר שהוא נתרצה דשמא דייק ונתרצה ואין לומר דהכי פירושו מאחר ששמע ושתק לא אמרינן דנתרצה דבשלמא גבי האב אפשר דנתרצה והא דשתיק משום דמרתח שנתקדשה שלא לרצונו מה שאין שייך לומר הכא דא"כ מה מסיק ודלמא שליח שויה מכ"ש דלא אמרינן הכי מאחר ששתק ולא אמר לשום אדם שנתרצה כבר בכך ועוד דוחק לומר דהאי עובדא איירי דוקא דשתק ולא נתרצה אף בסוף ע"כ נראה דהכא איירי שנתרצה בודאי מיד כששמע רק דלא מהני מאחר דלא מנאו שליח ואין ביד האב לקדש אשה לבנו בשלמא גבי בת היכא דנתרצה חלו הקדושין למפרע וכאילו מחל והפקיר זכות שיש לו עליה וכן כתב הרא"ש ז"ל אבל בבן אפילו נתרצה אח"כ הבן אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח א"ל רבנן לרבא ודלמא שליח שויה כו' עד ודלמא ארצויה ארציה קמיה ושתק כלומר גילה הבן דעתו לאביו שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו הוי כאילו עשה האב שליח לקדש לו עכ"ל וא"כ האי דקאמר שמא נתרצה הבן כו' לאו דוקא הוא והוי כאילו אמר נתרצה הבן לא אמרינן ואגב שיטפא דאמר גבי אב שמא אמר גבי הבן נמי שמא ומ"מ נראה גם ליישב לישנא דשמא וה"ק בוודאי הריצוי דבן שהוא בסוף לא מועיל למפרע מה אתה אומר שמא היה מרוצה אף מתחלה לזאת האשה מאחר דנתרצה בהדיא לבסוף וא"כ זכה לו האב שלא בפניו והוי כאילו שלוחו דזכיה מטעם שליחות איתרבי כמ"ש הרא"ש לעיל מש"ה אמר שמא נתרצה הבן כלומר מקודם לא אמרינן בענין זה שיהא שלוחו מאחר דדייק ונסיב מסתמא לא נתרצה רצוי גמור אם לא שיעשה שליח ומסיק שפיר ודלמא שויה שליח בפרט מאחר דנתרצה להדיא לבסוף כו' עד דלמא ארצויה כו' כלומר והוי שליח ומשני בפי' אמר מר דאין חוששין להא דשמואל לומר שמא נתרצה על הספק אם לא שנשמע בפי' שנתרצה אח"כ האב דאז אמרינן כאילו נתרצה למפרע ה"נ לא אמרינן מן הסתם דנתרצה הכי מקודם באופן ריצוי גמור אם לא שנשמע בפירוש שעשה שליח ממש או דרך ריצוי קמיה אב דהוי כשליח ממש אבל מן הסתם לא אמרינן הכי נ"ל:


דף מו עמוד אעריכה

גמ' והא מלוה היא נ"ב וקשה דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת הוה שפיר ואמאי בעינן ש"פ בקמייתא מאחר דכללא הוא א"כ אפילו בפחות משוה פרוטה נמי ליצטרפי כולהו ונראה ליישב משום דאי הוה פחות משוה פרוטה לא הוו מצטרפי מאחר שאכלה קודם שגמר דבריו ואין שייך לצרף כולם יחד אם לא שיהיו יחד בעין דהא אין כאן מקום לחול קידושין אחד מנהון כי אם בצירוף מש"ה בעינן צירוף גמור שיהיו כולם יחד אבל לא נצרף מה שכבר אכלה אבל אי הוה שוה פרוטה באחת א"כ חל עליה קידושין מיד והשאר הוה כעין תנאי שיהיו ג"כ בצירוף א"כ בכל ענין מצטרפי ודו"ק (עיין במהרש"א):


דף מו עמוד בעריכה

גמ' ותיהוי תרומה ולא תאכל כו' נ"ב תכלית כונת סוגיא זו מה דפריך לשמואל ולא לרב או אמאי לא פריך הך מתני' דקמח אהך מתני' דעצין נקוב בלתי פלוגתא דרב ושמואל בעבור שהמקשן היה סובר דהכל יודעים שאין אדם מפריש חלתו קמח והוא גמר ונתן לשם פקדון כרב ומש"ה הוא גזל ביד הכהן וגבי עציץ נקוב כו' יודע ואינו יודע שהרי רואה שמפרישין אף מאינו נקוב וא"כ גמר ונתן לשס מתנה על הספק וכסברת התוס' וא"כ מש"ה הוא של כהן אלא שלא תאכל עד שיתרום עליה ממקום אחר אבל לשמואל דס"ל לעולס מתנה אלא דתקנו חכמים לאהדורי משום תקלה קשה כו':

שם תרומה ולא תאכל עד שיוציא כו' כצ"ל ונ"ב אבל על האינו נקוב לא חיישינן דבודאי בדיעבד תרומתו תרומה שהרי אינו חייב אלא מדרבנן כדאיתא לשם בפרק האשה רבה:


דף מז עמוד אעריכה

גמ' דאמר ל"ש כזית כזית כו' נ"ב תימה איך מדמה בזו ובזו לכזית וכזית דהתם חישב תרתי כזית ועיקר טעמא דרבי יהודה משוס תפוס לשון ראשון אבל התקדשי בזו ובזו דלא אמר התקדשי אכל חד דלמא לעולם כללי הוי ועוד רבי יהודה מודה שאם חשב כזית למחר וחוץ למקום דאמרינן עירוב מחשבות אלמא דעיקר תלוי בשתי כזית ותפוס לשון ראשון ונראה דלא בעי להביא ראיה על בזו בזו דפרטא הוי דודאי רבי יהודה סבר פרטא הוי כדלעיל דף מ"ד אלא מייתי ראיה דר' יהודה סבר שאין חילוק בין בזו בזו לבין בזו ובזו וה"ק הא מני רבי היא דאמר אליבא דר"י דקאמר לשם כזית כזית פרטא הוי ואינו עירוב ורבי יהודה לא אמר במתני' אלא כזית כזית ורבי הוסיף ואמר דלרבי יהודה ה"ה בכזית וכזית נמי הוי פרטא ולא ערבינן ה"נ סבר רבי כשם שלר"י התקדשי בזו בזו הוי פרטא ה"נ התקדשי בזו ובזו הוי פרטא לרבי אליבא דר' יהודה ודו"ק:

רש"י בד"ה ה"ג הא מני כו' ל"ש כזית כזית ול"ש כו' נ"ב בודאי לפי' ר"ת דפירש לעיל דף מ"ד דאדרבה בוי"ו הוי יותר פרטא א"כ צריך לגרום הכא ל"ש כזית וכזית ל"ש כזית כזית הוי פרטא וכן להפך הגירסא בזבחים רק לפי' ר"ת קשה א"כ הא דקאמר ועוד בזו ועוד בזו הוי זו וא"צ לומר זו קתני וצ"ל דר"ת מודה דועוד בזו הוי דומה יותר לכללי מבזו בזו לחוד דהוי פרטי ולפי פירושו צ"ל דהכא ה"ק הא מני רבי שאינו מחלק אליבא דר"י בין כזית וכזית לבין כזית ה"נ דלא מחלקינן לרבי יהודה בין התקדשי בזו בזו לבין התקדשי בזו ועוד בזו ודו"ק:

בא"ד ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול כו' נ"ב פי' לאפוקי חכמים דהתם דסברי דאמרינן עירוב מחשבות והוי כאילו אמר או חישב מתחלה חוץ למקומו דפסול הוה קודם שבא לידי פיגול ואין בו כרת ואף ר"י סבר שאם חישב תחילה כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דהיינו למחר שאין בו כרת דתפוס לשון ראשון ואם חישב להיפך יש בו כרת דתפוס לשון ראשון ובא לידי פיגול קודם שבא לידי פסול וק"ל:

תוס' בד"ה אם אינו כו' וחטא על תרומתו דהויא כו' נ"ב פי' שגרם שתרומה תהיה מן הרעה אלמא דמהני מעשיו ודו"ק:

בד"ה בזו ובזו כו' בין אוכלת למנחת כו' כצ"ל:

ע"בגמ' אמר רבא ותסברא כו' כצ"ל:


דף מח עמוד אעריכה

תוס' בד"ה ורבנן כו' מכל וכל וא"כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר"מ כו' כצ"ל ונ"ב האי מכל וכל לאו דוקא דהא פליגי רבנן עליה דר"מ בשמין את הנייר כמ"ש התוס' לקמן אלא ה"ק בהאי מילתא דעדי חתימה כרתי יסברו ממש כר"מ ותלמודא ממש דמספקא להו כו' ומש"ה דייקי תוס' מהא דתלמודא דקאמר דמספקא כו' אבל לא דייקי מהא דא"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן דשפיר פליגי בשמין את הנייר כדפרי'. (עי' במהרש"א):

בד"ה שמין את הנייר כו' דאמר עדי חתימה כרתי כו' נ"ב נ"ל דה"ט לאו דוקא הוא חדא איך נשמע מה"ט דעדי חתימה כרתי שאינה מתקדשת בתורת כסף אם יש בנייר ש"פ ועוד א"כ מ"ט דרבנן דאמרי מקודשת הלא מספקא להו דלמא עדי חתימה כרתי כר"מ אלא ה"פ ר"מ סבר דאין שמין את הנייר משום דאין דעתה על הנייר דסתמא קאמר אינה מקודשת משמע דבשום עניין אינה מקודשת ועוד דאי ר"מ סבר מקודשת בנייר א"כ עיקר פלוגתא חסר מן הספר ומה שכתבו התוס' דסבר עדי חתימה כרתי לאו דוקא לטעמא קאמרי אלא כלומר שסבר ר"מ שבשום ענין אין מתקדשת בשטר אלא בעדי תתימה וא"ל א"כ מניין לתלמודא דמספקא לרבנן דלמא סברי עדי חתימה כרתי ובהא דשמין את הנייר לחוד הוא דפליגי וי"ל דתלמודא ס"ל דל"ג בדברי חכמים ואם לאו אינה מקודשת וא"כ ממילא מוכח דמספקא להו ודו"ק. :


דף מח עמוד בעריכה

גמ' ואב"א דכ"ע אין כו' ותניא אידך בו ולא במה כו' ותניא אידך במה שבתוכו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איכא דניחא כו' לא פליג ר"ש נ"ב ראוי להגיה פה רבנן וה"פ אף רבנן מודים היכא שאמר דינר כסף ונמצא סלע דמקודשת דשבח ממש הוא ומ"מ נ"ל דה"ק מודה ר"ש שאם הטעה אותה בממון כגון שהזכיר כמה דינרין כסף שעולים בסכום ממון יותר מדינר זהב דאינה מקודשת אף שהדבר עצמו משובח יותר דזהב חשוב מכסף וק"ל. ולפ"ז יתיישב הלשון שפיר אם הטעה האשה בממון דמשמע בלישנא טעות ממש ודו"ק (עי' במהרש"א):


דף מט עמוד אעריכה

גמרא מאי מגודלת גדלת כו' נ"ב וקשה קצת סוף סוף למה קרא שבח יוחסין ומה נאה פי' הר"ן שפירש שנולדה מעבד עברי ומש"ה נמי חשובה קצת בעיני שיבבותיה וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול כו' לא מקרי קרח נ"ב פי' וה"ה נמי אם כתב עדיו מתוכו דהיינו שלשה עדים כמנין הקשרים אין לחוש על החלק שהרי עדיו מוכיחים עליו ודו"ק. (עיין במהרש"א):


דף מט עמוד בעריכה

גמ' ספרא ותוספתא על מנת כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

שם ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק כו' כצ"ל ונ"ב פי' שאמר קודם מכירה שמוכר אדעתא דלמיסק כו' רק שבשעת המכירה לא אמר אשר"י פ' יש נוחלין:

רש"י בד"ה לנכסי מקרקעי הס"ד:

תוס' בד"ה דברים כו' תנאי כפול אלא גלוי מילתא כו' נ"ב פי' שאמר בשעת מכירה דאדעתא דלמיסק קזבין סגי בהכי ולא זו דלא בעי תנאי כפול אלא אף תנאי לא בעי כדפרישית וכן כתב הרא"ש להדיא בפרק יש נוחלין:


דף נ עמוד אעריכה

גמ' כל המומין הפוסלים כו' כצ"ל:


דף נ עמוד בעריכה

תוס' בד"ה חוששין כו' וכי שידך מאי הוי והא כו' נ"ב ואע"ג דאמרינן בפרק המדיר דמקדש בפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקידש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין הקידושין תופסין בפחות מש"פ ויודע שאין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין והכא משמע דאין אדם יודע אלא טועה דמש"ה אין חוששין לסבלונות לא קשיא דיודע ואינו יודע וגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש איסור בדבר סומך לשלחם על דעת קדושין ראשונים כשם שסמך עליהם מתחלה כשקדשה בהם והיינו דתניא בתוספתא המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח בעל קני וכו':


דף נא עמוד אעריכה

רש"י בד"ה המרבה כו' אלא כפי חשבון כו' נ"ב דהיינו חצי מדה מעשר פחות חלק ט' שבו והשאר כולו טבל ודו"ק:

בד"ה קני את וחמור כו' נ"ב קני את וחמור משל הוא שהרי החמור בודאי אין בו צד קנייה וא"כ קני את וחמור פשיטא דליכא ממשא בדבריו ה"נ הנותן מתנה לנולד ולעובר כו' גמרא פרק מי שמת:


דף נא עמוד בעריכה

גמ' דאית ליה הנאה מיניה נ"ב שמעינן מיניה במי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחה סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נ"ל דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחדת כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ורש"י ז"ל פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן עכ"ל הר"ן. :


דף נב עמוד אעריכה

רש"י בד"ה ונקיט רב בידיה תלת שלש מהן כו' כצ"ל:


דף נב עמוד בעריכה

תוס' בד"ה וכי אשה כו' הרי אין רגילות שתכנס לשם כו' נ"ב פירוש ובודאי לא לישאל הלכה בא מאחר דלא שכיחא אלא לקפחני בהלכה וק"ל:


דף נג עמוד אעריכה

גמ' לה' הוא קודש לה' הוא לה' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אשרו כו' עושקו הס"ד:

תוס' בד"ה וסמיך ליה כו' אלא וי"ו מוסיף על כו' נ"ב ולפ"ז אם על תודה בכדי נקט דהא קרא וזאת תורת זבח לעיל מיניה כתיב:


דף נג עמוד בעריכה

רש"י בד"ה אשה כו' בשגגת הקדש לר"מ מעות כו' הד"א:

תוס' בד"ה איהו לא כו' בקדושתם וקדושין צריכים כו' לא אמר שיגמרו עד כו' כצ"ל:

בד"ה אף במכר כו' דאם ירצה לגוזלו יקננו כו' כצ"ל:


דף נד עמוד אעריכה

גמ' דברי רבי יהודה נמחק:

תוס' בד"ה מועלים כו' בהא פליגי התם תנא קמא סבר יחזור ויתרום פי' מחדתין כו' לניסן ולא משמע מתוך פרש"י אם מועלים כו' כצ"ל ונ"ב פי' דרש"י לא הזכיר בפי' אותן חדתין שבאו אחר סוכות אלא פי' סתם חדתין דהיינו סתם שקלים המובאין תוך שנתן ודו"ק נ"ל:

בא"ד וה"נ תנא בירושלמי במסכת שקלים כו' שלמה שלישית כלו' שכלתה כל הקופה השלישית חוזר לשניה שלמה שניה כו' כצ"ל ונ"ב פי' לפי שאינו מריק כל הקופה הראשונה בפעם אחת אלא אע"פ שיש בראשונה חוזר לשניה וכן משניה לשלישית והשלישית נוטל ממנה עד שתשלם כולה ע"ש (עיין במהרש"א):


דף נד עמוד בעריכה

גמ' ומשתכר בסלע ומעשר שני שלו כו' כצ"ל ונ"ב כן הוא בהדיא בפ"ד דמסכת מעשר שני ואפשר שרש"י מפרש מפני וק"ל. ורבינו שמשון מפרש לשם ומעשר שני שלו כלומר שאין מחולל המעשר יותר מסלע ומאחר שהמעשר שוה ב' סלעים א"כ נשאר סלע של מעשר ביד הלוקח וזהו ומעשר שני שלו ע"ש:


דף נה עמוד אעריכה

תוס' בד"ה אין מועל וכו' ונהי נמי דסבר שהיא כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל כמו א"נ ודו"ק:


דף נה עמוד בעריכה

רש"י בד"ה וכי אומרים כו' נאמר לו עמוד וחטא כו' נ"ב ואף לפי מה שפירשו התוספות דכבר הוציאה לחולין ואחר כך עלה במחשבתו לתקן אפ"ה מיחזי כאילו תמימין נפדין דמי יודע מה היה במחשבתו כי אם הוא לבדו ודו"ק:


דף נו עמוד אעריכה

גמרא במעות מעשר שני ואם לקח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם לקח כו' מאחר שהמוכר לפנינו כו' נ"ב פי' אפילו לריב"א שפי' אין מחללין היכא דליכא בעין מ"מ מאחר שהמוכר לפנינו היינו כופין אותו שילך לביתו של מוכר ויחלל כמו שפירשו תוספות בהיפוך הדף:

בד"ה במזיד כו' דנקט לעיל מתחללים במילתיה דר' מאיר דמשמע כו' כצ"ל:

בא"ד ולכך אין מתחלל בדיעבד נ"ב ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו דמים למקומן ויוציא המוכר הבהמה לחולין די"ל דאין ה"נ צריך המוכר להעלות לירושלים אלא שגם הלוקח צריך להעלות הדמים לירושלים ודו"ק. (עיין במהרש"א):


דף נו עמוד בעריכה

רש"י בד"ה מנלן שאסורה בהנאה הס"ד:

תוס' בד"ה מסתברא כו' אבל לפירוש הר"ם כו' נ"ב פי' דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאית איסורא לגביה ע"כ הוה קנסינן ללוקח שיחול עליו ואז היה מחולל אבל לפירוש ריב"א לא היה מחולל מאי אמרת הלא אף לפי' ריב"א הוה קנסינן ללוקח שילך לביתו של מוכר ויחלל היינו נמי כדי לתקן האיסור שביד המוכר אבל אי לאו האיסור בידו לא היינו כופין אותו בכך נמצא מה שהאיסור בידו אינו מביאו לידי קנס והיזק. וצ"ע היטב (עיין במהרש"א):

בא"ד והבהמה קדושה נ"ב פי' אי לאו דתקנו יחזרו דמים למקומן שהרי כתב אבל מוכר יודע שהמעות מתחללות על הבהמה ועובר אלפני עור לא תתן מכשול משום הכי תקנו שיחזרו דמים למקומן וק"ל:

בא"ד אבל לפי' ר"י ניחא כו' כצ"ל:


דף נז עמוד אעריכה

רש"י בד"ה כקדשים כו' דאין משיבין על ההיקש נ"ב נ"ל לפרש דעת רש"י שסובר (בודאי) עגלה ערופה בודאי אינה תופס דמיו דהא לא אקרי קודש ומשמע בסוגיא דלא שייך תפיסת דמים אלא בקודש כלומר שיצא הוא לחולין ע"י כך וא"כ איכא למיפרך מה לקדשים שאסורים שהרי חמור דתפיס דמים כו'. על זה פי' אין משיבין על ההיקש ואף שאין זה היקש אלא מאחר שדומה לגזירה שוה שמצינו ביה כפרה כקדשים אין משיבין עליו ודו"ק:

תוס' בד"ה כפרה כו' אבל מחיים לא נ"ב וזה התירוץ אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה יליף מציפורי כמו שפירשו התוספות לקמן (עיין במהרש"א):

בד"ה וזה אשר כו' וא"ת להך תנא נ"ב פי' דס"ל מחיים אינו נאסר ולא יליף מעגלה ערופה ודו"ק:

בא"ד הנאה הוא דמחיים נ"ב פי' אף רבי יוחנן מודה בזה רק דלא סבירא ליה דמיתסרא מחיים דכולי האי לא ילפינן שחוטה ממשולחת דשחוטה איסורה תלוי בשחיטתה כדאמר לעיל בדברי רבי יוחנן ואף ריש לקיש דאוסר מחיים לא יליף שחוטה ממשולחת כי אם מעגלה ערופה כמו שפירשו התוספות לקמן וק"ל:

בד"ה שחט כו' שחיטה ולא מקודם כו' שמא אחר לקיחה היה כו' כצ"ל ונ"ב פירוש ואיידי דמינכרא שהיא מכה ישנה שלא בא מחדש אחר השחיטה ודו"ק:

בד"ה תנאי כו' ציפור השחוטה נ"ב אבל שחוטה ממשולחת לא ילפינן כדפרישית לעיל:


דף נז עמוד בעריכה

גמרא מין המכשיר נ"ב ס"א הכשר:

רש"י בד"ה אמר קרא כו' הוא קדש כתיב למדרש ביה קדוש הוא כו' כצ"ל:

בד"ה שכן כו' אתי ליה במה מצינו להחמיר ולאסור כצ"ל:

בד"ה ה"ג בתורת כהנים כו' ופירושא חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד ודקתני כו' כצ"ל ונ"ב כן מצאתי בפי' מדויק וכן משמע הגירסא ברש"י שכתב והא דקתני מרבה אני את החיה וק"ל וכן איתא בפירוש הקונטרס שגורסים התוספות נ"ל:

תוס' בד"ה כל שעומד כו' וקשה שהרי כו' נ"ב אבל על הגמרא אינן מקשים רק על פירוש הקונטרס עיין בפיסקי תוספות (עיין במהרש"א):


דף נח עמוד אעריכה

גמ' מין הכשר ומנין כו' דבי רבה אמר כו' בעזרה אישתיקו אתו לקמיה דרבה אמר כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

שם הכא כי חרם הוא וכתיב התם כו' כצ"ל ונמחק והיית חרם כמוהו ונ"ב עיין בעבודה זרה דף נ"ז וכ"כ ריטב"א דה"ג ועוד נ"ב נ"ל טעות דשני קראי למה ואף שהיה לי לישב בדוחק מ"מ לא נהירא דבפרק רבי ישמעאל בע"ז איתא להדיא דלא דרשינן שוה מיעוט אלא קרא דחרם הוא ועוד למ"ד דב' כתובים אין מלמדין ל"ל האי קרא דהא חרם הוא מוקי לה התם לאותו מ"ד שני כתובים אין מלמדין למעוטי חליפי חליפין וא"כ יובל היא למאי אתא וכן בגירסת הריטב"א ליתא ותרי מעוטי דקאמר לאו דוקא אלא שני כתובים כו' הוי כחד מיעוט וחרם הוא הוי תרי מיעוטי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

במתני' ובאפר חטאת נ"ב ס"א פרה. רש"י בד"ה ת"ל כו' אכילה כתמימים כצ"ל:

בד"ה ר' שמעון כו' ובהנאה ובבשר בחלב כו' בהנאה ובחולין בעזרה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ושני כתובים כו' וי"ל מדכתיב כו' נ"ב תימה סוף סוף למ"ד חליפי חליפין אסורים אמאי הוו שני כתובין הלא צריך קרא והיית חרם כמוהו לאסור חליפי חליפין עד עולם וראיתי בתוס' דעבודה זרה שהקשו התוס' כך ועמדו בקושיא ומ"מ נראה דלפי האמת לא קשה מידי מה בכך דלא הוי שני כתובין א"כ מאי אית לך למימר נילף מנייהו הא איהו בעי חרם הוא למעוטי אלא שמ"מ דוחק הוא הלשון שאומר שני כתובים הן וס"ל מלמדין אינו צריך לכל זה דלעולם ס"ל אין מלמדין והכא לא הוי שני כתובים וזהו מה שעומדים התוס' לשם בקושיא ודו"ק: