רמב"ם על קידושין ב

קידושין פרק בעריכה

משנה אעריכה

העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו. והביאו ראיה על זה ממה שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"(שמות יב, ב). ואף על פי שמותרת שחיטת כל הפסחים לאחד לפי שהוא שליח צבור, אבל הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו, לפי שמעיקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה, לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה, וזה אסור לפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך"(ויקרא יט, יח), ולפיכך הקדים בו על שלוחו.

ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים לא ישיא אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, ולפיכך הקדים בה על שלוחה.

ואמרו כשהיא נערה - ולא כשהיא קטנה, ואף על פי שיש רשות לאב שיקדש בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש, מן הטעם שאמרנו כי נשואי קטנה הוא דבר מכוער.

ומה שאמר עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה - בתנאי שתהיה זאת האחת שיהא בה שוה פרוטה היא שנשארה באחרונה, ויהיה כל מה שאכלה כאילו הוא מלוה, והעיקר אצלנו המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. אבל אם היה במה שאכל שוה פרוטה ומה שנשאר פחות משוה פרוטה אינה מקודשת, לפי שהם קדושין במלוה ואינן קדושין:

משנה בעריכה

אפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום עניין, יותר ממה שרוצה הדבר האחר.

ולפיכך, אין הלכה כרבי שמעון:

משנה געריכה

גדלת - אמרו בתלמוד, גדלת רוצה לומר מקשטת הנשים.

ורבי שמעון אינו חולק בהטעאת יוחסין שהיא אינה מקודשת ואפילו הטעה או הטעתו לשבח, לפי שאפשר שאינו אוהב אחד מהם אלא הדומה לו ביחס או פחות ממנו.

ומהעיקרים שבידינו דברים שבלב אינם דברים:


משנה דעריכה

כשאמר לו הרי היא במקום פלוני, והלך וקדשה במקום אחר - מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי. וכבר נתבאר זה הדעת בעצמו בפרק ששי מגיטין (הלכה ד):

משנה העריכה

כבר נקדם לשון זה ההלכה בפרק השביעי מכתובות, ושם בארנוהו:

משנה ועריכה

מה שאמר קטן שקדש - רוצה לומר ושלח סבלונות משהגדיל.

וסבלונות - הם המגדנות והדורונות. ונגזר זה השם מסבל, והוא נושא המשא.

והוצרך לאלו השלשה דמיונות ואף על פי שענייניהם אחד, משום דלא נפיק חד מחבריה. שאילו השמיענו הבבא הראשונה בלבד, הוה אמינא איידי דנפק מיניה ממונא טעי ויחשוב שהם קדושין גמורין. ואמנם בבבא השניה יש לנו לומר אדעתא דקדושין שלח הסבלונות. ואילו השמיענו אלו שתי הבבות, יש לנו לומר בכל כיוצא בזה נופל הטעות בין פרוטה לפחות משוה פרוטה, אבל קטן שקידש הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום, ואלו הדברים ששלח אחרי כן אמנם אדעתא דקדושין שלחם, מפני שהוא ידע הפסד הקדושין הראשונים. ולכך למדנו שכוונת כולם על הקדושין הראשונים והם אינם שוין כלום:

משנה זעריכה

העיקר אצלינו אין קדושין תופסין בעריות, לפי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור"(ויקרא יח, יח), בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך לקוחין אפילו באחת מהן. ונלמוד כל שאר העריות משתי אחיות.

ולמדנו מזאת המשנה שלשה עיקרים:

  • אחד מהם, שמקדשין בפירות שביעית.
  • והשני, שהמקדש בגזל אינה מקודשת, מפני תנאו שהתנה בכלכלה זאת שהיתה שלהם שהיה זה הזמן שביעית, שפירות שביעית הפקר ואינו גזל, ולפיכך לא נתבטלו הקדושין מזה הטעם.
  • והשלישית, אשה נעשית שליח לחבירתה, ואפילו במקום שנעשית לה צרה.

ודע שגזל שלה, כגון שחטף מידה שום דבר אחר כך נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת בזה, אינה מקודשת, אלא אם כן קדם ביניהן שדוכין. ומה שאנו אומרים קדשה בגזל אינה מקודשת, דווקא כשלא נתייאשו הבעלים, אבל אם נתייאשו הבעלים הקדושין קיימין.

ומה שאמר כאן אין האחיות מקודשות - שזו ראייה שהנכריות מקודשות, אמנם הוא זה כשאמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי, אבל אם אמר כולכם מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת.

ודע שאם אמר לשתי אחיות או אשה ובתה והדומות להן הרי אחת מכם מקודשת לי, ונתן הקידושין לשתיהן יחד או קבלה אחת מהן על יד חבירתה, הנה הקידושין תפסו בהן, וצריכות שני גיטין ממנו:

משנה חעריכה

הדברים שלוקח הכהן מקדשי הקדשים ומקדשים קלים ממון גבוה הם, וכהנים משלחן גבוה קא זכו, ולא נתן להם הקדוש ברוך הוא אלו החלקים אלא לאכילה, לא שיעשה בהם אלא זה, והוא מה שאמר "וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש"(במדבר יח, ט) וגו', כמו שהאש אין אתה משתמש בה אלא לצורך אכילה, גם כן אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי המזבח לא תשמש בהן אלא לאכילה.

וכתוב בתורה בעניין מעשר "לה' הוא"(ויקרא כז, ל), בהוייתו יהא, ולכך אינה מקודשת.

ורבי יהודה אומר, כשקדש בו במזיד, רוצה לומר שהוא יודע שזה הדבר מעשר שני, הרי חללו לפי שמעשר שני מתחלל כמו שבארנו במסכת מעשר שני [פרק ב הלכה ו], ואם נתחלל הרי היא מתקדשת בו בלי ספק. ורבי מאיר אומר, אין דרך חלול, בכך רוצה לומר אין זה דרך חילול המעשר.

והם חולקים בהקדש בדק הבית להפך, רבי מאיר אומר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל, ורבי יהודה אומר הפך זה.

והלכה כרבי מאיר במעשר, וכרבי יהודה בהקדש:

משנה טעריכה

אלו הדברים שזכר כולם אסורים בהנאה, וזה מעיקר תורתנו, כל מקום שנאמר "לא תאכל" "לא תאכלו" אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, וכל מה שאנו אוסרין אכילתו ומתירין ליהנות בו, יש ראיה על כל פנים על היתר הנאתו או מלשון התורה או מן ההיקש.

וכתוב בתורה בערלה "שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל"(ויקרא יט, כג).

ונאמר בכלאי הכרם "פן תקדש"(דברים כב, ט), פן תוקד אש, וכבר בארנו זה בסוף כלאים.

ואמר בשור הנסקל "ולא יאכל את בשרו"(שמות כא, כח).

ואמר בעגלה ערופה "ונכפר להם הדם"(דברים כא, ח), ואמר כפרה כתיב בה כקדשים.

וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע ומעשיהם חוץ למקדש כמו שמבואר בתורה, וכמו כן עגלה ערופה מכפרת והיא חוץ למקדש, ואשם מצורע גם כן הוא ממכשירי מצורע והוא בפנים רוצה לומר במקדש, וכמו כן חטאת מצורע מכפרת והיא בפנים, [כמו] שדין המכפר והמכשיר שבפנים אחד והוא אשם מצורע וחטאתו, כמו כן דין המכפר והמכשיר שבחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה. וצפורי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה, רוצה לומר הצפור השחוטה בלבד. ועגלה ערופה, ירידתה אצל נחל איתן אוסרתה.

ונאמר בנזיר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו"(במדבר ו, ה), ואמרו גידולו יהיה קדוש.

ופטר חמור נאמר בו "וערפתו"(שמות יג, יג), וכתיב "וערפו שם את העגלה"(דברים כא, ה), ולא יאסר בהנאה אלא אחר עריפה.

ונאמר בבשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אמו"(דברים יד, כא) שלוש פעמים, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בשול.

וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין "כי ירחק ממך המקום"(דברים יב, כא), ואמרו בתורת כוהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, פרט לחולין שנשחטו בעזרה, ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב, תלמוד לומר "לכלב תשליכון אותו"(שמות כב, ל), אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.

ואם מכר שום דבר מאלו שהם איסורי הנאה כבר עבר, אבל דמיהן אינן אסורין בהנאה, לפי שאין אצלנו שום דבר שיהיו דמיו במקומו אלא עבודה זרה ופירות שביעית. נאמר בעבודה זרה "והיית חרם כמוהו"(דברים ז, כו), כל מה שאתה מחיה אחריו הרי הוא כמוהו, פירוש כל מה שנשאר מחליפיה הרי הוא כמותם. ונאמר בשביעית "קודש היא"(ויקרא כה, יב), מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. וכבר בארנו זה בשלימות בפרק שמיני משביעית. ואין מלמדין מעבודה זרה ושביעית לשאר האיסורים לפי שהן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לפי עיקרי ההיקשים שבידנו:

משנה יעריכה

תרומות - תרומה גדולה ותרומת מעשר.

ומעשרות - מעשר ראשון ומעשר עני.

ומתנות - הזרוע והלחיים והקיבה.

ואמרו אף על פי ישראל - אמר בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אימו כהן, וקאסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמו, וכבר זכה בהן ויש לו רשות למוכרם למי שהם ראויות לו לאכילה ויקח דמיהן, לפיכך מקדש בהן.

ואפר פרה אדומה והמים שהוא מזה עליו, יש מזה האפר לזאת האשה תועלת, לפי שתמכור אותם לאיש טמא להיטהר בהם, ויקח ממנו שכירות הבאת אפר הפרה ושכירות מילוי המים, וזה מותר, אינו אסור לעולם אלו הדמים אלא בהזאה והקידוש בלבד כמו שיתבאר בפרק רביעי מבכורות, הנוטל שכרו להזות ולקדש, מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. ועוד יתבארו דיני הקידוש והמילוי במקומו במסכת פרה: