ויקיטקסט

חידושי הרמב"ן על הש"ס/עבודה זרה/פרק ג

< חידושי הרמב"ן על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד ב עריכה


הא דאקשינן אי דנעבדין פעם א' בשנה. נ"ל דלא מסיק לכולה קושיא, והכי בעי למימר אי דנעבדין בודאי מאי טעמייהו דרבנן ואי דאין נעבדין מאי קאמר ר"מ ואי בסתמא במאי פליגי אלא משום דר"מ פריש דנעבדין לא חש לאקשויי אלא חדא.

ופריק רב יצחק בר יוסף דבמקומו של ר"מ ראה אותם עובדים והוא חושש לסתם כל העולם ולדידיה המוצא צלמים בדרך חושש לאותן מקומות וכן עיר שאין מנהג שלהם ידוע חושש לכל הצלמים שמא כמנהג מקומו הן עושין הילכך כיון דרובא דעלמא אסור ליה מדינא אפי' במקום שאין נעבדין גזר שאר מקומות אטו אותו מקו' ורבנן לא חיישי למיעוט ולא גזרי נמי כלל דלא דלא גזרינן במילתא דלא שכיח לן משום מיעוטא והיינו לישני דגמ' דקאמר גזר ולא גזרי.

ורב יהודה מוקי מתני' באנדרטי דאיכא מיעוטא דמקבלי לה באלוה ובמיחש למיעוט בכל מקום פליגי וליכא הכא גזירה דמקום אטו מקום. ורבה בר בר חנא נמי בעומדין על פתח מדינה דאיכא דפלחי להו ודלא כאוקמתא דר' יצחק בר יוסף.

ורבא אתא ופי' דדוקא של כרכים אבל של ספרים אסורים לדברי הכל ואפי' אין עומדין על פתח מדינה ולא גזרינן כרכים אטו כפרים בין לר"מ בין לרבנן אלא חששא משום מיעוטא הוא דאיכא כרכים דפלחי להו ומיהו כפרים נמי מיעוטא נינהו לעלמא דאל"ה מוצא צלמים ליתסרו לרבנן דלמא דכפרים הוו אלא כפרים לא שכיחי בהו צלמים אלא בכרכים שכיחי בין לע"ז בין לנוי מדינה.

ומדברי רש"י ז"ל נראה שלא פירשו באנדרטי אלא לדעת ר"מ אבל מדברי רבינו ב"ה ז"ל נלמוד שאף שיש בידו מקל או צפור אינו אסור אלא באנדרטי או בעומד על פתח מדינה וכ"כ הר"מ תלמידו ז"ל.


דף מא עמוד א עריכה


הא דאמר שמואל אפי' שברי ע"ז. משמע משום דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת ובהכי ריהטא כולה שמעתין דמקשינן לר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן לא אמר ר"מ התם כל הצלמים אסורים שברי צלמים מותרים ופריק דשברי ע"ז אסורין.

אלא דא"ל דסברי נינהו, דאיכא דסבר דאפי' למ"ד ע"ז שנשתברה מאליה אסורה במוצא שברי ע"ז מות' מ"ט דאמרי' עכו"ם מיזהר זהיר בע"ז שלו ומינטר לה עד דרתח עלה ומיתבר לה הילכך במוצא אמרי' חזקה עכו"ם תברה ואע"ג דפשיט' לן דאין ספק מוציא מידי ודאי הכא ודאי הוא דחזק' היא דעכו"ם תברה והיינו דאמרי' בשלהי פרקין לשמואל דכ"ע עובדין לשברים כלומר דע"ז שנשתברה מאליה אסורה אלמא לא מסיימא מלתיה דשמואל דשרי הכא במוצא שברי ע"ז אי משום דסבר ע"ז שנשתברה מאליה מותרת אי משום טעמא דפרישית וכן פי' רש"י ז"ל בשלהי פירקין תדע דהא לא מותבינן אדשמואל כל הנך תיובתא דמקשינן לר"ל.

ואי קשיא א"כ היכי אקשי' לר"ל הא שברי ע"ז אסורין דהא לר' יוחנן נמי שברי ע"ז במוצא מותרין הא לאו קושיא היא דמקשה ה"ק בשלמא לר' יוחנן ניחא דא"ל חיישינן שמא נשתברה מאליה אלא לר"ל ודאי קשיא ולאו מכלל דר' יוחנן ודאי אסיר במוצא שברי ע"ז ופליגא דשמואל אלא לר"ל ודאי קשיא.

וכפי הענין הזה סוגיא אחרת בפ' לא יחפור גבי עובדא דרקתא דבי בר מריון בריה דרבין דמקשי' ולרבינ' מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ומשמ' דפשטא דלמר בר רב אשי דפליג עליה ניחא ליה ודאי ואין הדבר כן שאף למר בר רב אשי קשי' מדקי"ל בעלמא (ב"ק ס,א) זורה ורוח מסייעתו פטו' אבל אסור בנזיקין והא דלא מקשי' אלא לרבינא משום דלמר בר רב אשי אפשר דניחא ליה דלא שמעינן ליה דאמר הכי בהדיא וכבר פירשתים בדיני הגרמות.


דף מא עמוד ב עריכה


הא דקאמרינן בדשמואל משום דקבעי למתני סיפא ואמרינן עלה ואמאי והא שברים נינהו קושיא היא דמקשינן עליה בשלמא לדידן דאמרינן מאליה נשתברה שברי צלמים ה"ט דמותרין משום דאפי' נשתברו מאליהן שברי שברים נינהו ותבנית יד ורגל אסורים דכיון דממילא נשתברה כל שכיוצא בהם נעבד בתחלה נעבד בסוף ולא תלינן בשבירה דעכו"ם עכו"ם לא תבר ע"ז שלו אלא לדידך דאמרת דאדרבה לשבור ממילא לא חיישינן אלא ודאי עכו"ם תברה כיון דעכו"ם תברה ודאי בטלה אפי' כולה קיימת חוץ מאצבע קטנה שלה וכן הא דאקשינן מינה לקמן בשמעתין לר"ל בכה"ג הוא דכיון דאמר אפי' נשתברה מאליה ודאי בטלה מה לי תבנית יד מ"ל שברים אחרים.

ומיהו לר' יוחנן נמי קשיא לפום מאי דאמרי' משום דתרי ספיקי נינהו אפי' לפום מאי דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אפי' לשברין אסורה אלא כיון דפירכי כולהו אר"ל ולדידיה קשיא אעיקר מימריה ולר' יוחנן ל"ק לעיקר סבריה נקיט גמ' סרכא דעיקר קושייתא ומקשה מינה לר"ל ולא לר' יוחנן כדפרישית.

והא דאקשינן נמי ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן וכו' לרבנן נמי ע"ז היא אסורה שבריה מותרין ולא מפרקי אנה"נ ומשום דנשתברה מאליה לא חיישינן וכדשמואל איכא לפרושי דלטעמיה דמקשה קא"ל כלומר לדידך דדייקת ממתני' הא שברי ע"ז אסורין וחיישת שמא נשתברה מאליה ואסורה כדר' יוחנן היכי קס"ד הכי והא מדר"מ את שמע לרבנן אלא ע"כ לא תידוק הכי אלא שברי ע"ז נמי מותרין אי מדר"ל אי משום דשמואל ומתני' כדתריצנא ופרקי' לר' יוחנן ודאי אפשר דשברי ע"ז אסורים ומתני' כפשטה כדס"ד מעיקרא ומיהו אכתי לא מכרעא דר"י פליג אדשמואל דכל האי שקלא וטריא למאי דקס"ד מעיקרא היא כדפרי'.

וזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל שפסק כר' יוחנן וכדשמואל דאלמא לא פליגי אלא טעמא דשמואל משום דלנשתברה מאליה לא חיישינן דעכו"ם מינטר נטר לה והכי מסקנא דסוף פירקין דכ"ע עובדין לשברים כפי' גירסת רש"י דאלמא לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפ"ה שרי במוצא שברי ע"ז. ולא שמעינן דר' יוחנן פליג עליה כלל כדפרישית. וא"כ בכל הך שקלא וטריא דבשמעתין ס"ל לר' יוחנן דחיישי' לנשתברה מאליה לא מידחיא דשמואל דלא (חזינן) [דחינן] מימרא בשקלא וטריא דגמ' דזמנין טובא לא קיומי ובכמה דוכתי מפכינן תריצתא סוגיא.

ומיהו למאן דגריס לקמן בלישנא בתרא דלכ"ע אין עובדין לשברים ס"ל לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת לא סלקא לי הא דשרי שמואל אליבא דהלכתא דכיון דשמעינן ליה בהדיא דאמר מותרת ע"ז שנשתבר' מאליה איכא למיחש למלתיה דהא דשרי שברי ע"ז משום דאזדא לטעמיה וכיון דסוגיין נמי בדר' יוחנן למיסר טפי עדיף לן למסמך אסוגיין.

ועדיין לא נתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל כהוגן שהוא גורס לפי הנראה דכ"ע אין עובדין לשברים ועוד הם צריכין לפנים שהרי פסק כן בע"ז שנשתברה מאליה כרבי יוחנן דאמר אסורה ולפום סוגיין דשמעתא לא שנא שברים לא שנא שברי שברים לעולם ואפילו לאחר ששוחק וזורה לרוח וכולה סוגיין הכי רהטא וליכא למדחי דאבני' ושפוין ושוחק וזורה לרוח וירקות כולהו שברי שברים הם ועוד קושיא דמקשי ליה ר"ל לר' יוחנן מפה לפה דקן שבראש האילן שברי שברי' שאין העוף עשוי לשבר מן האילן אלא קנים רכים מראשי ענפים ואפ"ה לר' יוחנן אסירי ולקמן בשלהי פרקין מסקינן דכ"ע אין עובדין לשברי' א"נ לשברי שברים כדגריס רש"י ז"ל ופסק בה רבינו הלכה כרב.

ונראה שהוא מפרש אותה שמועה בעיקר ע"ז קיימת דומיא דאשרה דרב סבר עובדים לשברים כשם שעובדין לע"ז עצמה ושמואל סבר אין עובדין לאותן שברים אלא לעיקר ע"ז ואין צריך לבטל כל קיסם וקיסם שכיון שגוף ע"ז קיימת לה הן עובדין ומה שנשבר ממנה בטל הוא להם שאין עובדים לשתים בגוף הע"ז ושברים והוא אינו עשוי להחזיר לה השברי' לפיכך הוא מבטלן ועוד דמימר אמר אין ע"ז חפצה באותן שברים.

אבל מדברי כולם נלמוד שע"ז שנשתברה מאליה אסורה שאין העיקר שלה בטל בשביל אותה שבירה ואלו שברה אדם בטלה בכל דהו הילכך אם נשתברה כולה מאליה כגון דגון לדברי שניהם אסורה כולה שלאותן שברים עומדים ועוד דטרח ומייתי אומן ומתקן לה ולישנא דעובדין לשברים דקאמר כדפרישית וכל היכא דאדכרו בגמ' האי לישנא בעיקר ע"ז קיימת הוא כדאמרי' בפ' רי"ש ודאמרינן נמי התם גבי בימוס שנפגם עובדין לשברים ואין עובדין לשברים בכה"ג נמי מצית לפרושה דבימוס פגום כשברים היא לע"ז עצמה שהיא קיימת וזה הפי' נכון ועליו סמך רבינו ז"ל.

והא דמשמע הכא דעצי הקן לרבי יוחנן אסורים כששברה מן האשרה א"ל משום דהו"ל כדרך גדילתה דאורחא דאילן שמקננין בו עופות וע"מ כן עובדין אותו ור"ל מק"ו אקשי ליה דאי הכא מותר כ"ש בעלמא ואיהו ודאי שרי ליה דכיון דלא אצילה נפשה מכל שבירה בטולי בטלה כטעמיה ור' יוחנן לא קביל מיניה ואי הוה ס"ל בעלמא אין עובדין לשברים דע"ז קיימת והכא כשברים דמו מצי למימר ליה הכי אלא קסבר דהכא לא קא מבטל מידי דדומיא דדרך גדילתה הוא וכיון דאכתי בגופה קיימי לא דמי לי' לשברים דע"ז קיימת דהא אפי' בבצים אסר איצ"ל בעצים.

והא דאקשי' הכא בשמעתין ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן א"ל כדפרשינן אלא שאני אומר דהכי נהירא מלתא לפרושי דמדר"מ ודאי נשמע לרבנן לאו מי אמר ר"מ שברי צלמים מותרין ואע"ג דאיהו חייש למיעוטא ואיכא למיחש שמא נשתברו מאליהן אע"ג דעכו"ם נטורי מינטר לה איכא מיעוטא דנופלות ואפ"ה שרו אלמא ע"ז שנשתבר' מאליה שריא לרבנן נמי היא אסורה ושבריה מותרין אע"פ שנשתברה בפנינו מאליה ומפרקינן הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום אי בשבירה ששברן הוא עצמו או שביטלום מאליהן ונתיאש מהם ולא תקנם וביטלם ממש אבל ע"ז ודאי עבדוה מי יימר שביטלוה כשנשתברה מאליה הרי לא עשה בה מעשה לבטלה ולא תלינן לקולא לו' איהי גופא לא מצלא לההוא גברא מצלא.

והראב"ד ז"ל מפ' דטעמיה דשמואל דשרי במוצא שברי ע"ז משום דתרי ספיקי נינהו דאיכא דפלחי לשברים ואיכא דלא פלחי הלכך בהאי גברא א"ל דפלח וא"ל דלא פלח ואת"ל פלח אימר זו [שברה וביטלה] לר' יוחנן [חסר סוף דברי הראב"ד ותחילת דברי הרמב"ן שחולק עליו] וכו' דכיון דתרי ספיקי נינהו אפי' לר' יוחנן הו"ל למשרינהו לפיכך אין פי' זה נכון ועוד דלאו מלתא היא דלא מיקרו תרי ספיקי אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל ודאי עבדום ליכא אלא חדא ספיקא אימור בטלום ואימור לא ביטלום ועוד דהא ס"ל לשמואל בפ' כל הזבחים שנתערבו הנח לע"ז דספק ספיקא דאסור.

אבל הר"ם הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו וכ"כ ע"ז שנשתברה מאליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בה"ג כדבריו.

ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת. פירש"י ז"ל דוקא בהמתו ואע"פ שבחבר שמת מחזקינן להו במתוקנין לגמרי כיון דמדרבנן הוא דמתסר לאדם הימנוה רבנן לחזקת חבר בדרבנן ואיכא דרמו בה מירמא הא דמייתינן לה גבי בדיקת חמץ בפסחי' פ"ק דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי והא בדיקת חמץ דמדרבנן דאורייתא בביטול סגי ליה ואמאי הא אמרת דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן והא לאו קושיא דהכי קאמרינן ואב"א לדאורייתא לא מהניא חזקת חבר אלא להכי שרינן להו משום דתרי ספיקי נינהו בדאורייתא ומהניא חזקת חבר לרבנן אבל התם ליכא חזקה אלא אימר והראב"ד ז"ל מפ' דבחבר שמת הרי הם מתוקנין לבהמה אבל לא לאדם, ואינו נכון.

וי"מ דהא דר' אושעיא נמי אפי' לאדם נמי שרו שלא כדברי רש"י ז"ל והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת אמערים קאי כלומר שמותר להערים בכך כדי להאכיל לבהמה אבל לאכילת אדם אסור לעשות כן אלא שתבואתו פטורה מן המעשר לפי' בחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפי' לאדם אימר עבד כדר"ח ואע"פ שהוא היה חבר אימר הוא היה מיחדן לבהמתו.

ואחרי' אומרים דה"ק מכניס אדם תבואתו לבית במוץ שלה ומערים עליה כדי שלא יהיה נראה כגוזל את השבט ואומר שלצורך בהמתו הוא מכניסה ולפיכך אינו ממרח אותה ופטורה מן המעשר ואוכל הוא עצמו והיינו לשון מערים.

והכי משמע במנחות בפ' ר"י דאפי' לאדם שריא דאמרינן התם גבי מירוח העכו"ם שאינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופרכינן השתא נמי עביד כר' אושעיא ואם איתא דדוקא בהמתו היכי עביד כר' אושעיא הא לאדם אסורה ועוד משמע דמשום בהמה לא גזור בה רבנן דמלתא דלא שכיחא היא.

ובתוספות אמרו דמירוח העכו"ם בלא גזירה נמי אינו פוטר אלא מאכילת עראי שמתחייב בה בשעת מירוח אבל אכילת קבע שהוקבע בה תחלה אינו פוטר וא"כ כולן להאסר באכילת עראי הן ואינו מחוור שכיון שנפטר ולא אתי לידי חיוב אפי' אכילת קבע נמי ומצינו מירוח הקדש נמי פוטר אפי' לקבע.

ואי קשיא הא דגרסינן במס' ביצה הכניס שבולין לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר אלמא אסור לאכול מהן קבע. א"ל התם בעודם בשבלים שעדיין אפשר שיתחייבו שמא יוציאם ויזרם ויכנס או יעשה מהן גורן בראש גגו וימרח אותם שם שכל זה מחייבן במעשר לפיכך הרי הן כעומדין בגורן אבל דש זורה בלא מירוח שוב אין להם חיוב לעולם שכבר נפטרו לפיכך אוכל מהן קבע וזה שלא כדברי ר' שמואל ז"ל שהוא מפרש שכיון שהכניסה במוץ שלה נפטרה ואע"פ שהוציא במוץ שלהן ומרחן בגורן וחזר והכניסן נמי לא מחייבי ובפ' השוכר את הפועלים פירשתי הענין הזה בביאור.

והראב"ד ז"ל מפרש דשאני שבלים שמא למוללן במלילות הוא צריך ומחייב במעשר אבל תבואה במוץ שלה שאינה ראויה למלילות פטורה. וא"ל אשמעתין ונימא מעיקרא אומר לא טביל שמא זרען לבהמה וקי"ל במס' נדה אוכלי אדם שזרען מתחלה לבהמה פטורין מן המעשר. וא"ל אע"ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהם אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר וזה כיון שמרחן לאדם נמלך וי"ל ההיא מילתא דלא שכיחא ודעדיפא ושכיחה מינה נקטו.


דף מב עמוד א עריכה


הא דרמי הכא בכולהו ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה. ק"ל, ולר' יוחנן נמי מי ניחא והא אפי' ביאוש בעלמא בטלה כגון שהניחוה עובדיה ואינן עתידין לחזור כדאי' בפ' רי"ש וכדאמרינן התם גבי בימוס של מלכים ובימוס שנפגם ולקמן נמי אמרינן נהי דמינה מיאש מאיסורא מי מיאש מימר אמר וכו' אלמא אי מיאש מינה בטלה והכא כיון ששוחק ישראל וזורה לרוח ודאי מיאש.

ואיכא לפרושי דודאי כל יאוש לדעת בטלה להכי פליגי בנשתברה מאליה. ר"ל סבר בטלה כמי ששברה בידים דעל כרחיה מבטלה ואפי' שלא לדעת בטלה ור' יוחנן סבר לאו כמי שנשתברה בידים דמי וכל זמן שלא בטלה ודאי בפנינו אינה בטלה שמא יחזור ויתיכנה ויעשנה אחרת או יעבוד לשבירה אפי' נשברה בפנינו הלכך גבי ע"ז ששברה ישראל לר"ל מותרת אע"פ שלא ידע בה עכו"ם ולר"י כיון שאין השבירה מבטלה כמי שביטלה עכו"ם אסורה ואפי' זורה לרוח אין כאן יאוש להתיר דיאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא גבי ע"ז ואפילו באבודה ממנו ומכל אדם דאיסורא לא בטיל שלא מדעת אבל מכרה לצורף או הניחה לדעת הוא מיאש ממנה וכן אם (התיר) [הכיר] בה ששחק ישראל וזרה לרוח ע"כ נתיאש לדעת ואפי' בלא מעשה בטלה.

ובירוש' (ג,ב) ע"ז שנשברה ר' יוחנן אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל [אסור, אם בשאינו עתיד להחזירם לכליין דברי הכל] מותר ולא אתיא בגמרין.

והראב"ד ז"ל מפ' דלר"ל בעינן שידע עכו"ם בשבירתה או הוא או אחר אבל מכיון שראה אותה עכו"ם בטלה דיאוש לדעת הוא ועכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ור' יוחנן סבר לא בטלה ולפי פי' לא ניחא ליה הא דאקשינן ישראל אינו מבטל ע"ז דהא ביטול ישראל לאו כלום הוא עד שיראה עכו"ם ויתיאש וכל הנך דמקשי לר"ל לא סלקן דאי בשראה עכו"ם אפי' לר' יוחנן מתייאש מאחר ששחק וזרה לרוח או שחפה דרכים באבני מרקוליס ואי בשלא ראה אפי' לר"ל לא בטלה עד שיכיר ויתיאש אלא מסתברא דכיון שנשברה מאליה לר"ל בטלה כמי ששיברה בידים.


דף מב עמוד ב עריכה


הא דאקשינן הכא אלא מעתה פרצוף אדם לישתרי. אלמה תניא כל הפרצופות מותרות חוץ מפרצוף אדם. לא אתיא כאוקמתא דרבא דאוקמה במוצא אלא אביי מתרץ ולדידיה מקשי' דאיהו אמר לעיל מציעתא בעושה וכיון שכן איכא למימר דלא קי"ל כוותיה דאביי דאסר פרצוף אדם לחודיה אלא כיון דקרא דריש א"ל הלכתא כוותיה ולא פליג עליה רבא בהא ובתוספתא נמי תניא טבעת שיש עליה פרצוף מותר לחתום רחב"ג אומר של בית אבא היו חותמין בחותם של פרצופות ר"א בן צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד ורבינו הגדול ז"ל נמי סמך אדאביי ואדרב הונא בר אשי, וכן עיקר.

והראב"ד ז"ל פי' דצורת מלאכי השרת היינו צורת אדם וכיון דקתני אידך מלאכי השרת בכלל שמשין לא צריך אביי למדרש בפרקיה לא תעשון אתי אלא כולהו מחד דרשא אתו לא תעשון מה שאני דהיינו כל השמשין ואין זה נכון דהא לעיל נמי מייתו לה בדר' הונא מר בר ר' אשי ולא סגי ליה בברייתא וכן הוא שמלאכי השרת בעלי כנפים הן ואין צורתם לגמרי כצורת אדם.

והא דתניא וחיות הקדש לאו למימרא דפרצוף אדם לחודיה לשתרי דא"כ קשיא לאביי אלא דאי לא אסר רחמנא דמות שמשי מרום הייתי אומר כיון שעשה לו דמות ד' פנים האי לאו דמות אדם הוא ולישתרי צריכא.

ואסיקנא דדמות שמשין אפילו שבמדור התחתון אסורים, ונראה לפרש ולומר דל"ש בולט ול"ש שוקע וכן בפרצוף אדם דלא תעשון כתיב ולא פליג רחמנא בין בולט לשוקע אלא בשאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא והא דתניא טבעת שחותמה לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה ואע"פ שאחרים עשו לה אסור להניחה וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה כדקתני חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה והא דשרינן לעיל בעושה צורות ופרצופות כולן בשוקעין אבל בבולטין חיישינן לחשדא אא"כ עושה אותם לרבים שלא במקום חשדא ומיהו מסתברא לי שלא אמרו אלא בטבעת וכיוצא בו שהם מכובדין אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורותבין בולט בין שוקע דליכא למיחש בהו לחשדא והא דקתני אסור לחתום בה על דברים המכובדין קאמר כגון על השירים ועל הנזמים אבל במבוזה שרי, כן נ"ל.

אבל בה"ג ז"ל כתב ת"ר טבעת שחותמה בולט וכו' והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון מ"ט משום חשדא דילמא אמרי' קא סגיד לה ע"כ. ושוב ראיתי דעת רבים ודעת הרב בעל התוס' ז"ל כן דכל צורה שוקעת מותרת ואפי' דמות אדם ומשמשי מרום ובולטת אסורה באלו הנז' ולא באחרים בכל שבארץ.

וראיתי בתוספתא (ו,א) דקתני תלת טבעת שיש עליה ע"ז בזמן שהיא בולטת אסורה בהנאה אם אינה בולטת מותרת בהנאה ומותר לחתום בה. וטבעת שיש עליה חותם מותר לחתום בה. ר' יהודה אומר אם היה חותמה שוקע אסור לחתום בה מפני שנעשה צורה טבעת שחותמה שוקע וכו' טבעת שיש עליה פרצוף מותר לחתום בה וכו' ר"א בר צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים וכו' לעיל' רישא משכחת לה בחמה ולבנה וקסבר שאין הכלים נאסרין במוצא אלא בבולט ואלו (בצורת דרקון) [בצורה שוקעת] אע"פ שהיא ע"ז מותר לחתום בה וטבעת שיש עליה חותם דקתני היינו בשאר חותמות כל הצורות בכלל ופרצוף דסיפא דהיינו דבהמות ועופות וזה סיוע לדברי.

והא דמפרקינן כיון דחותמה בולט הוא חיישינן. משמע דר"ג שוקע היה וא"ה קשיא הא דאקשינן לקמן והא ר"ג יחיד הוא אלא שד"ש מפרש דה"נ הו"ל לאקשויי בדר"ג ליחוש לחשדא אלא דבעיקר תירוציה אקשי ליה וא"כ האי דקאמר כיון שחותמה בולט הוא חיישינן לאו למימרא דר"ג שוקע הוה אלא ה"ק אינו אסור אלא משום חשד כיון שהוא בולט ולקמן פריך דר"ג נמי ניחוש ובדין הוא דהו"ל לפרוק דר"ג שוקעות הוו אלא דלא מצטריך להכי וניחא ליה לאוקומה בבולט כעין חמה ברקיע לבדוק בה הדיוטות.

ואנדרטא דאוקמה בבי כנישתא. פי' הגאון ז"ל דשעת השמד היה וכשבטל השמד העבירוהו משם משמע דס"ל לגאון ז"ל דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לחשדא מכוער הדבר להניח שום צורה בבית הכנסת דחיישינן שם לחשדא כיון שהוא מקום תפלה דלמה הניחוהו שם אבל כיון שבאונס הונח שם לכבוד המלך מותרין להתפלל ואין אוסרין עליהם משום שמא יחשדו.


דף מג עמוד א עריכה


הא דאמרי' לעיל ש"מ עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וש"מ וכו'. ה"פ: ש"מ עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וש"מ אפי' בע"כ הוא מבטלה ואפילו לשל חבירו וש"מ שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה אינו מבטל והיינו דשמעי' מהכא דלא מיתני בשום דוכתא אבל ודאי שמעינן מינה ישראל אינו מבטל אלא דכבר תנינן לה כמה זימני ומ"ה לא אמר ש"מ ד'.

הא דאמרינן מכובדין של השיריין. דהיינו צמידין וכן נזמים וטבעות כולן דבר מתקיים של כבוד הוא אבל בגדים אפי' בגד שני אינם אסורים אלא בכלל הסדינים הם ובירושלמי אמרו קריספא והדא כסות של דבר בזיון הוא והר"מ הספרדי ז"ל מנה (שיריין) [והם בגדי שני] בכלל מכובדין ויש לחוש.


דף מד עמוד ב עריכה


תנא כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ. א"ל והא מתני' לא קתני הכי דקתני א"ל אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל וא"ל דתרוצי מתרצי לה לומר דה"ק א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא.

וי"מ דג' בתים בבית המרחץ כדאיתא במסכת שבת (י,א) (ופנימית) [ובאמצעית] שבני אדם עומדין ערומים ומקצתן לבושים ששם מותר להרהר א"ל אין משיבין במרחץ לאחר שיצא (לגמרי) [לחיצונה] א"ל עיקר הטעם.

וכי באתי בגבולה מאי הוי. פי' ולהאי פירושא קרי לה תשובה גנובה לפי שלא רצה לגלות לו כל מה שמותר לו וגנב ממנו הדבר.


דף מה עמוד ב עריכה


מיבעי להו לאילן שנטעו מתחילה לכך. פי' ואליבא דמ"ד (דף נא,ב) ע"ז של עכו"ם אסורה מיד וליכא מימר דכיון דשליחותא דישראל עביד מיתסרן מיד בחומר שבשניהם דהא אמרינן לקמן ברישא מדכתוב אבד תאבדון אשר עבדו שם העכו"ם דע"ז של עכו"ם עד שתעבד.

ומיהו למ"ד נמי ע"ז של עכו"ם עד שתעבד מיבעי להו לאילן שעבדו ונטעו א"נ נטעו ועבדו קודם השרשה דמתסר בבית דלא חדית רחמנא באשרות מידי אלא ואשריהם תשרפון באש דומיא דמזבחותם תתוצון ומצבותם תשברון לומר נתוץ ואח"כ שרוף ומיהו משמע ודאי דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו היכי דאינו אסור בע"ז עד שתעבד מותר דהא בשעת עבודה דהוא איסור מחובר הוא הילכך באילן שתחתיו ע"ז לא משכחת לה דמתסר אלא כשהיתה שם ע"ז ונטעו עליה לצל או שגדעו ופסלו עליה א"נ תוספתה לשמואל [בדף מח,א] קודם השרשה וי"א דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו מיתסר בע"ז דעד שתעבד דאהנייא ליה תפיסת ידי אדם ואיני מוצא בזה טעם.


דף מו עמוד א עריכה


הכי אשכחן בנוסחי: השתחוה להר אבניו מה הם למזבח יש נעבד במזבח במחובר או אין נעבד במחובר. ופירושה דמפשט פשיטא ליה לרמי דמכשירי קרבן כקרבן דמי וליכא נמי דמסתפקא ליה הא דכ"ע מכשירי קרבן כקרבן אלא קמיבעיא ליה אם יש נעבד במחובר לגבוה מי אמרינן מידי דהוה אבעלי חיים דאסירי או דילמא התם גזירת הכתוב הוא והכא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אמר רחמנא ואפי' לגבוה שרי (והרי אמרי') [והא דאמרינן] לקמן אי תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא [בתרייתא] משום שינוי קאמר אבל רש"י ז"ל פי' דרב"ח [בבעיא בתרייתא] חדא מיגו חדא מיבעיא ליה אם יש נעבד במחובר לגבוה או לא.

ואית דבעי מימר דמפשט פשיטא ליה לרמי דיש נעבד במחובר לגבוה דומיא דב"ח שאין בהם תפיסת ידי אדם ואסורין כי קא מיבעיא ליה למזבח ולישנא דגמ' לא דייקא הכי דקאמרינן בכולה שמעתין נעבד שמותר במחובר לגבוה ואסור במחובר לגבוה.

ומיהו ק"ל הא דבעי רב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי או לא פשיטא דיש שינוי דמחובר לגבוה דאסור מנא לך מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם הוא ולא שינויו אף הכא הוא ולא שינויו בשלמ' למ"ד לגבוה פשיטא ליה דיש נעבד במחובר ולאו מאתנן גמרינן לה ניחא אלא למאי דמפרשינן לעיל קשיא.

ואיכא דמפרק דרב"ח לאו בק"ו דאתנן אתיא ליה אלא ה"ק את"ל יש נעבד במחובר דגמריגן במה מצינו מאתנן יש בהם שינוי או לא גמרינן מינה ומינה או גמרי' מינה ומוקמינן באתרה לומר דנעבד במחובר לגבוה מנעבד דתלוש להדיוט ילפינן מה התם אין שינוי אף הכא נמי אין שינוי ואע"ג דפליגי תנאי בעלמא בהאי פלוגתא דילמא הכא איסור ע"ז שאני ולגבוה שאני. זה תי' הראב"דז"ל, ולא נהיר.

אלא הכי הוא דאיכא למימר דק"ו גופיה לאו מאתנן גמרינן לנעבד אלא הכי קאמרינן ומה אתנן הקל שאינו אסור להדיוט עשה בו לגבוה מחובר כתלוש הילכך ליכא למימר ביה דיו ולא דמי לדיו דבפ' כיצד הרגל דוק ותשכח.

ול"נ דרב"ח הנך בעיי חדא מחדא בעא להו ולא שמעיה פשעיה דרבא מאתנן ולא קביל מיניה.

ופשטה רבא לבעיא קמא דרב"ח לחומרא דיש נעבד לגבוה במחובר ומקשו בירושלמי א"כ היכן בנו בית המקדש שאין לך הר גבוה גבעה נשאה שלא עבדוה ומתרץ ע"פ נביא כדבר גד כלומר וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נעבד.


דף מו עמוד ב עריכה


הזאה דפסח דר"א קאמר לחומרא וכו' דתנן השיב ר"ע הזאה תוכיח וכו'. פירש"י ז"ל דרישא דמתני' נקט ואייתי הכא ומיהו אתקפתיה דר' פפא מאי חלוף קאתיא דקתני א"ל ר"ע או חליף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה שהוא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה וזה הפי' ק"ל חדא דא"כ הו"ל לאקשויי הכא או חלוף ועוד דאי ק"ו דר"ע דאמר שחיטה לא תדחה שבת כלום [קולא הוא] חומרא הוא כדי שלא ידחה שבת שהוא חמור יותר מן הפסח ואתה דוחה אותו בידים.

לפיכך נראה שהדברים כפשטן הביאו אותם בגמ' דר"א ור"ע בהבאתו מחוץ לתחום ובחתיכת יבלתו נחלקו שר"א אומר דוחין ק"ו משחיטה וזו חומרא הוא שאין השבת נדחה בכך שהרי משום שבות הן ור"ע קאמר לקולא ואמר הזאה תוכיח ואי אמרת לחומרא פרכינן אע"פ שהזאה שוברת ק"ו של ר"א יש לנו להקישן לשחיטה לחומרא ולא להזאה לקולא ומפרקינן ר"א איעקר ליה גמריה שלמדו שאין הזאה דוחה שבת מפני שאפשר לעשותה מע"ש והיה ר"ע סובר שאלו יזכור שהזייה אינה דוחה שיחזור מכל דבריו ויתן בדעת הזייה אינה דוחה מה טעם שחיטה דוחה לפיכך א"ל סתם הזייה תוכיח כדי שיתן אל לבו שהדבר ברור בהזייה וממנו למד ומאליו יבקש טעם לדבר מפני שאפשר לעשותה מע"ש וה"ה להבאתו ולחתיכת יבלתו מעתה ור"א לא נזכר עד שהזכירו בפי'.


דף מז עמוד א עריכה


הא דבעי ר"ל לולבו מהו למצוה. לפוסלו אפי' בדיעבד קמיבעיא ליה מדקאמר לענין מצוה כלגבוה דמי ולגבוה ודאי אפי' דיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן דפסול ואם עלה נמי ירד.

וק"ל תפשוט ליה מדרבא דאמר במס' סוכה לא יטול ואם נטל כשר וא"ל ההיא בע"ז שביטלה שיותר הוא מאוס ע"ז במחובר כל זמן שלא ביטלה ועדיין שמה עליה מע"ז בתלוש שביטלה וכיון דלא אפשיטא בעיא דר"ל נקטינן בה לחומרא.

ומכאן נלמוד שאפי' ביום שני דלא בעינן לכם לא ישאל לולב מע"ז ויצא בו ואם נטל צריך ליטול אחר מספק ואצ"ל אם לקחו מע"ז ולא ביטלוהו קודם לכן שלא יצא שע"ז של ישראל היא וכתותי מיכתת שיעוריה.

אלא שאין הפי' הזה שכתבתי מחוור לי לפי שאיני מוצא לאיסורי ע"ז ביטול לגבי גבוה שהרי מוקצה ונעבד אפי' בב"ח אסורין לגבוה ואין להם ביטול לעולם ועוד מהיכא מייתי לה מאתנן ומינה מה אתנן שמות' בתלוש אסור במחוב' לגבוה לעולם אע"פ שביטלו ואפי' בכלים שנשתמשו בהם בבית חוניו אמרינן באידך פירקין שטעונין גניזה לגבוה משום דמאיסי וכ"ש בע"ז שביטלה שפסולה למזבח אפי' בדיעבד דהכי מוכח התם בגמרא וכיון דמיבעיא ליה לר"ל לענין מצוה אי כלגבוה דמי שמעינן מינה דלמיפסל אפי' בדיעבד קאמר ואע"פ שביטלו והאי דלא מבעיא ליה אשרה שבטלה דילמא דפשיטא ליה בההיא דאפי' למצוה מאיס ודזוטא מינה קמיבעיא ליה וקים ליה בדרבה מיניה ורב דימי בר חמא פשיטא ליה דלענין מצוה לאו כלגבוה דמי ומבעיא ליה אשרה שבטלה משום דיחוי.

ובמס' ר"ה (כח,א) אמר נמי בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו והאי טעמא לשלא ביטל הוא וקאמר יצא ובפ' כיסוי הדם נמי מקשינן עליה דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו ומברייתא דקתני בשופר של ע"ז ובלולב של ע"ז לא יטול ומאי לאו אם נטל לא יצא ומתרץ אם נטל יצא וזו קודם ביטול הוא בפי' ומסיק התם לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה.

וא"ת א"כ תפשוט ליה לר"ל מדרבא דיצא אנה"נ אלא דרבא מימרא דאמוראי מבתראי היא ומימר דר"ל לא ס"ל ולא פשטינן לרבא מזעירא וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא דמדקרי ליה דיחוי אלמא קודם שביטל אם נעל לא יצא.

ורבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דר"ל ולא להא דאמר רבא במס' סוכה לא יטול ואם נטל יצא נראה שדחה את שתיהן זו מפני זו ולא הכריע באחת מהן מ"ה מסתם סתומי למתני' דקתני של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אלא שכתב כיוצא בה אותה שאמרו במס' ר"ה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא דאלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי וליכא למימר הכא שאני שופר מלולב שזה בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא שהרי אעפ"כ לגבוה פסול כדאמרינן לקמן אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי וה"נ גבי שופר עיקר שירה בכלי ואפי"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הילכך ה"ה לולב מעתה, לפי' לא נתבררו לנו דברי רבי' הגדול ז"ל בזה.

ומסתברא לן דהילכתא כרבא וכר' יהודה דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב ותרווייהו אית להו כהדדי ולא חיישינן לר"ל חדא דיחיד הוא לגבי רבים ורב דימי נמי לא תני לה לדר"ל הכי ואע"ג דסוגיין היא דקאמ' היינו בעי' דר"ל ועוד דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וכן דעת רבינו ז"ל במקומות אחרים ועוד דרבא בתראה הוא ואפי' דפליגי קי"ל כבתראי.

ורב דימי דאמר אשרה שבטלה קמיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות משום דנראה ונדחה חוזר ונראה קמיבעיא ליה מדקא מייתי ליה פשטא מדר' פפא וא"כ לא משכחת לה אלא כשלא היתה אשרה מעי"ט ועבדה בי"ט ובטלה אלא דאפשר דרב דימי סתמא מיבעיא ליה וסתמא פשיטא ליה ולא מסיימינן הכא לאיפלוגי בין דיחוי לדיחוי.

ומיהו במסכת סוכה אסיקנא דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי פשוט מינה נראה ונדחה וחוזר ונראה לא תיפשוט מינה הילכך אם עבדה מעי"ט ואע"פ שביטלה בי"ט כשר ואפי' בתר דאגדיה אבל עבדה בי"ט אין לה תקנה עולמית דהא נראה ונדחה היא שאם בא ליטול הויא ע"ז של ישראל ואינה בטלה לעולם וכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה וההיא דאמר רבא התם לא יטול ואם נטל כשר כשביטלה קודם י"ט הוא דליכא דיחוי אצל מצות ואי בי"ט ב' כיון דלא בעינן לכם אע"פ שלא ביטל אם שאל לולב של ע"ז דעכו"ם ונטל לפי מה שכבר כתבנו למעלה ושופר כיון דלא בעינן לכם ליכא נדחה לעולם.

קרניה מה הן לחצוצרות. א"ל דהא חצוצרות מן הכסף היו באות כדכתיב חצוצרות כסף ותניא בפ' הקומץ רבה היתה באה מן העשת מן הכסף עשאה של גרוטאות כשרה של מיני מתכות פסולה וא"ל מאי חצוצרות שיפורא דאשתנו שמייהו וקרו לה רבנן הכי וכל מיני זמר היו במקדש בשעת שירה ועיקר שירה בכולן כדקאמרינן נמי מה הן לחלילין ומה הן לכנור אלמא אין עיקר שירה בחצוצרות בלבד אלא בכולן והיינו דקאמר לבסומי קלא הוא דעבידי כלומר לבסם קול המשוררים בפה והחצוצרות אינן עשויין לכך שהרי אין תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי' בסוף תמיד אלא מין זמר של שיפורא הוא.

מתניתין: מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכו' ידון מחצה על מחצה. פירש"י ז"ל שמחציו ולפנים יכניס ד' אמות ובירושלמי פי' שחצי הכותל שלו מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ונראין הדברי' דדוקא במכיר האבנים שכנגדו אז כל זמן שלא נפל חופר בה ונוטל אבנים ועפר עד חציו שהם לא אסרו אלא חצי הכותל שכנגדם שלא השתחוו אלא לחלקם ועוד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכשכנגדם הוי שלהם בע"ז וישראל ואינן כשאר שותפין שידם שוה בכל הכותל אבל אם אינו מכירם הכל אסור, וכן דעת רש"י ז"ל שאין ברירה.


דף מז עמוד ב עריכה


שלשה בתים הם וכו'. פירש"י ז"ל שהבית עצמו נעבד וכן עיקר דאתיא כמ"ד ע"ז של עכו"ם אסורה מיד שאלו במשמשין ד"ה עד שיעבדו ולפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר בבימוס שאף אותו הן עובדין וי"ל שנעשה כמי שמגדל ע"ז וגידולי ע"ז כע"ז ונאסרין מיד כדאיתא בפ' רי"ש.

סיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש. פי' נוטל ישראל מה שחידש העכו"ם והשאר מותר בלא ביטול אחר שלא נאסר כלל.

העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת. כלומר שסילקה העכו"ם שכיון שסילקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשי' וה"ה דמצי למתני ביטול בע"ז עצמה אלא כולה דעביד ושרי ליה קתני. והיינו דלא קתני מסלקה והרי זו מותרת דמשמע דישראל מסלקה כדקתני רישא נוטל מה שחידש אלא אם סילקה עכו"ם מותרת שזה הוא ביטולה והיינו נמי דקתני סיפא דאילנות העמיד תחתיהע"ז וביטלה הרי זו מותרת אלמא צריכה ביטול ומשביטל ע"ז בטל משמשיה.

ומ"מ הני בבי דסיפא העמיד בהן ע"ז דמתסרי ארישא קיימי כגון בנה בית או ציירו נטע אילן או גדעו כדי שתעמוד ע"ז דאל"ה לא צריכי ביטול דמחוברין נינהו אלא לרב דעביד בית כתלוש בית מיתסר אבל אילן לא אלא ארישא קיימי בגוונא דמתסרי. ויש ספרים שכתוב בהן ונטלה כענין הוציאה וסילקה.

אבל רש"י ז"ל פי' הכניסו לתוכו ע"ז ולא נתבוון לעובדו ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא לפי שעה שהכניסו לתוכו וסילקה ישראל הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול פי' לפירושו שאם הכניסה לשם קבע צריך לבטלו שכולו נאסר משום משמשי ע"ז וקשה לי א"כ ל"ל והוציאה אפי' כשהיה שם הבית מותר. וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה אסור מדרבנן גזירה משום בית של ע"ז.

ומיהו פלוגתא דר"ש ורבנן באשרה לא מסתגי לן שפיר להאי פירושה דר"ש אפי' בע"ז קבועה תחתיו התיר את האילן וי"ל ה"ק אחת מחלקת ר"ש ורבנן דלרבנן אפי' לשעה מיתסר אטו בית קבע. ולר"ש לעולם מותר ולא מחוור וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה גזירה אטו בית של ע"ז קבוע.

ובירוש' (ג,ז) מצאתי ר' הילא בשם ר"א והוא שהכניס ע"ז על דעתיה דר"א שני בתים הן והא תנן ג' בתים כאן לשעה כאן לשהות פי' קסבר ר"א אין מה שחידש אסור אא"כ הכניס לתוכו ע"ז ומקשי א"כ היינו סיפא ופריק רישא שהכניסו לשהות ולפיכך אסור לעולם עד שיבטל אבל סיפא שהכניסו לשעה וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל.

אלא שדרך הירוש' דרך אחרת שלפי גמרתנו בבית נעבד היא וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא הכניס שם כלום דומיא דרישא דקאמרינן בנה אע"פ שלא השתחוה.

ובספרי תני לה הכי בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור שנאמר אבד תאבדון את כל המקומו' חידש נוטל מה שחידש שנאמר ונתצתם את מזבחותם לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאו ה"ז מותר שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וצ"ע דמשמע דמן התורה הוא דצריך להוציאה וכיון דאסור הוא היאך מוציאה ישראל ממקומה שאתה קורא בה ואבדתם את שמם. וי"ל ה"ק כיון שאין הכתובמקפיד אלא באיבוד שמם מן המקום ההוא ממילא נלמוד שאם הוציאה עכו"ם מותר ומיהו של (א"י) [ישראל] אסורות היו ויש עוד לומר דמשמשי ע"ז אפי' של ישראל יש להם ביטול ע"י עובדיהן ועוד אפרש בזה לקמן בפ' רי"ש.

וי"מ שכולן אסמכתא בעלמא הך וכן נראה.

והראב"ד ז"ל פי' ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה בין לעבדו בין להעמיד בו ע"ז אסור ואע"פ שלא השתחוה ואע"פ שלא הכניס שם ע"ז לפי שהבית מיוחד לעמידת ע"ז הרי היא כתוספת ע"ז ושל עכו"ם אסורה מיד [סיידו וכו' נעשה התוס, כעין ע"ז] הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ישראל מותר לפי שאינו (באחד) [נאסר] בהכנסה ולא דמי למשמשין דהא לא עבד בה מעשה בגופה וכי לא הוציאה גזרינן וכן פי' ג' אבנים ה"ה והוא הטעם שאם חצבו מתחלה לבימוס נאסר מיד משום תוספת ע"ז וכן חידושו נאסר מיד העמיד עליה ע"ז אינה נאסרת בתורת משמשין מ"ט קרקע עולם שוייה.

אבל ג' אילנות פי' הרב ז"ל שנטעו או גדעו לשם ע"ז כלומר לעבדן לפי שאין העמדתם תחתיו אלא לצל והרי הוא פרוץ ואין כאן עומד העמיד תחתיו ע"ז וביטלה ישראל ה"ז מותר אבל לא הוציאה גזרינן ור"ש מתיר.

ואין פי' זה נכון כלל לפי שבתים ואבנים ואילנות שלשתן בלשון אחד ובענין אחד נשנו ואין לחלק בהן בפירושן ועוד דבטלה עכו"ם משמע ועוד ק"ל לפי' זה הכא את אמר בית ובימוס תוספת ע"ז הם ונעשה כמי שמגדל ע"ז והכא את אמר דאפי' במשמשין לא הוו דמיתסרו משיעבד בהן ועוד הא אמרי' בהדיא בפ"ק דכיפה שמעמידין בה ע"ז משמשי ע"ז הן ואינן אסורין אלא משתעבד והכא אמרת דכל הבית נמי אסור מיד.

(פיסקא) המשתחוה לבית אסרו. פי' משום דקסבר תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי ומיהו באילן כיון דמישרש וגדל מן הקרקע הוי מחובר כרבנן דשרו וה"נ מפר' לה להא דרב בפ' הנהנה במעילה דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי ואילו באילן ליכא מ"ד מעיל ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי בהמה תמימה ואילן יבש שאין בהם תפיסת ידי אדם דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן הוא כשנטעו גרעינין ולאו דוקא דאפי' נטעו יחור נמי שרו רבנן מטעמא דפרישית ואפשר דהיינו דקאמר מר דלאו אילן הוא דיתור נמי לאו אילן הוא ולרווחא דמלתא נקט לה גרעין.

אי הכי (הני) תלתא ד' הוו. ואי קשיא וליטעמיך סיפא גבי אבנים תיקשי לך ד' הוו דהתם ודאי השתחוה אע"פ שלא חצבה דהא תלושין נינהו. א"ל בשלמא סיפא לא אצטריכא ליה למתני השתחוה אלא רישא ליתני לאשמועינן דכתלוש דמי ומתסר.


דף מח עמוד א עריכה


הא דאותבינן לשמואל גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא. א"ל ונימא ליה גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה. השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו וכיון דלענין ביטולה גדעו ופסלו והשתחוה חד הוא חד חשיב להו.

וא"ל כולה מתניתין מצרך צריכה ליה רישא קמ"ל בנה אע"פ שלא השתחוה דע"ז של עכו"ם אסורה מיד וסיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא חידש בגופה כגון דשיעא והדר שיעא נוטל מה שחידש ומציעתא דאבנים קמ"ל שאע"פ שחדת בגופה לא מתסרא כלה אלא סיפא דאשרות ל"ל קס"ד דהא אתא לאשמועינן גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא דמחובר לא מתסר בהשתחוה אפי' תוספתו דאי ס"ד אפי' בהשתחוה ליתני הכי לאשמועינן דאע"פ שאין ע"ז במחובר נאסר להדיוט גדולים אסורים והיינו נמי דלא מפרקינן גדעו ופסלו אצטריכא ליה מהו דתימא ליתסר כוליה קמ"ל כדאמרן באבנים משום דקס"ד דכבר תנא ליה הא עד דאתא רב אשי ופרקה משום דגדעו ופסלו סד"א כיון דאוקומי אילנא הוא אפי' בעיקרו נמי כמי שנטעו דמי (משא"כ באבנים) וליתסר כוליה קמ"ל.

ולשון הראב"ד ז"ל גדעו ופסלו למה לי נרא' דהיינו לענין תוספתו באילן שנטעו מתחלה לכך ול"ל למתנייה הו"ל לאשמעינן השתחוה אע"ג דמחובר תוספתו אסורה, ואינו מחוור.

והרב ר' שמואל ז"ל מתרץ דכיון דקס"ד השתא דהך סברא דר' יוסי בר יהודה היא ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' כרבנן דלשמואל לא ליתותב דאמר כר' יוסי בר יהודה הוא.

והא דאמרינן ואחת מחלוקת ר"ש ורבנן. נראה דטעמא דר"ש משום דלית ליה משמשין במחובר כלל ואפי' תוספתו ע"ז מונחת תחתיו דלע"ז גופה רבי רחמנא אשרה ולא למשמשין ואפי' נטע של ע"ז כיון דשמושו לאחר השרשה שיוציא ענפים היא לא מיתסר ליה.


דף מח עמוד ב עריכה


הא דאמרי' מה שהשביח בנמיה פוגם בצל. ואד"ל דהא גבי השוחט בהמה בשב' לע"ז אמרינן דחייב שהרי תקן להוציאו מידי אבר מן החי כדאי' בפסחים בפ' אלו דברים ובמקומות אחרים ולאו מילתא היא דשאני התם דמלאכ' מחשבת אסרה תורה וכיון דאיכא תקון כל דהו מלאכת מחשבת היא אבל הכא הנאה אסר רחמנא והא ליכא.

והא דתנן לא ישב בצלה כו' ואוקימנא בגמ' דאפי' בצל צלה אסור פי' הראב"ד ז"ל דוקא אשרה דלצלה עבידא בין לתתתיה בין לחוצה לא אבל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו ד' אמות אסור אחוריו מותר [דאינה עומדת] לצל כדאמרי' בעלמא שאני היכל דלתוכו עשוי וזה הענין בעצמו משמע בירוש' בפ' הזה.

הא דאקשי' וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור. ק"ל ודילמא אף לא ירקות בימות הגשמים בלכתחלה הוא דאסר דהכא נמי תנן ואין נוטעין אגוז של ערלה [וי"ל דנטיעה הוא מעשה] ביד ראוי לגזור עליו לכתחלה אבל (בשנתנו) [משנתנו] הנאה דממילא הוא ולא על דעת אותה הנאה נטעו מתחלה ואפי' לכתחלה אין ראוי לגזור עליו כלום.

הא דתניא מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר. פירש"י ז"ל אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם מותר וה"נ אמרו בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מותרת.

וזה הפי' אינו מחוור, דבאגוז מותר לאחר ג' ולא בתוך ג' ובהבריך והרכיב יחור מותר אפי' בתוך ג' אלא שזו אינה קושיא דה"ק אם הבריך והרכיב של ערלה מותר כאילו נטע והבריך והרכיב של אילן זקן האי כדיניה והאי כדיניה אלא מיהו הבריך לא משמע (דבהרכבה) [דהברכה] באילן אחד בעצמו הוא.

ועוד ק"ל, וכי פליגי ר' יוסי ורבנן בכל הרכבה דלא נהגה בה ערלה והא סוגיין בפ"ק דר"ה דכ"ע מודו בהרכבה וקי"ל נמי כוותיה וקי"ל דערלה ורבעי נוהגין בהרכבה וי"ל התם במרכיב בילדה ובא לומר שאף פירות שבאותו יחור אסורין שהרכבתו זו היא נטיעתו כך פירש"י ז"ל בפ' משוח מלחמה ומ"מ מה שהזכיר בכאן זה וזה גורם מותר בילדה שסבבה בזקנה התם אפי' רבנן מודו דטעמא משום ביטול נגעו בה כדמפורש בפ' משוח מלתמה אבל ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקורות הוא דאסירא לרבנן ומודה בה ר' יוסי דאי ממליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החייב מושך את הפטור משום דאפשר להיות כמוהו ואין הפטור מושך את החייב שא"א לעשות כמוהו ואע"פ שזה וזה גורם הוא ומי' בירוש' במס' ערלה אמרי' תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב אבל לגמ' שלנו עיקר הדברים כמו שפירשו.

ועוד קשיא לפירש"י ז"ל לישנא דגמ' דקאמר מודה ר' יוסי כדדייקינן בעלמא למאן מודה לאו לת"ק דהוא בר פלוגתיה וה"נ למאן מודה ר' יוסי דהא רבנן דפליגי עליה דר' יוסי ס"ל זה וזה גורם אסור.

והראב"ד ז"ל פי' שכפניות היינו מתחלי דאמרינן בפסחים (דף נב,ב) ומפני שנעשה שומר לפרי בשעת עבודו נאסר ור' יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי והיינו דקאמר ר' יוסי שאם נטע אגוז או הבריך יחור שיש בו כפניות שהן עצמן מוציאין יחורין או הרכיבן מותר לאחר ג' משום דהו"ל זה וזה גורם דאע"ג דאמר ר' יוסי אין נוטעין ואין מרכיבין כפניות מפני שהםפרי אפ"ה מודה הוא שאם עשה כן מותר שזה וזה גורם מותר ולאו למימרא דםבר ת"ק דידיה זה וזה גורם מותר אלא דס"ל לרבנן נטע מותר דלכתחילה נמי נוטעין אותן דלא ס"ל סמדר פרי הילכך הן עצמן מותרין ונקט לשון מודה משום הבריך והרכיב דמודה בהו לת"ק ובירושלמי במקומה מצאתי שאם עבר ונטע אגוז לרבנן מותר משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה.


דף מט עמוד א עריכה


הא דאסיקנא אלא לעולם הא ר' יוסי והא רבנן. איכא דק"ל מאי דוחקיה למימר הכי ולא אמרינן הא ר"א והא רבנן דפליגי עליה דר' יוסי בירקות ולאו קושיא היא לדידי משום דרבנן דפליגי עליה דר"י בירקות ע"כ זה וזה גורם אסור ס"ל דאינהו דאמרי ליה אף היא נעשית זבל ולא סברינן למימר תרי תנאי נינהו אלא רבנן דפליגי עליה דר' יוסיהכא והתם חד תנא הוא הילכך הא דשרו בירקות ע"כ כדר' מרי ועוד דניחא לן טפי למימר דס"ל כר' יוסי דלא שני ליה ר"י בין ע"ז לשאר איסורים.

והא דאמרינן לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור. פי' רש"י מדקאמרינן אבל לא בימות החמה שהצל יפה להם ואינו נכון דההוא לאו זה וזה גורם הוא דהנאה דלל באנפי נפשיה הוא דקמתהניא וקרקע מילתא אחריתי קעבדא ואע"פ שהגדול של ירקות זה וזה גורמין לו תועלת ולא מקרי זה וזה גורם להתיר אלא באיסור והתר שנצטרפו וגרמו כגון נמיה וקרקע שנעשין זבל ומהנין וכן בתנור חדש שצננו ושהסיק ראשון של איסו' וזה השני של התר מצטרפין ואופין פתו ביחד תדע דהא מעיקר' קס"ד לרבנן דמתני' זה וזה גורם מותר ואפ"ה קאמר אבל לא בימות החמה אלא ר' יוסי לדבריהם דרבנן דאמרו לו אף היא נעשית זבל וכו' לדידהו קא"ל.

וראיתי לר"מ הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזה ודאי טעות שאפי' תאמר דיעבד מותרין לכתחילה אסירין ליהנות ממנה דהא נמי אפי' באגוז של ערלה דלא באפי נפשה מהניא להו אסור הכא דאשרה בלא גורם א' מהניא ליה צריכה למימר דאסור וכ"כ ה"ר שמואל ז"ל וגם זו קשה לדברי רש"י ז"ל ומיהו מסתברא דאפי' דיעבד אסורין ומהדומה לזה עשה שתי מדורות א' של היתר וא' של איסור ואפה הפת ביניהן דודאי הפת אסורה וצ"ע ובדיקה.


דף מט עמוד ב עריכה


מתניתין: אפה בו את הפת אסורה בהנאה וכו'. איכא נוסחי דגרסי נתערבו באחרות וגירסא משובשת היא מדגרסי' בפ' כל הזבחים שנתערבו כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל הנח לע"ז דספק ספיקה אסור ואותביה ר' נחמן תרי תיובתי' ופריק אנא דאמרי כר"ש ואם איתא לימא שמואל מתני' היא אלא ש"מ דליתא במתני' ואת"ל נמי איתא לא קי"ל הכי אלא כרב דאמר התם ס"ס מותר וקי"ל הלכה כרב באיסורי ועוד דאתוקם בגמרא כסתמי דמתניתא ושמואל קם ליה כיחידאה ולית הלכתא כוותיה.

רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פי' רש"י ז"ל דמי העצים וכן הוא מפ' שאפי' הפת בפ"ע ולא נתערבו באחרות שיוליך הנאה לים המלח ולפי לשון משנתנו לא אמר ר"א כן אלא כשנתערבו באחרות ויוליך דמי הפת לים המלח דכל שהיא בעינה כאלו ממשו של איסור בעינו ואסור לעולם דומיא דההיא דאיתמר לקמן בהשוכר ביין שכולו אסור בהנאה ואפי' למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו וקי"ל כר"א הילכך בפת ובגד יוליך לים המלח משום דיש שבח עצים בפת ויש שבח כרכר בבגד אבל בתנור קי"ל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר.

ובירושלמי (ג,יג) ר' חגי יתיב מקשה נטל הימנה כרכר אסור בהנייה והא תנינן ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו א"ר יעקב בר אחא חגי קשיתא חגי קיימא מי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח מן העכו"ם פי' התם ביין אין ישראל לוקח מהן יין ומ"ה מותר למוכרו לעכו"ם ברם בבגד אין דרך בני אדם ליקח בגדים מן העכו"ם ולפי' אסור למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי כרכר שבו שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאמרינן בבגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לעכו"ם ולא יעשנו מרדעת לחמור וכן הטעם בפת לפי שבמקום הדחק מותר או שנהגו בו היתר לפיכך חוששין שמא ימכרנו לישראל ומ"ה אסרינן במתני' למכרו לעכו"ם.

ומיהו הך קושיא לרשב"ג היא אבל למאי דקי"ל הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ל"ק אלא נתערבו באחרות לרבנן ואינהו דילמא לי' להו דרשב"ג ודר"א עדיפא מדרשב"ג דאיהו שרי בהנאה דנפשיה ורשב"ג לית ליה פדיון ודמוקמי' בגמ' פלוגתייהו אפילו בחבית בדין הוא דאפשר למעבד כרשב"ג דאיהו נמי בחבית בחבית פליגי כדמפו' לקמן בהשוכר וכן נמי רב חסדא דעבד עובדא בחביתא דאיסורא כר"א בדין הוא דלורי בה כרשב"ג דקי"ל כוותיה אלא בטבא ליה עבד למשרייה ניהליה בהנאה דנפשיה לכבוסא ולאכילה דחמריו ופועליו.

ובמס' ערלה פ"ג ראיתי גירסת הירושל' שמוסיף בה א"ר חגי כד נחת מן אלפא שמעית קול ר' יעקב בר אחא מקשי בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור רשב"ג אומר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו וכו'.

ומכאן נלמוד דרשב"ג אף בשאר כל האיסורין קאמר שימכר לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ודבר פשוט הוא וי"ל דאע"ג דלא קי"ל כוותיה ביין נסך יין ביין מיהו באיסורי ערלה וכיוצא בהן אע"פ שהם דברי תורה כסתם יינן דמו לא מחמרינן בהו חומרא דיין נסך ואיסורי ע"ז וא"כ הא דאמרינן בפ' כל שעה קערות וכוסות וצלוחיות אסורות וכן הפת כולן מפני שהן דברים המותרים ליקח מן העכו"ם כטעם דירושלמי הילכך הא דתנן התם תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק אי כרשב"ג אתיא בכל שהוא נאכל כמו שהוא חי הוא הא בשאר המבושלין מוכרן לעכו"ם חוץ מדמי בישולן ואין לחוש שמא יקחם ישראל ליהנות שאין הדבר עשוי אלא לאכילה.

וכתב ה"ר שמואל רומרוגי ז"ל דה"ה לשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם דר"א נמי יוליך לים המלח וא"ת שאני ע"ז שתופסת את דמיה הא מפ' בגמ' בפ' רי"ש דכל שאתה מהוה ממנה הרי היא כמוה והיא עצמה אסורה לעולם ואעפ"כ בכה"ג שרי ר"א וממנה אתה דן לשאר כל האיסורין ור"א רבותא קמ"ל דאפי' באיסורי ע"ז דחמירי יוליך הנאה לים המלח ולפ"ז הא דתנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערבו באחרות כולן ידלקו רבנן היא אבל לר"א יוליך הנאה לים ומתני' היא גופה קמ"ל לר"מ דכולן ידלקו ואין עולין ולרבנן דעולין באחד ומאתים והן עצמן מותרין באכילה ובהנאה בין בתבשיל בין בבגד.

ויש מי שאומר דשבח עצים בפת ושבח קליפין בבגד איסור בעינו הוא חשוב ואינו נמכר לעכו"ם ולא מוליך הנאה לים המלח אלא כשנתערב באחרים הילכך כוסות וצלוחיות אסורות הן מן הדין לדברי זה הא דמקשינן בירושלמי מבגד שצבעו בקליפי ערלה קושיא מסיפא היא דקתני נתערב באחרים כולן ידלקו ואין זה מחוור לי דא"כ (אדדחינן) [אדטרחינן] לאוקמה כרשב"ג תקשי לן כר"א שיוליך הנאה לים אלא סיפא היא גופא קמ"ל וה"ה למוכר או למוליך הנאה דשרי.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/עבודה_זרה/פרק_ג&oldid=1074300"