משנה סנהדרין ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ב · משנה א | >>
כהן גדול דן ודנין א אותו, מעידב ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומיבמין את אשתו, אבל הוא אינו מיבם, מפני שהוא אסור באלמנה.
מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח [ שער ] העיר, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא.
וכשהוא מנחם אחרים, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם.
וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן התברכו מן השמים.
וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל ו.
כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ,
- מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ,
- חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ.
- וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ,
- אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה.
- אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם,
- מֵת לוֹ מֵת,
- אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה;
- אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה,
- הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה,
- וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא, יב): "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא".
- וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים,
- דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה,
- וְהַמְּמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
- וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים,
- כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ: אָנוּ כַּפָּרָתְךָ,
- וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: הִתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם.
- וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ,
- כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ,
- וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל:
כוהן גדול -
- דן - ודנין אותו,
- מעיד - ומעידין אותו,
- חולץ - וחולצין לאשתו,
- ומיבמין את אשתו,
- אבל הוא אינו מיבם - מפני שהוא אסור באלמנה.
- מת לו מת -
- אינו יוצא אחר המיטה,
- אלא, הן נכסין - והוא נגלה,
- ויוצא עמהן - עד פתח העיר,
- דברי רבי מאיר.
- ויוצא עמהן - עד פתח העיר,
- רבי יהודה אומר:
- אינו יוצא - מן המקדש,
- שנאמר: "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא יב).
[ב] *הערה 1: כשהוא מנחם את אחרים -
- דרך כל העם - עוברין זה אחר זה,
- והממונה ממצעו - בינו לבין העם.
- וכשהוא מתנחם מאחרים -
- כל העם אומרין לו: אנו כפרתך,
- והוא אומר להן: תתברכו מן השמים.
- וכשמברין אותו -
- כל העם - מסב על הארץ,
- והוא - מסב על הספסל.
מה שאמר מעיד - אינו בכל עדות שיזדמן, אלא בעדות שיהיה מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו.
[ואמרו הן נכסין והוא נגלה - עניינו שלא ילך מעורב עם בני אדם, אלא עוברין לפניו ומסתירין אותו והוא לבדו מצוי ביניהם.
וטעם דברי רבי יהודה, שהוא סובר שמא מחמת בהלת המוות יתקרב למת ויגע בו.
ורבי מאיר אומר, מחמת רוממות מעלתו] וכל בני אדם מעיינין בו, לא יניח בעבור זה.
והלכה כרבי יהודה.
משנה ב [נוסח הרמבם]
מה שאומר לבני אדם כשמנחם אותם, הוא "תנחומו".
ופירוש מברין - מאכילין.
וספסל - הוא כסא קטן:
כהן גדול - אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו, ורחמנא אמר (ויקרא כא) ועל כל נפשות מת לא יבוא:
הן נכסין והוא נגלה - כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו, הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי, הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו:
ויוצא עמהן עד פתח העיר - שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא:
שנאמר ומן המקדש לא יצא - רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש ג ומקדושתו לא יצא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:
וכשהוא מנחם את אחרים - דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי. למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים:
והממונה ממצעו - שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע ד:
הממונה - הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ה:
אנו כפרתך - בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:
וכשמברין אותו - שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:
מסובין על הארץ - הן מצירין ומתאבלין בצערו:
והוא מיסב - בכבוד על הספסל:
כהן גדול וכו'. איידי דתני בפרק קמא [משנה ה'] מילי דכהן גדול פסיק ושרי ליה והדר תני ליה מטלות של מלך דחשוב מיניה. ואחר כך חוזר לענינו להלכות דינין. תוס':
דן ודנין אותו. בגמרא פריך פשיטא. [אטו משום חשיבותיה מגרע גרע. וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס'] ומשני איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו. תנא נמי כהן גדול. ואי בעית אימא הא קא משמע לן דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בשלשה. דהא דתנן לעיל ולא את כהן גדול אלא בב"ד של ע"א. בדיני נפשות הוא. דמי כתיב דברי הגדול. הדבר הגדול כתיב. דבר גדול ממש:
מעיד. הכא לא פריך בגמרא פשיטא. משום דבלאו הכי מפקינן לה ממשמעות. דהא דמעיד דוקא כשהמלך יושב שם. שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו. הולך [המלך] לשם משום יקרא דכהן גדול. וקא אתי ומסהיד. אבל בלאו הכי אינו מעיד. דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד. ותניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כגון זקן שאינו לפי כבודו. והרמב"ם פירש שמעיד למלך. וזה נדחה דהא מתניתין במלכי ישראל. ותנן [לקמן] אין מעידין. וכן הקשה עליו הכ"מ בפ"ק מהלכות עדות והניח בצריך עיון. אבל בפ"ה מהלכות כלי המקדש כתב קצת ישוב:
חולץ. עיין מ"ש במ"ד פ"ו דיבמות. ומ"ש במשנה י' פ"ד דיבמות:
מפני שהוא אסור באלמנה. דהוי עשה בתולה יקח ולא אלמנה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא תעשה אלמנה לא יקח. ולא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה [*ועשה]. והאי טעמא לא סגי אלא באלמנה מן הנשואין. ואנן לא מיבם סתמא תנן. בין מן הנשואין בין מן האירוסין. אלא טעמא דמן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דלית בה מצות יבום. גמרא [ד' י"ט]:
שנאמר ומן המקדש לא יצא. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא. ופירש הר"ב דדריש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש וכו' משום דק"ל דאי הכי אפילו לביתו נמי לא. אלא מקדושתו וכו' פירש"י כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא. ע"כ. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. גמרא [שם] :
והממונה. פירש הר"ב הוא הסגן וכו'. אם יארע פסול בכ"ג ביום הכפורים שמצות היום בכהן גדול ולפיכך צריכין לממונה שמא יארע יכו'. ולאו למימרא דכשר הוא לעבוד ביום אחר בפסול. אלא דביום אחר אין מצוה בכהן גדול ורשאי [כהן] הדיוט לעבוד ואין צריך להממונה תחתיו למלאות מקומו:
ממצעו בינו לבין העם. כתב הר"ב שהוא הולך לימין וכו' נמצא כהן גדול באמצע. הכי תניא בגמרא ופירוש המשנה ממצעו לכ"ג בינו ר"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:
הספסל. הוא כסא קטן. הרמב"ם:
(א) (על המשנה) ודנין כו'. פשיטא (אטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו, נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס') איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו, תני נמי כהן גדול. ואב"א הא קמ"ל דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בג' כו'. גמרא:
(ב) (על המשנה) מעיד. דוקא כשהמלך יושב שם, שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו הולך המלך לשם משום יקרא דכהן גדול וקא אתי ומסהיד. אבל בלא"ה אינו מעיד דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד, דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו. גמרא. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) משום דק"ל דא"ה אפילו לביתו נמי לא. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) גמרא. ופירוש בינו, ר"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:
(ה) (על הברטנורא) דאלו ביום אחר אין מצוה בכהן גדול דוקא ורשאי כהן הדיוט לעבוד אם אירע פסול בכהן גדול וא"צ להממונה:
(ו) (על המשנה) הספסל. הוא כסא קטן. הר"מ:
כהן גדול דן וכו': ביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סי' ד' ה' ו' ח' ט' י'. ובפ"א דהלכות עדות סי' ג'. ובגמרא פריך כ"ג דן וכו' פשיטא וכי משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו ומשני איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ"ג דן ודנין אותו ואיבעית אימא הא קמ"ל כדתניא וכו' דכ"ג שהרג בשוגג גולה דלא תימה מאן דאית ליה תקנתא בחזרה ליגלי אבל כ"ג שאינו יוצא משם לעולם כדתנן בפ' שני דמסכת מכות אימא לא ליגלי קמ"ל דלנוס שמה כל רוצח אמר קרא ואפילו כ"ג במשמע ומסיים תו בברייתא כפי מאי דמפרש לה תלמודא ואם עבר כ"ג על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ודנין אותו בשלשה דסד"א הואיל ותנן בפירקין דלעיל אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כ"ג אלא על פי ב"ד של ע"א דילפינן ליה מדכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול והא דרוצה לומר כל דבריו של גדול קמ"ל דלא. דמי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש:
מעיד ומעידין אותו: האי מעיד מוקי לה בגמרא מעיד דוקא לבן המלך משום כבוד כ"ג שאינו כבודו להעיד לאחרים ואפילו לבן המלך שלא בפני המלך לא אלא דוקא לבן המלך בפני המלך והדר אזיל מלך משום שהמלך אינו דן שהרי אין מושיבין מלך בסנהדרין אלא המלך אזיל ליה ומעיינינן אנן בדינא. אכן הרמב"ם ז"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות כלי המקדש בין שם בהלכות עדות פירש שעדות זו למלך היא מיוחדת וכבר נדחק לתרץ בעדו מהרי"ק ז"ל שם בהלכות כלי המקדש ע"ש:
אינו: יוצא אחר המטה דילמא אתי למנגע מתוך טרדתו והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה דאי ס"ד דלא יצא כל עיקר משמע א"כ אפילו לביתו נמי לא והאי קרא בכ"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא רש"י ז"ל:
אלא הן נכסין והוא נגלה: פי' הם נכסין מן המבוי הזה ונכנסין למבוי אחר הוא נגלה באותו מבוי שיצאו הם ממנו וכן בכל המבואות כשהם נכסים הוא נגלה מהם הר"ר יהוסף ז"ל והגיה גם בסיפא הם נכסים והוא נגלה וכתב כן מצאתי בספר אחד אך ברוב ספרים לא גרסינן אלא פעם אחת הן נכסין והוא נגלה וזו הגרסא שבספרים נראה לי עיקר אך גרסת הדפוס אינה נראית לי הם נכסין והוא נגלה והן נגלין והוא נכסה עכ"ל ז"ל. וז"ל ספר לקח טוב בפ' אמור דף כ"ב שאינו רשאי לצאת אחר המטה עמהם אבל יוצא אחריהם ברחוב כשהם נכסין ממנו הוא נגלה במבוי האחר עד שיצא עד פתח העיר עכ"ל. ובת"כ פרשת שמיני במכלתא דמלואים סי' כ"ח יליף לה מקרא דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו':
ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנא': ובת"כ פרשה ב' דפ' אמור:
וכשהוא מנחם וכו': תוס' ר"פ משוח מלחמה. ותניא בגמרא כשהוא עומד בשורה לנחם את האחרים סגן ומשוח מלחמה עומדים בימינו ואמר רב פפא ש"מ מהא ברייתא דהיינו סגן היינו ממונה דמתני' דקתני הממונה ממצעו בינו לבין העם. וכתבו תוס' בשם רבינו יעקב ב"ר יהוצדק ז"ל דמשמע ממתני' גם כשהוא מתנחם מאחרים הממונה ממצעו ומוסיף הוא וכל העם אומרים לו וכו' וגם מן הברייתא מוכח כן. והקשו תוס' ז"ל שם ר"פ משוח מלחמה דהתם בגמרא אמרינן דסגן לאו היינו ממונה ותרצו דודאי ממונה היה לדברים שמינוהו אחיו הכהנים כדתנן א"ל הממונה אבל מן התורה אין לו שום מינוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מנוי אמרכל וגזבר שגדלוהו אחיו הכהנים ע"כ ועיין במ"ש בשם הירושלמי פ"ג דברכות:
וכשמברין אותו וכו': ירושלמי פ' מגלחין דף פ"ג. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ב' ספ"ז דהלכות אבל:
יכין
א) כהן גדול דן ודנין אותו בדיני נפשות נידון בע"א [כפ"א מ"ה], ובממונות נידון בג':
ב) מעיד דוקא לבן מלך, או למלך ממלכי יהודה, שנדונין מהסנהדרין:
ג) אינו יוצא אחר המטה שלא יתטמא מתוך אבילתו וחששו גבי' טפי מבשאר כהן משום דאסור להטמא גם לקרובים שמצטער עליהן טפי, ויש לחוש שאגב צערו ישכח, אבל בכהן הדיוט בכל מקום שיש לו צער הרי מותר להטמא, ובמקום שאסור להטמא הרי אין לו צער כ"כ ולא ישכח להטמא:
ד) והוא נגלה ר"ל כשיתכסו נושאי המטה מעיני בני המבוי שיצאו ממנו, אז הוא מתגלה ויוצא:
ה) הן נגלין והוא נכסה ר"ל כשחוזרין ומתגלין לעיניו בדרך, אז הוא מתכסה ונכנס לבית:
ו) ויוצא עמהן עד פתח העיר דחוץ לעיר א"א שיתכסה דאסור ליטע שם אילנות [כסוטה פ"ה מ"ג]:
ז) ומן המקדש לא יצא בכוה"ג אונן כתיב, דמצוה להביאו למקדש שיקריב אונן [כיומא די"ג ב']:
ח) וכשהוא מנחם אחרים דבמת שאינו שלו מותר ללותו:
ט) דרך כל העם עוברין בזה אחר זה במלת דרך, ר"ל כך הוא הדרך ארץ שהאבל עומד, וכל העם עוברים בשורה א', לפני האבל, וכל א' וא' כשמגיע אצל האבל, א"ל "תתנחם משמים":
י) והממונה הוא הסגן, שממונה לעבוד תחת הכוה"ג כשיפסל [ועי' מ"ש רפ"ג דיומא]:
יא) ממצעו בינו לבין העם שהולך לימין הכוה"ג, וכל העם משמאל כוה"ג, וכך עוברין לפני האבל:
יב) וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך בנו תתכפר אתה, שכל הראוי לבוא עליך, אנו תחתיך [משא"כ במלך אי אפשר שיאמרו לו כן, מדאין יוצא אחר המטה כלל, וכלקמן]:
יג) וכשמברין אותו דאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו [כי"ד שע"ח], לכן נוהגין ג"כ שאוהביו סועדין אז עמו [עיין תוס' כתובות ד"ה[1]]:
יד) כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל כסא נמוך:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ נ"ל שההפניה הנכונה היא לכתובות ח, ב