תוספות יום טוב על סנהדרין ב
<< · תוספות יום טוב · על סנהדרין · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כהן גדול וכו'. איידי דתני בפרק קמא [משנה ה'] מילי דכהן גדול פסיק ושרי ליה והדר תני ליה מטלות של מלך דחשוב מיניה. ואחר כך חוזר לענינו להלכות דינין. תוס':
דן ודנין אותו. בגמרא פריך פשיטא. [אטו משום חשיבותיה מגרע גרע. וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס'] ומשני איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו. תנא נמי כהן גדול. ואי בעית אימא הא קא משמע לן דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בשלשה. דהא דתנן לעיל ולא את כהן גדול אלא בב"ד של ע"א. בדיני נפשות הוא. דמי כתיב דברי הגדול. הדבר הגדול כתיב. דבר גדול ממש:
מעיד. הכא לא פריך בגמרא פשיטא. משום דבלאו הכי מפקינן לה ממשמעות. דהא דמעיד דוקא כשהמלך יושב שם. שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו. הולך [המלך] לשם משום יקרא דכהן גדול. וקא אתי ומסהיד. אבל בלאו הכי אינו מעיד. דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד. ותניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כגון זקן שאינו לפי כבודו. והרמב"ם פירש שמעיד למלך. וזה נדחה דהא מתניתין במלכי ישראל. ותנן [לקמן] אין מעידין. וכן הקשה עליו הכ"מ בפ"ק מהלכות עדות והניח בצריך עיון. אבל בפ"ה מהלכות כלי המקדש כתב קצת ישוב:
חולץ. עיין מ"ש במ"ד פ"ו דיבמות. ומ"ש במשנה י' פ"ד דיבמות:
מפני שהוא אסור באלמנה. דהוי עשה בתולה יקח ולא אלמנה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא תעשה אלמנה לא יקח. ולא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה [*ועשה]. והאי טעמא לא סגי אלא באלמנה מן הנשואין. ואנן לא מיבם סתמא תנן. בין מן הנשואין בין מן האירוסין. אלא טעמא דמן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דלית בה מצות יבום. גמרא [ד' י"ט]:
שנאמר ומן המקדש לא יצא. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא. ופירש הר"ב דדריש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש וכו' משום דק"ל דאי הכי אפילו לביתו נמי לא. אלא מקדושתו וכו' פירש"י כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא. ע"כ. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. גמרא [שם] :
והממונה. פירש הר"ב הוא הסגן וכו'. אם יארע פסול בכ"ג ביום הכפורים שמצות היום בכהן גדול ולפיכך צריכין לממונה שמא יארע יכו'. ולאו למימרא דכשר הוא לעבוד ביום אחר בפסול. אלא דביום אחר אין מצוה בכהן גדול ורשאי [כהן] הדיוט לעבוד ואין צריך להממונה תחתיו למלאות מקומו:
ממצעו בינו לבין העם. כתב הר"ב שהוא הולך לימין וכו' נמצא כהן גדול באמצע. הכי תניא בגמרא ופירוש המשנה ממצעו לכ"ג בינו ר"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:
הספסל. הוא כסא קטן. הרמב"ם:
לא דן ולא דנין אותו. כתב הר"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ"א) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י"ט) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא"ת והא אמרינן בר"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ"ש שם בס"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא"כ ה"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי"ל כמ"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג"כ. דכתיב (צפניה ב) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ"ש הר"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. ע"כ:
לא מעיד ולא מעידין אותו. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ"מ. ועמ"ש ברפ"ד דשבועות:
ולא חולצין לאשתו. מפני שאסורה לינשא. רש"י. ועיין לקמן:
אין שומעין לו. כתב הר"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור"י מצוה שאני. גמרא. ומ"ש הר"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ"כ הרמב"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה במ"י פ"ד דיבמות. ורש"י [שם י"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו:
רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. דהלכה כר"י בהא. ומיהו נ"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י"ח) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר:
אמרו לו לא היה הדבר כו'. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות [שלא ימרדו בו בחשבם שהוא צוה להרגו והיה שר צבאם שלוח אליו להשיב לו הממלכה עליהם אבל בלא טענה זו. אם רצה אין שומעין לו. כ"מ פ"ב מהלכות מלכים:
דרגש. פי' הר"ב מטה. וביאר יותר במ"ה פ"ז דנדרים:
ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים וא'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ"ק במ"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע"פ ב"ד של שבעים וא'. ע"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו:
דרך המלך אין לו שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים. ודעת הכ"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא"כ לפירוש הר"ב וכפירש"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס"א אין לה. וכן העתיק הרמב"ם. ועיין [מ"ש] פ"ו דב"ב משנה ז'. ומ"ש בריש מסכת קדושין:
והוא טטל חלק בראש. כתב הר"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד"ה א כ"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ"ט) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע"כ. ומפרש רש"י דמתניתין ה"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר"ב ר"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא"כ נאמר דר"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש:
אלא שמנה עשרה. כתב הר"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ"מ פ"ג מהלכות מלכים:
ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא:
רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ"ש בספ"ט דב"מ] א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק. וכ"כ הרמב"ם. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דיבמות:
אלא כדי מרכבתו. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]:
אלא כדי ליתן אספניא. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא:
אספניא. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:
וכותב לו ס"ת לשמו. כתב הר"ב חוץ מס"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב"ם ברפ"ז מהלכות ס"ת דקרא ה"ק כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל וכלומר דקי"ל בס"פ הנזקין [דף ס']. דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג"כ]:
מוציאה עמו וכו'. מכניסה עמו. ול' הר"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר:
יושב בדין. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י"ח ע"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא:
ואין משתמשין בשרביטו. ולא בכתרו. ולא באחד מכל כלי תשמישו. רמב"ם ריש פ"ב מהלכות מלכים:
בשרביטו כדכתיב במלך אחשורוש (אסתר ד) [מאשר יושיט לו המלך] את שרביט הזהב:
משנה סנהדרין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב