משנה סנהדרין ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ב · משנה ב | >>
המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותוט, לא חולץ ולא חולצין לאשתוי.
לא מיבם ולא מיבמין לאשתו.
רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או ליבם, זכור לטוב.
אמרו לו, אין שומעין לו.
ואין נושאין אלמנתו.
רבי יהודה אומר, נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר (ש"ב יב, ח) ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך.
הַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ,
- לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ,
- לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם רָצָה לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לַטּוֹב.
- אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
- וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
- שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמ"ב יב, ח):
- "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ":
המלך -
- לא דן - ולא דנין אותו,
- לא מעיד - ולא מעידין אותו,
- לא חולץ - ולא חולצין את אשתו,
- לא מיבם - ולא מיבמין את אשתו.
- רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ, או ליבם - זכור לטוב.
- אמרו לו: ואם רצה - אין שומעין לו.
- ואין נושאין את אלמנתו.
- רבי יהודה אומר: נושא הוא המלך - אלמנתו של מלך,
- שכן מצינו בדוד - שנשא אלמנתו של שאול,
- שנאמר: "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב ח).
זה במלכי ישראל בלבד לפי שהיו עבריינין במלכותם, לא היו משבחין השיפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה, אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם לפי שהם יודעים התורה, ולא היה רע בעיניהם השיפלות וההכנע לדברי תורה, לפי שמלכותם על פי התורה לא יגרע ממנו ענותנותם, אמר הכתוב על בית דוד "כה אמר ה', דינו לבקר משפט"(ירמיה כא, יב), ודוד עליו השלום מכלל סנהדרי גדולה היה.
והלכה כרבי יהודה, במה שאמר נושא הוא אלמנותו של מלך.
אבל חליצה ויבום אין שומעין לו, לפי שזה קלון לו "וירקה בפניו"(דברים כה, ט), והואיל ואין שם חליצה אין שם יבום. ומעיקרנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולפיכך אין שומעין לו:
המלך לא דן ולא דנין אותו - ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים ז. אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיהו כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט ח:
אין שומעין לו - דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול יא, וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום יב. וכז. הלכה:
מלך נושא אלמנתו של מלך - והלכה כר' יהודה בהא:
לא דן ולא דנין אותו. כתב הר"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ"א) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י"ט) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא"ת והא אמרינן בר"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ"ש שם בס"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא"כ ה"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי"ל כמ"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג"כ. דכתיב (צפניה ב) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ"ש הר"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. ע"כ:
לא מעיד ולא מעידין אותו. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ"מ. ועמ"ש ברפ"ד דשבועות:
ולא חולצין לאשתו. מפני שאסורה לינשא. רש"י. ועיין לקמן:
אין שומעין לו. כתב הר"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור"י מצוה שאני. גמרא. ומ"ש הר"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ"כ הרמב"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה במ"י פ"ד דיבמות. ורש"י [שם י"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו:
רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. דהלכה כר"י בהא. ומיהו נ"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י"ח) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר:
(ז) (על הברטנורא) כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש, שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב והועד בבעליו, ועבדו כממונו דמי, וכשבא וישב אמרו לו עמוד, שנאמר ועמדו שני האנשים, ולא רצה כו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח, על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) ואי לא דיינינן להו היכי דנין, הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. וכיון שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר, כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל, אבל לא קאי על בית דוד, כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. כ"מ:
(ט) (על המשנה) לא מעיד כו'. מאותה מעשה עצמו שהיה ע"י קבלת עדות בפני ינאי המלך ולא רצה לעמוד. ועתוי"ט:
(י) (על המשנה) ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) שנאמר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. ור' יהודה, מצוה שאני. גמרא:
(יב) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולא מצינו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ורש"י פירש הטעם דאינו מיבם שגנאי לו לקום ע"ש אחיו:
המלך לא דן וכו': ריש פירקין ומכאן עד סוף פירקין איתנהו לשלשים מעלות של מלך לפי מה שפירש בערוך ערך מלך:
לא מעיד: בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"א) מפ' דמדאורייתא לא חזי ופי' רש"י וגם הר"ן ז"ל דמדאורייתא לא חזי משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינים ודרך בזיון הוא לו ע"כ:
לא חולץ וכו': תוס' פ' ואלו נאמרין (סוטה ד' מ"א):
זכור לטוב: דאע"ג שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני:
אמרו לו אם רצה אין שומעין לו: כך מצאתי מוגה:
ואין נושאין אלמנותו: לאו דוקא דה"ה גרושתו:
שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך: כך צריך להיות. וביד פי' שני דהלכות סנהדרין סי' ה' ובספי"א דהלכות עדות וכוליה פירקין בפרק שני ובפ"ג דהלכות מלכים. והקשה מהרי"ק ז"ל שם בפ"ג דהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דמי נימא דדוקא לבית דוד הוא דדנין הא לבית ישראל אין דנין קשיא היאך דנוהו לינאי המלך ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' ה"פ כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט אע"פ שהיה נארע תקלה על ידן לא היו גוזרין המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו הרשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו וה"ק כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם ע"כ:
יכין
טו) ולא דנין אותו דוקא מלכי ישראל שלא שמעו לדברי חכמים, ואם ידינוהו יש לחוש לתקלת ב"ד עי"ז, וכמעשה שהיה [ש"ס י"ט ב'], אבל מלך מבית דוד, דן ודנין אותו:
טז) ולא מעידין אותו ומלך מבית דוד מעידין אותו אבל אינו מעיד.
יז) לא חולץ דגנאי למלך שתרוק לפניו, ואין עשה דחליצה דוחה עשה דמורא המלך שאינו רשאי למחול כבודו:
יח) ולא חולצין לאשתו כדי שלא תבוא להנשא דהרי אלמנתו אסורה להנשא, ואע"ג דחליצה מצוה באנפי נפשה היא ולא תליי' כלל בנשואי' שלה, דאפילו לא תנשא לעולם צריכה חליצה, וא"כ וכי משום גזירה בעלמא דחינן עשה דאורייתא. אפ"ה יש כח ביד חכמים לעקור עשה בשב וא"ת וכתקיעת שופר ולולב בשבת [כיבמות ד"צ ב']:
יט) לא מיבם דגנאי למלך שיקום על שם אחיו:
כ) זכור לטוב דס"ל דיכול למחול על כבודו, ואפילו שלא במקום מצוה, כנשיאת אלמנה והלוית המת דמתיר לקמן במשנה:
כא) אמרו לו אין שומעין לו דמלך שמחל כבודו אינו מחול:
כב) ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ולרבנן קרא מיירי במיכל ומירב:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת