משנה סנהדרין א ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק א · משנה ד | >>

[עריכה]

דיני נפשות, בעשרים ושלשה.

הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר (שם טו) ואת הבהמה תהרוגו^יז.

שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.

הזאב והארי, הדוב והנמר והברדלס והנחש^יט, מיתתן בעשרים ושלשה.

רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכה^כ.

רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ טז): "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה",

וְאוֹמֵר (שם, טו): "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ".

שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כט), "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת":

כְּמִיתַת הַבְּעָלִים, כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר.

הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ,

מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

דיני נפשות - בעשרים ושלשה.

והרובע, והנרבע - בעשרים ושלשה,

שנאמר: "והרגת את האשה, ואת הבהמה" (ויקרא כ טז),

ואומר: "ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ טו).

שור הנסקל - בעשרים ושלשה,

שנאמר: "השור יסקל, וגם בעליו יומת" (שמות כא כט),

כמיתת הבעלים - כן מיתת השור.

הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש,

מיתתן - בעשרים ושלשה.

רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן - זכה.

רבי עקיבה אומר: מיתתן - בעשרים ושלשה.

הביא ראיה ממה שנאמר "ואת הבהמה תהרוגו"(ויקרא כ, טו). ואם תאמר שזה שאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש, זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שנאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה"(ויקרא כ, טז).

ודברי רבי אליעזר כל הקודם להרגם זכה, כשהרג אחד מהם, ההורג אותו זכה לשמים בלא בית דין.

ורבי עקיבא סבר, כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה, אלא שימית אותו יחיד.

והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלושה, עוד יתבאר בעזר השם יתברך.

והלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

והרגת את האשה ואת הבהמה - היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:

כמיתת הבעלים - כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה ^יח:

כל הקודם להורגן זכה - כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב"ד:

רבי עקיבא אומר וכו' - בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת"ק נחש מיתתו בכ"ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר' עקיבא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

דיני נפשות בעשרים ושלשה. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. וכן פירש"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב"ם בפירושו בזה. צריך עיון:

כמיתת בעלים. פירש הר"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל"ה) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

הזאב והארי וכו'. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש"י. וכ"כ הר"ב ברפ"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סוף פרק הפרה:

והברדלס. עיין מ"ש [הר"ב] סוף פ"ק דב"ק:

זכה. לשמים. [פירש"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי"ל בפרק שור שנגח] [דף מ"א]. גמ':

רבי עקיבא אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי למה ע"כ. והליץ הכ"מ די"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע"ק כת"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס"ל לר"ע כר"א והוה ליה ת"ק יחיד לגבייהו. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יז) (על המשנה) תהרוגו. בנרבע כתיב. רש"י. וכלומר דאתקש לאיש:

(יח) (על הברטנורא) דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו, דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

(יט) (על המשנה) הזאב כו'. שהמיתו אדם ונדונין בסקילה כשור. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) זכה. לשמים. (צדקה עשה. רש"י) דליכא למימר לעורן, דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן (דלא הצריכו לדונן בב"ד) כמאן דנגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הרובע והנרבע בעשרים ושלשה: בגמרא פריך קא פסיק ותני ל"ש שור שרבע אדם זכר ול"ש שור שרבע אשה נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה אלא רובע זכר מנלן ומשני דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דאם אינו ענין לשוכב דהא קרא אחרינא כתיב איש אשר יתן שכבתו וגו' תנהו ענין לנשכב ומביא בהמה עליו ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לאשמועינן דנידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בעשרים ושלשה כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו דאיתקש לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בעשרים ושלשה. בפי' רעז"ל לשון ראשון צריך להגיה ואתקש בהמה לאשה וכו' וז"ל רש"י ז"ל הרובע והנרבע שור שרבע אשה ובהמה שנרבעה לאיש נדונת הבהמה ליסקל בעשרים ושלשה כאדם הרובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה היינו רובע ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג ואומר ואת הבהמה תהרגו בנרבע כתיב ע"כ:

כמיתת הבעלים כך מיתת השור: דאי אתא קרא לאשמועינן דבעליו חייב מיתה ליכתוב השור יסקל וגם בעליו ולישתוק דהא ליכא לספוקי דאיהו נמי בסקילה דהשתא קטל איהו גופיה בחנק ממונו בסקילה אלא ודאי כדדרשינן ובמסקנא אמר חזקיה דאי אפשר לומר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אמנם פי' יותר החכם הר"ר משה נגארה ז"ל בפ' משפטים [בספרו לקח טוב על התורה (שנדפס בקושטאנדינא שנת של"א) בפסוק כי יגח שור איש וגו' קחנו משם]:

ר' אליעזר אומר וכו': אומר ר"ת דהכא גרסינן ר' אליעזר שהוא קודם ר' עקיבא ובפ"ק דב"ק גרסינן ר' אלעזר:

זכה: פי' צדקה עשה אבל הנאה אפילו מעורן אסור דכיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו:

ר' עקיבא אומר מיתתן בכ"ג: מפרש בגמרא דלר"ע הנחש כל הקודם להורגו זכה דהתנן פ"ק דב"ק דנחש מועד לעולם לכ"ע: