רש"ש על המשנה/סנהדרין/א
רש"ש על המשנה מסכת סנהדרין פרק א
רש"ש על המשנה · מסכת סנהדרין · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהבתוי"ט ד"ה נזק כו' ופי' התוס' כו' ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים. ותמיהני דהא כ' התוס' לעיל בד"ה שלא דנזקי שור בשור וכל הני דעבדינן שליחותייהו הויין בכלל הודאות והלואות דהיינו בכלל דיני ממונות דתני ברישא: שם בתוי"ט ד"ה מפני שיש כו' או שהם פסולים ולפיכך הוסיפו כו' כ"פ הרמב"ם אבל כו' ל"י מאי קאמר כו' דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף: בא"ד שהרי אמת הוא שא' אמר א"י. אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ' א') י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאיתא שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:
ב
עריכהבמשנה רשב"ג אומר כו'. עי' ברע"ב ובתוי"ט ובמהרש"א. ובפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר (דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב) רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת (יא) ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן (י"א ב') ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ה"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דילמא:
ג
עריכהבמשנה הערכין המטלטלין כו' עי' רע"ב ותוי"ט. ק"ל מאי איריא ערכין אפילו דמי נמי בשלמא לאוקימתא קמייתא בגמ' י"ל דאתי לאשמועינן אגב אורחיה כר"מ דאין אדם מ"ד לבטלה. ולהשניה שם נמי י"ל דאשמעינן דאע"ג דערך הוא דבר קצוב לפי השנים מ"מ כשאמר הרי אלו לערכי דעתו לאתפוסי כל דמי שויין אף אם המה הרבה יותר מדמי ערכו הקצוב. דל"ד להא דמ"ג פ"ב דשקלים ע"ש דהתם כתיב העשיר לא ירבה אבל הכא כמה דבעי מנדב לבהד"ב וכש"כ בדמי עלי דאינו קצוב. אבל לאוקימתא זו קשה. ואולי בדמי עלי כיון דצריך עשרה למשיימיה לא פסיקא ליה למתני בשלשה. אולם קשה דמ"ל נמי באומר הרי עלי מנה לבדה"ב וכדאמרינן בב"ק (ס"ד ו') וכן מ"ל בנהנה מן ההקדש דמשלם קרן וחומש ועמש"ש בב"ק שם. ולזה יש לומר דמועל אינו משלם בקרקע דהתשלומין הוא כמו פדיית ההקדש שנהנה ממנו (עמש"כ בס"ד ברפ"ו דתרומות) ואין הקדש נפדה בקרקע. או מדכתיב גבה ונתן אותו לכהן וכמו שפי' הרע"ב בפי"ח דשבת על הא דהקדש א"נ בקרקע משום דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד והוא מפי' הרמב"ם אך התוי"ט קיהה בדרשה זו ועי' ג"כ מש"כ שמה בס"ד. והעיקר נ"ל דמתניתין תרתי תני הערכין ר"ל עני שהעריך שנידון בהשג יד בג' דצריך ג' לאמוד ערך השגת ידו דבו כתיבי הג' כהנים. והמטלטלין זהו דין שני אף בעשיר דאם בא לגבות ממנו מטלטלין ג"כ בג'. וה"ה בדמי ובהרי עלי מנה כו' אלא משום דאיירי בערכין נקטיה. וזה ילפינן מג' כהנים דכתיבי גבי פדיון בהמה דמה לי עיולי כו'. וכן הא דאמר קרקעות בעשרה דמשמע דזהו פי' והקרקעות תשעה וכהן דמתניתין ה"ה אם בא לפדותן מן ההקדש דעיקר כהנים כתיבי בזה. ודברי התוי"ט בכאן מגומגמין: שם ברע"ב ד"ה אחד מהן כהן דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן. ל"ד בתרתי חדא דזה כתיב בפדיון בהמה. שנית דה"ל למינקט כהן קמא הכתוב שם וגם התוי"ט ל"ד בזה ע"ש. גם מש"כ דל"ד בערכין אלא ה"ה בהקדשות כו' אינו מוכרח די"ל דדוקא בערכין (וכמש"כ לעיל פי' הערכין דמתניתין) משום דכהן קמא דאתא לגופא בהו כתיב אבל אינך אדרבה אתו לרבות אפי' ישראל כדלקמן: שם בתוי"ט ד"ה סמיכת זקנים כו' לפי שאפשר לדחות ראיית הרמב"ם כו' אך מה יענה להא דאיתא בעירובין (מ"ג ב') לב"ד הגדול אתא ע"ש הרי דאיתא לב"ד הגדול טרם ביאתו: שם בתוי"ט ד"ה והמיאונין. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. רש"י. הנו"ב במ"ת חא"ע סימן קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה. וקהו בזה דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'. ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן יבמי וגו':
ה
עריכהבמשנה אין מוסיפין על העיר כו'. ופרש"י ירושלים. וכתב הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאין מוסיפין קדושה כו'. וק"ל מדוע לא תני כל העיירות המוקפות חומה דקדושות ג"כ לענין שילוח מצורעים (פ"א דכלים מ"ז). ולפמ"ש הרע"ב שם (והוא מהר"ש) דדוקא מוקפות חומה מימות יהב"נ. [ועי' רש"י מגילה (י' ב') ד"ה כל המצות ובשבועות ט"ז סע"א] אולי אף סנהדרי של ע"א לא מהני להרחיב החומה. אבל ק"ק גם משאר עיירות שאמק"ח דקדושות ג"כ לענין הוצאת אבנים המנוגעות מהן כמ"ש שם התוי"ט. וכמו כן קשה מהר הבית דהוא נגד מחנה לויה ומשתלחין ממנו זבים כו' ועי' תוס' שבועות (ט"ו) ד"ה ויוצא. ואולי גם עליו אין יכולים להוסיף כי משכו שהוא ה' מאות אמה על המ"א והוא מרומז בקרא דרוחב חמשים בחמשים. שיהיה שטחו נ' פעמים כחצר המשכן כמש"כ המפרש המכונה בשם רש"י בד"ה (א' כ"ח י"ט) אלא שלשונו מגומגם שם. וכש"כ שלא היו רשאין להוסיף על ההיכל כי הכל בכתב כו'. רק על המזבח שהוסיפו לדעת ר' יוסי בבית שני מקרא דרשו כדאיתא בזבחים (ס"ב) ומה שהוסיפו על רוחב האולם לעשותו י"א אמה ובבית שלמה לא היה אלא עשרה אפרש אי"ה במדות: שם ברע"ב ד"ה את השבט רובו כו' כ"כ רש"י. מה שהקשו הרש"ל והרש"א מהמקשה לקמן בגמרא דאמר אבל כולו לא. לק"מ דרש"י לא בא לשלול כולו אלא דפי' דה"ה רובו דהוא ככולו ברוב המקומות. ולכן מקשה שפיר מעיקר הכוונה. דזה ודאי לא ניתן להאמר שיכוין התנא לרובו דוקא ולא לכולו. אולם מפי' הרמב"ם ומחבורו ברפ"ה מהל' סנהדרין משמע דדוקא כולו. ונ"ל ראיה לפירש"י דהא אמרינן נמי ואי אתה מוציא כל העיר כולה והתם רובה ככולה כדאיתא לקמן (קי"א ב') במשנה ועד שיודח רובה. ומש"כ הרש"א וה"ק ריו"נ בהדיא עד רובו משמע דמרובו כו'. לכאורה תמוה דהא רש"י פי' בדר' יאשיה וטפי ממאה נפקא כו' אלמא שפי' דעו"ע בכלל וא"כ נוכל לומר גם בדריו"נ דעד רובו ורובו בכלל וכל שאינו כולו ממש הוא נכלל ברובו. וכן הלשון ואפילו ריו"נ ל"ק אלא רובו כו'. מוכח להדיא דלא כדבריו ועי' בלח"מ:
ו
עריכהבמשנה ומנין להביא עוד שלשה כו' הטייתך לרעה ע"פ שנים. מוכח דאף [בסנהדרי] (בסנהרי) קטנה נגמר הדין לחובה ע"פ שנים מכריעין וכ"מ לקמן בפ' היו בודקין ובכ"מ. וק"ל מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו וכדכתיב כי יפלא וגו' וקמת ועלית וגו' ועוד והצילו העדה כתיב. וביותר קשה להפוסקים דאין סומכין על הרוב היכא דאיכא לברורי: שם בר"ב ד"ה אין ב"ד שקול. ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו' כ"כ רש"י. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג' ב'). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה: שם בתוי"ט ד"ה רי"א שבעים כו' דכתיבי קראי כו' הלכך אי לא מסתפינא כו' דכתיבי בקרא ע"ש (וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כ"ב ב') לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן י"ז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד: