רמב"ם על מנחות ז

ראו גם נוסח המשנה מנחות ז רמבם

מנחות פרק ז עריכה

משנה א עריכה

מה שמביאין עם קרבן תודה הוא ארבעה מינין מן המנחות, אחד מהם החמץ והוא כמו המצה שעושין ממנה השלושה מינים הנשארים, שנאמר על "חלות לחם חמץ"(ויקרא ז, יג), אחר שנאמר "חלות מצות... ורקיקי מצות... וסלת מרבכת"(ויקרא ז, יב), רוצה לומר ששיעור אלה השלושה מינין כמו שיעור החמץ, וקבלה בידינו שצריך להיות לחם תודה כשיעור זה.

וכבר בארנו פעמים שהסאה ששה קבין.

וסיבת היות כל מין מאלו הארבעה מינים עשר חלות, הוא מה שנאמר בהם "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳"(ויקרא ז, יד), ונאמר בתרומת מעשר והוא חלק מעשרה "והרמותם ממנו תרומת ה׳"(במדבר יח, כו), ולמדנו שתרומה הזאת ממנה, כמו שבתרומת מעשר אחד מעשרה כן האחד מכל קרבן אחד מעשרה. ולפיכך מניין החלות עשרה מכל מין, והיו כולן ארבעים.

והעשרה שהן חמץ יש בשיעורם שיעור השלושים, ואמרו "על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ הבא מצה".

נוטל הכהן ארבע חלות עם חזה ושוק, ואוכלים הבעלים הנותר מן הלחם והקרבן, וזהו קרבן תודה.

ואלו השיעורים שחלק למניין החלות הוא דבר מבואר, ואין צריך פירוש:

משנה ב עריכה

המלואים היו בתחילה שנתמנה אהרן כמו שבאר הכתוב. ואמר רחמנא במלואים "ומסל המצות אשר לפני ה', לקח חלת מצה, וחלת לחם שמן"(ויקרא ח, כו) וגו'.

וחלת לחם שמן היא נקראת רבוכה, רוצה לומר שקועה בשמן.

והביא ראיה על זה גם כן ממה שנאמר בחביתי כהן, שנאמר בהן "מורבכת תביאנה, זה קרבן אהרן ובניו, ביום המשח אותו"(ויקרא ו, יג), ובארנו שכלל במאמר הזה שתי קרבנות:

  • הקרבן שמחוייב כל כהן בתחילה שיכנס לעבודה, והוא הנקרא "קרבן חינוכו".
  • והקרבן שמקריב כהן משיח בכל יום.

ואמרו "מקיש חינוכו להמשחו", רוצה לומר שכבר באר שמקריב בתחילתו והוא החינוך כמו הקרבן שמקריב ביום המשח אותו רוצה לומר בשעת המלואים. וכבר נתבאר כי מה שיקריב בחנוך היא "רבוכה", והוא ראיה שביום המלואים מקריב גם כן "רבוכה".

וראוי שתדע שאם היה הדיוט ונתמנה כהן גדול, מקריב ראשונה עשירית האיפה לחינוכו, ואחר כן מקריב חביתי כהן גדול אם כבר נתחנך והוא הדיוט כמו שאמרנו בתחילת המסכת הזאת. אבל אם נתמנה כהן גדול והוא לא עבד עבודה מימיו, מקריב עשירית האיפה שהוא חינוך כל כהן כמו שזכרנו, אחר כך עשירית שניה שהוא חינוך כל כהן הדיוט כשנתמנה כהן גדול, ועשירית שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב כל יום תמיד, ומלאכתם כולן אחד.

אבל השלמים שמקריב נזיר טהור בכלל קרבנותיו, מקריב עמו חלות מצות ורקיקי מצות דבר תורה.

ומה שאמר שתי - רוצה לומר שני השלישים.

וכבר זכר שהמצות של תודה שיעורם חמשה עשר קב ירושלמיים, והן עשר עשרונות מדבריות, ושני שלישיתם עשרה קבין ירושלמיים, והן ששה (עשר) עשרונות ושני שלישי עשרון. ועל אלו השני שלישי אמר ועדואין, רוצה לומר הנוסף עליהן עוד בלשון רבים, כוונתו שיהא עם כל עשרון תוספת עד שיהיו בששה עשרונות שני שלישיות ממה שיש בתודה מן המצה.

ועניין מה שאמר שיהיו כל הקרבנות שוין - שיהיו במניין עשרה מכל מין שבתודה והנזיר, כמו שבארנו בפרק שלפני זה:

משנה ג עריכה

השוחט את התודה... חוץ לחומה - בארו אותו ואמרו "חוץ בית בגים", והוא מקום חוץ להר הבית. אבל אם היה הלחם קרוב מן העזרה, אף על פי שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש, ואף על פי שאמר הכתוב "על הלחם" אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים. והנכון אצלי ש"בית בגים" היה המקום שאופין בו מנחות, ולכך קורין אותו "בית בגים", מגזרת "מפת בג המלך"(דניאל א, ח), והיה קרוב להר הבית, והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין.

ומה שאמר איל המלואים, ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות, לפי שהוא אחרון לתחילה, והוא מה שאמרו "עיקר מילתא נקט".

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד עריכה

זה שאמרו אם יש זבח אחר יקריב עמו, אין זה אלא בקרבן צבור לפי שעיקר בידינו "בית דין מתנה עליהם", אבל קרבן יחיד העיקר "שהן פסולים לזבח אחר". ותנאי אחר גם כן, שיהא הזבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה שם זבח זבוח הן פסולים כאילו לנו בלילה. וסדר המשנה כך הוא, ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ופסולים. וכל זה אם קדשו בכלי שרת ויהיה הזבח זבוח, לפי שהעיקר בידינו "אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח", שנאמר "זבח ונסכים"(ויקרא כג, לז).

ומה שאמר נמצא הזבח פסול - אם נפסל בזריקה, אבל אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים. ודע שאם לא נתקדשו נסכים הוא מקריב כל זמן שירצה, לפי שהעיקר בידינו "מביא אדם קרבנו היום, ונסכיו אחר עשרה ימים". ואין הפרש בין יחיד או צבור. וכן אשם מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו אחר עשרה ימים. אבל אם קדשו בכלי שרת כמו שהתנינו, אז תפסל בלינה.

ומה שאמר אינן טעונים לחם - אינו אלא אחר כפרה, רוצה לומר אחר הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר. אבל אם לא נקרב אחד מהן, אלא הרי הן מצויות שתיהן, היא ובנה או חליפתה או תמורתה שממירים אותה, שתיהן טעונים לחם. וכל זה בתודת חובה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונים לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה, לפי שהוא מותר תודה. וכבר ידעת החובה היא במה שאומר "הרי עלי", ונדבה שיאמר "הרי זו", וכבר נתבאר זה פעמים.

וממה שראוי לזכור אותו בכאן שיעור השמן שנותנים בתודה ובנזירות, לפי שזה לא נתבאר בתורה, אבל הלכה למשה מסיני שיהא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר. וכבר זכרנו שהתודה שלשה מינים הן, מצה צריך שמן רביעית, חמץ אין צריך שמן, ואותו חצי לוג חציו שהוא רביעית לרבוכה, והרביעית הנשארת לחלות רקיקים. וכן רביעית של לחם הנזיר לחלות ולרקיקים, שאין בקרבן אלא חלות ורקיקים כמו שבארנו:

משנה ה עריכה

המצווה השניה, לפי שנאמר בה תודה מן החולין היה חובה, ונתחייב בלחם והלחם גם כן חובה, ואינו יכול להקריב חובה ממעשר שני כמו שיתבאר אחר זה.

ומה שאמר במצוות השלישית והרביעית יביא, רוצה לומר שמותר לו להביא כמו שאמר, ואם הביא הכל מן החולין הרי זה משובח.

ולא חייבוהו במצווה הרביעית שיביא לחמה ממעות מעשר שני ולא מעשר שני עצמו, אלא כדי שיהיה הלחם הבא עמה, רוצה לומר עם השלמים כמותן, כשם שאין השלמים מן המעשר עצמו אלא ממעות המעשר, גם כן הלחם יהיה ממעות המעשר:

משנה ו עריכה

עניין הפסח שאינו בא אלא מן החולין, למדו אותו מפסח מצרים שהיה חולין בלי ספק, שלא היה באותו הזמן הקדש לפי שלא קדמה לו התורה. ואמרו "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה"(שמות יג, ה), שיהו כל עבודות של חדש זה כזה, מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין.

וכבר ידעת שהאומר הרי עלי, חייב באותו דבר מצד נדר, וחייב באחריותו.

ומה שאמר והנסכים בכל מקום - ואפילו באותן המצוות שזכרנו שהתרנו לו במקצתן שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכים של אותה תודה מן המעשר, לפי שהנסכים משמעות הפסוקים נוטה בהן שיהיו מאשר תשיג יד בעל הקרבן, וכן בדל, שנאמר "והקריב המקריב קרבנו לה׳"(במדבר טו, ד):