תפארת ישראל על מנחות ז

משנה מנחות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות: ר"ל שכשבאו לירושלים הוסיפו על המדות. שמן ו' סאין שמדדו בהן במדבר בימי משה. עשו בירושלים ה' סאין:

שתי איפות: ר"ל הנך ו' סאין מדבריות היו ב' איפות שבכל איפה י' עשרונים:

האיפה שלש סאין: שהם עשרים וכו':

עשרה: י' עשרונים:

עשרון לחלה: דכל אחד מי' חלות החמץ שבתודה. נעשה מעשרון:

ורבוכה: ר"ל שנגבלת בשמן רותח קודם שיאפוה [מכילתא]. ולרמב"ם [פ"ט מקרבנות] ר"ל שחולט הסולת במים רותחין. ואופה אותו מעט. ואח"כ מטגנה בשמן הרבה. מדהיה במין זה רביעית שמן. להכי נקראת רבוכה. משא"כ בחלות או ברקיקין לא היה בכל מין רק שמינית שמן:

שלש חלות לעשרון: וכל זה לפי מדה מדבריות שהיו שם עשרונים. אבל במדה וכו':

במדה ירושלמית היו שלשים קב: דכל סאה ו' קבין. נמצא ה' סאין הם ל' קבין:

נמצאו חמשת קבים לכל מין: ובכל מין י' חלות. נמצא שתי וכו':

משנה ב

המלואים: שהביאו כשהוקם המשכן. ונתחנכו אהרן ובניו לכהונה:

הנזירות: לחמי נזיר שמביא ביום תגלחתו:

היתה באה שתי ידות במצה שבתודה: ר"ל ב' חלקים של מיני מצה שבתודה. וכדמפרש ואזיל:

נמצא: נמצאו שהיה נצרך למצה בנזירות י' וכו':

עשרה קבים ירושלמיות שהן ששה עשרונות ועדוין: ר"ל י' קבין ירושלמיות. היו ו' עשרונות. ועוד נוסף עליהן עוד ב' שלישי עשרון. דהרי לתודה היה לכל מין ג' עשרונות ושליש עשרון. נמצאו ב' מינין שבתודה הן ו' עשרונים וב' שלישים. והיינו ועדויין דקאמר:

ומכולן: ר"ל מכל מין מד' מינין שבתודה וב' שבנזיר:

היה נוטל: הכהן:

שלא יטול פרוס: ר"ל שבור. רק חלה שלימה יטול. ודוקא בנשבר אחר זריקה תורם מהשלם על הפרוס. אבל בנשבר קודם שחיטה נפסלה איתה החלה. ובנשבר בין שחיטה לזריקה. כל החלות פסולות:

שיהו כל הקרבנות שוין: שיהיה מניינם שוה. י' בכל מין. וגם מדת כל לחם בכל מין שוה לחבירו:

ושלא יטול מקרבן לחברו: שלא יטול ממין זה ב' וממין האחר ולא כלום:

משנה ג

השוחט את התודה בפנים: בעזרה:

ולחמה חוץ לחומה: היה חוץ לחומת ירושלים [ערוך ערך בית פאגי ורש"י הכא וכן מוכח בירושלמי ספ"ו דיומא. דרבי יוחנן דקאמר בש"ס דידן פסחים דס"ג בית פאגי קאמר התם בפירוש חוץ לחומת ירושלים]. ולרמב"ם ר"ל שהיה הלחם חוץ לחומה החיצונה של הר הבית [וכן פירש רש"י בפסחים (דס"ג ב'). ולשון בית פאגי דנקט הש"ס. בין למר או למר הוא דבר חצוני לדבר ומקיפו. כמו חמור ובית פאגיה [ב"מ ד"ט א']. דהיינו הרצועה שסביב לראשו שהאוחז בו מושך החמור כולו. כמו כן החומה החיצונה. המחזיק בה יש ברשותו העיר המוקף כולו. אב"י לולא מסתפינא נ"ל דמלת פאגי נגזר מלשון יון. שנקרא אכילה פאגיין. ולפ"ז שפיר נקרא חומת בית פאגי. שלפנים ממנו אוכלי קדשים]:

לא קדש הלחם: דכל שלא קרמו כולן לא מקריין עדיין לחם שלם ולא קדשו אפילו אותן שקרמו כבר:

שחטה: ע"מ לאכלה או להקטיר אמוריה חוץ וכו':

קדש הלחם: ונתפגלו או נפסלו עם הקרבן:

לא קדש הלחם: דפסולו קודם שחיטה הוא:

רבי אליעזר אומר קדש: מיירי דמומו הוא דוק שבעין. וס"ל לר"א דכיון דכשר לכתחילה בעופות. להכי בבהמה אם עלה לא ירד. ומה"ט תופס את הלחם שיקדש עמו. אבל בשחטה ונמצאת טריפה מודה. דהרי טריפה וודאי אם עלה ירד:

וחכמים אומרים לא קדש: דכיון דעכ"פ לכתחילה לא יעלה למזבח להכי אינו מקדש ללחם אע"ג דהקרבן עצמו לכ"ע נתפגל:

וכן איל המלואים: שהביאו כשחינכו המשכן. דכקרבן יחיד חשיב. וה"ה באיל נזיר שמביאין לחם עמו:

משנה ד

נסכים שקדשו בכלי: ר"ל שנתקדשו בשעת שחיטה בכלי. דתרתי בעינן שחיטת הזבח. ושיתקדשו בכלי שרת בשעת שחיטת הזבח. אז מתקדשין שיאסר לשנותן לקרבן אחר מיהו שיפסלו בלינה סגי בשקידשו בכלי לבד:

ונמצא הזבח פסול: בנפסל בשחיטה לא קידשו ולא נפסלו הנסכים. רק מיירי שנפסל הזבח מקבלה ואילך. [ומה"ט נקט ונמצא הזבח פסול ולא קאמר ונמצא הקרבן פסול. אלא לאורויי שכשכבר היה זבוח מיירי]:

אם יש שם זבח אחר: שאין עמו נסכים עדיין:

יקרבו עמו: בנסכי קרבן צבור מיירי. דלב ב"ד מתנה עליהן שכשלא יצטרכו לזבח זה. יהיו לזבח אחר. ודוקא בהיה הזבח השני כבר זבוח בשעה שנפסל קרבן הראשון. דאל"כ. או בקרבן יחיד. אז אפילו היה זבוח השני בשעה שנפסל קרבן הראשון. נפסלו הנסכים עם הקרבן הראשון. דגזרינן שיאמרו נסכים שהפרישן לזבח זה כשרים לזבח אחר אפילו בלא תנאי ובלא נפסל הקרבן הראשון. אבל כשהיה הזבח הב' כבר זבוח בשעה שנפסל הא'. הו"ל כאילו הובאו להזבח הב'. מיהו בלא נתקדשו הנסכים בכלי. יכול להביא הקרבן היום והנסכים לאחר כמה ימים. בין בקרבן יחיד או *) צבור:

ולד תודה ותמורתה: תמורת תודה:

אינן טעונים לחם: ר"ל בין שנמצאת שוב הראשונה אחר הקרבת שנייה. שא"צ תו להראשונה. או שנמצאת ראשונה קודם הקרבה שנייה שא"צ תו לשנייה. אותה שא"צ לה א"צ לחם:

ולא חליפתה: היינו תודה שנתכפר בחבירתה. וא"צ לזו:

ולא תמורתה: שאמר הר"ז תמורת זו:

משנה ה

יביא היא ולחמה מן החולין: ולא מדמי מעשר שני. דכל דבר שבחובה צריך שיביא מחולין:

יביא לחמה מן החולין: דלחם נגרר אחר תודה. ומדנדר תודה מחולין נתחייב מיד ג"כ בלחמה מחולין. ולא מהני ליה מה דקאמר אח"כ שיהיה לחמה ממעשר:

יביא: כמו שאמר. ומכ"ש דרשאי להביא שניהן מחולין:

ולא יביא: הלחמי תודה:

אלא ממעות מעשר שני: דלחם דומיא דשלמים בעינן. שאי אפשר שיבואו ממעשר שני עצמו. אף לחם כן:

משנה ו

מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין: דפסח מצרים וודאי הקריבוהו מחולין. מדלא היה להן עדיין מעשר שני שאינו נוהג רק בא"י:

הואיל והם באים חובה: מדקאמר הרי עלי. אף דבלא נדרו לא היה חייב:

לא יבואו אלא מן החולין: וכ"ש בנתחייב עולה וחטאת. דעולה כולה כליל. והרי במעשר שני כתיב ואכלת ושמחת. וחטאת נמי בהדיא כתיב ביה את פר החטאת אשר לו. משלו. ובאשם נמי כתיב אשר לו. משלו [כתוס' פ"ג א' ד"ה מה אשם]:

והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין: להכי נקט בכל מקום. דבתודה ושלמים. אם אמר הרי עלי להביאן ממעשר. רשאי. משא"כ בנסכים. אפילו אמר כך. יביאן מחולין. וטעמא משום דאינן בני אכילה כלל. וה"ה עולה מה"ט: