עיקר תוי"ט על מנחות ז

(א)

(א) (על הברטנורא) ילפינן לה בגמרא מקרא:

(ב) (על הברטנורא) מפני שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת. ובאה הקבלה שר"ל ששיעור אלו הג' מינין כמו שיעור החמץ. הר"מ:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) בגמרא, דהלמ"מ חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה:

(ד) (על המשנה) שתי כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:

(ג)

(ה) (על המשנה) התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, כדילפינן בברייתא דכתיב יקריב קרבנו על זבח:

(ו) (על הברטנורא) וקשה, דבמ"ו פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוספ' הקשו עוד, דעד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם, אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים:

(ז) (על הברטנורא) ודבר תימה היא, דמקרא מלא ביחזקאל מ"ו, זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. ובמקום שמבשלין קדשי קדשים שם אופין את המנחות, שנאמר זה המקום וגו'. ובנוסח ארץ ישראל, שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

(ח) (על הברטנורא) אבל במ"ג פ"ט דזבחים פירש הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות וכן הוא בגמרא. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) המלואים וכו'. דכל לחם הבא על יד. זבח איכא למילף מהדדי:

(ד)

(י) (על הברטנורא) הכי פירושו, דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם, אלא אף בשחיטת הזבח. ומיהו קדושת הכלי נמי בעינן, כדמפרש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים:

(יא) (על הברטנורא) רש"י. וכתבו התוספ' דלא יתכן, דהתנן בסוף פרק ב' דמעילה, דמשקדשו בכלי הוכשרו לפסול כו' בלינה כו', ופירשו, דהכא מיירי לענין שלא לשנות לזבה אחר. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה. דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כו', דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו, מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. רש"י. ומה שכתב בזריקה, לאו דוקא, דהוא הדין קבלה והילוך:

(יג) (על המשנה) אחר. שאין לו נסכים. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) אין זה סותר למאי דקיימא לן כרבנן דר' מאיר דאין פיגול בנסכים, דהואיל ואינן תלוין בזבח ליקרב עמהם מיד, וכן טשתנים בשל צבור, אין בהם דין פגול. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר, ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה, ומיד היו הנסכים לזבח אחר, דמי כאלו לשם האי זבח הובאו לנסכים, ולא אתי למימר נסכים שהפרישו כו'. רש"י:

(ה)

(טז) (על הברטנורא) ואפילו בתוך כדי דבור. עתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) כשאינן עליו חובה. כדלקמן:

(ו)

(יח) (על המשנה) להקיש כו'. תימה, תינח זבחים, עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא. תוספ'. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולהכי לא הוה דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש. עתוי"ט:

(כ) (על המשנה) לפיכך כו'. משנה שאינה צריכה היא. אי לא משום סיפא דקתני והנסכים בכל מקום. רש"י. ולי נראה, דבא לאשמעינן אע"ג דאלו לא דמי לפסח שהיא חובה ומצוה, משא"כ אלו שהוא מקבל מעצמו, רק כיון שכבר קיבל עליו נעשית חוב גמור. ולכן דייק לפיכך כו' הואיל והם כו', א"כ שפיר נלמד מפסח. ת"ח:

(כא) (על הברטנורא) ממעטים לה מדכתיב ואכלת מעשר דגנך ושמחת, אכילה שיש בה שמחה. ספרי: