פתיחת התפריט הראשי

משנה כתובות יב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק יב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שניםב, חייב לזונה חמש שנים.

נישאת לאחר ג ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים.

לא יאמר הראשון: לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום אמה.

וכן לא יאמרו שניהם: הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

נוסח הרמב"ם

הנושא את האישה ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים נישאת לאחר ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא לביתי אזונה אלא מוליך את מזונותיה למקום שהיא אימה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

פירוש הרמב"ם

הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר כו': העיקר אצלנו בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה וזהו כשרצתה האם אבל אם לא תרצה אין כופין אותה על זה אבל יטרח בה אביה ובתנאי שהיא כבר נגמלה וכמו כן שאינה מכרת אמה ולכך אין כופין אותה להניק אותה אבל כל זמן שהוולד מכיר אמו בין שיהיה זכר או נקבה הרי היא מניקתו בהכרח עד שיגמל ולה הבחירה בבת ולאב הבחירה בבן אחר שש שנים אם רצה להניחו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בזה ואם רצה יאמר לה לא אתן הפרנסה אא"כ הוא אצלי וכבר ביארנו במה שקדם (פ"ד הל' ו) שאין האב חייב במזונות הבנים אלא עד שש שנים וזה שאנו מחייבין בעל האם במזונות בתה כמו שחייב עצמו בתנאי שהיה בשעת הנישואין או שיאמר לעדים אתם עדיי שאני חייב לזון את בתה או שיאמר הרי עלי חוב בשטר לזון את בתה וכמו כן כל מי שחייב עצמו בשום דבר שאינו חייב בו באחד מאלו הצדדים הרי הוא מחוייב בו אמנם בקנין ושטר אין בזה שום ספק שהוא חייב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנושא את האשה ופסקה עמו - בשטר וקנין, או שאמר לעדים אתם עדי א שאני מחייב עצמי לזון את בתה שיש לה מאיש אחר:

לכשתבוא אצלי - כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

מוליד לה מזונותיה למקום שאמה שם - דקיי"ל בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה, והבן עד שש שנים אצל אמו וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו אם האם רוצה:

פירוש תוספות יום טוב

ופסקה עמו. פירש הר"ב שאמר לעדים אתם עדי וכו' דאי לא אמר אתם עדי פטור מטעם שלא להשביע את עצמו. כדפירש הר"ב במ"ו פ"ג דסנהדרין והתוספות כתבו דפטור ג"כ מטעם משטה הייתי בך. אבל בטור סימן פ"א כתב בלא שום חילוק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה ע"י תביעה. ובנדון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה. ומכי אמר מיהת מתחייב אע"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. שיכול אדם להתחייב בהודאת אתם עדי אף על פי שמעולם לא היה חייב. וזו דעת הרמב"ם פרק י"א מהל' מכירה סימן ט"ו:

חמש שנים. דברו בהווה שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו כ"ד חדש כמפורש בא"ה סימן י"ג. ולעיל פירש הר"ב פ"ד מ"ו דקטני קטנים נקראת בת שש שנים ומקפדת עוד על שנה:

נשאת האם לאחר. שגירשה הראשון. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) דאי לא אמר אתם עדי פטור, מטעם שלא להשביע את עצמו כדפירש הר"ב במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין. והתוס' כתבו דפטור גם כן מטעם משטה אני בך. אבל בטוח"מ סי' פ"א כתב, בלא שום חולק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה על ידי תביעה. ובנידון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה ומכי אמר מיהת מתחייב אע"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. הר"נ:

(ב) (על המשנה) חמש שנים. דיברו בהווה, שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו עשרים וארבעה חודש כדאיתא באבן העזר סימן י"ג. [ולעיל בפרק ד' משנה ו' פירש הר"ב] דקטני קטנים נקראת בת שש שנים, ומקפדת עוד על שנה. תי"ט:

(ג) (על המשנה) לאחר. שגירשה הראשון. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנושא את האשה וכו':    ביד פכ"ג דהל' אישות סי' י"ז ובטור א"ה סי' קי"ד: וק"ק לע"ד אמאי לא תנא הנושא אשה ואפשר לומר דמשום דהכא ודאי באלמנה קאי שהרי יש לה בית מש"ה קתני האשה פי' שכבר היתה אשה עוד אפשר לומר דמאחר שהכניס עצמו בדוחק זה לזון את בתה ודאי שאינו אלא מפני שהיא אשה חשובה וחביבה בעיניו ביותר והיינו האשה כלומר הידועה. ובסמוך בס"ד אכתוב טעם אחר. וכבר כתבתי לעיל ר"פ מי שהיה נשוי סמיכות הני תלת פירקי הכא ודהאי פירקא אתא לפרושי לן דין תנאי בנן נוקבן דאינם נזונות אלא מבני חורין ודין תנאי אלמנה בבית בעלה דכל ימי מיגד אלמנותיך בביתי אלא שהתחיל בתנאי שהתנה עם אשתו לזון את בתה ואפשר דמשום דקתני בסוף פירקי' דלעיל ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה כלומר שרצה לחייב עצמו להתפייס באשה שאינה ראויה לבנים מטעם מה או מפני שכבר קיים מצות פריה ורביה או מפני עשרה או מפני יפיה ומש"ה יש לה כתובה תנא נמי בסמוך לה הנושא את האשה ופסקה וכו' דהכא נמי רצה להתפייס בהיזק ממונו להתחייב לזון את בת אשתו מפני חבת נשואיו עם אמה כך נלע"ד:

ופסקה עמו:    בגמ' מוקי לה בשטרי פסיקאתא וכשהתנו כן בשעת הקדושין וכדרב גידל ואשמעי' דבאמירה בעלמא קנה כשהן מן הנשואין הראשונים כמו שנכתוב בס"ד בסמוך סוף סי' ב'. ואע"ג דלא אתמרא האי אוקמתא בגמ' רק אליבא דריש לקיש כבר תירץ מהרי"ק ז"ל שם פכ"ג דהלכות אישות דעל כרחין גם לדעת ר' יוחנן צריכין אנו להעמידה כן ע"ש. בפי' ר"ע ז"ל או שאמר לעדים אתם [עי' בתויו"ט] ומיהו אם לא קנו מידו אלא שאמר אתם עדי לא שייך למימר עלה גובה מנכסים משועבדים דתנן בסמוך משום דמלוה על פה בעדים לבד לא גביא ממשעבדי. ועיין במ"ש בשם התוס' במתני' דבסמוך. וכתב הרשב"א ז"ל דאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקה דעתם על הראשונות וכן מצאתי מפורש בירושלמי תנא זנה חמש שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא שעיכב מליתן לה בחמש שנים הראשונים נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת הר"ן ז"ל:

כדי שיזון:    במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה שיהא זן וכך הוא בהרי"ף ז"ל אלא דאפשר דשמא היא ז"ל שינה הלשון לפירוש המלה. ומ"מ קשה לע"ד דה"ל למיתני ופסקה עמו לזון את בתה וי"ס דגרסי הכי וי"ס דגרסי ופסקה עמו שיזון ולא גרסינן מלת כדי ואי גרסי' מלת כדי נלע"ד שרמז לנו התנא שחייב לזון הבת ממיטב מאכליו ומשקיו ולא שיאכל הוא ובניו בשר ויין והיא עדשים ומים וכמו שאכתוב בסמוך בשם הפוסקים ז"ל והיינו כדי כלומר די מחסורה וכל ספוקה כאחד מבניו ואע"פ שלא פירשה אמה בשעת התנאי סתמו כפירושו כיון שנתחייב לזונה. ונקט לשון ופסקה ולא קתני והתנתה עמו אפשר שהוא לרמוז דהכא ברישא מיירי בשטרי פסיקתא בלא קנין והתנאי היה בשעת הקדושין כדכתיבנא:

חמש שנים:    דברו בהווה [עי' תויו"ט] וודאי דלאו דוקא קאמר שהבת קטנה כ"כ בשעת פסיקה אלא אפילו שכבר היא בת עשר או יותר אם נתחייב לזונה נתחייב דסתמא קתני מתני':

לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזוננה:    כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה אלא מוליך מזונותיה מזונות שלימין ולא לפי ברכת הבית דדוקא באלמנה הוא דאמרינן הכי לקמן לפי שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי וכו' אבל הכא לא וה"ה לפוסק לחברו שיזון אותו שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם וכן כתב הרשב"א ז"ל וכן בפסקי הרא"ש ז"ל:

אלא מוליך מזונותיה למקום שאמה:    ביד פכ"א דהל' אישות סי' י"ח. ועיין במ"ש בסמוך סוף סי' ג'. ובגמרא אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה ולא אצל אחיה ממאי דבגדולה עסיקינן דילמא בקטנה עסיקינן ומש"ה לא קתני בת אצל אחין משום חששא דשמא יהרגוה בשביל ליירש עשיר נכסים שלה וכמעשה שהיה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין א"כ ליתני למקום שהיא דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה:

וכן לא יאמרו שניהם הרי אני זנין אותה באחת:    שהרי לא נתחייבנו אלא לזונה אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזוות ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חברו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה הר"ן ז"ל. ועיין בפי"א מהלכות מכירה ובטור סוף סי' ר"ז דחשן המשפט. וכתב הרא"ש ז"ל שאם מתה או גרשה בעלה השני שניהם חייבין לזונה ואם כל אחד מהם אומר אני זנה עמי ואיני רוצה ליתן דמים כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שהדבר תלוי אצל מי היא רוצה להיות והכי מסתברא ע"כ. ועוד כתב הרא"ש ז"ל י"א דהא דאמרינן הבת אצל האם היינו באלמנה דוקא דלא שבקינן לבת בהדי קרובי אביה אלא אצל אמה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי עכ"ל ז"ל ואפשר דמש"ה קתני הנושא את האשה ולא קתני אשה לאתויי אפילו גרושה וכדעת הגאונים ז"ל:


פירושים נוספים