משנה כתובות יא ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק יא · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

הממאנת, השניהכ, והאיילונית, אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות.

ואם מתחילה נשאה לשם איילונית, יש לה כתובהכו.

אלמנה לכהן גדולכז, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, יש להן כתובה.

נוסח הרמב"ם

הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחילה נישאת לשם איילונית יש לה כתובה אלמנה לכוהן גדול גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה.

פירוש הרמב"ם

הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות כו': כבר בארנו זאת ההלכה בפ' התשיעי מיבמות (הל' ה) ונחזור לפרשה גם בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחד אחד ותחלת זה כי ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה אין להן כתובה ר"ל מנה מאתים אבל תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו ואמנם אמרם ולא מזונות בממאנת ר"ל כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ואח"כ מיאנה אינו חייב לשלם מה שאכלה אחר הליכתו וקודם המיאון אחר שמיאנה אבל שניה ואילונית אינו חייב במזונות כלל ואפילו הוא מצוי בעיר והם תחתיו אבל אמרם ולא בלאות הוא לפי מה שאבאר וזה שבלאותיה כשהם מצוין ואיתנהו בעינייהו אין ספק שנוטלת בלאותיה בין היתה ממאנת או אילונית ואפי' זנתה תחת בעלה ברצון הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצוים והוא מה שאמרו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימים אבל חילוק הדינים כשהבלאות נפסדו ונאבדו ע"י שנשתמש בהן אם תוציאם מיד הבעל ויתן מה שהיו שוין הבלאות או לא וכל מקום שיאמר יש לה בלאות ר"ל שתוציא ממנו ערך דמיהן וכל מקום שיאמר אין לה בלאות ר"ל שלא תוציאם ממנו ואמרו בכאן בממאנת אין לה בלאות ר"ל מה שנאבד מממונה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אין לה בלאות והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על הצד אשר ביארנו בפ' התשיעי מיבמות (שם) והעיקר אצלנו בנכסי מלוג והוא פסק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה עד דבלי ולכך אין האדם חייב בבלאות נכסי מלוג בשום פנים ונגמר בזה הענין דין שניה וזולתה ודע זה ודין האילונית כשלא הכיר בה שאמרנו בה ג"כ אין לה בלאות הם בלאות של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו וכל מה שנאבד מהן אינו חייב בו אבל בלאות של נכסי מלוג יש לה לפי שהם ברשותה ולא היה לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנישואין ונתקיימו אבל הכיר בה דינה כדין שאר הנשים אבל אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר אמר בהן יש להן כתובה וכמו כן פירות מזונות ובלאות ר"ל שהיא תוציא ממנו הפירות שאכל בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג וכמו כן יש לה מזונות לאחר מיתה אבל בחייו כופין אותו לגרש ואין נותנין לה מזונות ויש לה בלאות נכסי צאן ברזל כדין כל אשה וכל זה כשהכיר בהן אבל אם נישאו בטעות ולא נודעו איסורן אלא אחר כן דינם כדין האילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבלאות ובמזונות ובפירות והכלל מכל זה בדיני הבלאות כשהן בעין אין ספק שיש לה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל יהיו הנישואין על איזה דרך שיהיו ואם הבלאות אינן בעין כלל והנישואין גמורין ואין בהם שום הפסד או שהיתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או שהיתה אלמנה לכה"ג ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בהן אחד בלאות נכסי צאן ברזל יש להן בלאות נכסי מלוג אין להן אבל הממאנת אין לה בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכיר בהן הדין לכולן אחד הוא בלאות נכסי צאן ברזל אין להן בלאות נכסי מלוג יש להן הפך מן השניה והטעם שהשניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול והדומות לה יש להן כתובה כשהכיר בהן לפי שהשניה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השניה - שניות לעריות, שהן מדברי סופרים:

אין להם כתובה - מנה מאתיים. ממאנת, משום דמעצמה יוצאה. שניה, קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה כא שאינה נפסדת כלום בנשואין שהרי אינה נפסלת בהן וולדה כשר. אילונית, משום דמקח טעות הוא:

ולא פירות - הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו כב:

ולא מזונות - כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואחר כך מיאנה, אין הבעל חייב לשלם. אבל חייב במזונותיה בעודה תחתיו. והשניה והאילונית אין להם מזונות בעודן תחתיו, כג וכל שכן אם לוו ואכלו שאין הבעל חייב לשלם:

ולא בלאות - שנאבדו ובלו לגמרי. בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל כד אין הממאנת יכולה להוציא מיד בעלה. אבל בלאותיה הקיימים נוטלת לעולם, בין הממאנת בין השניה בין האילונית ואפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג, אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה כה:

פירוש תוספות יום טוב

השנייה. בין הכיר בה בין לא הכיר בה מדמפליג בסיפא באילונית ולא בשנייה ועוד דבמשנה ג' פרק ט' דיבמות תנן לה בהדי אלמנה והיא דוקא בהכירה כמ"ש שם הר"ב ואם כן שניה דפליג בדידה נמי בהכיר בה. הרי"ף:

אין להם כתובה. פירש הר"ב מנה ומאתים. ועיין בפירושו משנה ג' פרק ט' דיבמות ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב שניה קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש"י יבמות דף פ"ה. ולעיל ביבמות פרק ט' כתב הר"ב טעם אחר שהשניות מד"ס וצריכין חיזוק וההוא טעמא ר' אמרה בברייתא ולאותו טעם חלוצה דתנן בהדי דדאורייתא אשגרת לישן הוא כמ"ש שם בס"ד. וגם כתבתי שם דלהך טעמא דהכא חלוצה דינה כשל תורה מפני שגם היא אינה מרגילתו דהואיל ומחמת קדושת כהונה מתסרא מפסלא מכהונה ונמצא דברי הר"ב דהתם ודהכא לאו בחדא מחתא נינהו:

ולא פירות. כתב הר"ב הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו עיין בפירוש משנה ג' פרק ט' דיבמות. וכתב הר"ן ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתיקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל. ובשניה משום קנסא. ובאיילונית היינו טעמא משום דאף ע"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואף ע"ג דמחילה בטעות הוא אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך דהוי מחילה. ואפילו תימא לא הוה מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ע"כ. והקשה הרא"ש דבממאנת פשיטא דאין משלם פירות שאכל דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה ואיצטריך לאשמועי' דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בתוך ביתו. ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות. ע"כ:

ולא מזונות. פי' הר"ב דאילונית אין לה מזונות בעודה תחתיו כדין השניה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הר"ן ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה. והרי היא כנשאה מתחילה לשם אילונית שיש לה מזונות ע"כ. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס"ד:

ולא בלאות. פירש הר"ב ממאנת בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל דנכסי צאן ברזל יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי ונכסי מלוג קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוה ומכסי ביה עד דבלו ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. כן מסיק הר"ן. והשני' פירש הר"ב דאין לה של מלוג אבל של צאן ברזל יש לה מהטעם שכתב הרמב"ם בפירוש משנה ג' דפרק ט' דיבמות. ואמר שזה הדין אמנם קנס הוא לשני' על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהי' לבעל חקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלנו עיילא גלימא פירי הוה כו' ודין האילונית לא פירש הר"ב מה דינה בבלאות. ולכאורה מובן משטחות לשונו דדינה כדין הממאנת הואיל והוציא השני' מן הכלל ופירש מה דינה ולא כן באילונית. אלא היינו טעמא דסבירא ליה דדינה כדין הממאנת שכבר מפורשת בדבריו. וכן הוא גם כן דעת הר"ן ויהי' טעמא דהשתא אתי ולא בלאות כפשטוה. דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל. והשנייה אף על פי שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצא כולן שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהיפך גמור אינו מחוור. עד כאן. אבל מה נעשה שכן כל הפוסקים מפרשים דאילונית נכסי צאן ברזל אין לה ונכסי מלוג יש לה וז"ל הרמב"ם נכסי צאן ברזל אין לה שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. ונכסי מלוג יש לה מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג:

יש לה כתובה. והוא הדין לכל תנאיה דתנאי כתובה ככתובה. וכתב הטור בסימן קי"ו אפילו מזוני אית לה בחייו. וכן דעת הר"ן כמו שהעתקתיו לעיל. וק' לי דבמ"ה פרק ו' דיבמות מפורש דאסור לישא אילונית ואם כן בעמוד והוצא קאי ולא תהי' לה מזונות כמו השני' שפירש כך הר"ב ביבמות פרק ט' ובהדיא כתב הרמב"ם בריש פרק כ"ד מהלכות אישות דמי שאין לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה ונשא אילונית שכופין אותו להוציא. ואע"פ שמשמע מזה שאם קיים או יוכל לקיים פריה ורביה דאין כופין להוציא מכל מקום איסורא דרבנן עבד כמבואר בדברי הרמב"ם פרק כ"א מהא"ב ודוחק לומר דכיון דלא פסיקא ולאו כל הנושא אילונית בעמוד והוצא לפיכך לא חלקו ולא קנסוה ממזונות הואיל והכיר בה. ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלית לה והוי דומיא דאלמנה ואינך דבהו נמי תנן יש לה כתובה ואפילו הכי לית לה מזונות בחייו. ומתרצי נמי בכך מה שהקשה הר"ן לעיל כמ"ש בפסקא ולא מזונות:

אלמנה לכהן גדול וכו'. אהכיר בה דאילונית קאי וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה גמרא. וכבר פירש כן הר"ב בפ"ט [מ"ג] דיבמות. ובדין חלוצה כתבתי ברישא דמתניתין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על המשנה) השניה. בין הכיר בה בין לא הכיר בה:

(כא) (על הברטנורא) דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתקון רבנן נישואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסים לבעל. ובשניה משום קנס. ובאילונית היינו טעמא משום דאע"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות ושתקה מחלה. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) אילונית כשניה. הר"מ. ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות. הר"נ:

(כד) (על הברטנורא) דנכסי צאן ברזל, יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי. ונכסי מלוג, קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוי ומכסי ביה עד דבלי, ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. הר"נ:

(כה) (על הברטנורא) שזה הדין אמנם קנס הוא לשניה על העבירה. לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהיה לבעל חוקי הנישואין ולא יהנה מנכסי מלוג, אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלינו עיילא גלימא פירי הוי. הר"מ:

(כו) (על המשנה) כתובה. והוא הדין לכל תנאיה, דתנאי כתובה ככתובה. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) לכהן גדול. אהכיר בה דאילונית קאי. וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הממאנת והשניה וכו':    נלע"ד דמשום דבכוליה פירקא קתני דין דמזונות אלמנה כלומר שיש לה מזונות אפילו לאחר מיתת בעלה קתני הכא דיש לך נשים שאין להם מזונות בין מחיים בין לאחר מיתה כגון שניות לעריות כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ואגב דתנא שאין להם מזונות תנא נמי שאין להן לא כתובה וכו' ואגב שנייה תנא נמי ממאנת ואיילונית ששוין לרוב דיניה דשניה ואגבייהו תנא נמי אלמנה וכו' שיש להם מזונות לאחר מיתה ולא מחיים כמו שיתבאר בס"ד. ובגמרא רב תנא במתני' קטנה שהיא יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת אבל שמואל תני במתני' ממאנת אין לה כתובה אבל קטנה יוצאה בגט יש לה כתובה. ואיתה בתוס' רפ"ק דיבמות ודפ' המדיר (כתובות דף ע"ב) וכתבו שם תוס' ז"ל וגם בפ' השולח דמ"ו דאי אית לן למידק אין להן כתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא איכא למימר דמשום שנייה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע"כ ממאנת לא בעיא גט ועוד י"ל דהא דדייק בגמרא אמתני' דכנסה סתם תצא שלא בכתובה דהא גיטא בעיא היינו משום דקתני רישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' דכנסה סתם תצא שלא בכתובה שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכל שכן דאין לה כתובה אבל התם קתני אין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכא גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא עכ"ל ז"ל. ואיתה נמי בגמרא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז.) וכתב רב אלפס ז"ל בס"פ הבא על יבמתו דממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים ויש להם תוספת משום דמכדי מידע ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת ה"ה והוא הראיה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון אשה דמחייבינן לבעלה לגרשה כהנהו דגבי שהה עשר שנים ולא ילדה הוי דוקא מנה מאתים אבל תוספת לא ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני ע"כ. ובגמרא תניא נשים שאמרו חכמים כגון הממאנת וחברותיה פי' הרי"ף ז"ל חברותיה שניה ואיילונית וכן הוא בירושלמי אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה שהן נמצאו עליה נדרים או מומין והמקללת יולדיו בפניו אין להם תוספת וכ"ש מנה מאתים ופי' רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל אבל תוספת יש להן דמתנה בעלמא יהב לה משום חבת ביאה ע"כ. עוד פירשו הרא"ש והר"ן ז"ל נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה וכו' אין הדבר תלוי בלשון לומר שכל מקום ששנו לשון זה יהא להן תוספת אלא ה"ק נשים שמתחלת נשואיהן לא היו ראויות לכתובה אם מפני איסורן או מפני טעות נשואיהן כאותן השנויות במשנה אין להן כתובה אבל תוספת יש להן ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלומר שמפני קלקול מעשיהן שאחר הנשואין הפסידו כתובתן כגון עוברת על דת שבפ' המדיר וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספת הלכך הנך דתנן התם בפ' הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אע"ג דתנן התם לשון אין לה כתובה ה"ה דאין להן תוספת שהרי כל אותן הנשים משום צד זנות הן מפסידות כתובתן ונאסרות על בעליהן ומשמע דהוא הדין לנדוניא שאינה בעין שמפסידתן דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרינן בגמרא בסמוך שאפילו זנתה לא הפסידתן אבל נכסי צאן ברזל שאינם קיימין אף העוברת על דת מפסידתן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות אישות עכ"ל ז"ל. ותמצא דברי הרמב"ם ז"ל ברפכ"ד דהלכות אישות וסי' ב' ד' ה'. ובהרי"ף ז"ל גרסי' היתומה והשניה וכו' וכן הוא בירושלמי במשנה וגם בפסקא בשקלא וטריא דהתם והביאו הוא ז"ל לירוש' הזה דגרסי' התם ויתומה אין לה כתובה תפתר ביתומה שמיאנה כשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא זהב מאבד הכל ע"כ:

ולא פירות:    דין פירות והוא פרקונה שתקנוה חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה רש"י ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וגם אין משלם פירות שאכל אע"פ שלא נתחייב בפירקונה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון הרמב"ם ז"ל והוא פי' הירושלמי. ותוס' ז"ל כתבו בדבור המתחיל אילימא והא דתנן דממאנת אין לה פירות לא פירות שאכל קאמר דאפילו קרן גופה אם אכלו אין לה אלא איצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעץ בביתו ואין לפ' פירות דממאנת תקנת פירות כגון פירקונה דהיכי דמי אם מיאנה ואח"כ נשבית פשיטא ונשבית נמי ומיאנה בעודה שבויה פשיטא דבאלמנה נמי כה"ג אם נשבית בחיי בעלה ומת אמרינן בפ' נערה שאין יורשין חייבין לפדותה מיהו איכא לפרשי כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה דבכה"ג מיירי בבא דאין לה מזונות דמפ' לקמן בפ' שני דייני גזרות כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה ע"כ וכן כתבו ג"כ שם בפ' איזהו נשך וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל:

ולא מזונות:    הכריחו תוס' והרא"ש ז"ל דשניה אין לה מזונות בין מחיים בין לאחר מיתה ע"ש. ועיין במ"ש בפ"ט דיבמות סי' ג'. ולא מזונות משום דתנאי כתובה נינהו ולקמן בפ' בתרא אמרינן בגמרא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונותיה כלומר ואחר שמיאנה נמי פשיטא שאין לה עליו כלום אלא שאם הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם ואילונית נמי אפשר דלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות מיהו לשניה אין לה מזונות בשום ענין דבעמוד והוצא קאי. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה השווה אילונית לשניה שאפילו יושבת תחתיו אין לה מזונות עכ"ל הר"ן ז"ל:

ולא בלאות:    שחקו בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל הכריחו מן הגמ' דהיינו בע"כ מה שבלה לגמרי ולא השחקים שנותרו ועוד הביאו ראיה מדלא קתני ולא בלאותיה הקיימין כדאמרינן בכמה דוכתי לעיל גבי מורדת בפ' אע"פ עכ"ל ולא בלאות עי' הר"ן ז"ל לפי דעת ההלכות לצדדין קתני בממאנת אין לה כלל ובאילונית אין לה בלאות מנכסי צ"ב ויש לה בלאות של מלוג ושניה יש לה בלאות של מלוג ויש לה בלאות של נכסי צ"ב וקשה בעיני לדחוקי ולא בלאות דמתני' כולי האי לכן נראה לפ' לשון הגמ' שממנו הוציא הרי"ף ז"ל דין האילונית כך וכו' עד נקטינן מילתא כפשטה דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל ושניה אע"פ שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות של נ"מ ונמצאו כולן שוין בבלאות של נכסי מלוג אבל שנפרש ולא בבלאות דאילונית ודשניה בהפך גמור לא מחוור:

ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:    וה"ה למזונו' ופירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה ומיהו דוקא באילוני הוא דאמרי' דהכיר בה יש לה כתובה אבל בשניה אפילו הכיר בה לית לה דקנסו רבנן וכבר הכריח כן הרי"ף ז"ל מההיא ברייתא דפ' יש מותרות וגם ממתני' מדקא מפליג תנא באילונית ואם מתחלה נשאה לשם אילונית ולא מפליג בשניה מכלל דשניה ל"ש הכיר ל"ש לא הכיר אין לה כתובה עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור:

אלמנה לכ"ג וכו' יש לה כתובה:    מפני שהיא פסולה וולדה פסול ע"י נשואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה רש"י והר"ן ז"ל ועיין בהרמב"ם ז"ל. והטעם פי' ר"ע ז"ל בפ"ט דבימות ועיין במה שכתבתי שם. ובטור א"ה סי' ק"ט וסי' קנ"ה. וכתב הר"ן ז"ל ומפורש בפ' יש מותרות דאלמנה דאמרינן דאית לה כתובה יש לה נמי פירות ומזונות ופירות היינו דין פירות שאם נשבית או יפדנה או ישלם פירות שאכל ואע"ג דאמר רבא בפ' נערה שנתפתתה האלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה היינו לומר שאינו חייב להוסיף משלו אם פדיונה יותר על פירות שאכל אבל פירות מיהדר אי לא פריק לה ומסקינן בגמרא דכי תנן בהני דיש להן כתובה דוקא בשהכיר בהן אבל לא הכיר בהן הרי הן כהנך דלעיל ולית להו ומיהו לא דמו לגמרו דאילונית בשלא הכיר בה לא בעיא גט כלל כדמוכח ברפ"ק דיבמות דתנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות ואילו אלמנה לכ"ג אפילו לא הכיר בה צריכה גט ע"כ. וז"ל הגמרא אמר רב הונא אילונית אשה ואינה אשה אלמנה לכ"ג אשה גמורה אילונית אשה ואינה אשה שאם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה אבל אלמנה לכ"ג אשה גמורה שאע"פ שלא הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה שאם הכיר בהן יש להן כתובה ואם לאו אין להם כתובה ותניא כותיה ואמרינן בגמרא דרב הונא מתני' אטעיתיה דהוא סבר מדקא מפליג תנא באילונית וקאמר אם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה ולא קא מפליג הכי באלמנה מכלל דאפילו בסתמא נמי יש לה כתובה ולא היא כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאיילונית קאי פי' שלאחר שחלק ופירש באילונית דאם הכיר בה יש לה כתובה ושנאה לאלמנה אצלה וקאמר דאף אלמנה שהכיר בה יש לה כתובה הלכך אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אם הכיר בה יש לה כתובה בין מנה בין מאתים בין תוספת ויש להן פירות ומזונות ובלאות דכיון דאית להו כתובה אית להו תנאי כתובה ומזונות דאית להו ה"מ לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית לה מזונות דאי אמרת אית לה אתי לאיעכובי אגבייהו:

תפארת ישראל

יכין

השניה:    שניות לעריות [כפ"ב דיבמות מ"ד] אפילו הכיר בה:

והאילונית:    שלא הכיר בה:

אין להם כתובה:    ק' ור', ממאנת מדיצאה מעצמה, שנייה, קנסוה רבנן מדמרגילתו שישאנה דאשה רוצה בנשואין יותר מאיש, וזאת אינה מפסדת מהנשואין, דהיא וולדה כשרים, ואילונית מדמקח טעות. מיהו תוס' יש להן:

ולא פירות:    בלקטן הבעל. וי"א אפילו הן בעין [ועפ"ט דיבמות מ"ג ו(שו"ע אה"ע, קטז)]:

ולא מזונות:    אפילו לאחר מותו [(שו"ע אה"ע, קטז)]:

ולא בלאות:    כל חד כדאית ליה, ממאנת, לרי"ף בין נכמ"ל או נצ"ב שבלו לגמרי ע"י תשמישו פטור הבעל לשלם, אבל מה שמכר מנמ"ל חייב לשלם, ולרש"י גם במכרן הבעל פטור מלשלמן. ובשנייה, לרי"ף נכ"מ שבלה אותן הבעל ע"י תשמישו פטור, ולרש"י ותוס' ורא"ש אפילו מכרן פטור מלשלמן, וכ"ש מה שנגנב או נאבד מהן דפטור, אבל מה שבלה מנצ"ב או שנאבד מהן חייב לשלם לכולי עלמא בשנייה. ובאיילונית כשלא הכיר בה, דינה כחייבי לאוין דאבלאות של נצ"ב פטור ואבלאות של נ"מ חייב. מיהו בכולן מה שהוא בעין מנכ"מ ונצ"ב נוטלת [שם]:

ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:    וכל תנאיה:

יש לה כתובה:    וכל תנאיה. ודוקא בהכיר בה, ואפ"ה אין לה מזונות בחייו [שם]:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים