תוספות יום טוב על כתובות יב
<< · תוספות יום טוב · על כתובות · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ופסקה עמו. פירש הר"ב שאמר לעדים אתם עדי וכו' דאי לא אמר אתם עדי פטור מטעם שלא להשביע את עצמו. כדפירש הר"ב במ"ו פ"ג דסנהדרין והתוספות כתבו דפטור ג"כ מטעם משטה הייתי בך. אבל בטור סימן פ"א כתב בלא שום חילוק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה ע"י תביעה. ובנדון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה. ומכי אמר מיהת מתחייב אע"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. שיכול אדם להתחייב בהודאת אתם עדי אף על פי שמעולם לא היה חייב. וזו דעת הרמב"ם פרק י"א מהל' מכירה סימן ט"ו:
חמש שנים. דברו בהווה שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו כ"ד חדש כמפורש בא"ה סימן י"ג. ולעיל פירש הר"ב פ"ד מ"ו דקטני קטנים נקראת בת שש שנים ומקפדת עוד על שנה:
נשאת האם לאחר. שגירשה הראשון. רש"י:
הבעל נותן לה מזונות. ס"ד דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל. תוספות. ואפילו אי מזוני דאורייתא כדעת רוב הפוסקים כמ"ש במ"ד פ"ד מ"מ כל תנאי שבממון קיים ואפילו התנה בשל תורה וכמ"ש ברפ"ט:
והן נותנין לה. איצטריך ס"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת. תוספות:
מתו. משום בנותיהן דאין להם מזונות אלא לאחר מיתה איצטריך למתני אם מתו. ולאשמעינן דאין להם אלא מב"ח ואפילו קנו מידו [כמו שאפרש לקמן] אבל בבת אשתו ה"ה דאפילו בחייהם היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מהמשועבדין מגיד ספכ"ג מה"א:
שהיא כבעלת חוב. לשון הר"ב שיש לה עליהן שטר מזונות. וכן לשון רש"י והיינו כמסקנא דגמרא דמוקים למתניתין בשקנו מידו וכ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ג או שחייב עצמו בשטר ופירש הכ"מ כלומר אם צוה לכתוב שטר ע"כ. אבל בההוא גוונא שכתב הר"ב לעיל שאמר לעדים אתם עדי לא. דמלוה ע"פ בעדים לא גבי ממשעבדי כדתנן בסוף ב"ב. אבל התוספות כתבו שם וכן בפ"ה דגיטין ד' נ"א [ד"ה א"ד] דבכה"ג קלא אית ליה דלא בעינן שטר אלא בהלואה משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף ע"כ. וא"ת כי איכא שטרא מה מהני שהרי אין הלקוחות יודעים וכו' וי"ל דכיון דהכא בקצב זמן עסקינן כדתנן ה' שנים הוי דבר קצוב וכן הוא בפירש"י דגיטין שם. אבל בבנותיהן אע"ג דאיכא נמי זמן קצוב דבוגרת אין לה מזונות כמ"ש הר"ב במי"א פ"ד מ"מ י"ל כמ"ש תוספות דריש פרקין דכיון דלא ידעי כמה בנות יהיו לו לפיכך אינן קצובין ולפי זה בנותיהן לאו דומיא דבנות אשתו והוא דוחק אבל במסקנא בגמרא אפילו כי הוויין דומיא דבנות אשתו ממש וכגון דגירשה והדר אהדרה וקנו מיניה על מזונות בנותיו אפילו הכי תנן דמבני חרי דוקא וטעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימר אתפסה צררי ומפרש הר"ן לאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא לפרוע מנכסי יתומים [ומנכסים משועבדים כדתנן במשנה ז' פרק ט'] דחיישינן לצררי ואפילו הכי שקיל בשבועה אלא הכי לגבי משעבדי כודאי חשבינן לה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי בית דין קאכלה ואפ"ה מבני חרי גביא ע"כ. ועמ"ש ר"פ דלקמן:
כבעלת חוב. ומיהו לאו ב"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושל' חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דלא תנן מפני שהיא ב"ח אלא תנן כב"ח:
הפקחים היו כותבין כו'. פשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתינו הודיעתנו כיצד היו עושין. מגיד ספכ"ג מה' אישות:
ונותנין לה מדור לפי כבודה. כתב הר"ב ואם נפל כו' דאת תהא יתבא בביתי תנן. ודבר תימה הוא לדייק הכי וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה. והיה אפשר לומר דדייק מדלא כתב את תהא מתיתבת [בביתי] ומתזנת מנכסי. אבל בגמרא הכי איתא נקטינן מדור אלמנה שנפל וכו' שמעת מיניה דלא דייק כלל אלא דהכי נקטינן מקמאי. ומיהו איכא בביתי יתירה בלשון הכתובה כדתנן ספ"ד ושם מפורש בס"ד:
אם את אצלנו יש ליך מזונות. פירש הר"ב שברכת הבית מרובה ופירש"י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ובגמרא לפי ברכת הביתמיהא יהבינן לה. וכתבו התוס' דנר לאחד נר למאה וכל כה"ג אין נותנין [לה] ולשון הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אישות [הל"ד] חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו. אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב. מספיק להן ארבעה קבין. וה"ה לשאר צרכי הבית:
ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. כי אם לפי ברכת הבית כמו שכתבתי. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם. והיינו טעמא דהתם מתחייב עצמו בחוב משא"כ הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. נ"ל. והר"ן כתב בריש פירקין דבאלמנה כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי. אבל בבת אשתו לא. ע"כ. ותמיהני דא"כ אפילו מזונות לפי ברכת הבית נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשינן לה כלל דאי דרשינן. טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשינן ליה כמו שכתבתי לעיל ועוד דאפילו בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומתזנא מנכסי מסקינן בגמרא ספ"ד דלא דרשינן ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בבקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב"ד הוא. ובכה"ג הוא דאתקין:
כל זמן שהיא בבית אביה. פירש הר"ב והיורשים נתנו לה מזונותיה כו' כ"כ רש"י. ונראה לי דמשום רבנן מפרשי הכי כלומר דכולה מתניתין בנותנין לה מזונות מיירי ואפ"ה לרבנן כשהיא בבית אביה שייך מחילה ולאפוקי מפר"ח שכתב הרא"ש דס"ל דכשניזונת בבית אביה גובה כתובתה לעולם מההוא עובדא דבגמרא דאמטייה לה אכתפיה וחייבוהו בכתובתה אלא כמו שכתב הרא"ש דהתם דוקא שהביא בעצמו שבשביל אותו הכבוד שתקה ולא מחלה וכן דעת הרמב"ם [פט"ז מה"א]:
שתעשה טובה. פירש הר"ב נותנת לחם ומלח כו' ואפילו מרתא בת בייתוס דכתובתה מרובה דלפום גמלא שיחנא. כלומר לפי העושר היו מתנותיה מרובות. גמרא:
וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו'. א"ל אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה. לאחר שקיעת החמה לא גביא בההוא פורתא אחילתא אמר ליה אין. כל מדת חכמים כן היא [העמידוה יתד ולא תמוט] במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטב אין יכול לטבול בהם ומסקינן בגמרא דמחלוקת כשאין כתובה יוצאה מתחת ידיה כגון במקום שאין כותבין. דאי כתובה בידה דברי הכל דגובה לעולם בין שהיא בבית אביה בין שהיא בבית בעלה והלכה כחכמים:
יורשיה מזכירין כו'. כתב הר"ב ודוקא כשנשבעה וכו' שאין אדם מוריש וכו' מפורש ברפ"י:
מזכירין. הכא ודאי איבעי למתני מזכירין. דאי תני זוכרין הוה משמע אפילו בינם לבין עצמם וליתא. אלא שיתבעו:
משנה כתובות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב