רמב"ם על כתובות יב

כתובות פרק יב

עריכה


העיקר אצלנו בת אצל אמה, בין גדולה בין קטנה. וזהו כשרצת האם, אבל אם לא רצת אין כופין אותה על זה, אבל יטרח בה אביה. ובתנאי שהיא כבר נגמלה, או כמו כן שאינה מכרת אמה ולכך אין כופין אותה להניק אותה, אבל כל זמן שהוולד מכיר אמו, בין שיהיה זכר או נקבה הרי היא מניקתו בהכרח עד שיגמל.

ולה הבחירה בבת, ולאב הבחירה בבן אחר שש שנים, אם רצה להניחו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בזה, ואם רצה שיאמר לה לא אתן הפרנסה אלא אם כן הוא אצלי. וכבר ביארנו במה שקדם (פרק ד הלכה ו) שאין האב חייב במזונות הבנים אלא עד שש שנים.

וזה שאנו מחייבין בעל האם במזונות בתה כמו שחייב עצמו, בתנאי שהיה בשעת הנישואין, או שיאמר לעדים אתם עדיי שאני חייב לזון את בתה, או שיאמר הרי עלי חוב בשטר לזון את בתה. וכמו כן כל מי שיחייב עצמו בשום דבר שאינו חייב בו באחד מאלו הצדדים, הרי הוא מחוייב בו אמנם בקנין ושטר, אין בזה שום ספק שהוא חייב:

זה כולו מבואר.

וכבר הקדמנו העיקרים שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין, אבל אינה מוציאה מיד הלקוחות.

ונכסים משועבדים - הם מה שיצא מרשות זה והגיע תחת שעבוד אחר:

וכמו כן מניחין לה הכלים והבגדים שהיתה משתמשת בהן ואפילו היו של משי וזהב, וכמו כן העבדים והשפחות שהיו משמשין אותה אין מונעין ממנה. וכבר נתבאר לך (פרק ד הלכה יא) שזה מתנאי הכתובה.

ואם נפל הבית שהיתה יושבת בו אבדה זכות הדירה מכל נכסיו, לפי שהתנאי הוא "את תהא יתבא בביתי". ואין לה רשות לבנותו אפילו מממונה ולא לטוח אותו.

ואתה יודע כי הרבים שנתחברו בהוצאה יעזרו קצתם אל קצתם, ולכך יכולין לומר לה, אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. אלא אם רצתה בחלק המגיע לה שאפשר היתה עמהם בכלל, הרי היא נוטלת זה בלא ספק:

אין מחלוקת בין אחד מהם, אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה שגובה כתובתה לעולם בכל מקום שתהיה.

אבל מחלוקתם בשאין שם שטר כתובה והיא תובעת מנה ומאתים, שחכמים אומרים שהיא אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, מפני ששתיקתה מן התביעה אמנם הוא בעבור שהיא ניזונית עמהם מתביישת מהם, אבל בבית אביה שתיקתה זה הזמן הארוך אמנם הוא לפי שמחלה כתובתה.

וכבר בארנו (פרק י הלכה א) שיורשיה אין להם כתובה על איזה עניין שיהיה, אלא אם נשבעה קודם מיתתה.

והלכה כחכמים: