משנה חולין י ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק י · משנה ג | >>
בכור שנתערב במאה -- בזמן שמאה שוחטין את כולן, פוטרין יא את כולן; אחד שוחט את כולן, פוטרין לו אחד.
השוחט לכהן ולנכרייב, פטור מן המתנותיג.
והמשתתף עמהן, צריך שירשום.
ואם אמר חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות.
אמר מכור לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות, נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים.
לקח הימנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים.
משנה מנוקדת
בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה,
- בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן,
- פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן;
- אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן,
- פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד.
- בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן,
- הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי,
- פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת;
- וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן,
- צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם;
- וְאִם אָמַר: חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת,
- פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
- אָמַר: מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה,
- וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת,
- נוֹתְנָן לַכֹּהֵן,
- וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
- וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת,
- לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל,
- נוֹתְנָן לַכֹּהֵן,
- וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:
- נוֹתְנָן לַכֹּהֵן,
נוסח הרמב"ם
בכור שנתערב במאה -
- בזמן שמאה שוחטין את כולם - פוטרין את כולם.
- אחד שוחט את כולן - פוטרין אחד.
- השוחט לכוהן, ולנוכרי - פטור מן המתנות.
- והמשתתף עמהם - צריך שירשום.
- אם אמר: "חוץ מן המתנות" - פטור מן המתנות.
- אמר לו: "מכור לי בני מעיה של פרה",
- והיו בה מתנות - נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים.
- לקחן הימנו במשקל - נותנן לכוהן, ומנכה לו מן הדמים.
פירוש הרמב"ם
הבכור הזה הוא שהגיע ליד הכהן, מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמת הסדר הזה, ונפל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל, שאין הבכור זה חייב מתנות כל עיקר, אחר כך נתערב אצל ישראל עם אחרים, והרי דינו כפי מה שזכר.
ומה שאמר פטור מן המתנות - רוצה לומר הטבח, לפי שהעיקר בידינו "הדין עם הטבח, והוא הנתבע במתנות". ואפילו היה כהן, מוציאים אותם מידו ונותנין אותם לזולתו.
ומה שאמר צריך שירשום - הוא שירשום חלקו ומתנתו, ויניח המתנות במקומותן. ואם התנה בעיקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות, אלא שהן עומדים במקומן, אינו צריך שירשום:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בכור שנתערב במאה - מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות, דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה:
אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד - שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא:
צריך שירשום - שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה:
ואם אמר, לו - אם אמר כהן לישראל פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה:
פטור - ישראל יד מן המתנות:
אמר לו - ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו:
והיו בהן מתנות - הקיבה, שהיא אחת מן המתנות:
נותנן - לוקח זה לכהן:
ואין המוכר מנכה לו מן הדמים - שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה:
לקח הימנו במשקל - כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות אם הוא טבח טו ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש טז שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:
פירוש תוספות יום טוב
בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום [ועוד דבמכרו במומו מוקמינן לה כדפירש הר"ב] ומדנתערב ואין מכירין בו. א"כ ג"כ האחרים בעלי מומין הם. תוספות:
השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. גמרא. וליתני הכהן והנכרי פטורין אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן בגמ'. מדכתיב מאת זובחי הזבח. דאפילו טבח כהן במשמע פירש כששחט בהמת ישראל. ודייק מדכתיב מאת יתירא דהמ"ל מאת העם זובחי הזבח. וכתב ב"י סי' ס"א בשם הרשב"א דהא דהדין עם הטבח שאינו יכול לדחות לכהן לומר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שאם נתנן לבעלים או לאחר שיהא חייב דקי"ל מזיק מתנות כהונה פטור. כמ"ש הר"ב בס"פ דלקמן:
פטור מן המתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכ"ש דאין נכרי בכלל העם. ומה שכתב הר"ב ואפילו כהן כו' אם הוא טבח כו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דין תורה. ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא. מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוספות. ומ"ש הר"ב שתים וג' שבתות. גמ'. ויראה דר"ל הכל לפי תואר הענין. לפעמים שתים ולפעמים שלש. לפי ראות הדיין. דאיכא פרסומא דלאו דידיה שחיט [*אבל מצאתי בתוספות פרק במה אשה סוף דף ס' בשם ר"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו [דף ס"ד]. דבתרי זמני הוי חזקה. ותלת לרשב"ג]:
ואם אמר חוץ. פירש הר"ב אם אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ כו' פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. רש"י דף קל"ד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על המשנה) פוטרים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי. דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום, ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ גם האחרים בעלי מומין הן. תוס':
(יב) (על המשנה) השוחט כו'. וליתני הכהן והנכרי פטורין. אמר רבא, זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) פטור כו'. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכל שכן דאין נכרי בכלל העם זובחי זבח:
(יד) (על הברטנורא) הלוקח. שהרי של כהן הן. ודכוותה בישראל הוה מיחייב הלוקח, דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למתבינהו. רש"י:
(טו) (על הברטנורא) דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו, שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים אחרים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד שלש שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דבר תורה, ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוס':
(טז) (על הברטנורא) יראה דרצה לומר הכל לפי תואר הענין, לפעמים שתים ולפעמים שלש, לפי ראות הדיין דאיכא פרסומי דלאו לדידיה שחיט. והתוס' כתבו בשם ר"י, דנקט שתים לרבי דאית ל. ה בתרי זימני הוי חזקה, וג' לרשב"ג:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בכור שנתערב במאה וכו': ביד שם בהלכות בכורים פ"ט סימן ד' י' ט"ו:
בזמן שמאה שוחטין את כולן פטורין: ונלע"ד דלא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דה"ק בזמן שמאה פי' שכל אחד אינו שוחט אלא בהמה אחת אז כל א' פטור דמצי לומר לכהן שלי הוא הבכור וכן שני וכן שלישי וכן כולם הא אם שלשה או ד' או יותר שוחטין את כולן אין פוטרין לכל אחד אלא אחד דנעשה כאחד שוחט את כולן דאין פוטרין לו אלא אחד והה"נ דלעולם אזלינן לפי מנין השוחטים לפטור אחד בלבד לכל שוחט ושוחט ואפי' אם אחד שוחט שנים יחד אחד פטור ואחד חייב דו"ק. ועיין בפי' רש"י ז"ל אי גריס ואם אחד שוחט את כולם אין פוטרים לו אלא אחד בלשון שלילה:
השוחט לכהן ולעו"ג: בפירקין דף קל"א. ופי' הר"ן ז"ל השוחט בהמתו של כהן ועו"ג פטור טבח זה מן המתנות ואע"ג דחיובא אטבח רמיא כדאמרי' בגמ' ה"מ בבהמה דבת חיובא היא הא לאו בת חיובא היא. ובגמ' מפרשי דהא דלא קתני כהן ועו"ג פטורין מן המתנות לאשמועינן אגב אורחיה דהדין עם הטבח ולדיוקא איצטריך הא שוחט לישראל חייב השוחט ואין כהן הולך אצל בעל בהמה אלא דהכא כיון שהבהמה של כהן ועו"ג פטור הטבח מן המתנות ואילו תנא כהן ועו"ג פטורין מן המתנות לא הוה מצי למיגמר האי ומיהו מסתברא דאע"ג דהדין עם הטבח טובת הנאה לבעלים דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל ז"ל:
והמשתתף עמהם צריך שירשום: סימן על הבשר רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומיהן והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות בכורים והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן וכו' והקשו תוס' והר"ן ז"ל וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוה אצבי הבא על התישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי"ל דהתם כל שיות שבו מיחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטור לגמרי עכ"ל ז"ל: ובגמ' פריך ואפי' עם העו"ג ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העו"ג והמוכר פסולי המוקדשין אין צריך לרשום. ומשני ברייתא מיירי דיתיב עו"ג אמסחתא וסתם עו"ג מיפעא פעי פי' תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה וכהן דברייתא נמי דיתיב אלא דכהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף איבעית אימא דיתיב עו"ג אכספתא פי' ארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מן הלוקחים דהא ודאי מוכחא שפיר דעו"ג שותף בה דכוותה גבי כהן נמי דיתיב אכספתא ואף על פי כן צריך לרשום דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו ולא ידעי דהוי שותפיה אבל עו"ג לא אמרי דהמוני המניה דאין אמונה בעו"ג פי' אין ישראל רגילין להאמין בהם:
ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות: בגמ' פריך ורמינהי כהן שמכר בהמה לישראל וא"ל ע"מ שהמתנות שלי נותנם לכל כהן שירצה ש"מ דחייב במתנות ומשני ע"מ אחוץ קרמית חוץ שיורא הוא דלשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לישראל לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הם ודכוותה בישראל הוה מיחייב לוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו ע"מ לאו שיורא הוא והדר פריך ברייתא אברייתא ורמינהו ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו ומשני בהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא הוא ומ"ס ע"מ לאו שיורא הוא:
אמר מכור לי וכו': פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) ובפירקין דף קל"א ומוקי התם להא דקתני בין ברישא בין בסיפא נותנם לכהן בדאיתנהו בעינייהו אבל אם כבר אכלן הלוקח או נאבדו פטור מדיני אדם מלשלם דמיהם לכהן כותיה דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם וקיימא לן כותיה. ואיתה נמי בפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ח) בסופו:
לקחן הימנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים: גמ' אמר רב לא שנו דהיכא דלקח הימנו דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא כששקלן הלוקח לעצמו אבל שקלן לו טבח הדין של כהן ומחלוקתו אף על הטבח. ורב אסי אמר אפי' שקל לו טבח הדין של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהיא שם ילך:
תפארת ישראל
יכין
בכור: שהוא בעל מום:
שנתערב במאה: שנתערב בק' בהמות של חולין. ומשכחת לה שלא ניכר הבעל מום. כגון שהיה לכולן מום שוה [תוס']. או שלא נודע שנתערב עד אחר שנשחטו והופשטו:
בזמן שמאה שוחטין את כולן: ר"ל בזמן שק' הבהמות שייכים לק' אנשים. אפילו שחטום כולן ביחד. וה"ה בשייכים כולן לאדם אחד. ולא שחטן כאחת. דאז בכל שחיטה ושחיטה מצי לדחויי לכהן לומר זהו הבכור. רק תנא מלתא דפסיקא נקט:
פוטרין את כולן: דבכל חד מצי למדחיה ולומר זהו הבכור שפטור מהמתנות. ומיירי בבכור שקבלו הכהן והומם ואח"כ מכרו לישראל ונתערב. דאי בבכור שנתערב בעודו ביד ישראל. אמאי פטור ממתנות. לימא כהן ממ"נ תתן לי המתנות. דאי בכור הוא. הרי כולו שלי הוא. ואי חולין הוא. תן לי המתנות:
אחד שוחט את כולן: שכל הק' שייכים לחד ושחטן יחד. דבשחטן זא"ז מדחהו מכל חד וחד ואומר זהו הבכור. דהממע"ה:
פוטרין לו אחד: ואפילו הוא היותר שמן. מצי לדחותו לומר אולי זהו הבכור:
השוחט לכהן ולנכרי: בהמת כהן או בהמת נכרי. דאילו בהמת ישראל ששחטן לצורך נכרי. וודאי חייב במתנות דלא גרע משחטה לאכילת כלבים דחייב במתנות [כי"ד סי' ס"א ס"ו]. [ונ"ל דבזה מיושב התוספתא (פ"ט דחולין) דקתני דהשוחט לכהן ולנכרי חייב במתנות. אע"כ דתוספתא מיירי בששחט בהמת ישראל לצורך כהן ונכרי]:
פטור מן המתנות: קמ"ל אף דדין הכהן לתבוע המתנות מהטבח. אפ"ה כששחט בהמת נכרי וכהן פטור הטבח:
והמשתתף עמהן צריך שירשום: ר"ל יעשה סימן. לפרסם שלהכי אינו נותן המתנות מדיש לאלה חלק בה. כדי שלא יחשדוהו:
ואם אמר חוץ מן המתנות: שמכר כהן לישראל בהמה בתנאי חוץ מהמתנות:
פטור מן המתנות: ולא אמרינן דהמתנות שלקח הכהן והנכרי ממנה שלו הן. דהרי לא מכרן לו. ועכ"פ לתחייב הלוקח ליתן לכהן מהבהמה דמי המתנות. קמ"ל. מיהו אם המוכר ישראל הוה. מתחייב הלוקח. ועל השוחט רמיא למתבינהו [כרש"י קל"ד א' ד"ה חוץ]. ואפילו אין להשוחט חלק בהבהמה. רק טובת הנאה לבעלים. שיתנם השוחט למי שירצו הבעלים [ס"א]. אמר: ישראל לחבירו טבח:
נותנן לכהן: הלוקח חייב ליתנן:
ואינו מנכה לו מן הדמים: אין הלוקח מנכה להמוכר מהדמים מדידע לוקח כשקנה אותן שהמתנות ביניהן. ומיירי שאין ידוע כמה הן דמי מעים דאל"כ נחזי אי דמי כולן או מקצתן נתן [כב"ב צ"ב א']:
לקח הימנו במשקל: כל ליטרא מהמעים בכך וכך:
נותנן לכהן: הלוקח נותנם להכהן. שהגזילה אצלו:
ומנכה לו מן הדמים: שהרי מכר לו דבר שאינו שלו. וכל טבח שאינו נותן המתנות. שאר הבשר מותר. אבל מנדין אותו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת