מלאכת שלמה על חולין י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ:    מתני' דלא כר' אלעאי דאמר בפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ו) דמתנות וראשית הגז אין נוהגות אלא בארץ דיליף נתינה נתינה מתרומה. וביד רפ"ט דהלכות בכורים. ובטור יו"ד רוב פירקין בסימן ס"א:

שהיה בדין וכו':    בת"כ פרשת צו ספי"ז:

אין לו אלא וכו':    נ"א אין לך:

משנה ב עריכה

כל הקדשים וכו':    ביד שם סי' ב' ובפ' עשירי סימן ג':

ויוצאין לחולין:    בפדיונם לגמרי לגזז וליעבד כחולין גמורים משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה רש"י ז"ל:

וּוְלָדָן וַחֲָבָן:    מותר אי דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונם פשיטא דחולין נינהו ואי דאתייליד נמי לפני פדיונם אפי' קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור אלא דאיעבר לפני פדיונם ואתייליד לאחר פדיונם הא לפני ולפני אסירי בהנאה בלא פדייה ומקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח ומסיק התם בבכורות דהני ולדות נפדין אפי' תמימים שלא חלה עליהם קדושה שלא יהא טפל דהיינו ולד חמור מן העיקר דהיינו אם ע"כ:

ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר:    בגמ' בפ' שני דבכורות אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו דר"ש ורבנן כולהו ס"ל דבעל מום מעיקרו לא היו בכלל העמדה והערכה אבל חכמים דהיינו תנא דבי לוי אמר אפי' בעל מום מעיקרו היו בכלל העמדה והערכה. ושם הארכתי יותר. והכריחו תוס' ז"ל בפ"ק דשבועות דף י"א ע"ב דהא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסור ע"כ ועיין עוד במה שכתבתי בס"פ ששי דתמורה:

פטורין מן הבכורה:    דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט וכי תימא אי מה צבי ואיל חִלבָם מותר אף פסולי המוקדשין חֶלְבָם מותר ת"ל אך חילק. והתם בבכורות נמי מסיק דאע"ג דצבי ואיל. אין אותו ואת בנו נוהג בהן פסולי המוקדשין אותו ואת בנו נוהג בהן:

ולדן וַחֲלָבָן אסור לאחר פדיונם:    אי דאיעבר ואתייליד לאחר פדיונם פשיטא דשרו דכמו ולד דצבי ואיל נינהו. אלא דאיעבר לפני פדיונם ואתיליד לאחר פדיונם הלכך אסירי וקדושה לית בהו לא ליקרב ולא לדמיהם והתם בעינן מה תהא עליהן ורב הונא אמר דכונסן לכיפה והן מתים והתם מפ' טעם איסורייהו שמא יגדל מהן עדרים עדרים ואתי בהו לידי תקלה אם אוכל מהן אדם או מקריבן אבל אם נולדו ג"כ לפני פדיונם מיקדש נמי קדשי כדתניא אם זכר לרבות ולד בעלי מומין איכא מ"ד דקדשי ליקרב ואיכא מ"ד דקדשי לרעייה עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה:

והשוחטן בחוץ חייב:    אית דגרסי פטיר וטעמייהו מדגרסינן בגמ' בפ' שני דבכורות רב הונא מתני חייב ומוקי לה בדוקים שבעין וכן נראה שגורס ג"כ הרמב"ם ז"ל עיין בפירושו ז"ל שם בבכורות פ' שני סימן ב'. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס חייב שכן כתב שם רב הונא מתני חייב כדקתני מתני' ע"כ. והפסקא דמייתי התם והשוחטן בחוץ פטור פירש הוא ז"ל דקאי אברייתא דמייתי התם:

ועושין תמורה:    התם בברייתא קתני ובין לפני פדיונם ובין לאחר פדיונם עושין תמורה וקאמר התם רב נחמן דתמורה שלאחר פדיונם מתה. ובין קדם מומן להקדשן או הקדשן למומן קתני התם בברייתא לפני פדיונם מועלין בהן לאחר פדיונם אין מועלין בהן. וביד פ"א דהלכות איסורי מזבח סימן י"א ובפ"א דהלכות מעילה סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סימן ה' ובפ"ה סימן ח' ובפ"א דהלכות תמורה סימן י"ג ובפ"ג סימן ד':

משנה ג עריכה

בכור שנתערב במאה וכו':    ביד שם בהלכות בכורים פ"ט סימן ד' י' ט"ו:

בזמן שמאה שוחטין את כולן פטורין:    ונלע"ד דלא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דה"ק בזמן שמאה פי' שכל אחד אינו שוחט אלא בהמה אחת אז כל א' פטור דמצי לומר לכהן שלי הוא הבכור וכן שני וכן שלישי וכן כולם הא אם שלשה או ד' או יותר שוחטין את כולן אין פוטרין לכל אחד אלא אחד דנעשה כאחד שוחט את כולן דאין פוטרין לו אלא אחד והה"נ דלעולם אזלינן לפי מנין השוחטים לפטור אחד בלבד לכל שוחט ושוחט ואפי' אם אחד שוחט שנים יחד אחד פטור ואחד חייב דו"ק. ועיין בפי' רש"י ז"ל אי גריס ואם אחד שוחט את כולם אין פוטרים לו אלא אחד בלשון שלילה:

השוחט לכהן ולעו"ג:    בפירקין דף קל"א. ופי' הר"ן ז"ל השוחט בהמתו של כהן ועו"ג פטור טבח זה מן המתנות ואע"ג דחיובא אטבח רמיא כדאמרי' בגמ' ה"מ בבהמה דבת חיובא היא הא לאו בת חיובא היא. ובגמ' מפרשי דהא דלא קתני כהן ועו"ג פטורין מן המתנות לאשמועינן אגב אורחיה דהדין עם הטבח ולדיוקא איצטריך הא שוחט לישראל חייב השוחט ואין כהן הולך אצל בעל בהמה אלא דהכא כיון שהבהמה של כהן ועו"ג פטור הטבח מן המתנות ואילו תנא כהן ועו"ג פטורין מן המתנות לא הוה מצי למיגמר האי ומיהו מסתברא דאע"ג דהדין עם הטבח טובת הנאה לבעלים דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל ז"ל:

והמשתתף עמהם צריך שירשום:    סימן על הבשר רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומיהן והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות בכורים והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן וכו' והקשו תוס' והר"ן ז"ל וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוה אצבי הבא על התישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי"ל דהתם כל שיות שבו מיחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטור לגמרי עכ"ל ז"ל: ובגמ' פריך ואפי' עם העו"ג ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העו"ג והמוכר פסולי המוקדשין אין צריך לרשום. ומשני ברייתא מיירי דיתיב עו"ג אמסחתא וסתם עו"ג מיפעא פעי פי' תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה וכהן דברייתא נמי דיתיב אלא דכהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף איבעית אימא דיתיב עו"ג אכספתא פי' ארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מן הלוקחים דהא ודאי מוכחא שפיר דעו"ג שותף בה דכוותה גבי כהן נמי דיתיב אכספתא ואף על פי כן צריך לרשום דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו ולא ידעי דהוי שותפיה אבל עו"ג לא אמרי דהמוני המניה דאין אמונה בעו"ג פי' אין ישראל רגילין להאמין בהם:

ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות:    בגמ' פריך ורמינהי כהן שמכר בהמה לישראל וא"ל ע"מ שהמתנות שלי נותנם לכל כהן שירצה ש"מ דחייב במתנות ומשני ע"מ אחוץ קרמית חוץ שיורא הוא דלשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לישראל לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הם ודכוותה בישראל הוה מיחייב לוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו ע"מ לאו שיורא הוא והדר פריך ברייתא אברייתא ורמינהו ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו ומשני בהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא הוא ומ"ס ע"מ לאו שיורא הוא:

אמר מכור לי וכו':    פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) ובפירקין דף קל"א ומוקי התם להא דקתני בין ברישא בין בסיפא נותנם לכהן בדאיתנהו בעינייהו אבל אם כבר אכלן הלוקח או נאבדו פטור מדיני אדם מלשלם דמיהם לכהן כותיה דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם וקיימא לן כותיה. ואיתה נמי בפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ח) בסופו:

לקחן הימנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים:    גמ' אמר רב לא שנו דהיכא דלקח הימנו דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא כששקלן הלוקח לעצמו אבל שקלן לו טבח הדין של כהן ומחלוקתו אף על הטבח. ורב אסי אמר אפי' שקל לו טבח הדין של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהיא שם ילך:

משנה ד עריכה

גר שנתגייר וכו':    ביד פ"ט דהלכות בכורים סימן י"ג י"ח. והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו וכבר נתן טעם לדבר הר"ן ז"ל:

משנתגייר חייב ואם ספק פטור:    בגמ' רמי ליה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהי דתנן בספ"ד דמסכת פאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט אלמא לר"מ גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ וקתני ספקא לקולא ותירץ רבא פרה בחזקת פיטורא קיימא שהרי בחזקתו של עו"ג היתה עומדת הלכך אוקמה אחזקתה וחייב א"ל אביי והרי עיסה דבפ"ג דמסכת חלה דתנן התם נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ואם ספק חייב אע"ג דבחזקת פטור היתה עומדת דשל עו"ג היתה א"ל ספק איסורא דהיינו חלה שיש בה עון מיתה לחומרא ולא סמכינן אחזקה אבל מתנות ספק ממונא הוא ואין בהן דין קדושה אלא דין ממון והמע"ה והכי נמי משמע שתירץ בירושלמי דחלה שם בדף נ"ט. ועיין תו במ"ש שם ספ"ד דפאה:

איזהו הזרוע מן הפרק וכו':    פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות. סימן י' איתה בלשון משנתנו אמנם בפירושו למתני' צ"ע שכתב ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ע"כ. ואיתה בתוספות ס"פ הקומץ רבה. גמ' ת"ר הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה להביא חלב שע"ג הקיבה וחלב שבתוך הקיבה ופי' רש"י ז"ל חלב הקרוש ע"כ. נראה דגריס חָלָב שבתוך הקיבה בקמץ אבל בספר יראים סימן שנ"ו פירש שבתוך הקיבה ושעל הקיבה פי' דאקשתא ודאייתרא ע"כ. ואית דגרסי בלשון רש"י ז"ל הנז' חלב הקרום במ"ם. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות בכורים פ"ט סימן י"ט סתום כלשון הברייתא. ועיין בהר"ן ז"ל שכתב לדעת הרב אלפסי ז"ל דמן התורה צריך לתת הזרוע עם עורו לכהן דמאת זובחי הזבח משמע משעת שחיטה זכה בהן הכהן ובמקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט ונותן הוא ועורו לכהן ע"כ והן הן דברי הרמב"ץ ז"ל בספר המלחמות:

ר' יהודה אומר שוק:    אית דל"ג מלת שוק:

עד סובך של רגל:    פי' בערוך עד ראש השופי בשר שקורין פולפא ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וסובך של רגל שכבת הרגל רוצה לומר ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה ע"כ וגם שם פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות פסק כת"ק. ומה שפי' רעז"ל סובך של רגל היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי הוא לשון רש"י ז"ל כאן בגמרא אכן ז"ל בפי' החומש בפ' צו שוק מן הפרק של ארכובא הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל ע"כ:

עד פיקה של גרגרת:    בגמרא פריך והתניא נוטלה ובית שחיטתה עמה דהיינו שהוא תופס בעומק הצואר באלכסון שהוא יותר מן הפיקה ומשני לעולם עד הפיקה ולא קשיא ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא בן אנטיגנוס היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתני' דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא דתניא מוגרמת פסולה העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה ואיבעית אימא ברייתא נמי רבנן היא ומאי עמה דקתני בברייתא לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה ועיין בכל בו ריש סימן ק"ז שכתב בשם הרב הברצלוני ז"ל ששיפוי כובע אינו קרוי פיקה של גרגרת והביאו בית יוסף בטור יורה דעה סימן ק"ז: