עיקר תוי"ט על חולין י

משנה חולין, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) תלמוד לומר כו'. ואי לאו קלו וחומר לא הוה צריך קרא, אע"ג דסתמא כתיב דמשמע בין חולין בין מוקדשין דהוה אמינא דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בחולין, דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך, וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוס':

(ב)

(ב) (על המשנה) כל כו'. לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן כו'. ואע"פ שעובר כשמקדיש בעל מום למזבח, מ"מ אשמעינן דינו. תוס':

(ג) (על הברטנורא) רש"י. ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) ויוצאין כו'. לאחר פדיונן. כיון דקדושת דמים למזבח נינהו דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח, גזרו בהו רבנן. אי נמי דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמרא. ועוד קאמר התם דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית:

(ה) (על המשנה) להגזז. דאלו תמימים ונפדו, כתיב תזבח ולא גיזה. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) פטור. אפילו קודם פדיון. ואפלו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ כדלקמן. הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) ואשמעינן נמי דלא בעי העמדה והערכה. רש"י:

(ח) (על המשנה) המתנות. בגמרא דבכורות יליף להו:

(ט) (על הברטנורא) פירש"י, אסור בהנאה בלא פדייה, ומיקרב לא קרבי, דמכח קדושה דחויא אתי, דאמם לא הוקדשה למזבח. אך תמיהני דמיניה וביה הוה ליה לפרש דאי אתיילד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש, דהכי איתא בגמרא שם. ומפיק ליה מקרא:

(י) (על הברטנורא) עיין מה שכתבתי ריש פרק ה':

(ג)

(יא) (על המשנה) פוטרים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי. דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום, ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ גם האחרים בעלי מומין הן. תוס':

(יב) (על המשנה) השוחט כו'. וליתני הכהן והנכרי פטורין. אמר רבא, זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) פטור כו'. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכל שכן דאין נכרי בכלל העם זובחי זבח:

(יד) (על הברטנורא) הלוקח. שהרי של כהן הן. ודכוותה בישראל הוה מיחייב הלוקח, דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למתבינהו. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו, שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים אחרים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד שלש שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דבר תורה, ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוס':

(טז) (על הברטנורא) יראה דרצה לומר הכל לפי תואר הענין, לפעמים שתים ולפעמים שלש, לפי ראות הדיין דאיכא פרסומי דלאו לדידיה שחיט. והתוס' כתבו בשם ר"י, דנקט שתים לרבי דאית ל. ה בתרי זימני הוי חזקה, וג' לרשב"ג:

(ד)

(יז) (על המשנה) פטור. ורמינהו דתנן סוף פרק ד' דפאה שספק לקט לקט, הכא פרה בחזקת פטורה קי. מה, קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא. פירש"י, חלה ספק איסורא שיש כה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה, אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

(יח) (על הברטנורא) כוונתו לומי., שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד משני עצמות, ועד דתנן הוא עד בכלל. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) איזהו כו'. ובגמרא. והלחיים למאי אתא, להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים. והקבה למאי אתא, להביא חלב שע"ג הקיבה ושבתוכה:

(יט) (על הברטנורא) וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו, ובהא פליג את"ק. ועתוי"ט: