משנה חולין י ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק י · משנה ב | >>
כל הקדשים ב שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו,
- חייבין בבכורה ובמתנות,
- ויוצאין לחולין ד להגזז ה ולהעבד,
- וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן,
- והשוחטן בחוץ פטורו,
- ואין עושין תמורה,
- ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
כל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו,
- פטורין מן הבכורה ומן המתנותח,
- ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד,
- וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן,
- והשוחטן בחוץ חייב,
- ועושין תמורה,
- ואם מתו יקברו.
משנה מנוקדת
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ,
- חַיָּבִין בִּבְכוֹרָה וּבְמַתָּנוֹת,
- וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,
- וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,
- וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר,
- וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה,
- וְאִם מֵתוּ, יִפָּדוּ;
- חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
- כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן,
- אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן,
- וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ,
- וְנִפְדּוּ,
- פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת,
- וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,
- וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,
- וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב,
- וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה,
- וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ:
- אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן,
נוסח הרמב"ם
כל קדשים, שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -
- חייבין - בבכורה, ובמתנות,
- ויוצאין לחולין - להיגזז, ולהיעבד,
- וולדן, וחלבן מותר - לאחר פדיונן,
- והשוחטן בחוץ - פטור,
- ואין עושין תמורה.
- ואם מתו יפדו - חוץ מן הבכור, ומן המעשר.
- וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן,
- ולאחר מכן נולד להן מום קבוע, ונפדו -
- פטורין - מן הבכורה, ומן המתנות,
- ואינן יוצאין לחולין - להיגזז, ולהיעבד,
- וולדן וחלבן אסור - לאחר פדיונן,
- והשוחטן בחוץ - פטור,
- ועושין תמורה,
- ואם מתו - יקברו.
- ולאחר מכן נולד להן מום קבוע, ונפדו -
פירוש הרמב"ם
כל העניין הזה מבואר ונגלה. ועוד יתבארו דיני כל עיקר מאלו הדינים ופירושו בפרק שני מבכורות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן - הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף:
ונפדו חייבין בבכורה - אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה ג שאין קדושה חלה על קדושה:
וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן - אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו ולדן אסור כדלקמן. ובין רישא דקתני מותר ובין סיפא דקתני אסור מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב:
ואין עושין תמורה - אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה:
ואם מתו יפדו - ואף על פי שאינן ראויין אלא לכלבים ז ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף:
חוץ מן הבכור והמעשר - דאף על גב דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש. תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע. טוב תם, רע בעל מום:
או מום עובר קודם להקדישן - דמום עובר כמאן דליתיה דמי:
פטורים מן הבכורה - דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים טו), אף פסולי המוקדשין שנפדו אפילו ילדו לאחר שנפדו פטורים מן הבכורה:
ומן המתנות - הזרוע והלחיים והקיבה:
ולדן וחלבן אסור - בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי, כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור ט:
והשוחטן בחוץ חייב - ואע"ג דאינן ראוין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו, ותנן הראוי לפתח אהל מועד י חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי לפנים אין חייבים עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתין בדוקין שבעין ור' עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן:
ועושין תמורה - קודם פדיונן. דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב:
ואם מתו - מעצמן:
יקברו - דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
פירוש תוספות יום טוב
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי. אלא בהקדישן למזבח לדמיהן [וכדמוכח בהדיא בגמרא שאכתוב בסמוך] דאין חילוק בין רישא לסיפא. אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה מומו להקדשו ואע"פ שעובר כשמקדיש בעלמום למזבח [כדפירש הר"ב ספ"ח דמנחות] מ"מ אשמועינן דינו. תוספות פ"ב דבכורות [דף י"ד]:
ונפדו חייבין בבכורה. כתב הר"ב אבל קודם פדיון לא דקדושת דמים מדחה מן הבכורה. וכן לשון רש"י ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. [*וכתב עוד רש"י שם בבכורות קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפוטרת מבכורה וממתנות. ע"כ. והתוספות הקשו עליו דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע"פ דנפדו. מדאתקיש לצבי ואיל. והכא דוקא בלא נפדו. אלא היינו טעמא דקדושת דמים. משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם]:
יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וכו' לאחר פדיונן. דאי קודם פדיונן כיון דקדושת דמים למזבח נינהו. דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן. א"נ דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמ' דבכורות [*דף י"ד ובפ"ג דף כ"ה קאמר דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית]:
להגזז. דאילו תמימים ונפדו כתיב תזבח ולא גיזה. כמ"ש הר"ב לקמן. וא"ת אמאי איצטריך למיכתב ולא תגוז בכור (שורך) [צאנך] למיסר קדשים גופייהו בגיזה תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה ל"ק דאי לא דכתב לא תגוז לא הוה ידענא למאי אתי תזבח למעוטי. אבל השתא דאסורה גיזה בקדשים אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא תוספות פ"ג דמעילה דף י"ג:
וולדן וחלבן מותר. פירש הר"ב לאחר פדיונן דאי קודם פדיונן פירש לקמן דולדן אסור. ופירש"י בבכורות אסור בהנאה בלא פדיה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח:
והשוחטן בחוץ פטור. אפילו קודם פדיון ואפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ [כדלקמן] הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה כל כך. רש"י בבכורות:
ואין עושין תמורה. כתב הר"ב. אפילו קודם פדיונן טוב מעיקרו עושה תמורה כו' עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ק דתמורה:
ואם מתו יפדו. כתב הר"ב. ואע"פ שאין ראוין אלא לכלבים כו' ואשמועינן נמי דלא בעו העמדה והערכה רש"י ועיין בפירש משנה ג' פרק בתרא דתמורה:
חוץ מן הבכור. כתב הר"ב דבכור ברחם תלי רחמנא כו'. תם קריב בעל מום נאכל לכהן כדפירש הר"ב בסוף משנה א' בפ"ד דבכורות דילפינן מובשרם כו':
ומן המתנות. בגמ' דבכורות [דף ט"ו] אוציא את הבכור שאין שוה בכל [שאינה נוהגת בנקבות כבזכרים] ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת"ל איל:
וולדן וחלבן אסור. כתב הר"ב בדאיעבר לפני פדיונו כו'. ואי אתיליד לפני פדיונו אפילו קדם מומן להקדישן נמי ולדן אסור. רש"י. ותמהני דמיניה וביה ה"ל לפרש דאי אתיליד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש. דהכי איתא בגמרא דבכורות [שם פ"ב]. ומפיק ליה מאם זכר דגבי שלמים לרבות ולד בעלי מומין:
והשוחטן בחוץ חייב. כתב הר"ב ואע"ג דאינן ראוין לפתח אהל מועד כו' ותנן הראוי כו' וכך כתב רש"י. ובבכורות כתב ואמרינן ביומא הראוי כו'. בברייתא מתניא התם פ"ו דף ס"ג. והיינו רישא דמתניתין פרק בתרא דזבחים. והתם מפורש דמהאי קרא לא ילפינן לדחזו ואדחו. אלא כדמפיק במתניתין דהתם בסיפא מלפני משכן ה'. וכ"ש דקשיא על רש"י בבכורות בגמרא שכתב. כדתנן בזבחים פרק [פרת] חטאת [מ"ב] בעלי מומין כו' שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד כו'. וליתא דבהדיא נשנה בעלי מומין כו' בתר דמפקינן מלפני משכן ה' לדחזו ואדחו. ונמצא עוד כיוצא בזה לרש"י והר"ב לעיל רפ"ה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על המשנה) כל כו'. לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן כו'. ואע"פ שעובר כשמקדיש בעל מום למזבח, מ"מ אשמעינן דינו. תוס':
(ג) (על הברטנורא) רש"י. ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) ויוצאין כו'. לאחר פדיונן. כיון דקדושת דמים למזבח נינהו דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח, גזרו בהו רבנן. אי נמי דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמרא. ועוד קאמר התם דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית:
(ה) (על המשנה) להגזז. דאלו תמימים ונפדו, כתיב תזבח ולא גיזה. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) פטור. אפילו קודם פדיון. ואפלו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ כדלקמן. הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) ואשמעינן נמי דלא בעי העמדה והערכה. רש"י:
(ח) (על המשנה) המתנות. בגמרא דבכורות יליף להו:
(ט) (על הברטנורא) פירש"י, אסור בהנאה בלא פדייה, ומיקרב לא קרבי, דמכח קדושה דחויא אתי, דאמם לא הוקדשה למזבח. אך תמיהני דמיניה וביה הוה ליה לפרש דאי אתיילד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש, דהכי איתא בגמרא שם. ומפיק ליה מקרא:
(י) (על הברטנורא) עיין מה שכתבתי ריש פרק ה':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל הקדשים וכו': ביד שם סי' ב' ובפ' עשירי סימן ג':
ויוצאין לחולין: בפדיונם לגמרי לגזז וליעבד כחולין גמורים משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה רש"י ז"ל:
וּוְלָדָן וַחֲָבָן: מותר אי דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונם פשיטא דחולין נינהו ואי דאתייליד נמי לפני פדיונם אפי' קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור אלא דאיעבר לפני פדיונם ואתייליד לאחר פדיונם הא לפני ולפני אסירי בהנאה בלא פדייה ומקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח ומסיק התם בבכורות דהני ולדות נפדין אפי' תמימים שלא חלה עליהם קדושה שלא יהא טפל דהיינו ולד חמור מן העיקר דהיינו אם ע"כ:
ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר: בגמ' בפ' שני דבכורות אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו דר"ש ורבנן כולהו ס"ל דבעל מום מעיקרו לא היו בכלל העמדה והערכה אבל חכמים דהיינו תנא דבי לוי אמר אפי' בעל מום מעיקרו היו בכלל העמדה והערכה. ושם הארכתי יותר. והכריחו תוס' ז"ל בפ"ק דשבועות דף י"א ע"ב דהא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסור ע"כ ועיין עוד במה שכתבתי בס"פ ששי דתמורה:
פטורין מן הבכורה: דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט וכי תימא אי מה צבי ואיל חִלבָם מותר אף פסולי המוקדשין חֶלְבָם מותר ת"ל אך חילק. והתם בבכורות נמי מסיק דאע"ג דצבי ואיל. אין אותו ואת בנו נוהג בהן פסולי המוקדשין אותו ואת בנו נוהג בהן:
ולדן וַחֲלָבָן אסור לאחר פדיונם: אי דאיעבר ואתייליד לאחר פדיונם פשיטא דשרו דכמו ולד דצבי ואיל נינהו. אלא דאיעבר לפני פדיונם ואתיליד לאחר פדיונם הלכך אסירי וקדושה לית בהו לא ליקרב ולא לדמיהם והתם בעינן מה תהא עליהן ורב הונא אמר דכונסן לכיפה והן מתים והתם מפ' טעם איסורייהו שמא יגדל מהן עדרים עדרים ואתי בהו לידי תקלה אם אוכל מהן אדם או מקריבן אבל אם נולדו ג"כ לפני פדיונם מיקדש נמי קדשי כדתניא אם זכר לרבות ולד בעלי מומין איכא מ"ד דקדשי ליקרב ואיכא מ"ד דקדשי לרעייה עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה:
והשוחטן בחוץ חייב: אית דגרסי פטיר וטעמייהו מדגרסינן בגמ' בפ' שני דבכורות רב הונא מתני חייב ומוקי לה בדוקים שבעין וכן נראה שגורס ג"כ הרמב"ם ז"ל עיין בפירושו ז"ל שם בבכורות פ' שני סימן ב'. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס חייב שכן כתב שם רב הונא מתני חייב כדקתני מתני' ע"כ. והפסקא דמייתי התם והשוחטן בחוץ פטור פירש הוא ז"ל דקאי אברייתא דמייתי התם:
ועושין תמורה: התם בברייתא קתני ובין לפני פדיונם ובין לאחר פדיונם עושין תמורה וקאמר התם רב נחמן דתמורה שלאחר פדיונם מתה. ובין קדם מומן להקדשן או הקדשן למומן קתני התם בברייתא לפני פדיונם מועלין בהן לאחר פדיונם אין מועלין בהן. וביד פ"א דהלכות איסורי מזבח סימן י"א ובפ"א דהלכות מעילה סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סימן ה' ובפ"ה סימן ח' ובפ"א דהלכות תמורה סימן י"ג ובפ"ג סימן ד':
תפארת ישראל
יכין
כל הקדשים: קדשי מזבח:
שקדם מום קבוע להקדשן: בין בהקדישן להביא בדמיהן קרבנות למזבח. או בהקדישן סתם למזבח. עכ"פ מדיש בהן מום. הו"ל כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן למזבח. ואין בהן קדושת הגוף. רק קדושת דמים. ואע"ג דכל המקדיש בעמ"ו למזבח אפילו בהקדישו לדמיו עבר בלאו [כתמורה ד"ו ב']. אפ"ה קמ"ל הכא האיך דינו:
חייבין בבכורה: אם ילדו אחר שנפדו. וכדמסיק. ואף דנתעברו קודם פדיונן. אבל בילדו קודם פדיונן אז קדושת דמים מדחה הולד מבכורה [כבכורות דכ"ה]:
ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד: אחר פדיונן:
וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן: מלת לאחר פדיונן. אכולהו דתנא עד הכא קאי וכדאמרן. אבל קודם פדיונן. גזרינן קדושת דמים למזבח. אטו בהקדיש תמימים למזבח. והרי אפילו קדשי בדק הבית. דלא שייך בהו פסול מום. אסורים עכ"פ מדרבנן בגיזה ועבודה [כבכורות דכ"ה]:
והשוחטן בחוץ פטור: אפילו קודם פדיונן. ואפילו במום קל כדוק שבעין. דבנתהוו בבהמה שהוקדשה תמימה. היה חייב עליהן כששחטן בחוץ. אפ"ה הכא שהקדישה במום כזה. פטור:
ואם מתו יפדו: דא"צ העמדה והערכה:
חוץ מן הבכור ומן המעשר: ואף בקדם מומן להקדישן. עכ"פ בכור קדושתו בפטר רחם תליא אפילו נולד במומו. ובמעשר כתיב לא יבקר בין טוב לרע:
או מום עובר להקדישן: והרי מום עובר כליתא דמי:
וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן: מלת לאחר פדיונן אכולה דתנא עד הכא קאי. ודוקא שנתעבר הקרבן קודם פדיון קדש הולד:
והשוחטן בחוץ חייב: דוקא בהומם בדוק שבעין. מדבכה"ג בפנים אם עלו לא ירדו. אבל בשאר מומין דלא חזו כלל בפנים. פטור כששחטן בחוץ:
ועושין תמורה: קודם פדיונן:
ואם מתו: מעצמן:
יקברו: דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ותו דהרי צריכים העמדה והערכה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת