תוספות יום טוב על חולין י
<< · תוספות יום טוב · על חולין · י · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ובחוצה לארץ. [*פירש הר"ב. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין כו' וכן פירש"י] ועיין בפירוש הר"ב דר"פ דלקמן [*ומ"ש שם בס"ד]:
שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבין כו'. בגמ' פריך מה לחולין שכן חייבין בבכורה כו'. ואי מזכרים שכן חייבים בראשית הגז. ואי מתישים שכן נכנסין לדיר להתעשר. ומסיק מלקוח ויתום דפטורים ממעשר:
תלמוד לומר ואתן אותם. ואי לאו ק"ו לא הוה צריך קרא אף על גב דסתמא כתיב [דמשמע] בין בחולין בין במוקדשין דה"א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך. וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוספות:
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי. אלא בהקדישן למזבח לדמיהן [וכדמוכח בהדיא בגמרא שאכתוב בסמוך] דאין חילוק בין רישא לסיפא. אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה מומו להקדשו ואע"פ שעובר כשמקדיש בעלמום למזבח [כדפירש הר"ב ספ"ח דמנחות] מ"מ אשמועינן דינו. תוספות פ"ב דבכורות [דף י"ד]:
ונפדו חייבין בבכורה. כתב הר"ב אבל קודם פדיון לא דקדושת דמים מדחה מן הבכורה. וכן לשון רש"י ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. [*וכתב עוד רש"י שם בבכורות קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפוטרת מבכורה וממתנות. ע"כ. והתוספות הקשו עליו דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע"פ דנפדו. מדאתקיש לצבי ואיל. והכא דוקא בלא נפדו. אלא היינו טעמא דקדושת דמים. משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם]:
יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וכו' לאחר פדיונן. דאי קודם פדיונן כיון דקדושת דמים למזבח נינהו. דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן. א"נ דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמ' דבכורות [*דף י"ד ובפ"ג דף כ"ה קאמר דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית]:
להגזז. דאילו תמימים ונפדו כתיב תזבח ולא גיזה. כמ"ש הר"ב לקמן. וא"ת אמאי איצטריך למיכתב ולא תגוז בכור (שורך) [צאנך] למיסר קדשים גופייהו בגיזה תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה ל"ק דאי לא דכתב לא תגוז לא הוה ידענא למאי אתי תזבח למעוטי. אבל השתא דאסורה גיזה בקדשים אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא תוספות פ"ג דמעילה דף י"ג:
וולדן וחלבן מותר. פירש הר"ב לאחר פדיונן דאי קודם פדיונן פירש לקמן דולדן אסור. ופירש"י בבכורות אסור בהנאה בלא פדיה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח:
והשוחטן בחוץ פטור. אפילו קודם פדיון ואפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ [כדלקמן] הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה כל כך. רש"י בבכורות:
ואין עושין תמורה. כתב הר"ב. אפילו קודם פדיונן טוב מעיקרו עושה תמורה כו' עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ק דתמורה:
ואם מתו יפדו. כתב הר"ב. ואע"פ שאין ראוין אלא לכלבים כו' ואשמועינן נמי דלא בעו העמדה והערכה רש"י ועיין בפירש משנה ג' פרק בתרא דתמורה:
חוץ מן הבכור. כתב הר"ב דבכור ברחם תלי רחמנא כו'. תם קריב בעל מום נאכל לכהן כדפירש הר"ב בסוף משנה א' בפ"ד דבכורות דילפינן מובשרם כו':
ומן המתנות. בגמ' דבכורות [דף ט"ו] אוציא את הבכור שאין שוה בכל [שאינה נוהגת בנקבות כבזכרים] ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת"ל איל:
וולדן וחלבן אסור. כתב הר"ב בדאיעבר לפני פדיונו כו'. ואי אתיליד לפני פדיונו אפילו קדם מומן להקדישן נמי ולדן אסור. רש"י. ותמהני דמיניה וביה ה"ל לפרש דאי אתיליד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש. דהכי איתא בגמרא דבכורות [שם פ"ב]. ומפיק ליה מאם זכר דגבי שלמים לרבות ולד בעלי מומין:
והשוחטן בחוץ חייב. כתב הר"ב ואע"ג דאינן ראוין לפתח אהל מועד כו' ותנן הראוי כו' וכך כתב רש"י. ובבכורות כתב ואמרינן ביומא הראוי כו'. בברייתא מתניא התם פ"ו דף ס"ג. והיינו רישא דמתניתין פרק בתרא דזבחים. והתם מפורש דמהאי קרא לא ילפינן לדחזו ואדחו. אלא כדמפיק במתניתין דהתם בסיפא מלפני משכן ה'. וכ"ש דקשיא על רש"י בבכורות בגמרא שכתב. כדתנן בזבחים פרק [פרת] חטאת [מ"ב] בעלי מומין כו' שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד כו'. וליתא דבהדיא נשנה בעלי מומין כו' בתר דמפקינן מלפני משכן ה' לדחזו ואדחו. ונמצא עוד כיוצא בזה לרש"י והר"ב לעיל רפ"ה:
בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום [ועוד דבמכרו במומו מוקמינן לה כדפירש הר"ב] ומדנתערב ואין מכירין בו. א"כ ג"כ האחרים בעלי מומין הם. תוספות:
השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. גמרא. וליתני הכהן והנכרי פטורין אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן בגמ'. מדכתיב מאת זובחי הזבח. דאפילו טבח כהן במשמע פירש כששחט בהמת ישראל. ודייק מדכתיב מאת יתירא דהמ"ל מאת העם זובחי הזבח. וכתב ב"י סי' ס"א בשם הרשב"א דהא דהדין עם הטבח שאינו יכול לדחות לכהן לומר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שאם נתנן לבעלים או לאחר שיהא חייב דקי"ל מזיק מתנות כהונה פטור. כמ"ש הר"ב בס"פ דלקמן:
פטור מן המתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכ"ש דאין נכרי בכלל העם. ומה שכתב הר"ב ואפילו כהן כו' אם הוא טבח כו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דין תורה. ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא. מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוספות. ומ"ש הר"ב שתים וג' שבתות. גמ'. ויראה דר"ל הכל לפי תואר הענין. לפעמים שתים ולפעמים שלש. לפי ראות הדיין. דאיכא פרסומא דלאו דידיה שחיט [*אבל מצאתי בתוספות פרק במה אשה סוף דף ס' בשם ר"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו [דף ס"ד]. דבתרי זמני הוי חזקה. ותלת לרשב"ג]:
ואם אמר חוץ. פירש הר"ב אם אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ כו' פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. רש"י דף קל"ד:
ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה:
מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ"ש הר"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ"ש שם מ"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא:
[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש"י. וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את"ק ולכך אני תמה על רש"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ"ג בעשין סימן קפ"ג:
פיקה. כתב הר"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי"א דכלים]:
משנה חולין, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב