משנה חולין י ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק י · משנה ד | >>

גר שנתגייר והיתה לו פרה -- נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; משנתגייר, חייב; ספק, פטוריז, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

איזהו הזרוע? מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. והוא של נזיר.

וכנגדו ברגל, שוק. רבי יהודה אומר, שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל.

איזהו לחי? מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר,

וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה,
נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר,
פָּטוּר;
מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר,
חַיָּב.
סָפֵק, פָּטוּר,
שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.

אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ?

מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה,
עַד כַּף שֶׁל יָד;
וְהוּא שֶׁל נָזִיר.
וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל, שׁוֹק.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שׁוֹק,
מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה,
עַד סֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל.

אֵיזֶהו לֶחִי?

מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי,
עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

גר שנתגייר, והיתה לו פרה -

נשחטה עד שלא נתגייר - פטור,
ומשנתגייר - חייב,
אם ספק - פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ואיזה הוא זרוע?
מפרק של ארכובה - עד כף של יד,
והוא של נזיר.
וכנגדו ברגל - שוק.
רבי יהודה אומר: שוק -
מפרק של ארכובה - עד סובך של רגל.
איזה הוא הלחי?
מפרק של לחי - ועד פיקה של גרגרת.

זרוע - היא היד הימין, וכבר נתבאר לך מגבול היד וממה שביארתי על הארכובה למעלה. ושני פרקים נוטל הכהן, האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא "רגל" הנמכר עם הראש בבהמה דקה, והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם "זרוע" ונמכר עם הבשר.

ודע, שהלשון עם שני הלחיים תחשב, והוא מכלל מתנות כהונה, וכתב התלמוד "אמר ליה רבא לשמעיה, זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא".

ודע,

  • שהמתנות האלו [מוכרן הכהן ו]נותן למי שירצה, ואף על פי שלא יגיעו לידו, לפי שאין בהן קדושה.
  • ונותנים אותו גם כן לכהנת, והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת.
  • ואין הלוי חייב לתת מתנות.
  • ואם לא נזדמן כהן במדינה, נוטל אותן הטבח לעצמו בדמים, ונותן הדמים לכהן.
  • והכלאים חייבים במתנות גם כן.
  • ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות כהונה לא נאסר הבשר באכילה, אבל חייב נידוי כפי מה שכתוב בתלמוד.
  • ואין מותר לקנות ממנו המתנות, כדי שלא תחזיק ידיו על הגזל.
  • ואם עבר העובר וקנה אותו אינו נאסר באכילה, לפי שעיקר בידינו שמתנות כהונה נגזלות אין הכהן רשאי לתבוע אלא לטבח, לא למי שיאכל.
  • ולפי דעתי, זהו לעניין הדין ממי מוציא הדמים. אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמן מכל מקום הוא גזל, ואיני רואה שום צד להתיר זה לכתחילה.
  • וראוי שתדע מה שאמרו "מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי, ואינן נאכלות אלא בחרדל, כדי שיהיו חביבים אצלם כדרך שהמלכים אוכלים".
  • ואמרו "ונתן לכהן, ונתן, ולא שיטול מעצמו", לפי שאין מותר לו לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו, ואין ראוי לנו להצריכו לכך.
  • ואמרו "הזרוע לאחד, הקיבה לאחד, לחיים לשנים".
  • ואם היו מתנות שור מחלקים אותן.
  • (לפי ש)אין מותר בכל מתנות כהונה לתתם לאיש אחד, וכבר מנעו מזה מאד.

וסובך של רגל - שכבת הרגל, רצה לומר ענפי המיתרים.

ואין הלכה כרבי יהודה:


מן הפרק של ארכובה - הנמכרת עם הראש:

עד כף של יד - עצם רחב של כתף שקורין אספלדו"ן. והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף יח. והזרוע הימיני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים יח) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע יט:

והוא של נזיר - כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת:

וכנגדו ברגל שוק - האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך:

סובך של רגל - היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי כ. ואין הלכה כר' יהודה:

הפרק של לחי - אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת. עד שיפוי כובע שהיא פקעיתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:

ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה:

מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ"ש הר"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ"ש שם מ"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא:

[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש"י. וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את"ק ולכך אני תמה על רש"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ"ג בעשין סימן קפ"ג:

פיקה. כתב הר"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי"א דכלים]:

(יז) (על המשנה) פטור. ורמינהו דתנן סוף פרק ד' דפאה שספק לקט לקט, הכא פרה בחזקת פטורה קי. מה, קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא. פירש"י, חלה ספק איסורא שיש כה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה, אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

(יח) (על הברטנורא) כוונתו לומי., שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד משני עצמות, ועד דתנן הוא עד בכלל. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) איזהו כו'. ובגמרא. והלחיים למאי אתא, להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים. והקבה למאי אתא, להביא חלב שע"ג הקיבה ושבתוכה:

(יט) (על הברטנורא) וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו, ובהא פליג את"ק. ועתוי"ט:

גר שנתגייר וכו':    ביד פ"ט דהלכות בכורים סימן י"ג י"ח. והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו וכבר נתן טעם לדבר הר"ן ז"ל:

משנתגייר חייב ואם ספק פטור:    בגמ' רמי ליה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהי דתנן בספ"ד דמסכת פאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט אלמא לר"מ גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ וקתני ספקא לקולא ותירץ רבא פרה בחזקת פיטורא קיימא שהרי בחזקתו של עו"ג היתה עומדת הלכך אוקמה אחזקתה וחייב א"ל אביי והרי עיסה דבפ"ג דמסכת חלה דתנן התם נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ואם ספק חייב אע"ג דבחזקת פטור היתה עומדת דשל עו"ג היתה א"ל ספק איסורא דהיינו חלה שיש בה עון מיתה לחומרא ולא סמכינן אחזקה אבל מתנות ספק ממונא הוא ואין בהן דין קדושה אלא דין ממון והמע"ה והכי נמי משמע שתירץ בירושלמי דחלה שם בדף נ"ט. ועיין תו במ"ש שם ספ"ד דפאה:

איזהו הזרוע מן הפרק וכו':    פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות. סימן י' איתה בלשון משנתנו אמנם בפירושו למתני' צ"ע שכתב ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ע"כ. ואיתה בתוספות ס"פ הקומץ רבה. גמ' ת"ר הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה להביא חלב שע"ג הקיבה וחלב שבתוך הקיבה ופי' רש"י ז"ל חלב הקרוש ע"כ. נראה דגריס חָלָב שבתוך הקיבה בקמץ אבל בספר יראים סימן שנ"ו פירש שבתוך הקיבה ושעל הקיבה פי' דאקשתא ודאייתרא ע"כ. ואית דגרסי בלשון רש"י ז"ל הנז' חלב הקרום במ"ם. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות בכורים פ"ט סימן י"ט סתום כלשון הברייתא. ועיין בהר"ן ז"ל שכתב לדעת הרב אלפסי ז"ל דמן התורה צריך לתת הזרוע עם עורו לכהן דמאת זובחי הזבח משמע משעת שחיטה זכה בהן הכהן ובמקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט ונותן הוא ועורו לכהן ע"כ והן הן דברי הרמב"ץ ז"ל בספר המלחמות:

ר' יהודה אומר שוק:    אית דל"ג מלת שוק:

עד סובך של רגל:    פי' בערוך עד ראש השופי בשר שקורין פולפא ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וסובך של רגל שכבת הרגל רוצה לומר ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה ע"כ וגם שם פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות פסק כת"ק. ומה שפי' רעז"ל סובך של רגל היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי הוא לשון רש"י ז"ל כאן בגמרא אכן ז"ל בפי' החומש בפ' צו שוק מן הפרק של ארכובא הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל ע"כ:

עד פיקה של גרגרת:    בגמרא פריך והתניא נוטלה ובית שחיטתה עמה דהיינו שהוא תופס בעומק הצואר באלכסון שהוא יותר מן הפיקה ומשני לעולם עד הפיקה ולא קשיא ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא בן אנטיגנוס היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתני' דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא דתניא מוגרמת פסולה העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה ואיבעית אימא ברייתא נמי רבנן היא ומאי עמה דקתני בברייתא לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה ועיין בכל בו ריש סימן ק"ז שכתב בשם הרב הברצלוני ז"ל ששיפוי כובע אינו קרוי פיקה של גרגרת והביאו בית יוסף בטור יורה דעה סימן ק"ז:

יכין

שהמוציא מחבירו עליו הראיה:    ולא דמי לספק לקט שחייב לתנו [כספ"א דפיאה]. התם קמת ישראל בחזקת חיוב קיימי. משא"כ הכא פרה של נכרי בחזקת פטור היתה. ואע"ג דבחלה בספק נתגלגלה קודם שנתגייר או אח"כ. חייב [כחלה פ"ג מ"ו]. התם חלה אסור לזר. משא"כ מתנות מותרים לזר. והו"ל רק ספק ממונא דהממע"ה:

מן הפרק של ארכובה עד כף של יד:    עד ועד בכלל. דכל רגל יש בו ג' עצמות התחתון שבו הפרסות עד הברכיים נקראת ארכובה. למעלה ממנו שוק. למעלה ממנו קולית המחובר לעצם שבגוף. ומאלה נותן להכהן השוק והקולית של רגל ימין שלפניה:

והוא של נזיר:    ר"ל וכך נותן ג"כ הנזיר הזרוע בשילה משלמיו לכהן:

שוק:    דבכל השלמים ואפילו בשלמי נזיר הנ"ל. צריך ליתן להכהן השוק ככתוב. וקאמר הכא דהיינו השוק והקולית הימיני של רגלים האחרונים [ושניהן יחד נקראים ג"כ ירך]:

עד סובך של רגל:    ר"ל עד התחלת הקולית. דס"ל דא"צ ליתן בשוק של שלמים רק עצם האמצעי הנקרא שוק [ומ"ש ברתוי"ט. דבזרוע פליג ר"י ט"ס וכן מוכח מדברי עצמו]:

איזהו לחי:    שצריך ליתן ג"כ מכל בהמת חולין שישחט. כל לחי התחתון ועד היכן:

מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת:    ר"ל עד טבעת הגדולה העליונה שבקנה. שהוא עגול כפיקה. ונקרא פיקה. מדהוא ככדור עגול נקוב באמצע. שתוחבים בו האורגים הפלך כשרוצים לטוות. והוא נקרא פיקה:

בועז

פירושים נוספים