פתיחת התפריט הראשי

משנה גיטין ד ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד, ישתעבד.

אם לשום בן חורין, לא ישתעבד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, בין כך ובין כך ישתעבדטו.

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו, שורת הדין אין העבד חייב כלום.

אלא מפני תקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אינו כותב אלא משחרר.

נוסח הרמב"ם

עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו כותב אלא משחרר.

פירוש הרמב"ם

עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד כו': עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים כו': מה שאמר אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון לפיכך אם פדאו מי שפדאו לשם עבד ישתעבד בו לפי שרבו הראשון כבר נתייאש ממנו ואם פדאו לשם בני חורין לא ישתעבד בו אפי' רבו ראשון לפי שנתייאש ממנו ואנחנו נבאר יאוש בעלים בפ' אחרון מקמא (הלכה א) ופרק ב' ממציעא (הלכה ה). רשב"ג אומר ישתעבד בו השני באי זה ענין שיהיה ואפי' פדאוהו לשם בן חורין כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו בגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו. ואפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך לעולם אלא מזה ואין לך שום דבר בכל מה שברשותי אלא בזה לפיכך כשמת (הוא) *[העבד] או נאבד אבד ממונו ואם שחררו חייב הדין ודרך המשפט שיאבד הממון ולא יהיה חייב העבד שום דבר לפי שהעיקר בידינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אבל מפני תקון העולם שמא ימצאנו בעל חובו ויאמר לו עבדי אתה כופים את רבו שני שיש לו החוב שישחרר אותו כמו ששחרר אותו הראשון וכותב שטר עליו בשויו לא במה שיש לו עליו מן החוב ואם היה החוב יותר מדמיו זה ענין מה שאמר כותב שטר על דמיו רשבג"א שהמשחרר הוא שיכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חבירו ויהיה פי' דבריו אין כותבין שטר אלא על המשחרר לפי שהוא גורם לאבוד הממון ואחר שהעיקר אצלנו דיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון הלכה כרשב"ג:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עבד שנשבה ופדאוהו - ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו:

אם לשום עבד ישתעבד - לרבו שני יג:

לשום בן חורין לא ישתעבד - לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי יד:

רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כד ובין כד ישתעבד - לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל ע, צמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו טז:

אפותיקי - פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר יז:

ושחררו - רבו ראשון:

שורת הדין אין העבד חייב כלום - לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד:

אלא מפני תקון העולם - שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

כופין את רבו - שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט"ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו:

רשב"ג אמר אין העבד כותב - שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב"ג:

פירוש תוספות יום טוב

ישתעבד. פי' הר"ב לרבו שני דקני ליה משבאי. דכיון דרבו ראשון אייאש קנאו השבאי במה שמחזיק בו דיכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו מק"ו דישראל. דגוי קונה ישראל. דכתיב (במדבר כ"א) וישב ממנו שבי. כדאיתא בגמרא:

לא ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון לא. דלמא ממנעי ולא מפרקי. ותימה דתיפוק ליה לפי שנתיאש ממנו. וכ"כ הרמב"ם. והכי איתא בגמ'. והאי טעמא דדלמא ממנעי כו'. אמרו בגמ' למאן דמוקי למתני' בלפני יאוש ומפרש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. ונמצאת אומר דהר"ב מזכי שטרא אבי תרי. ועיין עוד מזה לקמן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד כו'. דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא. ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוס'. ודע שזה הטעם שאמרו היינו למאן דמוקי לאחר יאוש. אבל לדמוקי לפני יאוש. וטעמא דת"ק משום דלמא ממנעי ולא פרקי. אמרו בגמ' דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין [כך] מצוה לפדות את העבדים. ולא חייש לממנעי כו'. כיון דמצוה היא. ועיין בסוף משנתינו אם הלכה כרשב"ג:

ישתעבד. ורבו נותן דמיו. תוס' הביאה הר"ן. ופירשה הכסף משנה דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין. הרי הפקיר דמיו:

אפותיקי. לשון הר"ב פה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר. כלומר שכך כתב לו בהדיא מזה וכו' ולא ממקום אחר. לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה. וז"ל הר"ן מתני' באפותיקי מפורש עסקינן. דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהי נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא. ע"כ. וכ"כ התוס':

רשב"ג אומר וכו' אלא משחררו. פי' הר"ב שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. והלכה כרשב"ג. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק דלקמן. וז"ל הרמב"ם ואחר שהעיקר אצלינו דדיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון. הלכה כרשב"ג. ע"כ. ולענין כללא. דהלכה כרשב"ג בכל מקום ששנה במשנתינו. כבר כתבתי בזה בפ"ח דעירובין משנה ז'. אבל יש מן הפוסקים שפוסקים ברישא נמי כרשב"ג כמו שהזכירם טוי"ד סי' רס"ז. ואין לנו הכרע בדברי הר"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) דקני ליה משבאי:(. ד) ותימא דתיפוק ליה לפי שנתייאש ממנו. והכי איתא בגמרא. וכ"כ הר"מ. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוספ'. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) ישתעבד. ורבו נותן דמיו. תוספתא. ופירש הכ"מ דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין, הרי הפקיר דמיו:

(יז) (על הברטנורא) והיינו אפותיקי מפורש לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה דהיינו אפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משעבדי ליה כולהו נכסי. הר"נ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לשם בן חורין לא ישתעבד:    בסוף לשון ר"ב ז"ל לא לרבו ראשון דילמא ממנעי ולא פרקי ע"כ. אמר המלקט דקדקתי בגמרא כי זה הטעם דדילמא מימנעי ולא פרקי לא אמרו ורק אביי דמוקי מתני' בלפני יאוש וה"ק לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פריקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי אבל לרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש כפי' ר"ב ז"ל צריך לומר כאשר נתן הוא רבא עצמו טעם לדבריו לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתוי"ט עורר על זה וכתב בסוף דבריו דנמצאת אומר שהר"ב מזכה שטרא אבי תרי ולדעתי שאינה אלא טעות סופר כשגגה שיוצא מלפני השליט:

רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד:    פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל בין לשם עבד בין לשם בן חורין נשתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא הולך כל אחד ואחד ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ע"כ. אלא שמתוך פי' הר"ן ז"ל נראה דהוה גריס בלשון הרי"ף ז"ל רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כפי' רש"י ז"ל כמו שארמוז בס"ד. והרמב"ם ז"ל פי' לרשב"ג ישתעבד בו השני באיזה ענין שיהיה וזה לשון תוס' ז"ל בין כך ובין כך ישתעבד פי' בקונטרס לרבו ראשון וכן הגיה ר"ת ז"ל דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני לכל גופו אלא למעשי ידיו כדאמרי' בגמרא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג רשב"ג את"ק אלא בפדאו לשם בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות עכ"ל ז"ל. פי' דבגמרא אמרינן למאן דמוקי מתני' לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד היינו לרבו שני כדכתיבנא פרכינן בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה ומשני אין קני ליה למעשי ידיו דאמר ריש לקיש וכו' ואפילו ישראל קני ליה גוי מדכתיב וישב ממנו שבי ש"מ קנייה בחזקה והשתא ק"ו גוי יש לו כח לקנות הישראל גוי לגוי כמותו לא כ"ש דקני ליה למעשי ידיו ורב שני קני ליה מניה למעשי ידיו בכסכא ולגופיה בטבילה לשם עבדות ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשי ידיו דהא אפילו ישראל נמי מקני ליה לגוי למעשי ידיו:

עבד שעשאו רבו אפותיקי:    וכו'. פסק רב אלפס ז"ל לפי הגרסא שבידנו בהאי סיפא כרשב"ג דדיין דינא דגרמי ומתני' דוקא באפותיקי מפורש אבל אפותיקי סתם למה ליה למשחרר לכתוב שטר הא בלאו הכי משתעבדי ליה כולהו נכסי וגם הרמב"ם ז"ל פי' ומאחר שהעיקר אצלנו דדינינן דינא דגרמי יהיה בזה המאמר הלכה כרשב"ג ע"כ. ובגמרא במאי קמיפלגי בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי רשב"ג ס"ל דשמה היזק ות"ק ס"ל דלאו שמיה היזק וכתבו התוס' וצריך לומר דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין דהתם קי"ל דלאו שמיה היזק והכא קיי"ל כרשב"ג דמשנתינו דשמיה היזק ע"כ. ונלע"ד דלהכי קתני אפותיקי לאחרים ולא קתני אפותיקי לב"ח לכלול בעל חוב או כתובת אשה אע"ג דבברייתא בגמ' איכא פלוגתא דתנאי דאיכא דמאן דסבר העושה שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה גובין משאר נכסים אם מכר הלוה את השדה רשבג"א ב"ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ודוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ע"מ כן נשאת ולא שיהא כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד. והרמב"ם ז"ל פי"ח דהלכות מלוה לא העתיק מלת לאחרים. ואיתה בירוש' פ' כל שעה דכ"ט ע"א ופליגי התם וגם בפירקין רב ור"י דגרסי' התם מי משחרר רב אמר בין רבו ראשון בין רבו אחרון ור' יוחנן אמר אין משחרר אלא רבו הראשון בלבד והתם מפרש טעמייהו. וביד פ' ז' דהל' חובל ומזיק סי' י"א ובפ"ח דהל' עבדים סי' ט"ו י"ו ובפי"ח דהל' מלוה ולוה סי' ו' ובטור סי' רס"ז ושם כ' דיש פוסקים גם ברישא כרשב"ג ע"ש ובח"מ סי קי"ז:


פירושים נוספים